חתול וכלב

עקבתי אחר העניין בתשומת לב, ואני יכול לקבוע בביטחון, כבר-סמכא: הכלב כמעט אינו משחק כשהוא לבדו. כלב, אם מניחים לו לנפשו, בוחר ברצינות חייתית, אם אפשר לומר כך. אם אין לו משהו אחר לעשות, הרי הוא בוהה, מהרהר, ישן, תופס פרעושים או מכרסם משהו, למשל איזו מברשת או את נעליך; אבל הוא לא משחק. כל עוד הוא לבדו, אין הוא רודף אחרי זנבו, הוא גם לא רץ במעגלים באחו, גם לא נושא מקל בפיו ולא מגלגל סלעים לפניו באפו. כדי לעשות כל זאת דרוש לו שותף, צופה, ישות משתתפת שלמענה יוציא אל הפועל את משחקו התזזיתי. משחקו הוא התפרצות של שמחה חברותית. כשם שהוא מכשכש בזנבו רק כשהוא פוגש נפש אחות, למשל אדם או כלב, כך הוא פורץ במשחק רק כשמישהו משחק עמו או לפחות מביט בו. ישנם כלבים רגישים שהמשחק מכביד עליהם ברגע שאתה מפסיק להתבונן בהם; זה נראה כאילו המשחק משמח אותם רק כל עוד הוא זוכה להצלחה אצלך. בקיצור, כדי לשחק, הכלב זקוק למגע מעודד עם הזולת. זה כבר חלק מטבעו החברותי.

בניגוד לכך, החתול מוכן אמנם לשחק אם תיתן לו סימן – אך הוא מסוגל לשחק גם כשהוא לבד. הוא משחק רק למען עצמו, להנאתו שלו, בלי צורך בשותפים. סגור אותו לבדו ודי לו בכדור צמר, בגדילי שטיח או בחבל משתלשל כדי להתמסר למשחק שקט וחינני. אם הוא משחק, אין הוא אומר בכך, "בן-אדם, כמה אני שמח שאתה פה איתי." הוא ישחק גם למרגלות מיטת המת. הוא ישחק במחבואים עם כיסוי המיטה. כלב לא היה עושה זאת. החתול דואג להנאתו שלו; הכלב רוצה לשעשע את הזולת. החתול מתעניין רק בעצמו; הכלב מוודא שאחרים יתעניינו בו. הוא חי באמת, במרץ, רק אם הוא בלהקה (גם שניים הם כבר להקה). אם הוא רודף אחרי זנבו, הוא זורק מבט, לראות מה האחרים חושבים על זה. חתול לא היה עושה זאת; די לו שהוא עצמו נהנה. אולי משום כך הוא לעולם לא מתמסר למשחקו ללא מעצורים ובכזו תשוקה, הוא לא מאבד את עצמו במשחק ונותר חסר אוויר ככלב. הוא תמיד קצת מעל לזה; תמיד הוא נראה כאילו המשחק מעט מתחת לכבודו, כאילו הוא קצת משפיל את עצמו בעצם המשחק. הכלב משחק כולו, בעוד שהחתול עושה זאת סתם כך, כמו מתוך גחמה.

אומר זאת כך: החתול הוא בן לשבט האירוניים, שיודעים לשעשע את עצמם; הם משחקים באנשים ובחפצים אך רק לשם הנאתם הפנימית, שיש בה מעט מן הלעג. הכלב הוא מגזע ההומוריסטים; רוחו טובה והוא וולגרי כמו מספר סיפורים, שבהיעדר קהל היה משתעמם עד מוות. הכלב פשוט נותן את כולו לטובת החברותא; הוא נלהב לעשות שמיניות באוויר אם מדובר באיזה משחק משותף. לחתול מספיקה החוויה האישית; הכלב מבקש הישג. החתול סובייקטיבי; הכלב חי בעולם חברתי, ומכאן שהוא אובייקטיבי. החתול הוא קצת פיינשמקר; הכלב הוא כמו אדם רגיל. או כמו אדם יוצר: יש בו משהו שפונה תמיד אל הזולת, אל כל הזולת כולו; הוא לא חי למען עצמו. בדיוק כמו ששחקן לא היה יכול לשחק רק בשביל הראי; כמו שמשורר לא יכול לכתוב טורים רק בשביל עצמו; כמו שצייר לא היה מצייר ציורים רק כדי לתלות אותם בפניהם אל הקיר. בכל דבר שעמו אנו, בני האדם, משחקים באמת ובתמים ומעומק הלב – גם בו נמצא תמיד המבט הדרוך, הדורש עניין והשתתפות של הזולת, של כל אותה להקה אנושית אדירה ויקרה.

וגם אנחנו נלהבים לעשות שמיניות באוויר.

[1932]

מתוך "על הדברים הקרובים", מאת קארל צ'אפק. תרגם מצ'כית: פאר פרידמן. ראה אור בהוצאת "אפרסמון", 2020.

תמונה ראשית: חתול. תצלום: חסן סג'אד, unsplash.com

Photo by Hassan Sajjad on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי קארל צ'אפק.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערחתול. תצלום: חסן סג'אד, unsplash.com

תגובות פייסבוק

2 תגובות על חתול וכלב