האזרח די ג׳יי

לשאלה שבכותרת יש תשובה. המילה "דתי", כמו כל מילה, אינה כוללת משמעות מעצם צורתה הכתובה או צליליה כשהיא נהגית. צירוף האותיות הזה, צירוף הצלילים שנשמעים כשמישהו אומר ״דתי״, משודך למשמעות רק מתוך השימוש. המשמעות עולה מתוך הדוגמאות החיות, האמיתיות, המתגלות בטקסטים כתובים או מדוברים.

ראשית, נזכור שאנחנו מדברים כאן על המילה "דתי" בשפה העברית בת זמננו. לצורך העניין, נצמצם את הדיון עוד יותר, להקשר היהודי – הגם שלא בהכרח קל להגדיר, לזהות או להסכים עליו. בכל אופן, כשאנחנו מדברים על נוצרי קתולי ואומרים שהוא "דתי", הדבר שונה מאוד מלומר על יהודי שהוא "דתי", ולומר זאת על הינדי שונה מלומר זאת על מוסלמי. אם "דתי" בעברית, במובן הכללי יותר, מתייחס לזיקה לדת, הרי שההבדלים העצומים בין הדתות השונות משליכים על המשמעות של השימוש במילה "דתי" בעברית ביחס לדתות שונות, להקשרים הנוגעים לדתות הרבות מספור שקיימות בעולם. כי מהו, למשל, אנימיסט דתי?

לכן, בדיון המצומצם על ההקשר של המילה העברית "דתי" במעגלים המיוחסים ליהודים, נצטרך להנגיד את "דתי" לתארים ושמות עצם אחרים. עקרונות הניגוד וההתחלפות מועילים בכל הקשריו של הניתוח הלשוני, וגם בסמנטיקה. כאן המקום לומר שהנטייה להפטיר "זה רק סמנטיקה", או לומר "זה הבדל סמנטי" על דרך הזלזול וההקטנה מתגלה כמעשה שגוי מעיקרו. הבדלים סמנטיים הם הבדלים בין שני סימנים בלשון, שכל אחד מהם מורכב ממסמן וממסומן, וברגע שיש לנו שני סימנים או יותר, ההבדל הוא חלק מרכזי בסיפור, ומתוכו תעלה התובנה הלשונית, גדולה או קטנה – על פי טעמו של מי שישפוט אותה.

ובכן, "דתי" מנוגד ל"חילוני", עד כדי כך שקשה לנו להגדיר "חילוני" ללא "דתי", ואולי, בוודאי בדור האחרון, גם קשה להגדיר "דתי", בעברית הישראלית ובהקשר המקומי-ישראלי, ללא "חילוני". "דתי" ו"חילוני" עומדים כניגוד מוצהר בחברה היהודית-ישראלית אף יותר מאשר בחברות יהודיות אחרות בעולם. אלא שהעיון הקטן שלנו יפה כעת לכיוון אחר, להבדלים סמנטיים בין "דתי" ובין מתחרים אחדים שקמו לו.

שלושה מתחרים בולטים בשטח: "תורני", "אמוני" ו"רליגיוזי".

ראשית, "תורני". יש לנו בארצנו הקטנה "מוסדות חינוך תורניים", "אגף חינוך תורני" במשרד החינוך וגם ארגון, מערכת, רשת שנקראת "מעין החינוך התורני". החינוך התורני זכה למאמר ויקיפדיה שמגדיר אותו ומספר כי הדגש העיקרי מושם בו הוא "על לימודי קודש ועל חינוך לעבודת ה' ויראתו". המאמר נותן סימנים ב"חינוך התורני", כגון הפרדה בין בנים ובנות, וגם מספר שבציבור הדתי-לאומי "משמש מושג זה לתיאור בתי ספר המתוגברים בלימודי קודש יותר מן המקובל בחינוך הממלכתי-דתי".

כל מילה בהגדרות ובהסברים הללו מעוגנת במציאות חברתית מורכבת, שיש בה גוונים, גדרות, מגדלי שמירה, סרגלי מדידה ויחסיות עדינה, מורכבת ובעלת ערך חברתי גבוה. כלומר, קיימות הצדקות רבות להבדלה בין "דתי" ו"תורני". ההצדקות הללו חורגות מתחום החינוך, ובהחלט מדובר על "אורח חיים תורני" ועל "עקרונות "תורניים". הניגוד חשוב למי שחיים במסגרות החברתיות הנוגעות בדבר: אין דין "דתי" כדין "תורני", ולצופה מהצד נראה שיתכן ש"תורני" בא להותיר את "דתי" קרוב יותר לאזור ה"לייט" בסקאלה שהאוחזים בה מכירים אותה לפרטי-פרטיה.

המדידה המדויקת, כמו צפיפות הגרביים ואורך החצאית, מספר השעות של "לימודי קודש" ועוד ועוד, מקשה על שימוש ב"דתי" ובוודאי ב"תורני" בהקשרים שאינם סוציולוגיים וטכניים בתכלית. בהקשר הזה, כמו מתוך צורך במשב אוויר, בא "אמוני".

ראשית, באחד השלבים שבהם חיפשו מועמד לנשיאות המדינה, דובר על הצורך או האפשרות לאתר מועמד (אז לפחות ההנחה הבלתי מעורערת הייתה שמדובר בהכרח בגבר) "אמוני". מהו מועמד כזה? הוא בוודאי "דתי", אולי למד (גם?) במערכת "תורנית" אך כלפי הציבור כולו אולי לא כדאי להציגו כך, ומוטב לדבר על "זיקה עמוקה" שלו ל... – ופה אתם מוזמנים למלא את ההמשך כראות עיניכם.

אך "אמוני" משמש גם בתיאורים בתחום הסוציולוגיה של השירה העברית העכשווית. שירה "אמונית" היא שירה שאולי פונה לכל קורא וקוראת בתרבות העברית, אך היא מעוגנת בעולם דתי יהודי, אם כי מן הסתם פחות בעולם תורני יהודי. כשמדברים על שירה "אמונית" מתכוונים על פי רוב לשירה ופחות למשורר ולמשוררת, שמערכת היחסים שלהם עם הסוציולוגיה הביוגרפית שלהם עשויה להיות מורכבת ואולי אף נזילה. שירה "אמונית" יכולה להיכתב ולא פעם גם נכתבת, על ידי מי שעזבו את המסגרת הסוציולוגית שבה אנשים מתויגים כ"דתיים". לעתים, ברור למביט מהצד שהסטטוס העדכני-עכשווי מטושטש כאמצעות התואר "אמוני". יש פה הכרה עדינה בכך שאפשר להאמין (מונח שיש לבררו, לא רק לשונית) בלי "להיות" "דתי".

וכאן צץ לו המתחרה האחרון, לפחות במסגרת הדיון הקטן הזה: "רליגיוזי". בעולם ביקורת השירה, הספרות והאמנות, "רליגיוזי" מתייחס לעולם של חוויות רוחניות המערבות מערכת יחסים עם אלוהים, עם אל או עם אלוהות או אלוהויות. גישה מסוימת לדברים, מצע שממנו היוצר או היצירה קורנים תכנים מסוימים. ובהחלט: "רליגיוזי" נועד גם להימנע מהקטגוריות הנוגעות ליהדות דווקא, ולחבר את הדיון לעולם הרחב שמחוץ למעגליהם של יהודים. עד כדי כך הוא הדבר, ש"רליגיוזי" יכול להכיל חוויות אליליות, מה שקשה שייכלל ב"אמוני" ובלתי אפשרי שייכלל ב"דתי" לא כל שכן ב"תורני".

עסק קשה ומורכב? ללא ספק. קריטריון קטן, אפילו שדוני, לאמוד את המורכבות הוא זה: אם עלינו לתרגם לשפה זרה, כיצד היינו מתמודדים עם הלקסיקון הקטן והעיקש הזה: "דתי", "תורני", "אמוני", "רליגיוזי"?

אינני יודע. אבל אם בעקבות הדברים הקצרים האלו תקטן הנטייה לומר ש"זה רק סמנטיקה", וגם תגבר ההבנה שהניגוד וההתחלפות חושפות אמת לשונית, נאמר "דיינו". באמונה שלמה.

ולא שכחתי: בעברית העכשווית, "דתי" הוא בעיקרו של דבר תווית חברתית, סימן להשתייכות לאחת הקבוצות בחברה המסמנת את עצמה ומסומנת על ידי קבוצות אחרות כ"דתית", ותמיד בניגוד לאחרות.