פשע בלילה אחד

היה זה ערב חג המולד.

אַנרי דוּשׁמֵן ישב על ספסל שחוק במסעדה והמתין שהגשם ייפסק. שערו הארוך שדגדג את אוזניו והכיסים הקרועים במכנסיו הזכירו לו כל העת את עוניו.

משהתייגע מהישיבה בחוסר מעש, התכוון לצאת, אך אז נזכר במסדרון האפל בביתו, בחצר הטחובה, בגרם המדרגות הצר, ובחדרו הקר, ללא אח מבוערת, שבעליית הגג.

לנוכח כל אלה, העדיף את חמימותה של המסעדה.

כמה לקוחות קבועים ישבו וקראו את עיתוני הערב. משב רוח טלטל את להבת הכיריים. המשרתת, מרפקיה שעונים על הדלפק, כבר השתוקקה ללכת.

לפתע הרימו הלקוחות את ראשיהם: פושט יד נכנס זה עתה.

"הוא גיבן," אמר אחד מהם.

הרוח שהגיעה מהרחוב איימה לכבות כליל את הלהבה שבכירה. צללים נפלו מהתקרה וגלשו לאורך הקירות.

"תסגור כבר את הדלת!"

פושט היד ציית, ועם כובעו בידו פסע קדימה, תוך שהוא מעיף מבטים ימינה ושמאלה.

"מה רצית?"

"לבקש נדבה."

פושט היד נראה כמו שחקן המופיע על במה ריקה. המשרתת, שנהנתה מהסחת הדעת ובה-בעת ביקשה לסלק את המסכן, היססה רק לרגע אחד.

"קדימה, צא החוצה. כאן לא מקבצים נדבות."

הלקוחות ניצלו את התקרית כדי להתוודע זה אל זה. אף שלא כולם החזיקו בדעתה של המשרתת, הם חשו נבוכים בשל שתיקתם, שכמוה כהסכמה.

מעין קשר של קִרבה עמד באוויר, הם הרחיבו את הדיבור על קבצנות, על זנות, על בעיות חברתיות, כפי שכינו אותן, בנעימה יבשה משהו.

האורלוגין השמיע ארבעה צלצולים, אף על פי שהורה על השעה תשע.

אַנרי דוּשמן שיער שהזרים האלה חורשים רעות. הוא בדק שפיסות צמר הגפן התחובות באוזניו לא נשמטו, ניער את מעילו, פנה אל הדלת ופתח אותה. לשנייה אחת חצה אור המסעדה את הרחוב החשוך.

*

הגשם ניתז מחיפוי הברזל של פנסי הרחוב. המדרכות המתנוצצות כאילו נעו וזעו. פנסי המכוניות והמוניות האירו אך בקושי.

הוא נכנס אל בית קפה. גגון שהרוח הִכתה בו ללא רחם, הגיר מתכי מים.

אדים התעבו בכל מקום, על הכוסות, על הדלפק, על נורות החשמל. לקוחות ציירו על הזגוגיות.

אנרי דושמן הזמין קפה, קפה חם מאוד, שאותו שתה בלגימה אחת עוד לפני שהסוכר נמס.

אישה במעיל פרווה רטוב שתתה חלב שהומתק כנראה באודם המשוח על שפתיה. עיניה המאופרות בכבדות היו פקוחות לרווחה, כמו עיני בובה.

"איזה חג עצוב!" היא אמרה.

אנרי דושמן ידע היטב שנשים מסוימות מדברות עם גברים כדי לבקש מהם כסף, אבל הוא העדיף שלא לחשוב על כך ולא לפגום בתקווה להרפתקה חדשה.

"אכן, איזה חג עצוב!"

הוא הביט בדלת בחשש שמא שכנו, מר לֶלֶה, ייכנס. אילו עשה זאת, ודאי היה מתיישב כאן, סמוך אליו, וללא ספק דוחק אותו ממקומו.

"אתה ודאי משתעמם, האין זאת, אדוני?"

"אה! כן... אך אל תיעלבי... לו ידעת עד כמה אני סובל... אני משתוקק כל כך לפרוק את אשר על לבי. בעינייך אני רק אדם זר... סבלנות... אספר לך על חיי... הם עצובים למדי..."

הוא שמח כל כך לדבר עד שנדמה כי נעשה צעיר יותר. הוא היה סמוך ובטוח שמצא חן בעיניה, והידיעה נסכה בו ביטחון. הוא עמד להמשיך כשלפתע פרצה האישה בצחוק.

"אל תהיה מגוחך. אם אתה אומלל כל כך, מוטב לך לשים קץ לחייך."

אנרי דושמן האדים. לרגע חיפש אחר מענה הולם.

כשלא מצא, קם ממקומו ויצא, ולבו מר.

הגשם שהִכה בפניו עודד את רוחו. שתי שורות של פנסי גז התחברו בקצה השדרה. ראשיהם של העוברים והשבים נגעו באריג מטריותיהם.

"לשים קץ לחיי! היא מטורפת... איזה עולם אכזר," חשב לעצמו.

מכנסיו הרטובים נדבקו לירכיו. רגליו החליקו בתוך נעליו שנמלאו במים, כפי שקרה גם בימי הקיץ בגלל מי ההשקיה. הוא לא ראה דבר, אפילו לא את זרמי המים שנבלעו בתעלות הביוב ויצרו רחש של מפל קטן.

לבסוף זיהה מבנה בטון עמוס בצינורות שחורים מזפת, לשם הלך לעתים קרובות כדי להביט בפועלים בעבודתם, בעודו מתחמם ליד תנור גחלים.

הוא הגיע לביתו.

הרוח נשבה חזק כל כך, שכאשר פתח את דלת הכניסה לביתו, הרגיש כאילו מישהו מבקש למנוע ממנו להיכנס.

אנרי דושמן עלה במדרגות באִטיות, ומיד לאחר שנכנס סגר בעדינות את דלת חדרו כדי לא להעיר את מר לֶלֶה.

כשהדליק את העששית הופתע מאי-הסדר, כיוון ששכח שהבית לא נוקה.

הרהיטים, כל אחד מהם מוכפל בצלליתו, נדמו כנוגעים זה בזה. משב מקפיא שחדר ממשקוף החלון הניע את הווילונות. הלחות ניפחה את תקרת הגבס. הטפט שעל הקירות התקפל כמו כרזות ישנות. המיטה הסתורה היתה קרה. הרוח טלטלה את הדלת וציריה חרקו.

"לשים קץ לחיי... נו באמת... היא מטורפת!"

כדי לסלק את זכר האישה, התהלך אנרי דושמן בחדר וספר את צעדיו, שמח שמספר הצעדים זהה בשני הכיוונים. הוא הבחין אז שכאשר פסע בגבו אל העששית היתה שאיפתו חטופה יותר.

התריסים, שהרוח עקרה את סוגריהם, הוטחו בפראות כנגד הקירות עד שחשש שהשכנים יתלוננו.

הוא פתח את החלון לרווחה: הלהבה בעששית הבהבה, הווילונות התרוממו מאחוריו כמו רוחות רפאים, כרטיס נסיעה בחשמלית התעופף בחדר.

מעבר לרחוב הוא ראה חלון מואר, ומבעד לווילונות, צללית אישה שמלווה את דבריה בתנועות ידיים.

אנרי דושמן רכן מחוץ לחלון, שערו נפרע ברוח, כפות ידיו השחירו מהאדן, וסקר את האישה במבטו. הוא לא זז ממקומו, ועל רקע לובן עיניו הפעורות נראו אישוניו קטנים ביותר.

אבל האור כבה. הוא חיכה בתקווה שתדליק אור בחלון אחר. הלילה היה שחור. הרוח התחפרה בשרווליו והקפיאה את גופו. טיפות הגשם נצצו סביב פנס רחוב.

הוא סגר את החלון ובעומדו בלי נוע לפני הכורסה היחידה, ראה נשים בכל מקום. במעמקי הקירות, עומדות על מיטתו ומניעות בעצלתיים את זרועותיהן. לא, הוא לא ישים קץ לחייו. בגיל ארבעים, הוא עדיין גבר צעיר, ואם יתמיד ויהיה נחוש בדעתו, יוכל בהחלט להיות אדם עשיר.

אנרי דושמן חלם על דורשי טובות, על בתים בבעלותו, על חירות. אבל כשדמיונו נרגע, דימה שאי-הסדר בחדרו גבר, עד כדי כך היה שבוי בהזיותיו.

ראי במסגרת במבוק שיקף את פניו. הוא שכח הכול, החל לדבר אל עצמו, והביט בבבואתו כדי לראות כיצד הוא נראה בעודו מדבר.

הלהבה הדועכת האירה כעת רק את השולחן. היא הבהבה על הפתיל. ולפתע האור כבה.

אנרי דושמן גישש אחר גפרורים ותוך כדי כך הפיל חפצים שלא זיהה.

כשעייף מחיפושיו, הוא התיישב על הכורסה ועצם את עיניו כדי לא לראות את האפלה.

חום גופו ייבש אט-אט את בגדיו הרטובים. הוא הרגיש טוב יותר. עד מהרה היה נדמה לו שהרצפה נשמטת מתחת לכפות רגליו ושרגליו מתנודדות באוויר, כמו ילד שיושב על כיסא גבוה.

*

הוא ישן זמן רב כשלפתע הרגיש על לחיו את חומהּ של להבה שנדמתה כמעט כנשימתו של מישהו.

הוא פקח את עיניו.

מר לֶלֶה עמד סמוך אליו עם עששית בידו.

מר לֶלֶה היה גבר כבן חמישים, אדם שליו, שחי בעוני. הוא התעניין בחייהם של פושעים ותמיד צידד במשטרה. הוא קרא את חדשות הפלילים, אך מעולם לא קרא ספרי בלשים, משום שחש אי-נחת כשקרא סיפור שלא התרחש במציאות.

"דושמן, אתה ישן?"

"לא."

מר לֶלֶה הניח את העששית על אדן האח והיא האירה את הרצפה.

"אנרי, אני צריך לדבר איתך."

מר לֶלֶה ליטף את זקנו וחידד את קצהו.

"אתה זוכר את האישה בקפה?"

"כן."

"אתה צריך לעשות את מה שהיא אמרה."

"להרוג את עצמי?"

"כן."

"אתה חושב שכדאי?"

"כן, הרי אתה אומלל."

הרוח העזה הטיחה את הגשם באדני החלונות.

"אבל אין לי אומץ."

"למה, אנרי? הנה הבאתי לך חבל. כבר יש בו לולאה. אתה רואה, הכול מוכן. אחזור כשתהיה כבר מת. כך איש לא יחשוד בי."

מר לֶלֶה קם ממקומו.

"תחזור כשאהיה כבר מת!"

"כן. אעיר את הדיירים. היֵה שלום. אשאיר לך את העששית ואקח אותה אחר כך."

מר לֶלֶה הסתלק חרש.

*

אנרי דושמן נשאר לבד. הוא שפשף את עיניו והביט בעששית. כשהבין שאינו חולם, חשב להעלות על הכתב את מחשבותיו האחרונות. אבל הוא לא ידע מה לומר.

לפתע פתאום, אם משום שהמוות הפחיד אותו ואם משום שחשש שמר לֶלֶה יחזור, הוא החליט לברוח.

הוא כיבה את הלהבה, וידא שלא תידלק מחדש ויצא מהבית.

 

מתוך הסיפור "פשע בלילה אחד" באוסף הסיפורים "אנרי דושמן וצלליו" מאת עמנואל בּוב. מצרפתית: מיכל אסייג. ראה אור ב"אפרסמון ספרים"

תמונה ראשית: חלון בדמדומים. תצלום: ליאם מרטנס

Photo by Liam Martens on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עמנואל בּוב.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערחלון בדמדומים. תצלום: ליאם מרטנס

תגובות פייסבוק