איך הפך שטן להומניסט גדול

למקיאוולי יצא שם רע כמקדם מדיניות של ציניות שטנית, אך עם חלוף הדורות השתנה גורלו מקצה לקצה
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

להוגים מעטים בהיסטוריה נקשרו כתרים כה שליליים ותארים כה מגונים כמו למדינאי, הפילוסוף המדיני, הסופר והמחזאי, ניקולו מקיאוולי (1527-1469). ההוגה הפלורנטיני אמנם מת לפני כמעט חמש מאות שנה, אך שמו חי וקיים גם בימינו כסמל לעורמה, צביעות והיעדר מוסר בפוליטיקה. לאדם זה, אשר ניתק לראשונה את הקשר הגורדי המסורתי בין פוליטיקה לאתיקה של העולם הקלאסי וימי הביניים, ותקף נחרצות את הכנסייה והאפיפיורוּת, אכן לא היו מצדדים רבים במרוצת הדורות. משך מאות שנים מקיאוולי תואר כהתגלמות השטן ומשם משפחתו נגזר שם תואר לנבל. רבים עודם מסכימים שהרוע הטמון במקיאווליזם הוא מסוכן ביותר לתשתית המוסרית של החיים הפוליטיים, וכי תורתו של מקיאוולי היא תיבת פנדורה שממנה יצאו משטרים אבסולוטיים וטוטליטריים. אך מאחר שתפקיד ההיסטוריון הוא לתעד, ולא לשפוט ולהביא אל עמוד התלייה, אנסה להאיר במקצת את הדרך שבה מקיאוולי הפך מהשטן הגדול להומניסט חשוב בהיסטוריה של המחשבה המדינית.

ניקולו מקיאוולי, סנטי די טיטו

דיוקן של ניקולו מקיאוולי (המחצית השנייה של המאה ה-16), סנטי די טיטו. תצלום: ויקיפדיה

דמותו של מקיאוולי היא שלילית ביותר, בלשון המעטה, בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה. אחת הסיבות לכך היא שהוא ניתק את הקשר המסורתי בין מוסר לפוליטיקה. כך המושג "מקיאווליזם" נכרך ומזוהה עם חוסר מצפון, מניפולטיביות, רמאות וערמומיות. הוא כתב בספרו ״הנסיך״ (1513) שמטרתו העליונה של הנסיך היא לשמור על יציבות שלטונו, וכל המסייע לכך הוא טוב, בעוד שכל דבר המסכל מטרה זו הוא רע. הדגם שעמד לנגד עיניו היה צ'זארה בורג'ה (1475-1507), שנודע באכזריותו ובמעשי הזוועה שלו. מקיאוולי שימש כשגריר פירנצה בחצר של בורג׳ה במילאנו ושם למד להכיר אותו.

מקיאוולי טען שהגוף המדיני נוצר בכוח הזרוע ויש לשמרו באמצעות הכוח לבדו. את קלקלות וחוליי האדם, כך האמין, לא ניתן לרפא בחוקים; יש לרפאם בכוח

המוסר אינו צריך לכבול או להגביל את מעשי השליט, כתב מקיאוולי ב״הנסיך״, מאחר שעליו "להבטיח את עצמו מפני אויבים״ ו"לנצח בין באמצעות כוח בין באמצעות הונאה". והיה והנסיך משתלט על מדינה אחרת, הוא "חייב לשקול בדעתו את כל הפגיעות שעליו לבצע, ולבצע את כולן בבת אחת". עריצות ומשטר אבסולוטי הם הדרך לשמור על השלטון, שהוא התכלית העליונה של הנסיך. עליו להיות "קיסר או לא כלום" (Aut Caesar aut nihil). מקיאוולי דיבר על "אמנות המדינה" (Arte dello Stato). אפלטון ומקיאוולי שינו כליל את תולדות המחשבה המדינית, אך לא ניתן להעלות על הדעת שני הוגים שונים יותר זה מזה. אפלטון יצר תורה של מדינת חוק ואילו מקיאוולי היה הראשון שהציע תורת מדינה אבסולוטית. בניגוד להשקפה שהמדינה מבוססת על מסורת ועקרון החוק, כפי שטען אפלטון בדברו על "מדינת החוק משליטת הצדק", טען מקיאוולי שהגוף המדיני "נוצר בכוח הזרוע ויש לשמרו באמצעות הכוח" לבדו. את קלקלות וחוליי האדם, כך האמין, "לא ניתן לרפא בחוקים; יש לרפאם בכוח". השקפות אלה ניצבות ביסוד המהפכה של מקיאוולי.

צ'זארה בורג'ה, מקיאוולי

דיוקן של צ'זארה בורג'ה (ראשית המאה ה-16): דוגמה לשליט מוצלח לפי "הנסיך" של מקיאוולי. תצלום: ויקיפדיה

סיבה נוספת ליחס השלילי אל מקיאוולי בהיסטוריה נעוצה בכך שהוא חולל גמורה בתולדות המחשבה המדינית. הוא שבר את המסורת הסכולסטית על ידי כך שהרס את אבן הפינה שלה – המערכת ההיררכית של היקום. על פי תפישתו, בראש הכוח הפוליטי שוב אינה שוכנת ההשגחה העליונה, זו שבאה לידי ביטוי ב"שרשרת ההוויה הגדולה" של אמונת ימי הביניים, והמבוססת על טלאולוגיה תיאולוגית מקיפה וחובקת כל של סדר אלוהי עליון הטבוע בסדרי היקום ואורחותיו מראשית ועד אחרית. מאחר שהיה ריאליסט פוליטי, מקיאוולי ויתר כליל על המסד הרעיוני הדתי של הפוליטיקה בימי הביניים, והרעיון בדבר המקור האלוהי של זכויות מלכים נראה בעיניו דמיוני לחלוטין. תורתו עקרה מהשורש את האידיאלים התיאוקרטיים הקודמים ובמקומם הוא יצר סוג חדש של מדע מדינה. עם מקיאוולי, כתב הפילוסוף ארנסט קסירר בספרו ״המיתוס של המדינה״ (1946), "הגיע תהליך החילון לסיומו: המדינה החילונית קיימת לא רק למעשה אלא גם להלכה; נמצאה לה עכשיו לגיטימציה תיאורטית מושלמת".

מקיאוולי טען כי טבע האדם הוא אנוכי במהותו, מכאן שאין לדת דבר וחצי דבר עם הפוליטיקה

התקפתו הנחרצת ועמדתו השלילית של מקיאוולי נגד הכנסייה הקתולית והאפיפיור היו גם הן סיבות שבשלן הוא נודע לשמצה. בספרו ״דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס״ (1517-1521) הוא כתב ש"בעטיים של הכנסייה וכמריה נעשינו אפוא אנחנו האיטלקים אנשים בלי דת ומושחתים". זה החטא הראשון של הכנסייה לדעתו. החטא השני הוא שהיא "קיימה את הארץ בפירודה, ועדיין היא מפרנסת פירוד זה". הוא טען אמנם ש"מנהיגי רפובליקות או מלכות חייבים אפוא לקיים את יסודות הדתות שלהן", ואם יעשו כן "נקל יהא עליהם להם לקיים את מדינתם". אך באיטליה "אבדה יראת אלוהים", "ופסה האמונה" משום ש"חצר האפיפיור" משמשת "דוגמא להשחית". בניגוד לצרפת או לספרד, באיטליה לא היה שלטון של נסיך יחיד, ולכן האפיפיורות שקועה עד צווארה בפוליטיקה האיטלקית בין ערי המדינה השונות והמרובות. כך הניח מקיאוולי את היסוד לחילון הפוליטיקה וביסוסה על אינטרסים בלבד. זאת ועוד, בניגוד להוגי הדעות של ימי הביניים, מקיאוולי טען כי טבע האדם הוא אנוכי במהותו, מכאן שאין לדת דבר וחצי דבר עם הפוליטיקה. רעיון זה יפתח במלואו תומאס הוֹבּס בספרו ״לווייתן, או החומר, הצורה והכוח של קהילייה כנסייתית ואזרחית״ (1651).

לאור המהפכה של מקיאוולי בתחומי הפילוסופיה של המדינה, אין זה מפליא, כאמור, שבמשך מאות בשנים שמו היה שם נרדף לשטן: באנגליה האליזבטנית, במאה ה-16, כל מחבר מפורסם, מכריסטופר מארלו ובן ג'ונסון ועד ויליאם שייקספיר, הזכיר את מקיאוולי לשמצה וגינה את התיאוריה המדינית שלו. במחזה ״הנרי השישי״, שייקספיר מזכיר את "מקיאוולי הרוצח", באווירה דמונית, גועל ומיאוס. בהקדמה ל״היהודי ממלטה״ של מארלו, נאמר כי "אף שהעולם חושב שמקיאוולי מת", הרי נשמתו "עפה מעל הרי האלפים" והגיעה עד לאנגליה. בספרות של המאה ה-17 נעשה שימוש בהגזמה מעניינת: השטן עצמו אופיין כמקיאווליסט ונצבע בצבעים מקיאווליים, ובגרמניה, במאה ה-18 טען פרידריך השני מלך פרוסיה שמקיאוולי "רוצה להרוס את האנושות".

שטן, נוטר-דאם, פריס

מבט מכנסיית נוטרדאם בפריס. תצלום: פדרו לסטרה

רוב ההוגים במאות ה-17 וה-18 ראו במדינה אמצעי בלבד, לא מטרה לעצמה בפני עצמה. מושג המדינה האבסולוטית לא היה ידוע להם. בעיניהם נותר תמיד תחום של חירות אישית מחוץ להישג ידה של המדינה – תחום הזכויות הטבעיות

במאות ה-17 וה-18 עדיין התקיימו כוחות אינטלקטואליים ומוסריים גדולים שאיזנו את השפעת המקיאווליזם. כל ההוגים הפוליטיים בתקופה זאת, חוץ מהובס, דגלו במדינה המבוססת על זכויות טבע. הוגו גרוֹטיוּס, אבי המשפט הבינלאומי, סמואל פון פּוּפֶנדוֹרף, המשפטן הגרמני, זאן-זאק רוסו וג'ון לוק, כולם כאחד ראו במדינה אמצעי בלבד, לא מטרה לעצמה בפני עצמה. מושג המדינה האבסולוטית לא היה ידוע להוגים האלה. בעיניהם נותר תמיד תחום של חירות אישית מחוץ להישג ידה של המדינה – זכויות טבעיות. אך במאה ה-19 קראו תיגר על תורת הזכויות הטבעיות שעה שהרומנטיציזם הגרמני יצא למתקפה אלימה כנגדה. וכך, עם נפילת תורת הזכויות הטבעיות סילקו הפילוסופים האידיאליסטים הגרמניים, ביניהם יוהאן גוטליב פיכטֶה  והפילוסוף גאורג וילהלם פרידריך הגל, את המחסום האחרון בפני ניצחון המקיאווליזם במאה העשרים, שהביא לדעת רבים את ניצחון הפשיזם והנאציזם. בדומה למקיאוולי, אשר טען שהזירה הפוליטית מבוססת על "מאבק לכוח" וצריך לנהלו "באמצעים האכזריים והקיצוניים ביותר", הגל ראה רק את "האמת המבוססת על כוח". מילים אלה, לדעת קסירר, מבטאות את "המצע הברור והאכזרי ביותר של הפשיזם שכתב פוליטיקאי או פילוסוף כלשהו מעולם".

במאה ה-19 הגינוי הגורף למקיאוולי התהפך, ודווקא שבחים מופלגים נקשרו לשמו, במיוחד בגרמניה. מקיאוולי, יועצם של עריצים, הפך לקדוש המעונה של החירות וכמעט לקדוש. ראיות לכך ניתן למצוא ב״מכתבים לקידום האנושות״ מאת יוהן גוטפריד פון הֶרדֶר, שבו שיבח את ״הנסיך״ כ"יצירת מופת פוליטית שנכתבה למען בני דורו של מקיאוולי". הפילוסוף האידיאליסט פיכטה אף הוא "שיבח את הריאליזם הפוליטי של מקיאוולי" וניסה לזכותו מכל אשמה מוסרית. לתמורה חשובה זו תרם תרומה עצומה הגל, אשר הפך לראש וראשון בין מהלליו של מקיאוולי. הגל כתב: "צריך לקרוא את הנסיך כשלוקחים בחשבון את תולדות המאות שקדמו למקיאוולי ואת ההיסטוריה של איטליה בתקופתו, ואז ספר זה לא רק שהוא מוצדק אלא דומה שהוא מציג תפיסה אמיתית ומרשימה מאוד של גאון פוליטי בעל יכולת שכלית מעולה ואצילית ביותר". הדברים הללו היוו אכן נקודת מפנה בתולדות המחשבה המדינית בנוגע למקיאוולי. ההיסטוריון הליברלי הגרמני פרידריך מַיינֶקֶה  כתב על כך את הדברים הבאים: "היה זה דבר חדש ומפלצתי שעה שהוכנס המקיאווליזם לתוך המערכת האידיאלית" של הגל; "את מה שקרה בשל כך ניתן אפשר להשוות כמעט להענקת לגיטימציה לממזר".

ג'ון אדמס, סטוארט גילברט

העריץ את הרציונאליות המעשית של מקיאוולי: ג'ון אדמס, מהאבות המייסדים של ארה"ב, ונשיאה השני. דיוקן (1800), סטוארט גילברט, הגלריה הלאומית, וושינגטון, תצלום: ויקיפדיה

חשוב לציין כי גם בקרב הוגים במאה ה-20 דמותו של מקיאוולי ממשיכה להיות שלילית ביותר: קסירר טען שמקיאוולי חקר מהלכים פוליטיים כמו חוקר כימייה הבוחן תגובות כימיות, אך במקרה שלו "הוא השתמש ברעל חזק". לדעתו, מקיאוולי הביא ליצירת "מבנה המדינה החדשה" ו"חזה את השפעותיה", ואת "כל מהלך החיים הפוליטיים באירופה בעתיד", משמע את הנאציזם והשואה. הפילוסוף ישעיה ברלין הצהיר שמקיאוולי הביא "להזנחת ערכים מוסריים (נוצריים או אנושיים)", וטען שעם יצירת המשטרים הטוטליטריים של המאה העשרים, המקיאווליזם "הגיע למלוא בשלותו". גם הפילוסוף והתיאולוג ליאו שטראוס, אשר כתב שאת מקיאוולי צריך להגדיר רק כ"מורה הרוע". טען בספרו ״הזכות הטבעית וההיסטוריה״ (1952) ש"מקיאוולי, אותו קולומבוס גדול יותר, הוא שגילה את היבשת שעליה היה בידי הובס להקים את מבנהו", משמע שלטון אבסולוטי עריץ. צריך לציין כי האיור על כריכת ספרו של הובס ״לוויתן״, אשר נעשה לפי בקשתו האישית המפורשת של הובס, ממחיש בצורה גרפית את הרעיונות המוצגים בספר, או את "הגיון המדינה" כדברי הובס: במרכזו ניצב הריבון וסביבו המוני בני אדם הנושאים אליו את עיניהם. אנשים אלה הסכימו לכונן ביניהם ברית בכדי להקים מדינה, והסכימו כי הריבון – האוחז בשתי ידיו את החרב (הכוח הצבאי) והשרביט (הכוח הכנסייתי) – יהיה בה השליט אבסולוטי.

ההומניזם האזרחי שואף למשטר רפובליקני המבוסס על אזרחות פעילה ואשר בו האזרח מעורב ישירות, להלכה ולמעשה, בענייני המדינה וההגנה עליה. הומניזם אזרחי מבוסס על חיי מעשה, בניגוד לחיי ההתבוננות ועיון שהיו האידיאל של ימי הביניים

מאמצע המאה העשרים חלה תמורה גדולה ועצומה ביחס למקיאוולי. ההיסטוריון הגדול של הרנסנס האיטלקי האנס בארון הניח לה את היסודות בעבודותיו הרבות, במיוחד בספרו המהולל ״משבר הרנסנס האיטלקי המוקדם: הומניזם אזרחי וחירות רפובליקנית בעידן של קלסיציזם וטירניות״ (1955). בספר זה הוא טבע את המושג "הומניזם אזרחי" בכדי לתאר צמיחת שיטה מדינית-חברתית חדשה בפירנצה, משטר רפובליקני המבוסס על אזרחות פעילה – Vita Activa  – ואשר בו האזרח מעורב ישירות, להלכה ולמעשה, בענייני המדינה וההגנה עליה. הומניזם אזרחי מבוסס על חיי מעשה, בניגוד לחיי ההתבוננות ועיון – Vita Contemplativa  – שהיו האידיאל של ימי הביניים. מושג חדש זה יסודו במורשת הקלאסית של והמידה הטובה – ומכאן המושג קלסיציזם בכותרת ספרו של בארון. הסיבה הישירה לצמיחת מושג ה"הומניזם אזרחי" בפירנצה הייתה, לדעת בארון, משבר פוליטי מכריע: השאיפות האימפריאליסטיות של העריץ, דוכס מילאנו ג'אן גלאצו ויסקונטי, אשר ניסה להשתלט על פירנצה. משבר זה הביא ליצירת תודעה פלורנטינית חדשה של ההיסטוריה ובכללה ופירוש מחודש למשמעותם של אידיאלים רפובליקניים קלאסיים בפירנצה. בארון כתב: "הולדת המחשבה ההיסטורית הפלורנטינית נקבעה על ידי האירועים הפוליטיים והצבאיים במשך שנים בודדות בלבד, בעצם נקודת המפנה והסוערת הקצרה שבין 1402-1400, שהסתיימה עם מותו של ג'אן גלאצו".

פירנצה

מראה של פירנצה. תצלום: קלואה שייה

המושג "הומניזם אזרחי" נוצר על ידי שורת הוגים, אשר פעלו בערי המדינה, במיוחד בפירנצה, באיטליה  של המאה ה-15 וה-16, והדגישו בהגותם פעילות אזרחית למען הרפובליקה, כולל הגנתה הצבאית על ידי  אזרחים נושאי נשק, כנגד צבאות השכירים שפשו למכביר באיטליה בתקופה זו. המידה הטובה, חירות ואזרחות, הן סמלי ההומניזם האזרחי. בין הוגים אלה, טען בארון, היה למקיאוולי תפקיד נכבד, וכך נסללה הדרך להפיכתו משטן להומניסט. ממשיכיו של בארון, יוצרי "אסכולת קיימברידג׳ של המחשבה המדינית" (Cambridge School of Political Thought), שהוגיה הבולטים קוונטין סקינֶר  וג'ון ג׳.א. פּוֹקוֹק, רואים  במקיאוולי גם את המקור ל"מסורת הרפובליקנית האטלנטית" (Atlantic Republican Tradition), אשר פוקוק, בעקבות בארון, מצא את מקורותיה בהומניזם האזרחי של פירנצה. "אסכולת קיימברידג'" מציינת שיטת פרשנות של המחשבה המדינית, שהתפתחה בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת.

בפירנצה, באנגליה ובמושבות האנגליות באמריקה איום קיומי על הרפובליקה הביא ליצירת הומניזם אזרחי המבוסס על חירות, המידה הטובה והאזרח הנושא נשק

השפעה חשובה נוספת של בארון על אנשי אסכולת קיימברידג' הייתה קביעתו ש"רק אם אנחנו אכן יודעים בדיוק מתי, היכן ובאלו נסיבות יצירה נכתבה ... רק אז נוכל לשפוט את כוונת המחבר" או "את הקשר בין עבודתו לחיים כפי שהם היו באמת בתקופתו". גישה זו, הגישה הקונטקסטואלית, מציבה כל טקסט בהקשרו ההיסטורי, הלשוני והאידיאולוגי. בארון, סקינר ופוקוק מדגישים גישה קונטקסטואלית זו במחקריהם, אשר שינו כליל את הבנת מקיאוולי והשפיעו עמוקות על המחקר המודרני. הם מבליטים את "הרגע של מקיאוולי" בהיסטוריה של המחשבה המדינית, המשקף קשר סגולי בין ההגות הרפובליקנית של מקיאוולי ואחרים בפירנצה, למלחמת האזרחים באנגליה (1640-1660), והמהפכה האמריקנית (1765-1783). בשלושת המקומות הללו, איום קיומי על הרפובליקה הביא ליצירת הומניזם אזרחי המבוסס על חירות, המידה הטובה והאזרח הנושא נשק.

כתמיד בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה, יצירתה של שיטת פרשנות היסטורית כרוכה בביקורת על אופנים ודפוסים קודמים של מחשבה. "אסכולת קיימברידג' של המחשבה המדינית" מדגישה את הצורך לבחון טקסטים בהקשר ההיסטורי שלהם. היא יצאה נגד השיטה הטקסטואלית לניתוח טקסטים היסטוריים, ששלטה עד אז ואשר התייחסה לשורת עבודות עיקריות בתחום המחשבה המדינית כהיסטוריה אינטלקטואלית בלבד, היסטוריה של רעיונות, ללא כל קשר וזיקה להקשר ההיסטורי שבו חיבורים אלה נכתבו. דוגמה מובהקת לכך היא ספרו של ארתור לאבג'וי (Lovejoy), ״שרשרת ההוויה הגדולה״ (1936) המנתח את השינויים שחלו לאורך זמן במושג היסטורי חשוב זה, ללא כל קשר להקשר ההיסטורי שמחברים שונים דנו בו. בניגוד גמור לכך, סקינר ופוקוק מאמינים שרעיונות, טיעונים וטקסטים, צריכים להיות מוצבים בהקשר המקורי שלהם. טקסטים הם בבחינת כלי נשק, או אמצעים, במאבקים המתחוללים בכל דור ודור, והם יכולים לסייע, להפריך, להעניק לגיטימציה, לרעיונות אלה או לאחרים. לדעתם, טקסטים מנסים להשפיע על העולם. אך כדי להבין את הדחף של המחבר או את כוונתו, עלינו להבין ראשית את העולם הלשוני וההיסטורי שבו הוא מעורב.

פירנצה

פרסקו במשרד ממשלתי בפירנצה. תצלום: alh1

סקינר ופוקוק לא כעסו רק על לאבג׳וי. עיקר זעמם יצא נגד ליאו שטראוס, כיוון ששיטת פרשנותו ההיסטורית נגדה לגמרי את ערכי הפרשנות ההיסטורית הקונטקסטואלית של אסכולת קיימברידג׳. לדעתם, שטראוס קרא ופירש טקסטים בצורה רשלנית, משוחדת ואידיאולוגית, ודגל בפרשנות אזוטרית של טקסטים. הוא טען, לדוגמה, שאיננו צריכים לקבל כל מה שכתב שפינוזה באותה מידה של חשיבות, ואל לנו להעתיק  את תהפוכות חייו אל הטקסטים שלו. כל אלה ניצבים בניגוד גמור לגישה הקונטקסטואלית של אסכולת קיימברידג', ולכן פוקוק טוען כי שטראוס הוא להטוטן ו"קוסם של פרשנויות". לדוגמה, בספרו ״מחשבות של מקיאוולי״ (1958), גינה שטראוס את מחשבת מקיאוולי: הוא "מורה של רשעות" כך כתב. שטראוס וממשיכיו הרבים מתעקשים לטעון כי הטקסטים הקנוניים הם בעלי משמעויות קבועות ועומדות ולרוב אף חבויות, החורגות מעבר להקשר ההיסטורי שלהם, וכי הדרך הטובה ביותר להכרת משמעויות אלה היא באמצעות חקירת תורתם הנסתרת. על פי שטראוס, קריאה אזוטרית היא שיטת הבנה טבעית שאינה היסטוריציסטית, כלומר אינה תלוית הקשר. עלינו לקרוא טקסטים רק באמצעות "הבנה טבעית", אשר מפרשת "את הוגי העבר בדיוק כפי שהם הבינו את עצמם", כלומר, לפחות במקרה של אפלטון ואריסטו, כדוברי אמיתות קבועות ועומדות הנמצאות מעבר להיסטוריה, או כהוגים הדוגלים באמיתות על-זמניות ואוניברסליות, מה שלא יהיו אמיתות אלה.

בניגוד לשטראוס, פוקוק טען כי "מחשבה מדינית" משקפת רטוריקה, אוצר מילים ודקדוק, ולכן היא מהווה קהילה מורכבת ומגוונת של אופני שיח, ועל ההיסטוריון של המחשבה המדינית לגלות ולחשוף דפוסים, וערכי מחשבה ורטוריקה אלה. בדרך זו יהיה לבחון את "השפה האפשרית" של כל דור ודור, או את היקום הלשוני – העולם ולשון המושגים שבהם משתמש על הוגה, כגון "החוק המקובל", "רפובליקניזם קלאסי", ועוד. הסיבה היא, שלכל דור יש "שפה זמינה" (available language) משלו, ואותה שומה עלינו לחקור ולהבין. בדרך זאת חשף פוקוק את עולם המחשבה של הוגים מדיניים כגון מקיאוולי, ג'יימס הרינגטון, ג'ון לוק ועוד, כפי שניתן לראות בספרו ״הרגע של מקיאוולי: מחשבה מדינית פלורנטינית והמסורת הרפובליקנית האטלנטית״ (1975).

הסינתזה הרפובליקנית טוענת שאמריקה נולדה עם פחד משחיתות ומעניינה לקדם את המידה הטובה – ה-virtue – הקלאסית.

בספר זה דן פוקוק בתחיית "האידיאל הרפובליקני על ידי הומניזם אזרחי". "הרגע של מקיאוולי" מציין את הזמן ואת האופן שבו "מחשבת מקיאוולי מופיעה לראשונה". הוא בוחן בו את מעברם של רעיונות, לשון ועולם המושגים של מקיאוולי, אשר הוגים מדיניים באנגליה ובאמריקה עשו בהם שימוש במאות ה-17 וה-18, תוך תמיכה במשטר רפובליקני והתנגדות למשטר מונרכי. "הרגע של מקיאוולי", הנמצא בכותרת ספרו, מציין את הזמן שבו רפובליקה חדשה ניצבת לראשונה מול בעיה קיומית של שמירה על האידיאלים והמוסדות שלה. כך, בדומה למקיאוולי, אשר מחשבתו מהווה תגובה לשורת משברים בפירנצה בראשית המאה ה-16, שבהם עיר-מדינה זו ניצבה על סף תהום, ולכן הוא ביקש לחדש את האידיאלים הרפובליקניים הקלאסיים – גם שורת הוגים באנגליה בימי מלחמת האזרחים (למשל הרינגטון), או באמריקה המהפכנית (למשל ג'ון אדאמס ואלכסנדר המילטון), ניצבו בפני רגעים היסטוריים דרמטיים שכאלה וביקשו להמציא להם תשובות. "הרגע של מקיאוולי" מייצג את הסינתזה הרפובליקנית, הטוענת שאמריקה נולדה עם פחד משחיתות ומעניינה לקדם את המידה הטובה – ה-virtue – הקלאסית.

מריאן, הרפובליקה הצרפתית, רפובליקה

"מריאן": אלגוריה לרפובליקה הצרפתית (פסל בכיכר הרפובליקה, פריס). תצלום: Coyau, ויקיפדיה

בדומה לפוקוק, גם סקינר מדגיש בעבודותיו את "השפות" או "הלשונות" שבהם נכתבה פילוסופיה מדינית, ואת ההקשר ההיסטורי שלהן. תרומתו החשובה היא בניסוח תיאוריה פרשנית של טקסטים היסטוריים מרכזיים ובחינה של "מה אמרו או התכוונו מחברים שונים שהם עושים שעה שכתבו יצירה זו או אחרת". לשון אחר, הוא מדגיש מאוד את כוונת המחבר, את הקונטקסט הלשוני, ופחות את הקונטקסט הכלכלי חברתי. כך בספרו ״מקיאוולי״ (1988) הוא ניסה לשחזר את "הבעיות שעמדו לנגד עיניו" של ההוגה, את "הרקע האינטלקטואלי רוחני של הפילוסופיה הקלאסית של תקופת הרנסנס וכן הרקע הפוליטי של חיי העיר-מדינה באיטליה בראשית המאה ה-16". רק כשנציב את מקיאוולי בהקשר ההיסטורי, האידיאי והלשוני שלו, נוכל להעריך במלאות את תוכנה וערכה של עבודתו. סקינר מציע קונטקסטואליזציה לשונית המציינת הצבת טקסט ביחס לטקסטים אחרים. לגביו, טקסט היסטורי הוא תגובה לטקסטים של הוגים אחרים. היסטוריה אם כן אינה רק שדה קרב בין צבאות אלא גם זירת מאבק עקשני בין רעיונות.

מקיאוולי דן במשטר הרפובליקני הרומי המבוסס על המידה הטובה, וטוען שהוא נשען על האזרח החופשי הנושא נשק והמוכן להגן על הרפובליקה. אתוס פוליטי הומניסטי חשוב זה יהווה מאוחר יותר את היסוד למושג הפטריוטיות

פוקוק וסקינר מוצאים הוכחה גלויה להשפעתו ולתרומתו הרבה של מקיאוולי לעולם המודרני, ומכאן להומניזם שלו, בספרו החשוב ״דיונים על עשרת הספרים של טיטוס ליוויוס״. בספר זה מתלונן מקיאוולי שהרנסנס האיטלקי בימיו עורר אמנם שאיפות לחקות את הדורות העתיקים בתחומי אמנות, חוק ורפואה, אך איש לא חשב כלל לחקות את הממלכות העתיקות, או הרפובליקות, כגון הרפובליקה הרומית בת חמש מאות השנים לערך. הנה כי כן ביטוי מובהק לשאיפת אנשי הרנסנס להשתחרר ממורשת ימי הביניים ולחזור לערכים ומורשת העולם הקלאסי. בספר זה דן מקיאוולי במשטר הרפובליקני הרומי המבוסס על המידה הטובה, וטען שהוא נשען על האזרח החופשי הנושא נשק והמוכן להגן על הרפובליקה. אתוס פוליטי הומניסטי חשוב זה יהווה מאוחר יותר את היסוד למושג הפטריוטיות, ולאחר מכן יתבטא בצורה מובהקת בתיקון השני לחוקה של ארצות הברית, הקובע: "מאחר שמיליציה [צבא אזרחים] ערוכה היטב נחוצה לביטחונה של מדינה חופשית [רפובליקה], אין להגביל זכותם של בני-אדם להחזיק נשק ולשאתו."

צבא העם, Minute Man

פסל ה-Minute Man, מאת הנרי הדסון קיטסון (1900). הפסל מסמל את האזרח המתגייס בן-רגע להגנה על הרפובליקה, לקסינגטון מסצ'וסטס, תצלום: Hohum, ויקיפדיה

החירות והמידה הטובה הקלאסית של אזרח בן חורין הן יסודות ההומניזם החדש שפיתח מקיאוולי, והללו עברו לאחר מכן למסורת הטראנס-אטלנטית באנגליה ובאמריקה, ומכאן לעולם המודרני

אחד הביטויים הבולטים למהפכה של מקיאוולי הוא צבא העם, או צבא האזרחים, שבו אזרח נושא נשק נחשב למעלה רפובליקנית טובה, או לחלק מהותי של "הומניזם אזרחי", בניגוד גמור לצבא שכירי חרב. ב״דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס״ טוען מקיאוולי שעל הנסיך "להשתמש בבני מדינתו בלבד", ולא בשכירי חרב, בצבא, מאחר ו"יסודן של כל המדינות הוא צבא [אזרחים] מעולה". מקיאוולי מסתמך כאן על מורשת ארוכה של הוגים, ביניהם ליוויוס, פוליביוס ואריסטו, אשר כולם כאחד הדגישו שאזרחות אמיתית כרוכה בנשיאת נשק. בעיניו לא מדובר במושג מופשט: לאחר מפלת פירנצה לצרפתים בשנת 1500 ובשנת 1505, הוא הציע להחליף את יחידות שכירי החרב של העיר בצבא אזרחי. בשנת 1505 אושרה הצעתו להקמת "שיטת צבא אזרחי" בפירנצה. עיקרון זה אומץ לאחר מכן באנגליה בימי המהפכה הפוריטאנית בצבא "המערך החדש" (New Model Army) של קרומוול וכמובן בארה״ב, כפי שניתן לראות במלחמת העצמאות שם ובתיקון השני לחוקה.

בסיכומו של דבר, עם מחקריהם החלוציים של בארון, פוקוק וסקינר, ורבים אחרים שיצאו בעקבותיהם, דמותו ומעמדו של מקיאוולי השתנתה תכלית שינוי בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה, שינוי המתבטא בחשיבות הרבה המוענקת למשטר הרפובליקני – שלטון העם – בעולם המודרני. כך, במקום המחבר הציני ומשולל המוסר של ״הנסיך״, ההוגה של ״הדיונים״ הפך דווקא למחדש המשטר הרפובליקני, מקדם ההומניזם האזרחי שבו אזרח פעיל נוטל חלק בענייני הרפובליקה בה הוא חי, ואף מוכן להגן עליה בגופו ובחייו. החירות והמידה הטובה הקלאסית של אזרח בן חורין הן יסודות ההומניזם החדש שפיתח מקיאוולי, והללו עברו לאחר מכן למסורת הטראנס-אטלנטית באנגליה ובאמריקה, ומכאן לעולם המודרני.

כפי שניתן לראות בבירור, גורל מוזר ומיוחד מתייחד למקיאוולי בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה. הוא נושא את כפל פני יאנוס – השטן הגדול, אשר הביא מרעות ומצוקות לעולם המודרני, אך הפך למעשה מגדולי ההומניסטים בהיסטוריה של המערב.

 

אביהו זכאי הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה באוניברסיטה העברית

הערת המערכת: כל המובאות במאמר הן בתרגומו של המחבר.

תמונה ראשית: יין נמזג לכוס, תצלום: כריס ואן דולוורט, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אביהו זכאי.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על איך הפך שטן להומניסט גדול

02
מירב אילן

מקיאבלי כנראה לא היה שטן ולא היה הומניסט - הוא מייצג כפי שסוברים רבים מההיסטוריונים של הרעיונות, את תהפוכות הנפש של בני תקופתו. ההומניזם וחירויות על בסיס שוויון לכל אדם הוא משאלת ליבם של בני המאה ה18 שנאבקו במונרכיות האכזריות ותקוותם של בני המאה ה-19 וה-20 שחוו את אפסות האדם מול המערכת הפוליטית השוחקת. החיבור בין סקולריות, חילון לבין אותן שאיפות הביאו את ההוגים של המאה ה20 לחפש גם במקיאבלי את הזרעים לביסוס משנתם ההומניסטית. כמו שמשלבים את הפולוסופיה של השפה בחקר הרעיונות, יש לשלב גם את הפסיכולוגיה של בני האדם המבקשים את הטוב המוחלט בכל דור ובכל תקופה.