כורה חולה

היא טובה מדי בשבילו, אמרו כולם. ואף על פי כן לא התחרטה שהתחתנה איתו. הוא החל לחזר אחריה כשהיה רק בן תשע-עשרה והיא בת עשרים. במבנהו היה מה שמכנים בחור קטן וחזק – נמוך, כהה, עם גון עור חמים, ואותה זקיפות של ראש וחזה, אותו סגנון תנועה רברבני, שהזכיר עוף בטקס חיזור, והעיד על גוף שרירי וחסון ומלא חיים. כיוון שהיה עובד טוב השתכר שכר נאה במכרה, וכיוון שהיה מבית טוב, הוא גם חסך קצת.

היא היתה טבחית ב"אַפּלֶנְדְס", נערה בהירה ותמירה, שקטה מאוד. הוֹרספּוּל ראה אותה הולכת ברחוב ועקב אחריה מרחוק. היא מצאה חן בעיניו, הוא לא שתה, והוא לא היה עצל. וכך, אף כי נראה מוגבל במקצת, לא חכם במיוחד, אך ניחן בחזות גופנית קורנת, היא שקלה וחשבה, וקיבלה אותו.

כשהתחתנו, הם עברו לגור ברחוב סְקארגיל, בבית גדול ומכובד מאוד, וריהטו אותו באמצעים משותפים. הרחוב נבנה על צלע גבעה ארוכה ותלולה. הוא היה צר ודמוי מנהרה. ואף על פי כן, השקיף גב הבית על כרי המרעה שגבלו בו, ועל עמק רחב של שדות וחורשות שבקרקעיתו קינן המכרה.

הוא מינה את עצמו לאדון בביתו. היא לא הכירה את אורח החיים של הכורים. הם התחתנו בשבת. ביום ראשון בערב הוא אמר:

"תערכי לי שולחן בשביל ארוחת בוקר ותשימי לי את הדברים של המכרה מול האש. אני קם בחמש וחצי. את לא צריכה להזיז את עצמך עד מתי שאת רוצה."

הוא הראה לה כיצד להניח עיתון על השולחן בתור מפה. כשהיא הביעה התנגדות:

"אני לא רוצה את המפות הלבנות שלך בבוקר. ככה אני יוכל לירוק אם מתחשק לי," אמר.

הוא הניח מול האח מכנסי כותנה עבים, גופייה נקייה מפלנל עבה, זוג גרביים ארוכים ונעלי כורים, וסידר אותם כדי שיהיו חמימים ומוכנים לבוקר.

"עכשיו ראית. אז את זה צריך לעשות כל ערב."

בדיוק בחמש וחצי הוא עזב אותה בלי להיפרד ממנה בשום צורה וירד מהחדר בכותונת.

כשהוא הגיע הביתה בארבע אחרי הצהריים היתה ארוחתו מוכנה להגשה. היא נבהלה כשהוא נכנס, דמות נמוכה ומוצקה עם פנים שחורים ומלוכלכים עד ללא הכר. היא עמדה מול האח בחולצה לבנה ובסינר לבן, נערה בהירה, ניקיון ויופי בהתגלמותם. הוא נכנס בצעדים מגושמים בנעלי הכורים הכבדות.

"אז איך הסתדרת?" הוא שאל.

"הייתי מוכנה וחיכיתי שתבוא הביתה," היא השיבה ברוך. בפניו השחורים הבהיק אליה הלובן של עיניו החומות.

"ואני כבר הייתי מוכן לבוא," הוא אמר. הוא הטיל את מימיית הבדיל ואת תיק הארוחה על השידה, פשט את המעיל והצעיף והווסט, קירב את הכורסה שלו אל האח והתיישב.

"אז בואי כבר נאכל משהו – אני מת מרעב," הוא אמר.

"לא תתרחץ לפני כן?"

"בשביל מה לי להתרחץ?"

"כי אתה לא יכול לאכול ארוחת..."

"אה, תפסיקי עם השטויות, גברת! מה, אני לא אוכל את הארוחה במכרה בלי להתרחץ? – אני מוכרח."

היא הגישה את הארוחה והתיישבה מולו. ראשו הקטן והמוארך היה שחור כמעט לגמרי, חוץ מהלובן של עיניו ומשפתיו הסגולות. הפה האדום שנפתח וחשף את שיניו הלבנות בעת האכילה עורר בה תחושה מוזרה. זרועותיו וכפות ידיו היו מנומרות בשחור, צווארו החזק, החשוף התבהר לקראת כתפיו והרגיע אותה. ריח קלוש ובלתי מוגדר של המכרה ריחף במטבח, ריח של אוויר טחוב, של פליטה.

"למה הגופייה שלך כל כך שחורה בכתפיים?" היא שאלה.

"הגופייה שלי? זה בגלל שנוזלים עלינו מים מהגג. זאת היבֵשה שאני לובש לפני שאני הולך לעלות. יש להם שמה כאלו מתקנים ענקיים לייבש את הבגדים, ומתי שאנחנו מחליפים בגדים אנחנו שמים אותם שם להתייבש."

כשהוא כרע על השטיח מול האח והתפשט עד מותניו כדי להתרחץ, היא שוב הרגישה פחד מפניו. הוא היה שרירי כל כך, מרוכז כל כך במעשיו, כל כך הוא עצמו, כמו חיה רבת און. וכשהוא קם והתנגב, וחזהו החשוף הופנה אליה, היא ראתה את זרועותיו העבות מתפיחות את השרירים ונתקפה בחילה.

אף על פי כן הם היו מאושרים מאוד. הוא התרומם אל פסגת הגאווה בזכותה. אפשר שאנשי המכרה התלוצצו על חשבונו, אפשר שניסו לפתות אותו כדי להרחיקו ממנה, אבל דבר לא היה יכול להפחית את הגאווה והביטחון העצמי שהקנתה לו, דבר לא היה יכול לערער את שביעות הרצון הילדותית כמעט שלו. בערב ישב בכורסתו ושוחח איתה או הקשיב כשהקריאה לו את העיתון. כשמזג האוויר היה יפה יצא לרחוב, השתופף על עקביו והשעין את גבו אל הקיר של טרקלין ביתו כדרכם של כורים, ובירך את העוברים והשבים זה אחר זה. אם איש לא עבר, די היה לו להשתופף ולעשן, כי לבו התמוגג מנחת ושביעות רצון. היו לו נישואים טובים.

הם היו נשואים פחות משנה כשכל הכורים של וֶלווּד ושל בְּרֶנט פתחו בשביתה. וילי היה חבר באיגוד, והם הצטמצמו מעט והצליחו להסתדר. הם עדיין לא גמרו לשלם בעד הרהיטים, וגם חובות אחרים הצטברו. היא דאגה ונקטה תחבולות, הוא השאיר את זה בידיה. אבל הוא היה בעל טוב, הוא נתן לה כל מה שהיה לו.

העובדים שבתו חמישה-עשר שבועות. קצת יותר משנה לאחר מכן אירעה לווילי תאונה במכרה ושלפוחית השתן שלו נקרעה. בפתח המכרה דיבר הרופא על בית החולים. הכורה הצעיר, שאיבד את עשתונותיו כליל, השתולל כמטורף מכאבים ומפחד מפני בית החולים.

"אתה תלך הביתה, וילי, אתה תלך הביתה," אמר המפקח על אזור הכרייה שלו.

אחד הבחורים הודיע לאשתו להכין את המיטה. בלי לדבר ובלי להסס היא הכינה. אך כשהאמבולנס בא והיא שמעה אותו צועק מכאבים כשהזיזו אותו, היא חששה שלא תחזיק מעמד. הם נשאו אותו פנימה.

"היית צריכה להכין מיטה בטרקלין, גברת," אמר המפקח. "אז לא היינו צריכים לסחוב אותו למעלה וזה היה יותר טוב גם בשביל הרגליים שלך."

אבל עכשיו היה מאוחר מדי. הם העלו אותו.

"הם נתנו לי לשכב, לוּסי," הוא בכה. "הם נתנו לי לשכב שעתיים נוראיות בתוך הפחם עד שהוציאו אותי מהפינה שלי. כואב, לוסי, כואב, לוסי, כואב, כואב!"

"אני יודעת שהכאבים חזקים, וילי, אני יודעת. אבל אתה חייב לנסות להתאפק קצת."

"אם תמשיך ככה, בחור, הגברת שלך לא תוכל לסבול את זה," אמר המפקח.

"אני לא יכול לעשות כלום, כואב, כואב," הוא חזר וצעק. הוא לא היה חולה מימיו. כשהתרסקה לו אצבע, היה מסוגל להביט בפצע. אבל הכאבים הללו באו מבפנים והפחידו אותו. לבסוף אפסו כוחותיו והוא נרגע.

חלף זמן מה עד שיכלה להפשיט אותו ולרחוץ אותו. הוא לא הניח לאף אישה אחרת לטפל בו בשל אותה צניעות קיצונית הרגילה אצל גברים כמותו.

הוא היה מרותק למיטה שישה שבועות וסבל כאבים קשים. הרופאים לא ידעו בדיוק מה קרה לו, וכמעט לא ידעו מה לעשות. הוא היה מסוגל לאכול, הוא לא רזה וגם לא נחלש, אבל הכאבים נמשכו והוא התקשה מאוד בהליכה.

בשבוע השישי החלה השביתה הארצית והכורים הפסיקו לעבוד. בדרך כלל הוא הקדים לקום והתיישב ליד החלון. ביום רביעי, בשבוע השני לשביתה, הוא ישב והשקיף לרחוב כדרכו, גבר צעיר עם ראש מוארך, שנראה עדיין חסון, אבל עם הבעת חרדה מוזרה על פניו.

"לוסי," הוא קרא. "לוסי!"

חיוורת ויגעה היא עלתה בריצה לשמע קריאתו.

"תביאי לי ממחטה," הוא אמר.

"אבל יש לך," היא השיבה כשהתקרבה.

"אל תיגעי בי," הוא צעק. הוא מישש בכיסו והוציא ממחטה לבנה.

"לא רוצה לבנה, תביאי לי אדומה," הוא אמר.

"ואם מישהו יבוא ויראה אותך?" השיבה ונתנה לו ממחטה אדומה.

"חוץ מזה," המשיכה, "לא היית צריך לקרוא לי לעלות בשביל זה."

"נדמה לי שהכאב שוב פעם בא," הוא אמר, ובקולו נשמע שמץ של בעתה.

"הוא לא יבוא, אתה יודע שלא," היא השיבה. "הרופא אומר שאתה מדמיין שיש לך כאב, אבל אין לך."

"מה, אני לא מרגיש מה יש אצלי בתוכו?" הוא צעק.

"טרקטור משא יורד מהגבעה," היא אמרה. "זה יפזר אותם. אני הולכת לגמור להכין לך את הפודינג."

היא הלכה לה. הטרקטור חלף לידם והרעיד את הבית. לאחר מכן הרחוב שקט, אך לא האנשים. כנופיית צעירים, בני חמש-עשרה עד עשרים וחמש, שיחקו בגולות באמצע הרחוב. חבורות קטנות אחרות של גברים שיחקו על המדרכה. הרחוב היה קודר. וילי שמע את הקריאות והצעקות הבלתי פוסקות של קולות גברים.

"אתה מרמה!"

"לא נכון!"

"תבוא לפה עם הגולה האדומה."

"תביא לי ארבע בשבילה."

"לא מביא. תביא לי אותה."

הוא רצה להיות בחוץ, הוא רצה לשחק בגולות. הכאב החליש את רוחו, והוא בקושי הצליח להשתלט על עצמו.

כעבור זמן מה התמקמה עוד כנופיית גברים ברחוב. הם היו אמורים לקבל תשלום הבוקר. האיגוד שילם לאנשים בכנסייה של הזרם המתודיסטי הפרימיטיבי. הם חזרו משם עם חצאי הסוּבֶרֶנים ¹ שלהם.

"הלו שמה!" נהם קול. "הלו!"

הפנייה לא היתה מנומסת במיוחד. וילי כמעט זינק מכיסאו.

"הלו שמה!" נהם שוב קול חזק. "אתם באים איתי לראות את נוֹטְס נגד אסטון וילה?"

רבים משחקני הגולות הרימו את מבטיהם בהפתעה.

"מה שעה? צריך ללכת ברגל בגלל שאין רכבות."

הרחוב המה גברים.

"מי בא לנוֹטינגהם לראות את המשחק?" צעק אותו קול רם. הקורא היה גבר גדול מאוד, שתוי, שכובעו שמוט על עיניו.

"באים... כן, בואו כבר!" נשמעו קולות רבים. הרחוב התמלא בצעקות הגברים. הם התפצלו לחבורות-חבורות נלהבות.

"קדימה, נוֹטְס!" צעק הגבר הגדול.

"קדימה, נוטס!" צעקו הצעירים והגברים. קולותיהם היו משולהבים. הספיקה צעקה אחת כדי להלהיט את היצרים. והרשויות הזהירות היו מודעות לכך.

"אני בא, אני בא!" צעק החולה מחלונו.

לוסי עלתה בריצה.

"אני הולך לראות את נוטס נגד וילה במגרש מֶדוֹז," הוא הכריז.

"אתה... אתה לא יכול ללכת. אין רכבות. אתה לא יכול ללכת ברגל תשעה מייל."

"אני הולך לראות את המשחק," הוא הכריז וקם.

"אתה יודע שאתה לא יכול. שב ותירגע."

היא הניחה עליו את ידה. הוא התנער ממנה.

"תעזבי אותי בשקט, תעזבי אותי בשקט. בגללך כואב לי, בגללך. אני הולך לנוטינגהם לראות את המשחק כדורגל."

"שב... האנשים ישמעו אותך, ומה הם יחשבו?"

"די, תעזבי אותי. תעזבי אותי. זה היא, זה היא, בגללה. תעזבי אותי."

הוא אחז בה. ראשו הקטן הזדקר בטירוף והוא היה חזק כאריה.

"וילי!" היא קראה.

"זה בגללה, זה בגללה. תהרגו אותה!" הוא צווח. "תהרגו אותה."

"וילי, אנשים ישמעו אותך."

"הכאב עוד פעם בא, אני אומר לך. אני הולך להרוג אותה בגלל זה."

הוא יצא מדעתו לחלוטין. היא נאבקה בו כדי למנוע ממנו להגיע אל המדרגות. כשנחלצה ממנו, הוא צעק והשתולל והיא אותתה לשכנתה, בחורה בת עשרים וארבע, שהבריקה חלון מעבר לרחוב.

אֶתל מֶלוֹר היתה בתו של שוקל פחם אמיד. היא חצתה את הכביש בפחד ובאה אל גברת הוֹרספּוּל. אנשים שמעו את האיש המשתולל, רצו לכביש והקשיבו. אתל מיהרה לעלות לקומה השנייה. הכול היה נקי ויפה בבית הצעיר.

וילי קרטע בחדר אחרי לוסי הנסוגה לאטה וצרח:

"תהרגו אותה! תהרגו אותה!"

אתל, שהחווירה כסיד, נשענה על המיטה ורעדה. "מר הורספול!" היא צעקה. "מה אתה מדבר?"

"אני אומר לך שבגללה כואב לי... אני אומר לך! תהרגי אותה... תהרגי אותה!"

"להרוג את גברת הורספול?" קראה הבחורה הרועדת. "אבל הרי אתה כל כך אוהב אותה, אתה יודע את זה."

"הכאב ... כואב לי נורא... אני רוצה להרוג אותה."

הוא החל להירגע. כשהוא התיישב, קרסה אשתו על כיסא והתייפחה ללא קול. הדמעות זלגו על פניה של אתל. הוא ישב ובהה מבעד לחלון. לאחר זמן מה שב המבט הרגיל והכאוב אל פניו.

"מה אמרתי?" שאל והפנה מבט מכמיר אל אשתו.

"אתה השתוללת נורא ואמרת, 'תהרגו אותה, תהרגו אותה!'" אמרה אתל.

"כן, לוסי?" הוא גמגם.

"לא ידעת מה שאתה מדבר," אמרה אשתו הצעירה בעדינות אך בקרירות.

פניו התקמטו. הוא נשך את שפתו ופרץ בבכי, הפנה את פניו אל החלון והתייפח בלי מעצור.

לא נשמע בחדר דבר חוץ משלושת האנשים הממררים בבכי, ויפחותיהם הקטועות. לפתע עצרה לוסי את דמעותיה וניגשה אליו.

"אתה לא ידעת מה אתה מדבר, וילי, אני יודעת שלא. ידעתי שלא, מהרגע הראשון. זה לא משנה, וילי. רק אל תעשה את זה עוד פעם."

כעבור זמן מה, כשהם היו רגועים יותר, היא ירדה עם אתל.

"תבדקי אם מישהו מהרחוב מסתכל," היא אמרה.

אתל נכנסה לטרקלין והציצה מבעד לווילונות.

"כן!" היא אמרה. "תהיי בטוחה שלינָה וגברת סֶוֶורן יצאו לנעוץ עיניים, וגם גברת אוֹלסוֹפּ הרכלנית."

"אני רק מקווה שהן לא שמעו כלום! אם יתגלה שהוא יצא מדעתו, יפסיקו את הפיצויים שלו, אני יודעת שזה מה שיעשו לו."

"לא יפסיקו את הפיצויים שלו בגלל זה," מחתה אתל.

"אבל הם כן הפסיקו חלק..."

"זה לא יתגלה. אני לא אספר לאף אחד."

"אבל אם כן, מה נעשה...?"

 

מתוך: ״הקצין הפרוסי - סיפורים״, מאת ד״ה לורנס, מאנגלית: עידית שורר, ראה אור בהוצאת אפרסמון ספרים, 2020.

תמונה ראשית: כורה פחם. תמונה: אלן אנדרוז, http://artofmining.com