ככה סתם, לשום מקום

המילה האנגלית pedestrian (שגרתי וגם הולך רגל) הולמת את הרגעים העגמומיים, המייגעים והמונוטוניים ביותר של החיים. אנחנו לא רוצים לחיות חיים שגרתיים. אבל אולי כדאי. רבים מההוגים הגדולים בהיסטוריה הלכו ברגל. הנרי דיוויד ת׳ורו, וויליאם וורדסוורת׳, סמואל טיילור קולרידג׳, וולט ויטמן, פרידריך ניטשה, וירג'יניה וולף, ארתור רמבו, מהטמה גנדי, וויליאם ג'יימס - כולם סברו שתהליך היצירה תלוי בתנועה המתמשכת של צעדיהם. הם חשו צורך לקום ולזרז את הדם בעורקים. הם עזבו את הדף מאחוריהם וחבשו כובע כדי לצאת החוצה להליכה.

כך הם זרמו עם הכוחות הקוטביים של תנועה ומנוחה, תנופה הכתובה בחוקי הטבע.

אבל כמה מאיתנו מסוגלים היום להתנתק מהדף ולצאת החוצה כשאנחנו קמים משולחן העבודה? אפילו כשאנחנו נענים לצו הטבע, נושמים עמוק באוויר הפתוח, כשאנחנו מתכננים להתחיל לצעוד, יש לשער שנאלץ להשלים את המשימה הזאת בזריזות וביעילות האפשרית. אלא שנראה שכך אנחנו מחמיצים את מהותה של הפעילות עצמה. אנו מוותרים על אמנות ההליכה ברגל.

אמנות ההליכה ברגל היא בדיוק אותה תכליתיות ללא תכלית

"צעידה תכליתית" נתפשת לרוב כפעילות חיובית המעידה על כך שהעוסקים בה הם אנשים ממוקדים המציבים לעצמם יעדים ותגמולים. אבל ״אמנות״ ההליכה ברגל איננה קשורה לתכלית או ליעד. כפי שהאמין עמנואל קאנט, יצירת ותפישת היופי מגולמים ב״תכליתיות ללא תכלית מוגדרת״. אמנות ההליכה ברגל היא בדיוק אותה תכליתיות ללא תכלית.

בימינו יש קושי להבין את ההיגיון בלעשות משהו, או כל דבר, ללא מטרה בסיסית: לרוב אנחנו צועדים כדי להגיע למקום כלשהו: למכולת, לסטודיו שבו אנחנו מתרגלים יוגה, למתקן המים הקרים. אנחנו צריכים לצאת עם הכלב, או לצעוד במחאה, או למען מטרה כלשהי. אנו צועדים כדי להיות בכושר, סופרים את צעדינו ב-Fitbit או בשעון מודד מרחק. הליכה ברגל הפכה לתחום הישגי בו אנחנו מוכיחים את עצמנו, מרוויחים, מנצחים וכובשים יעדים ברורים. הניסיון התזזיתי להגיע למקום מסוים בזמן מסוים מסתכם במאבק סיזיפי נגד השעון: כשאנחנו מגיעים ליעד, אנחנו מיד חייבים שוב לצאת לדרך, ממוקדים במקום העצירה הבא. מטרת הטיול היא להגיע. הצעידה היא רק העבודה הקשה שיש לסבול בין רגעי המנוחה.

הליכה ברגל הופכת להיות יותר ויותר משופעת בגאדג׳טים שאותם אנו עונדים או אוחזים ביד. אנחנו מבלים יותר ויותר זמן רב יותר ב״מיסוך״ העולם - כשאנחנו סופגים את מרבית החיים דרך מסגרת מצומצמת הלוכדת אובייקטים בעלי עניין מידי. לחיות כשהעיניים בוהות במסך משמעותו שאנחנו נספחים, תקועים בתוך המסגרת ומעכלים את מה שמוצג לנו ומיוצג לנו שוב ושוב. אבל ייצוג - אפילו בפיקסילציה עם רזולוציה גבוהה - אינו התנסות. להתנסות זה לתפוש. כשאנחנו צופים במסך, אולי נראה משהו, אבל זה לא נקרא לתפוש, לקלוט באמת. לחיות את החיים דרך ייצוגים משמעותו להיות פסיבי, לקבל ולא להתנסות. ולרוע המזל אלו חיים של עוקב. במקום לשאול ״מה אני רואה? איך אוכל לספר לך?״ אומרים לנו איך לראות, ולעתים קרובות מה לחוש - וחלק נכבד מזה נקבע על ידי אלגוריתם.

אמנות ההליכה ברגל היא אנטיתזה למיסוך העולם בו אנו חיים, ואין בה שום מערכת חוקים או חישובים שתוכנתו מראש. הליכה לשם הליכה יכולה להיות הפוגה קצרה בחיינו התזזיתיים בשאר הזמן, הפוגה המאפשרת לנו להתנתק כדי שנוכל, בדומה לילדים, לגלות שוב את החיים בעצמנו בעינינו אנו. זה, לפי קאנט, החופש של כל צורת אמנות. אך אין צורך לבקר במוזיאון כדי לשקוע במחשבה ובהתבוננות. אנחנו יכולים פשוט לצאת מהדלת הקדמית, לשים לב, לחשוב ולהרגיש בכוחות עצמנו.

לשום מקום, בלי כלום, ככה סתם. תצלום: מישאל אברהים

אין לבלבל את דיסציפלינת ההליכה, והקשר שלה לאמנות, עם פעילות פנאי. נבחן את הטייל בעיר, את העולה לרגל או את מי שיוצא להלך בנחת: לכל אלו יש מטרות. הטייל יוצא לרחובות העיר כדי לבחון או לדחות מטלות. העולה לרגל צועד לאיטו לכיוון הארץ הקדושה, כדי לזכות בברכה. היוצא להליכה בערב מבקש :להוריד את האוכל״ וגם מקווה לאינטראקציה חברתית, אם מדובר בצעידה עם בן זוג, או במפגש עם שכנים לאורך המסלול. בכל המקרים יש יעדים בני השגה.

כשאנחנו בתנועה אנחנו יכולים להיות מנותקים ובו זמנית לגמרי מעורבים. התודעה אינה עוד במצב של התכוונות - איסוף עובדות, התייחסות לציוד, החלפת ברכות, שריפת קלוריות, או נראות - אלא היא במצב של קשב

אמנים מאפשרים לנו להתבונן בעולם דרך עיניהם. הליכה ברגל כאמן מעניקה לנו גם את ההזדמנות הנדירה הזאת. כשאנחנו בתנועה אנחנו יכולים להיות מנותקים ובו זמנית לגמרי מעורבים. התודעה אינה עוד במצב של התכוונות - איסוף עובדות, התייחסות לציוד, החלפת ברכות, שריפת קלוריות, או נראות - אלא היא במצב של קשב. הפעילות הופכת להתכחשות זמנית למטרה וגם לגמול שלה, כמו צורת אמנות שקאנט כינה ״הטוב כשהוא לעצמו״. יש סוג של יופי בערנות לכך שאני לגמרי חי כשאני צועד במרחב ובזמן נתון. לא ניתן להשיג את זה דרך דף או מסך, אלא רק באמצעות האוזניים, העיניים, האף ועור הגוף: התחושה של שמיים ואור, של החן המסוים או הגודל המרשים של בניין, של גלים ושל רוח, של סלעים ועלים, אופק ללא סוף. כשאנחנו בוהים במסך, אנחנו גודעים תחושות אלו, ומגבילים את אפשרות השיטוט של המחשבות שעוברות בתוכנו - את התובנות והחלומות שלנו, ולא של האחר.

הליכה ברגל ללא פניות דורשת בתחילה מאמץ מסוים, וגם מצריכה תרגול. ניקח לדוגמה את המסלול בו אנו צועדים בדרך כלל לעבודה. המטרה שלנו היא להגיע לשם בבטחה ובזמן, בצורה יעילה ככל האפשר, ואולי בדרך גם לבדוק מייל או להרכיב אוזניות כדי לעמעם את רעש התנועה או את שאון הרחוב. יש לנו מטרה שלשמה אנחנו צועדים. אבל אם למשל, נלך באותו המסלול דווקא ביום בו אנחנו לא חייבים להגיע לעבודה. נבחר להשאיר את הסמרטפון בבית. נחליט להאט את הקצב ולתת לנפש לשוטט במרחב הפתוח שלפנינו. נשתמש בזמן שלרשותנו כפי שעשתה וולף, כהזדמנות ומרחב בו אנחנו מתרגלים מתיחות לנפש.

ועדיין, מישהו יכול לשאול, מה הטעם בשיטוט סתם? זה כאילו לשאול מה הטעם בצפייה בשקיעה, או לשם מה לנו להתבונן בציור של רמברנדט, או להריח ורד. התשובה היא פשוטה: רק בשביל החוויה. המטרה היא לקלוט. לא פחות ולא יותר. להתנסות האסתטית האמיתית ביופי אין מטרה. רק כאשר אנו מטפחים את הגישה נטולת הפניות ניתן לקלוט לגמרי את החוויה. אולי זה נראה מבלבל, כיוון ששקיעות, ציורים, וורדים הם שובי לב. אבל הם לא אוחזים בנפש שלנו בלפיתת ברזל כמו חיי היומיום. להתבונן בכדור המוזהב המתמוסס לתוך האופק לא יוסיף לחשבון הבנק או למעמד החברתי שלנו. בדרך כלל היעדים האינסטרומנטליים שלנו מאלצים אותנו לראות ולהבין את העולם בחלקיו, בשברים המתאימים לכוונות הספציפיות שלנו. האמנות מחזירה אותנו לעולם פתוח יותר. למרבית השמחה ניתן לשוטט בעולם זה דרך הרגליים, בעמדה של ריחוק, במצב של ערנות וקשב. אנו יכולים להתבונן במקום להיות שבויים במבטם של אחרים.

כשאנחנו מתמסרים לאמנות ההליכה ברגל, אנחנו קיימים ברגע עצמו, ללא סיבה או מטרה פרט לחוויה עצמה, כדי להוקיר ולהבין את היופי. להתרחשות זאת אין מטרה, יש רק השפעה שלא ניתן לאמוד אותה: השפעה על העצבים, על הגוף, ועל ההוויה שלנו. אבוי לחברה שלא רואה בכך ערך.

ג׳ון קאג (Kaag) הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת מסצ'וסטס שבלואל ומתגורר מחוץ לבוסטון. הוא מחזיק במלגת מילר למחקר במכון סנטה פה. ספרו  Sick Souls, Healthy Minds Sick Souls,: How William James Can . Save Your Life   ראה אור בשנת 2020.

סוזן פרודרברג (Froderberg) היא סופרת שכתבה את הרומנים Old Border Road (משנת 2010) ו-Mysterium (משנת 2018), והיא מתגוררת בסיאטל ובעיר ניו יורק.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי ארנה רז.

תמונה ראשית: קדימה, ללכת! תצלום: ג'ק פיניגן, unsplash.com

Photo by Jack Finnigan on Unsplash