אלוהים זה לא מדחום

למה אנחנו מאמינים במה שאנחנו מאמינים? על סמך מה? עניין שווה בדיקה
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

רבות מן האמונות שממלאות תפקיד מהותי בתפישת העולם שלנו הן במידה רבה תוצאה של הקהילות שאנחנו חלק מהן. הורים דתיים נוטים להביא לעולם ילדים דתיים, מוסדות חינוך ליברליים נוטים לייצר בוגרים ליברליים, ובארצות הברית, מדינות שיש בהן רוב דמוקרטי נוטות להישאר בעלות רוב דמוקרטי, כפי שמדינות בעלות רוב רפובליקני נוטות להישאר בעלות רוב רפובליקני. מובן שיש אנשים שמכוח שכלם ומחשבתם בלבד, עשויים לראות את האמת מאחורי הסקת מסקנות שקרית, לגלות הטיות וכתוצאה מכך להיות עמידים להשפעות החברתיות שמוליכות את רובנו להאמין בדברים מסוימים. אבל אני לא כל כך מיוחדת, כך שאני חשה קצת לא בנוח כשאני מגלה עד כמה האמונות שלי רגישות להשפעות מהסוג הזה.

כל צד יתעקש שמאזן השיקולים תומך בעמדתו – וההתעקשות הזאת תהיה תוצאה של הסביבות החברתיות שבהן גדלו החברים בכל אחד מהצדדים

בואו נשתמש בדוגמה היפותטית. נניח שמגדלים אותי בקרב אתאיסטים, ואני מאמינה באמונה ברורה שהאלוהים אינו קיים. אני מבינה שאילו גידלו אותי בקהילה דתית, כמעט ודאי שהייתי מאמינה באלוהים. יתרה מכך, אנחנו יכולים לדמיין שאילו גידלו אותי כתיאיסטית, הייתי נחשפת לכל השיקולים שאני סבורה שהם רלוונטיים לשאלת קיומו של אלוהים: הייתי לומדת מדע והיסטוריה, הייתי שומעת את כל הטיעונים בעד ונגד קיומו של אלוהים. ההבדל הוא שהייתי מפרשת את הראיות הללו באופן שונה. הבדלים באמונה נובעים מן העובדה שאנשים שוקלים ראיות בעד ונגד תיאיזם באופנים שונים. וזה לא שאם נשלב ידיים ונניח על השולחן את כל מה שיש לנו וננהל שיחה הדבר יגרום לכך שצד אחד ישכנע את האחר. אילו הדברים היו כל כך פשוטים, לא היינו צוברים מאות שנים של עימותים דתיים. להפך: כל צד יתעקש שמאזן השיקולים תומך בעמדתו – וההתעקשות הזאת תהיה תוצאה של הסביבות החברתיות שבהן גדלו החברים בכל אחד מהצדדים.

פאולוס בדרך לדמשק, קאראווג'ו

"המרת הדת של פאולוס בדרך לדמשק" (1600-1601), קאראווג'ו. תצלום: ויקיפדיה

האתגר שאני מכנה "אתם-מאמינים-בזה-רק-כי" אמור לגרום לנו להיות חשדנים ביחס לאמונות שלנו, להניע אותנו להפחית את מידת הביטחון שלנו בהן ואפילו לנטוש אותן לחלוטין. אבל מהו בעצם האתגר הזה? העובדה שיש לי אמונות מסוימות כתוצאה מכך שגדלתי בקהילה מסוימת היא בסך הכול עובדה פסיכולוגית משעממת ביחס אלי, ואינה, כשלעצמה, ראיה בעד או נגד עניינים גדולים כמו קיומו של אלוהים. אז אם העובדות הפסיכולוגיות ביחס לעצמנו אינן כשלעצמן ראיה בעד או נגד תפישת העולם שלנו – כך אתם עשויים לשאול כעת – מדוע שנחשוב שללמוד על אודותן יניע מישהו מאיתנו להיות פחות בטוח בעניינים מהסוג הזה?

אם מתגלה שהמדחום שלי מפיק את התוצאות שלו בעקבות שימוש במנגנון שאינו אמין, אפסיק להאמין במדחום. באורח דומה, הגילוי שהאמונות שלי הן תוצר של תהליך שאינו אמין, פירושו שעלי להפסיק להאמין גם בהן

השיטה שלפיה אנחנו מאמינים לכל מה שהסביבה החברתית שלנו אומרת לנו להאמין בו – אינה אמינה. כך, כשאני לומדת על ההשפעות החברתיות על האמונה שלי, אני לומדת שגיבשתי את האמונות שלי תוך שימוש בשיטה שאינה אמינה. כלומר, אם מתגלה שהמדחום שלי מפיק את התוצאות שלו בעקבות שימוש במנגנון שאינו אמין, אפסיק להאמין במדחום. באורח דומה, הגילוי שהאמונות שלי הן תוצר של תהליך שאינו אמין, פירושו שעלי להפסיק להאמין גם בהן.

אך בדוגמה ההיפותטית, האם אני באמת סבורה שהאמונות שלי נוצרו על ידי מנגנון לא אמין? אני עשויה לחשוב כך: "גיבשתי את האמונות האתיאיסטיות שלי כתוצאה מכך שגדלתי בקהילה המסוימת שלי, ולא כתוצאה מכך שגדלתי בקהילה זאת או אחרת. העובדה שיש מספר קהילות שמטביעות בחבריהן אמונות שקר אין פירושה שכך עושה גם הקהילה שלי. כך שאני מכחישה שהאמונות שלי גובשו על ידי שיטה שאינה אמינה. למזלי הגדול, הן נוצרו מכוח שיטה אמינה להפליא: הן התוצאה של העובדה שגדלתי בקרב אנשים אינטליגנטיים ובעלי ידיעות מבוססות היטב, שיש להם תפישת עולם הגיונית ביותר".

כלומר, האנלוגיה למדחום אינה מתאימה. להבין שהייתי מאמינה במשהו אחר אילו גדלתי בקהילה אחרת אינו שקול לגילוי שהמדחום שלי אינו אמין. הדבר דומה יותר למצב שבו היה נודע לי שהמדחום שלי הגיע מחנות שמוכרת כמות גדולה של מדחומים לא אמינים. אך העובדה שהחנות מוכרת מדחומים לא אמינים אין פירושה שאסור לי לסמוך על הממצאים של מדידה באמצעות המדחום המסוים שלי. בסופו של דבר, יתכן שיש לי סיבות מצוינות לחשוב שהתמזל מזלי וקניתי את אחד המדחומים האמינים המעטים בחנות.

יש משהו חשוד בתשובה שמתבססת על "התמזל מזלי", כי הייתי חושב בדיוק את אותו הדבר אילו גדלתי בקהילה שאני סבורה שהיא מאמינה באמונות שקר. אם אני אתיאיסטית, אני עשויה לחשוב: "למרבה המזל, גידלו אותי אנשים משכילים, שמתייחסים למדע ברצינות, ואינו שבויים בידיה של אמונה דתית מיושנת ודוגמטית". אך אילו הייתי תאיסטית, הייתי חושבת משהו בסגנון: "אילו גדלתי בקרב אנשים יהירים שמאמינים שאין דבר גדול ומופלא יותר מהם עצמם, יתכן שלעולם לא הייתי חווה את חסדו של אלוהים, וסופי שהייתי בעלת תפישה מעוותת לחלוטין של המציאות". העובדה שהתשובה שמתבססת על "התמזל מזלי" היא תשובה שכל אחד היה יכול להשיב בה, נראית כמקעקעת את הלגיטימיות שלה.

למרות ההיבט החשוד שיש בתשובה שמתבססת של "התמזל מזלי" בכל הקשור לאמונה דתית, התשובה הזאת סבירה והגיונית ביותר במקרים אחרים. נחזור לעניין המדחומים. נניח שכשחיפשתי מדחום, ידעתי מעט מאוד על סוגי מדחומים, ובחרתי באקראי את אחד המדחומים שהיו על המדף. לאחר שנודע לי שהחנות מוכרת מדחומים רבים שאינם אמינים, אני נתקף דאגה וחוקר את הנושא ברצינות. אני מגלה שהמדחום המסוים שקניתי מיוצר על ידי חברה בעלת מוניטין, שהמדחומים שלה אמינים להפליא. במקרה כזה, אין כל פגם שמחשבה "איזה יופי שהתמזל מזלי והגיע לידיי המדחום המעולה הזה!"

מדוע נראה הגיוני לחלוטין לחשוב שהתמזל מזלי בקניית המדחום אבל לא שהתמזל מזלי לגדול בקהילה שבה גדלתי?

מה ההבדל? מדוע נראה הגיוני לחלוטין לחשוב שהתמזל מזלי בקניית המדחום אבל לא שהתמזל מזלי לגדול בקהילה שבה גדלתי?

ילד, אמיש

ילד בן קהילת אמיש: במה הוא יאמין? האם יוכל להטיל ספק באמת שינק? תצלום: סקוט גריפית'

הנה התשובה: סביר מאוד להניח, שהאמונה שלי שהקהילה שבה גדלתי אכן אמינה היא כשלעצמה תוצאה של העובדה שגדלתי באותה קהילה. אם לא אתייחס כאל מובן מאליו לאמונות שהקהילה שלי הטביעה בי, אגלה שאין לי סיבה מיוחדת לחשוב שהקהילה שלי אמינה יותר מקהילות אחרות. אם אנחנו מעריכים את האמינות של איזושהי שיטה המגבשת אמונה, איננו יכולים להשתמש באמונות שהן תוצאה בדיוק של אותה השיטה בבואנו לחפש תימוכין לאמינות של אותה שיטה עצמה.

כשאנחנו מוטרדים בשל אמונה מסוימת שיש לנו, ואנו תוהים האם לוותר עליה, אנחנו עוסקים בספק. וכשאנחנו מטילים ספק, אנחנו מניחים בצד איזושהי אמונה או איזשהו אשכול של אמונות, ואנו תוהים האם האמונות הללו יכולות להתגלות מחדש ולשוב ולעמוד יציבות מנקודת מבט שאינה נשענת עליהן

וכך, אם אנו אמורים לנטוש את האמונות שלנו שמושפעות מן החברה, הסיבה לכך היא זאת: ההתלבטות והשיקולים האם לשמור על אמונה או על אוסף אמונות מסוים, או לנטוש אותן בגלל שהאופן שבו האמונות התגבשו מטריד אותנו, חייבים להתנהל מנקודת מבט שאינה נסמכת על האמונות שאנו מתלבטים ביחס אליהן. אציע דרך ניסוח אחר: כשאנחנו מוטרדים בשל אמונה מסוימת שיש לנו, ואנו תוהים האם לוותר עליה, אנחנו עוסקים בספק. וכשאנחנו מטילים ספק, אנחנו מניחים בצד איזושהי אמונה או איזשהו אשכול של אמונות, ואנו תוהים האם האמונות הללו יכולות להתגלות מחדש ולשוב ולעמוד יציבות מנקודת מבט שאינה נשענת עליהן. לעתים, אנו מגלים שלאחר הטלת הספק אפשר אכן לשחזר את האמונות, ולעתים – אנו מגלים שהדבר אינו אפשרי.

מה שמדאיג בהבנה שלנו שהאמונות המוסריות, הדתיות והפוליטיות שלנו מושפעות באורח משמעותי ביותר על ידי נסיבות חברתיות, היא שבמקרה כזה רבות מן הדרכים להשיב לעצמנו את האמונות הללו אינן זמינות לנו. איננו יכולים להשתמש בטיעונים רגילים התומכים באמונות הללו, כיוון שמנקודת המבט של הספק, הלגיטימיות של הטיעונים האלו בדיוק מוטלת בספק: בסופו של דבר, אנחנו נדמה לנו שאנחנו מגלים שהטיעונים לטובת הדעה שלנו חזקים יותר מהטיעונים לטובת הדעה האחרת, בדיוק בגלל ההשפעות החברתיות שהן מקור הדאגה שלנו. מנקודת המבט של הספק, איננו יכולים להתייחס לכך שאנחנו מאמינים במה שאנחנו מאמינים כאל ראייה לנכונות האמונה שלנו, כי אנחנו יודעים שאנחנו מאמינים במה שאנחנו מאמינים פשוט כיוון שגדלנו בסביבה מסוימת, והעובדה שגדלנו שם ולא כאן אינה סיבה מספקת לחשוב שהאמונות שלנו הן הנכונות.

חשוב להבין שהתהייה שמא אמונות מושפעות מהחברה היא דאגה של ממש רק אם אנו תוהים ובוחנים האם לשמור על האמונה מנקודת המבט של הספק. זכרו: העובדות ביחס לאופן שבו האמונות שלי התגבשות אינן, כשלעצמן, ראיה בעד או נגד תפישה דתית, מוסרית או פוליטית מסוימת. כך שאם תהיתם האם לנטוש את האמונות שלכם, מפרספקטיבה שבה אתם מוכנים לעשות שימוש בכל אופני השיקול ובכל הטיעונים שאתם משתמשים בהם דרך קבע, פשוט תחשבו שהתמזל מזלכם – בדיוק כפי שעשוי להתמזל מזלכם בקנייה של מדחום, או כשהגעתם לרכבת דקות מעטות לפני שהיא סוגרת את הדלתות ויוצאת לדרכה, או כשפתחתם בשיחה במטוס עם אדם שסופו להפוך לאהבת חייכם.

אין שום בעיה כללית במחשבה שהתמזל מזלנו – לפעמים זה אכן קורה לנו. הדאגה נובעת רק מכך שמנקודת המבט של הספק, אין לנו האמצעים להצדיק את הטענה שהתמזל מזלנו. מה שנדרש כדי לתמוך באמונה הוא חלק ממה שמוטל בספק.

מרים שונפליד (Schoenfield) היא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת טקסס באוסטין.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: עניין של מדידה אובייקטיבית. תצלום: צ'רלס דלוביו, unsplash.com

Photo by Charles Deluvio on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מרים שונפילד, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על אלוהים זה לא מדחום

01
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

מחברת המאמר טועה בכמה הנחות יסוד שהיא מתבססת עליהן.
ראשית, סביבת הגידול של האדם לא בהכרח תשפיע עליו באופן ישר כדי שהוא יאמין במה שגם הסביבה מאמינה. יש אנשים שהם מרדנים ואפילו הרבה הם כאלו בתקופות התבגרות למשל. אנשים כאלו יאמינו דווקא בהפך ממה שהסביבה מאמינה. שנית, אמונה הוא דבר רגשי ופעמים רבות גם בלתי מודע לחלוטין. אנשים לא ירצו לפשפש בנבכי נשמתם ו/או מבנה אישיותם כדי לנתח מדוע הם מאמינים כפי שהם מאמינים ואפילו איזה רציונל מביא אותם להתנהגות כזאת או אחרת. לכן הצעת המחברת להמיר אמונה בתחושת מזל כנראה לא תחזיק מים אצל מאמינים אדוקים בנושא כזה או אחר.

02
דן בן-צרויה

ישנה דרך להיוודע למידת האמת של הקהילה בה אדם גדל. הדרך פשוטה אך לא קלה: לחיות מחוץ לקהילה למשך תקופה מסוימת, כחלק מקהילה אחרת. למעשה, גדולתה הרוחנית של קהילה נמדדת בסובלנות שהיא מגלה כלפי אלו החברים בא הבאים והולכים מ- ולקהילות אחרות. קהילה ששיעורי ה"עריקות" בה גבוהים תנעל את שעריה ליוצאים (ולפעמים גם לבאים).

03
ערן רוזיאביץ'

המחברת פועל בשיטת "משיכת השטיח" מתחת לכל מה שלכאורה מקובל ומובן ע"י אדם מסוים. שתי בעיות (לפחות) קיימות בשיטה זו למרות שהיא מרתקת. א. ניתן להמשיך ולמשוך את השטיח תחת כל הסברות הבאות בתור, ללא הפסק. לולאה פנימית שאינה מסתיימת. ב. גם העמדת ספק היא סוג של אמונה ותפיסת מוצא, המאמינה כי העמדת ספק ביחס לכל דבר הוא הדבר החכם האמיתי והאינטליגנטי ביותר לעשותו. מאמינים בני דת הספקנים..