מוצא השפה ומחוזות העברית

ב״החיבור על מוצא השפה״, שיצא לאור לראשונה בעברית זה עתה, דן הפילוסוף הגרמני יוהאן גוטפריד הרדר ביכולות החישה של האדם ובקשר בין השפה ובין התנהלות בני האדם בחברה. חיבורו של הרדר נכתב כמענה לשאלה של האקדמיה הגרמנית – מה מוצא השפה האנושית? עם זאת, בתחילת החיבור כמו גם בחלקים נרחבים בהמשך נראה כי הרדר אינו עונה על השאלה ואף מתרחק ממנה: הדיון אינו מתרכז בהדגשת מותר האדם מן הבהמה. בניגוד לזרמים מרכזיים במחשבת הנאורות, הרדר חוזר וטוען שבין החיה והאדם יש מן המשותף. כך הוא גורס, בתחילת החיבור, כי במצבי משבר מביע האדם את מצוקתו באמצעות צלילים, כדי לעורר רגשות חמלה והזדהות אצל יצורים אחרים הדומים לו – כפי שעושות גם חיות אחרות. השימוש הבסיסי ביותר בצלילים מכוון לביטוי ישיר של רגשות היצור החי ובמיוחד של כאביו.

הרדר טוען שתהליך התירבות הארוך שעברו השפות האירופאיות עמעם את התפקיד הבסיסי הזה של השפה. עם זאת, לפרקים ניתן להכיר גם בשפות המודרניות את הנטיה הטבעית לשדר לעולם החיצון רגשות ודחפים באמצעות הפקת צלילים. ההתנגנות של השפה וההדגשים מציגים עדיין נטייה זו:

״השפה המלאכותית שלנו דחקה ממקומה אולי את שפת הטבע, ואורח החיים הבורגני שלנו ודרך הארץ בחברה ייתכן שסכרו, ייבשו וניקזו את הגאות ואת ים הרגשות. אולם ההבלח העז ביותר של רגש, במקומות, בפעמים הנדירות, שבהם הוא מופיע, תובע עדיין את שלו ומהדהד בשפת אימו באופן בלתי אמצעי על ידי התנגנות ההדגשות״.

לדעת הרדר, השפה צומחת בהתאם לרוח היחודית של כל עם. השפה משקפת את צרכיו היחודיים, מנהגיו ותפישת העולם שלו. ההבדלים בין השפות של עמים שונים מדגימים, בעיני המחבר, את העובדה שהשפה אינה ניתנה לאדם כמתנה מאלוהים (דעה שהייתה רווחת בקרב ההוגים בני זמנו שדנו בשאלת מוצא השפה). השפה הלאומית משקפת את רוחו של כל לאום המתהווה בטריטוריה הייחודית לו. 

יוהאן גוטפריד הרדר (1785), דיוקן מאת אנטון גרף. תצלום: ויקיפדיה

לדעת הרדר, שפות האוריינט מתעדות את תפקידה הבסיסי של השפה: ביטוי ישיר של רחשי ליבו של האדם מתוך חיבור ראשוני לטבע

היות שהרדר מסכים עם הנחת היסוד של האקדמיה, שלפיה השפה האנושית היא ייחודית, עליו להסביר כיצד מובילות התכונות הייחודיות של האדם ליצירת השפה האנושית. קו החקירה הזה מתחיל בטיעונו של הרדר שבניגוד לחיות אחרות, הממוקדות במשימה שלפניהן, שימת הלב של האדם היא מפוזרת. העכביש טווה חוטים, הדבורה בונה תאים בכוורת; בהשוואה אליהם, ניכר כי האדם אינו תופש את האובייקטים בסביבתו רק כאמצעים למטרה כלשהי. על כן מתפנה האדם להרהר במאפיינים השונים של אובייקטים בסביבתו. פעולת ההרהור מקשרת בין העצמים השונים ובין רשמי החושים המתקבלים בעטיים בכל מפגש עימם. ההרהור מוביל לסימונם בשם. פעולת הסימון הזו עושה שימוש, לדעת הרדר, בקולות השונים שמשמיעים האובייקטים. כך ייכנה תחילה האדם את השה – זה שפועה:

״השה פועה! סימן היכר אחד נתלש בעצמו מקנבס התמונה הצבעונית שמיעטנו כל כך להבדיל בה [בין הרשמים], וחודר עמוק אל הנפש, מובחן [...] התור הומה! הכלב נובח! בשלוש מילים עסקינן מכיוון שהוא בודק שלושה רעיונות ברורים, את הרעיונות עבור הגיונו, ואת המילים עבור אוצר המילים שלו! התבונה והשפה עשו צעד מהוסס משותף, והטבע הלך לקראתם את מחצית הדרך - באמצעות השמיעה. הטבע לא רק השמיע את סימן ההיכר אלא גם החדיר אותו עמוק לנפש!״

 השפות שמכנה הרדר שפות עתיקות או פראיות מכילות, על כן, שתי תכונות המייחדות אותן משפות שעברו תהליך תירבות ארוך. בשפות הפראיות קיימים עדיין ביטויים ישירים לרגשות האדם (הרדר מביא כדוגמה את שירת המקוננות הנשמעת בקרב עמים שאינם אירופאיים). בכי או נהי מזכירים לנו את השימוש הראשוני בשפה להבעת רגשות דחופים. בנוסף, שפות אלו מזכירות לנו גם את ראשית התהליך של סימון עצמים בשם (תהליך שמעיד, כאמור, על התהוותה של השפה האנושית כנפרדת משפות החיות). הרדר טוען שבשפות מסויימות נקרא השה "יצור פועה". הסימון הזה מאזכר את היכולת של האובייקט ליצור צליל ולהוביל כך לסימונו בשם. לדידו, בשפות אלו "המחשבה על הדבר עצמו נעה עדיין בין הפּוֹעֵל והפעולה: הצליל מוכרח היה לציין את הדבר כשם שהדבר נתן את הצליל; מהפעלים נוצרים אפוא שמות ולא פעלים מתוך השמות". 

הרדר מודע בהחלט לעובדה שתיאור זה מרמז לדומיננטיות של שורשי הפעלים בעברית העתיקה. באחדים מחיבוריו המרכזיים דן הרדר בשפה זו כדוגמה למורשת תרבותית חשובה. העברית משתייכת בעיניו לשפות האוריינט. אלו מתעדות את תפקידה הבסיסי של השפה: ביטוי ישיר של רחשי ליבו של האדם מתוך חיבור ראשוני לטבע. ״החיבור על מוצא השפה״ מאזכר, על כן, את תכונות השפה העברית שהוציאו לה שם רע בין בני התקופה. העובדה שחלק מהתנועות אינן נכתבות בעברית והמבנה הדקדוקי המורכב של השפה יצרו תסכול בקרב קוראיה. רבים מאלו ששאפו להכיר מקרוב את השפה המזוהה עם בריאת העולם גילו שהקריאה בה דורשת עיון מייגע.

לוח גזר (המאה ה-10 לפנה"ס) בניב כנעני, בכתב עברי קדום - מהכתובות העבריות העתיקות ביותר. אוסף המוזיאונים לארכיאולוגיה באיסטנבול. תצלום: ויקיפדיה

חוסר התואם בין דיבור וכתיב מדגים את השימוש האותנטי בשפה להבעת רגשות ואת הסימון הראשוני של העצמים בסביבתו של האדם באמצעות הצלילים שהם מפיקים

במהלך מרתק, הרדר מציל את המוניטין של השפה העברית תוך שהוא מקדם את התפישה הייחודית שלו את השפה האנושית. העובדה שאנשי המערב מתקשים לקרוא את העברית מדגימה את הוויטליות הייחודית של השפה, שהאירופאים בני זמנו אינם מסוגלים לתפוש. חוסר היכולת להביע במדויק באמצעות הכתיב את התנועות בשפה המדוברת אינו תעודת עניות. להיפך, חוסר התואם בין דיבור וכתיב מדגים את השימוש האותנטי בשפה להבעת רגשות ואת הסימון הראשוני של העצמים בסביבתו של האדם באמצעות הצלילים שהם מפיקים – שני מרכיבים בסיסיים של השפה שקהו עם התירבות. לעברים העתיקים היה חיבור ייחודי עם הטבע, אשר התבטא בשפה לאומית שאין הכתב מסוגל לשחזר בצורה נאמנה ושהאירופאים מתקשים לתפוש.

״את צליליה של איזו שפה חיה אפשר ללמוד לפי האותיות? ואיזו שפה מתה ניתן להעיר לחיים בדרך זו? ככל ששפה יותר חיה כך חשבופחות לתפוס אותה באותיות, ככל שהיא בראשיתית יותר, ככל שהיא מתעלה לכלל הגאי טבע במלוא מובן המילה, מבלי לברור את הגאיה,כך היא פחות ניתנת לכתיבה [...] הפולנים והרוסים, אף על פי ששפותיהם קיימות בכתב זה זמן רב והיווצרותן מושפעת מהכתיבה, עדייןהם נושפים באופן כזה שהצליל האמיתי של מבני המילים שלהם אינו יכול להיות מובע דרך אותיות. כמה מתענה האנגלי לכתוב את צליליו, וכמה רחוק עדיין מי שמבין אנגלית כתובה מלהיות דובר אנגלית. קחו לדוגמה את השפה המכונית אלוהית וראשונה, העברית [...] המבנה הדקדוקי שלה בכללותו, האותיות הדומות המחליפות זו את זו לעיתים כה מזומנות, ויותר מכול המחסור המוחלט בתנועות, מראים כולםבעליל שצליליה בשחר ימיה היו מלאי חיים, שהיא הייתה בלתי ניתנת לכתיבה, שניתן היה לכתוב אותה רק באופן חלקי ביותר. מה מקורהעובדה המוזרה שהאותיות שלה הן רק עיצורים, ושיסודות אלה של המילים שבהם הכול תלוי, התנועות, במקור לא נכתבו? אופן הכתיבההזה הנו כה מנוגד לשכל הישר, לכתוב את הטפל ואת העיקר להשמיט, שאם הבנת תופעות הייתה עבור בלשנים דבר שבשגרה, הם היוחושבים שזה בלתי נתפס. אצלנו התנועות קודמות לכול, והן הדבר החי ביותר בשפה, הצירים שסביבם היא סובבת; אצל העברים הן אינםנ כתבות. מדוע? מכיוון שלא ניתן היה לכתוב אותן. ההגייה שלהן הייתה כה חיה והשיטה שמאחוריה כה מתוחכמת, נשיפתם הייתה כהרוחנית ואתרית, עד שהיא התנדפה ואי־אפשר היה לצקת אותה באותיות. אצל היוונים לראשונה שורשרו הנשיפות החיות בתנועות ראויות,ולעזרת הללו העמידו גם את הסימנים הדיאקריטיים וכדומה. מאחר שאצל אנשי האוריינט הדיבור היה, אפשר לומר, כולו מונשף, נשיפה מתמשכת ורוח של הפה, כפי שמצויין לעיתים קרובות בשיריהם הציוריים, הייתה זו נשימתו של אלוהים, רוח נושבת, שהאוזן קלטה, והאותיות המתות אשר הם ציירו היו רק הגופה שהקריאה הייתה אמורה לנפוח בה רוח חיים! לא כאן המקום לומר איזו השפעה כבירה ישלכך על הבנת השפה שלהם; אך העובדה שהנשיפה הזאת מסגירה את מוצא השפה שלהם היא גלוייה לעין. מה פחות ניתן לכתיבה מצלילי הטבע הבלתי ניתנים לניסוח? ואם שפה, ככל שהיא קרובה יותר למוצא שלה, היא בלתי ניתנת לניסוח - מה עוד יכול לנבוע מכך, אם לא שהשפה לא הומצאה בידי ישות עליונה עבור עשרים וארבע האותיות, ושהאותיות הללו לא הומצאו בו־זמנית עם השפה, ושהן היורק מפעל מאוחר הרבה יותר, לוקה בחסר, לתת יתדות סימון לזיכרון, ושהשפה לא צמחה מתוך אותיות של הדקדוק האלוהי אלא מתוךקולות פראיים של איברים חופשיים״.

ד"ר יעל אלמוג היא מרצה לספרות גרמנית באוניברסיטת דורהם שבבריטניה. היא השלימה דוקטורט בספרות גרמנית בברקלי. היא המתרגמת של ״החיבור על מוצא השפה״ מאת יוהאן גוטפריד הרדר, שיצא לאור בשיתוף הוצאת רסלינג בדצמבר 2019. ספרה Secularism and Hermeneutics פורסם אף הוא ב-2019 בהוצאת אוניברסיטת פנסילבניה.

תמונה ראשית: אותיות עבריות מוכנות לשימוש. תצלום: Natalia Y, ב-unsplash.com

Photo by Natalia Y on Unsplash