יש עוד מלבדו

עוד לפני שעלו טיעונים טובים נגד האמונה באל, אי-אמון גובר בנציגי הדת ומוסדותיה סדק מבנה עתיק ויציב
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

"אלוהים מת", טען ניטשה, "ואנחנו הרגנו אותו".

יכול להיות. אבל מי הם "אנחנו"? מי ביצע את מעשה ההריגה הנורא, מתי וכיצד?

החשודים הרגילים הם דייוויד יום, קרל מארקס, צ'רלס דרווין ויתר הפילוסופים, המדענים והאינטלקטואלים שבמהלך הנאורות והמהפכה המדעית של המאות ה-18 וה-19, הואשמו בחיסולו האלים של אלוהים. מאז, כך מספרים לנו, שאר העולם מתקדם אט-אט לעבר אותה נקודה, וכתוצאה מכך אנו מצויים כעת בעידן "חילוני".

היעדר אמונה התקיים למעשה לפני שהוא התקיים להלכה

אבל אני לא מקבל את הקביעה הזאת. ראשית, הכרונולוגיה אינה מסתדרת: הרי אלו היו גם המאות של "ההתעוררות הגדולה", של גלים של התחדשות דתית והמצאה מחדש של הדת. וגם ביחס לתקופה הקרובה אלינו, הקביעה אינה מסתדרת מבחינה הגיונית. הגל החילוני במערב מאז שנות ה-60 של המאה העשרים לא נגרם כתוצאה מפריצות דרך מדהימות במדע או בפילוסופיה. ומעל לכל, ברור שהנוצרים האירופים היו מודאגים מ"אתאיסטים" ומ"לא-מאמינים" מזה מאות שנים, הרבה לפני הנאורות.

למעשה, החרדה בגלל היעדר אמונה קדמה אפילו לרפורמציה, במאה ה-16.

האתיאיזם המוקדם הזה בדרך כלל אינו זוכה ליחס רציני מצד ההיסטוריונים, הטוענים שלא היה לו גיבוי פילוסופי רציני. הדבר נכון, אבל דווקא היעדר הגיבוי הפילוסופי מורה על כך שהיעדר אמונה התקיים למעשה לפני שהוא התקיים להלכה.

גן התענוגות, גיהינום, ימי הביניים

איור של הגיהינום בכתב היד של Hortus deliciarum ("גן התענוגות") מאת הראד מלנדסברג (סביבות 1180). תצלום: ויקיפדיה

אנשים שקוראים וכותבים ספרים מגלים נטייה עקבית להעריך הערכת יתר את כוחם של רעיונות. אבל כמה מאיתנו אכן משנים את אמונותיהם ואת חייהם בגלל שרשרת של היסקים מודעים? הסיפור המקובל טוען שהפילוסופים תקפו את הדת ושבעקבות זאת אנשים הפסיקו להאמין. אבל מה אם אנשים הפסיקו להאמין ואז המציאו טיעונים כדי להצדיק את חוסר אמונתם?

אם נביט לאחור, אל תולדות אי-האמונה בנצרות, נראה ספקנות ראשונית, לא מתוחכמת, רגשית, שניכרת היטב בעומק בימי הביניים. שני דברים הניעו אותה: כעס וחרדה

אם נביט לאחור, אל תולדות אי-האמונה בנצרות, נראה ספקנות ראשונית, לא מתוחכמת, רגשית, שניכרת היטב בעומק בימי הביניים. שני דברים הניעו אותה: כעס וחרדה. הכעס הופנה את הכנסיות המתנשאות והדכאניות, אל הכמרים שנטו להתערב בכל דבר, וכלפי אלוהים שהללו טענו שהוא ניצב לצדם. והחרדה נגעה לשאלה האם אלוהים באמת שומע לתפילות, והאם הנפש אכן בת אלמוות.

לא הכעס ולא החרדה היו איום על החברה הנוצרית באותם ימים: אלו היו רגשות שהתקיימו במשך הדורות, רגשות שהיה אפשר לחזות אותם ובהחלט להתמודד איתם ולטפל בהם.

אך אז ניחתה על הנצרות מכה חדשה, בדמות הרפורמציה.

בראשית המאה ה-16, מרטין לותר הפך את המשבר האישי שלו לפיצוץ דתי שאחז באירופה כולה. הוא עשה זאת על ידי הפיכת הספק לכלי-נשק: הוא אימן את הנוצרים לא רק להטיל ספק בנוצרים אחרים, אלא ללעוג ולהכפיש אותם ללא רחמים, תוך האשמתם בביצוע הונאה מזה מאות שנים, באמצעות הכמרים. מובן שהכוונה של לותר הייתה לקעקע כנסייה, שנראתה לו מושחתת, ולהקים במקומה כנסייה מטוהרת. אבל הבעיה הייתה שאוכלוסיות שלמות חומשו – גם אם ברעיונות בלבד – וקשה לשלוט במה שאוכלוסייה כזאת תעשה כשכבר ניתן בידיה נשק.

איננו צריכים להיות מופתעים מכך שאנשים מסוימים הפנו את הבוז שלהם כלפי הדת החדשה כפי שהם בזו לדת הישנה. הקתולים עיוורים, הפרוטסטנטים שתומי-עין – כך אמרה קבוצה של צרפתים בעלי מחשבה חופשית: ואילו רק הם עצמם באמת "deniaisez". פירוש המלה הצרפתית הזאת היא "נאור" או "נטול תמימות". הם איבדו את בתוליהם הדתיים, ולא הייתה להם עוד דרך חזרה.

אנשים אחדים החלו לתהות שמא הדבר המוסרי ביותר, האמיתי ביותר, לעשות הוא להפנות את הגב לכל העסק הזה המכונה "דת"

חוסר האמונה בעקבות הרפורמציה נותר כסיפור של כעס וחרדה. טינה זועמת כלפי הכנסיות, שהיו כולן רעות ונגועות. פחד משתק מכך שהגורל הנצחי שלך תלוי בכך שתבחר בין קתולים ופרוטסטנטים – ללא כל ביטחון מי משני המחנות צודק. אך מה שהשתנה היה שהן הכעס והן החרדה היו כעת בעלי היבט מוסרי – כפי שהדבר ניכר גם היום.

במהלך הרדיפות ומלחמות הדת של המאה ה-17, הזעם נגד הכנסייה הפך בקלות לכעס צדקני: האם זאת באמת הדרך שבה ישו הנוצרי היה חי? וכמאמינים שנקלעו בין המחנות הניצים והיו נתונים לאיומים של אש וגופרית מצדם של מטיפים משני הצדדים, אנשים שאלו את עצמם שאלה שפעם אי-אפשר היה להעלותה על הדעת: האם יתכן שהגיהינום אינו אלא עוד מעשה הונאה? האם אל טוב אכן ישלח את ברואיו לעינויי נצח? אנשים אחדים החלו לתהות שמא הדבר המוסרי ביותר, האמיתי ביותר, לעשות הוא להפנות את הגב לכל העסק הזה המכונה "דת".

מרטין לותר, לוקס קראנאך האב

חולל שבר והעולם לא התאושש: דיוקן של מרטין לותר (1529), לוקס קראנאך האב. תצלום: ויקיפדיה

האבות המייסדים של האתאיזם המערבי – כמו ברוך שפינוזה ופייר בל במחצית השנייה של המאה ה-17 או וולטייר ותומאס פיין  במאה ה-18 – לא ניסו לבטל את הדת, אלא לתקן ולטהר אותה. אלא שמבחינה מעשית, היה קשה להבדיל בין ביטול הדת ותיקונה. ברגע שאתם מגיעים למסקנה שבית האמונה שלכם בנוי על חול, אפשר בהחלט יכול להפיל אותו ולהתחיל לחפור בניסיון למצוא סלע קיום יציב כדי לבנות בית חדש. וזה לא שונה במיוחד מריסוק הבית לרסיסים – במיוחד אם מגלים שככל שתעמיקו לחפור, את החפירה לעולם אינו נתקל במשהו שנשמע יציב.

רובנו, מימי הביניים ועד היום, בחרנו את הבחירות הגדולות שלנו – בכל הנוגע לאמונות שלנו, לערכים, לזהויות ולמטרות שלנו – באורח אינטואיטיבי ורגשי, תוך שאנו משקיעים בכך את כל זהותנו והווייתנו. הדבר נכון גם ביחס לאמונה הדתית

אותם רגשות של כעס וחרדה מתגלים לאורך הדורות עד לתקופה המודרנית. הם ניכרים בזעמו של קרל מארקס על אנשי הדת וגם אצל האנרכיסט מיכאיל בקונין, כפי שהם מתגלים גם בספקות הדתיים מלאי הסבל של פיודור דוסטוייבסקי וג'ורג' אליוט. כתמיד, מה שבאמת מצית את הרגשות הללו אינו קשור למדע או למטפיזיקה, אלא לאתיקה.

לאור ההיסטוריה הזאת שתיארנו כאן בקצרה, הגל החילוני של תקופתנו אינו מייצג פריצת דרך אינטלקטואלית חדשה. אלא שמאז שתי מלחמות עולם והמהפכות החברתיות שבאו בעקבותיהן, החברה שלנו אינה מודדת עוד את המוסריות שלה באמות מידה דתיות ישנות. ולא שהאמונות המוסריות החילוניות שלנו ניצבות על יסודות יציבים יותר מהאמונות הישנות, שהיו מעוגנות בדת.

רובנו, מימי הביניים ועד היום, בחרנו את הבחירות הגדולות שלנו – בכל הנוגע לאמונות שלנו, לערכים, לזהויות ולמטרות שלנו – באורח אינטואיטיבי ורגשי, תוך שאנו משקיעים בכך את כל זהותנו והווייתנו. הדבר נכון גם ביחס לאמונה הדתית, שכפי שכולנו יודעים לא פעם נבחרת מתוך סיבות אינסטינקטיביות, לא מנוסחות, אינטואיטיביות. אך אותו הדבר בדיוק נכון ביחס לאי-אמונה.

זה לא כי אמונה או אי-אמונה אינן רציונליות. ביסוד העניין מצויה אי-הרציונליות של בני-האדם, או ליתר דיוק העובדה שבני-אדם אינם מכונות חישוב. ההיסטוריה הרגשית של האמונה ואי-האמונה מורה על כך שלאינטואיציה שלנו יש לא פעם מידה של חוכמה. כפי שבלז פסקל, איש המאה ה-17 שהיה אחד המתמודדים החריפים ביותר עם הספק, ניסח זאת: ללב יש סיבות, שהשכל אינו יודע עליהן דבר. הוא ידע שלעתים נדירות בלבד אנו בוחרים באמונה או באי-אמונה. הן בוחרות בנו.

 

אלק ריירי (Ryrie) הוא פרופסור לתולדות הנצרות באוניברסיטת דרהם ופרופסור למדע הדתות בגרשם קולג'. ספרו האחרון עד כה הוא Unbelievers: An Emotional History of Doubt.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Square

תמונה ראשית: בינינו ובין המציאות והאמת. תצלום: סטניסלב נובק, אימג'בק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אלק ריירי, Zócalo.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על יש עוד מלבדו

01
איש חופשי

כל נושא האמונה אינו ברור כלל.
כל מי שיקדיש יותר משעתיים לקרא כתבי קודש, ימצא אותם מלאים חורים וסתירות פנימיות למכביר.
זה נכון כתבים היהודיים, הנוצרים והמוסלמים כאחד.
כיוון שהאנשים האמוניים טוענים כי אלו כתבי אלוהים, אזי סתירות הופכות אותם לשיקריים בעליל ואת האל לשיקרי.
לכן לא ברור לי המנגנון המאפשר לאנשים להתעלם מהעובדה הפשוטה והברורה הזו ולהמשיך להאמין.

02
משה בן אהרון

1.
'אלוהים מת', אמר ניטשה (לפי המקובל).
'ניטשה מת', אמר אלוהים (בדיחה ידועה).
2.
למעשה ניטשה מעולם לא אמר זאת במובן שמייחסים לו, אלא במובן כמעט הפוך, וכל הכבוד לבעל המאמר שבאופן חריג ציטט את מאמרו בשלמות בפתיחה. ניטשה לא טען שאין אלוהים, אלא שבתקופה החדשה גברו הקולות נגד קיומו, תהא משמעותו אשר תהא - ובניגוד גמור למה שניטשה החכם היה רוצה שיקרה.
3.
ל'איש חופשי' לעיל:
יתכן מאד שהבעיה שלך ושל רוב החילונים בהבנת הדת (היהדות לפחות, מבחינתי) נעוצה בהנחה שיהדותנו מבוססת על כתבי הקודש כמסמכים פלאיים שאלוהים (סבא זקן כמו בציורים הנוצרים שעשו נזק אדיר לאמונה הטהורה)מסר לנו ממש רגע לאחר שסיים לכותבם, ולא היא.
אפילו מעמד הר סיני, גם למאמינים האדוקים ביהדות, היה מעמד רוחני-נפשי-פנימי (למשל לפי פירוש האברבנאל), קל וחומר ספרי הנביאים והכתובים. אנו מאמינים שבני אדם (מאד נעלים, נביאים, אבל בני אדם) הגיעו לתובנות של 'רוח הקודש' והעלו את הדברים על הכתב, ולכן יהא זה אך טבעי שהדברים אינם מושלמים מבחינה ספרותית.
4.
יתר על כן, 24 כתבי הקודש של התנ"ך היהודי נבחרו לקאנון היהודי מתוך כמות גדולה בהרבה של ספרים פוטנציאל להיכלל בו. מי בחר בהם דווקא? הפתעה, בני אדם בחרו בהם, היהודים של הבית השני.
ואכן, האמונה באלוהים מבטאת בחירה - איזו בחירה? בחירה במוסר האלוהי, במוסר שאנו מייחסים לאלוהים. וכך כתב יהודה הלוי באופן כה עמוק ותמציתי בשירו הידוע 'עבדי הזמן':
"עבדי זמן, עבדי עבדים הם
עבד ה' הוא לבדו חופשי
על כן, בבקש כל אנוש חלקו
'חלקי ה', אמרה נפשי"
5.
המגיב 'איש חופשי', באופן טיפוסי לעולם החילוני, בטוח שהוא באמת חופשי, בוודאי בהשוואה לאדם דתי. אבל זו גישה מצומצמת ולכן מוטעית המתייחסת למגבלות של האדם הדתי כמגבלות שנכפות עליו מתוך התפיסה הנ"ל. לאדם הדתי 'אסור' לנסוע בשבת, למשל. אבל זו בחירה של האדם הדתי, ולכן הנסיעה בשבת של האדם החילוני אינה הופכת אותו לאדם חופשי יותר משכנו הדתי שבוחר למרוד במקובל (עוד תכונה נצחית של היהודי) ולא לנסוע, כדי ליצור עולם מופלא מבחינת השקט ואיכות הסביבה כמו שכולם חווים בימים אלו.
רק לדוגמא:
האם החברה החילונית בישראל, שקובעת שסרטי הפורנו מזיקים לילדים אבל משקרת לעצמה ביודעה שהיא מזיקה למבוגרים בדיוק באותה המידה, היא חברה חופשית? למרות יצר הרע הנורמלי של כל אדם דתי, ברור לעולם הדתי שבשלטון דתי הפורנו לא היה נכנס בשערינו, גם למבוגרים - אז מי בוחר ומי נכנע ליצריו? מי באמת חופשי?
6.
סיפור שאומר הכל, חזק יותר מכל דיון תיאורטי:
בישראל יש תופעה מופלאה שאין כמותה בשום מדינה אחרת בעולם, תרומות אלטרואיסטיות של כליות לאנשים זרים לחלוטין וללא תמורה - 800 כליות עד כה.
התרומות נעשות באמצעות ארגון 'מתנת חיים', ומתברר ש-97% מהתרומות הוענקו ע"י יהודים דתיים וחרדים ורק 3% ע"י אנשים שאינם כאלו (גם תרומתו של ח"כ חילי טרופר, שהתפרסמה לאחרונה, בוצעה באמצעות הארגון, היחיד מסוגו, ולא פלא שהוא חובש הכיפה; מומלץ להיכנס ל'סיפורי תורמים' באתר 'מתנת חיים' ולקבל שיעור בענווה).
7.
רק אדם חופשי באמת מסוגל לתרומה שכזאת, ולא ייפלא שמדובר באנשים דתיים, וכן, גם חרדים.
"על כן, בבקש כל אנוש חלקו
'חלקי ה', אמרה נפשי".

    03
    נעמי מורג

    משה בן אהרון - כמו מרבית הדתיים מחלק את החברה שלנו ל״אנחנו״ ו״אתם (הם)״. בהיותו דתי כנראה שלא היה נגאל (אחד הבנים בהגדת פסח שקראנו לאחרונה).

    אין בתגובתו דבר ממשי, משכנע, שאכן אורח חייו הנבחר הוא הוא הראוי. לעומת זאת, וללא קשר מתבקש מתגובת ׳איש חופשי׳, הוא מנפנף בפנינו באלטרואיזם המוחלט של הכלולים ב״אנחנו״ שלו, הלא הם תורמי הכליות שכבודם מונח ואני מלאת הערכה למעשיהם.

    מה זה קשור? הם היחידים שעושים פעולה שאין בצידה שכר? הם הצדיקים היחידים? האם מעשיהם יוצאי הדופן הם תוצאה ישירה של אמונתם, אורח חייהם, קבלת עול מצוות וכד׳?
    אם אמנם לכך התכוונת משה בן אהרון, למה אין יותר מעשים שכאלה?
    ואם אמנם מעשים אלו הם נחלת החרדים בלבד, היתכן שקיימים במדינה עוד כמה בני אדם, שעובדים ומפרנסים את אצילי הנפש ובכך בעקיפין שותפים לאותה תרומת אברים? ...

    ואם כבר עוסקים בתרומת אברים - האם כל הענין הזה היה בכלל אפשרי אלולא היו כמה בני אדם, עם או בלי כיפה, מפתחים טכנולוגיה כה גבוהה שבה אפשר להחליף אבר מקולקל (שהבורא לא יכול לתקן) באבר בריא?

    איך כל זה קשור לבחירה שאדם עושה אם להאמין או לא באלוהים, בטבעונות, בבודהה...