הצד האפל של ההארה

בשנות ה-60 מצאה ארצות הברית את עצמה נלחמת בווייטנאם במלחמה עקובה מדם וארוכת שנים. ככל שהמלחמה נמשכה, איבדה הממשלה מהלגיטימיות הציבורית שלה. בו בזמן, תנועות המונים במערב, שכונו ״ילדי הפרחים״ חיפשו אחר דרך להגיע לשלום עולמי, שמבוסס על אהבה וחמלה לכל בני האדם. Imagine, שר ג'ון לנון ב-1971 – דמיינו עולם שבו כל בני האדם חיים בשלום, ללא דתות או מדינות, ללא שום סיבה להרג. הביטלס, שנסעו בשנת 1968 לאשרם בהודו, לא היו היחידים. רבים פנו אל המזרח בתקווה למצוא מזור לכל מה שנראה להם מעוות במערב.

צעירים מהמערב פגשו דרך חיים טהורה שמציגה פרקטיקות מדיטטיביות שמתאימות לכל אדם, מכל רקע, בכל מקום שהוא, ללא ללא צורך באמונה במערכות דוגמתיות

חלקם מצאו את מבוקשם בבודהיזם הטיבטי (שמטעמי נוחות אכנה ״בודהיזם״), שיטה שהמערב החל להיחשף אליה בשנות השישים והשבעים. הם פגשו בדרך חיים טהורה שמציגה פרקטיקות מדיטטיביות שמתאימות לכל אדם, מכל רקע, בכל מקום שהוא, ללא ללא צורך באמונה במערכות דוגמתיות, כמו שדורשת, למשל, הנצרות. הבודהיזם נתפש במערב כפתרון אפשרי לעולם המטריאליסטי, דרך חיים שמובילה אל ״הארה״ וחיים רגועים, שלווים ומלאי משמעות, ללא מגרעות כמו לאומיות או שלילת האחר.

https://www.youtube.com/watch?v=L6svOHFSAH8

ברצוני להציג כאן זווית נוספת, פחות מוכרת, של החשיבה הבודהיסטית. אנשי המערב שנחשפים לתורות רוחניות מהמזרח פוגשים בפרספקטיבה מסוימת של הבודהיזם. הם מגיעים, למשל, למרכז מדיטציה, מרחב הרמוני ומלא במוטיבציה, שמאוכלס בנזירים ושוחרי רוחניות בלבד. אותי עניין לראות איך צורת החשיבה הבודהיסטית באה לידי ביטוי במערכות חברתיות מורכבות יותר – בעיר בודהיסטית, במדינה בודהיסטית. דווקא במקומות אלו, בהם רוב האוכלוסייה מאמין בבודהיזם אך אינו מקיים אורח חיים נזירי, ניתן לבחון את האופן שבו התפישה הבודהיסטית משפיעה על חברה.

לפני חודשים ספורים השתתפתי במשך עשרה ימים בקורס מדיטציה ומבוא לבודהיזם בדרמסלה שבהודו. הקורס התקיים במרכז המדיטציה "טושיטה" (Tushita), שהוקם על ידי לאמות (המקבילה למילה "מורה" בטיבטית), כדי ללמד תלמידים מרקע מערבי. חשבתי ששם אוכל  ללמוד את השיטה בצורה אותנטית ככל האפשר. הבודהיזם הטיבטי שונה מזרמים אחרים בבודהיזם, בכך שהוא נותן מקום משמעותי ללימוד פילוסופיה, ולא רק לתרגול מדיטטיבי, כך שבמשך שהותי במרכז תרגלתי מדיטציה וגם למדתי פילוסופיה בודהיסטית.

בשורות הבאות אנסה לעמוד בקצרה על תפישת הבודהיזם את הסבל האנושי והדרך אל האושר האמיתי.

על פי הבודהיזם, הקיום האנושי הפשוט רצוף בסבל. הגורמים לסבל זה נמצאים בתודעה שלנו, בין השאר בניסיון האינסופי שלנו להיאחז בדברים גשמיים ולתפוש אותם כגורמים לאושר

על פי הבודהיזם, הקיום האנושי הפשוט רצוף בסבל. הגורמים לסבל זה נמצאים בתודעה שלנו, בין השאר בניסיון האינסופי שלנו להיאחז בדברים גשמיים ולתפוש אותם כגורמים לאושר. למשל, אדם סבור שאם יתחתן הוא יהיה מאושר. לאחר נישואיו, הוא מגלה שהשמחה היא קצרת מועד ואינה מצליחה לשחרר אותו מן הסבל. הפתרון הבודהיסטי הוא בשחרור מאותם גורמים. ההבנה את ארעיות החומר ואת חוסר יכולתו הגשמית להגיע לסיפוק – היא שלב חשוב בדרך להארה.

אך מהו היחס של האדם המואר לסביבתו? האם אדם מואר צריך גם לדאוג לסביבה שלו, לנסות ולהביאה למקום טוב יותר, או שעצם הצלת עצמו מהסבל היא המטרה הבלעדית?

כאן נבדלים בתפישתם שני זרמים מרכזיים בבודהיזם – הטהרוואדה (Theravāda) והמהאיאנה (Mahāyāna). בזה האחרון כלול גם את הבודהיזם הטיבטי. אנשי הטהרוואדה מעוניינים להגיע להארה כדי להשתחרר מסבל. הם מאמינים שבשלב השחרור התודעה העצמית שלהם תפסיק להתקיים, וכך הסבל שלהם ייפסק אחת ולתמיד.

ההגעה להארה השלמה לפי שיטת המהאיאנה היא יותר מורכבת. השחרור מהסבל האישי אינו סוף הדרך. נותר שלב נוסף, ואסביר מהו באמצעות הסיפור הבא: הנזירה שלימדה את הקבוצה שלי בקורס, נולדה בעולם המערבי. בתחילת לימודי הבודהיזם שלה, היא למדה אצל נזירי הטהרוואדה. היא תיארה איך הרגישה שהדרך הרוחנית שאותה הציגו היא מאד מוגבלת, שכוונותיהם לא היו עמוקות מספיק בעיניה:

"הבעיה המרכזית שלי עם אנשי הטהרוואדה הייתה שכאשר חשבתי על כל האנשים שהיו נדיבים אליי במשך הזמן, תהיתי מה איתם? מדוע שהתודעה שלי תיעלם בהארה, ולא אוכל לעזור גם לאחרים להגיע להארה? הנזירים קראו לרצון שלי ״היאחזות״ (היאחזות היא האמונה שאדם יוכל להגיע לאושר ושחרור מסבל באמצעים גשמיים. אמונה זו גוררת אחריה פעולות שליליות ומובילה לחוסר שביעות רצון). הם ראו באורח שלילי את הניסיון שלי לעזור לאחרים. אבל ידעתי שזו אינה היאחזות, שזה הדבר הנכון לעשות ולשאוף אליו".

ואכן, על פי זרם המהאיאנה, השאיפה היא להביא את כל בעלי התודעה להארה. שאיפה זו באה לידי ביטוי בשש השלמויות, הכוללות גם מעשים אתיים. מעשים אלו אינם באים לידי ביטוי רק בהימנעות מפגיעה באחר, אלא גם בנתינה חומרית ורוחנית. כך למשל, על קירות מרכז המדיטציה היו כרזות ותמונות, שתיארו את העזרה שהגישו חברי הארגון שאליו משתייך המרכז לנפגעי רעידת האדמה בנפאל ב-2015.

מה מסתיר הלוטוס? תצלום: אלפרד שרוק

יתרה מכך, על פי זרם המהאיאנה, אדם צריך להגיע להשתוות, למצב שבו הוא דואג במידה שווה לכל בעלי התודעה ביקום (כולל בעלי חיים, שגם הם בעלי תודעה). רק כאשר אדם יאהב באותה מידה את אשתו ואת העקרב שבא לעקוץ אותו, את חברו הטוב ואת האויב הקם עליו לכלותו – הוא יוכל להגיע לשחרור אמיתי. לפי תפישה זו, אין מקום כלל לרגשות שליליים כשנאה או כעס.

הסיפור הבא, שסופר לנו בקורס, מדגים עיקרון זה בצורה בהירה: בשנת 1950 כבשו הסינים את טיבט. בשנת 1959 ברח מנהיגה הפוליטי והדתי של טיבט, הדלאי לאמה, מלווה בחלק מחסידיו, לדרמסלה שבהודו. אך לא כל הנזירים הטיבטיים עזבו אז את טיבט. אחד הלאמות הטיבטים נכלא על ידי הסינים ושהה שנים במחנות ריכוז. לבסוף, הוא הצליח להימלט ולהצטרף לתלמידיו שכבר ברחו להודו. הם שאלו אותו מה הדבר שממנו הכי פחד במהלך השנים הארוכות הללו? תשובתו הייתה שפחדו הגדול ביותר היה לאבד את חמלתו ביחס לשוביו. הוא חשש שלאחר כל ההתעללות שעבר, שהוא יפסיק לחמול עליהם. שהרי, הם עשו דברים רעים, בכך אין ספק, אז מדוע שהוא יעשה דבר רע בעצמו ולא יחוש כלפיהם עוד חמלה?

רגש שלילי הוא חסר משמעות ואינו מעיד על מי שמרגיש אותו. לא צריך להילחם בו, אלא פשוט לצפות בו, עד שהוא מתפוגג מאליו

הסיפור מדגים תובנה שחזרה ועלתה במהלך הלימוד בקורס. לפי הבודהיזם, כשהתודעה שלנו נקייה, היא אינה מקרינה רגשות שליליים כלל. למעשה, אין כלל דבר חיובי ברגשות שליליים, בשום מצב. יותר מכך – רגש שלילי הוא חסר משמעות ואינו מעיד על מי שמרגיש אותו. לא צריך להילחם בו, אלא פשוט לצפות בו, עד שהוא מתפוגג מאליו.

בעיניי, התפישה שלפיה אין מקום לרגשות שליליים, אינה מאפשרת גם יצירה של רגשות חיוביים רבים. במילים אחרות, עולם ללא שנאה הוא עולם שאין בו אהבה, עולם ללא כעס הוא עולם ללא שמחה. הניסיון הבודהיסטי ליצור יחס שוויוני כלפי כל יצורי האנוש משול לניסיון לברוא עולם ובו מלאכים בלבד, ללא בני אדם בעלי יצרים ורצונות משלהם. אין ספק שבעולמנו יש בעיות רבות הנובעות מרגשות שליליים של בני האדם זה כלפי זה, אך הדרך הבודהיסטית מובילה לאיון של הבעיות, במקום לניסיון כן ואמיתי להתמודד איתן.

מעבר לכך, לכל אורך התקופה הזאת נדמה היה לי כי המרחב שבו שהיתי הוא מעין בועה. כאמור, חלק מהטיבטים גלו מארצם לאזור דרמסלה שבהודו, אך האזור שבו שהיתי לא הפך לאזור "טיבטי".  כך למשל, רבים מהעובדים הטכניים שבמרכז היו הודים מקומיים. הניסיון להסיק מלימוד במקום הזה על החברה הבודהיסטית היה משול בעיניי לניסיון להסיק מסדרי הלימוד בישיבת וולוז'ין במאה ה-19 ברוסיה הלבנה, על צורת ההתנהלות החברתית בממלכת יהודה העתיקה.

לאחר הקורס, החלטתי שאני רוצה להשלים את התמונה באמצעות שהייה באזור בודהיסטי מובהק. וכך הגעתי למדינת סיקים (Sikkim), אחת מ-28 המדינות שבהודו. השהות שם אפשרה לי הצצה נדירה לתוך מרחב בודהיסטי הוליסטי.

מדינה הררית זו, השוכנת בהרי ההימלאיה, גובלת בטיבט. בשנת 1642 הגיעו אליה שלושה לאמות טיבטים, כדי להפוך מרחב זה למקום שבו יפרח נתיב הבודהה-דהרמה (Dharma, דרך האמת). הם מינו אדם נוסף שהגיע מטיבט לכהונת מלך המדינה, והבודהיזם הפך להיות דת המדינה. למעשה, מדינת סיקים (Sikkim) הייתה עד שנת 1975 מדינה בודהיסטית עצמאית, שבראשה עמד מונרך בודהיסטי. רק בשנה זו, בעקבות מחאות האזרחים ורצונם בדמוקרטיה, הפכה סיקים למדינה ה-22 בהודו.

בודהה כמותג? - פארק בודהה, מדינת סיקים, הודו. תצלום: פולאק בהגוואטי

אף שכיום רק כרבע מתושבי המדינה הם בודהיסטים, והאחרים הם הינדואים או נוצרים, ניכרת במקום אווירה בודהיסטית. מנזרים, גומפות ופסלי בודהה ענקיים נמצאים בכל מקום. במדינה שבה חיים כ-600 אלף איש בלבד, כ-75 מנזרים, אשר חלקם נבנו או שופצו במימון הממשלה. במדינה ישנם בתי ספר ייעודיים לנזירים, שבהם ילדים צעירים, שבחרו להקדיש לפחות 15 שנים מחייהם לרוחניות, לומדים ומתרגלים בודהיזם.

ההשתחוות לבודהה והגשת המנחות לפסל שלו, כך אמרו לנו, אינה קשורה לפולחן הבודהה אלא נועדה לעורר השראה פנימית, לאפשר למגיש המנחה להתחבר לבודהה שבתוכו

בעת ביקורי שם, לא יכולתי שלא להבין בפערים שבין הבודהיזם, כפי שהוא נלמד במרכז, לבין צורת הביטוי שלו במרחב של מדינה. הנזירים במרכז הסבירו לנו, התלמידים, שהם אינם מאמינים כלל באל בורא או משגיח, ולכן אין הם עובדי אלילים. ההשתחוות לבודהה והגשת המנחות לפסל שלו, אמרו, אינה קשורה לפולחן הבודהה אלא נועדה לעורר השראה פנימית, לאפשר למגיש המנחה להתחבר לבודהה שבתוכו.

אך המרחב במדינת סיקים (Sikkim) זועק שטענה זו הייתה פשטנית מדי. המקום מלא באגמים מקודשים, כמו אגם קצ'אופרלי שנוצר, על פי האמונה המקומית, בתוך טביעת רגלה של האלה טארה. על פי חוק המדינה, לאגמים אלו יש להתייחס כאל מקומות קדושים: אסור לרחוץ בהם או להרעיש לידם, ושפת האגם מלאה בדגלי תפילה טיבטים. אך אין מדובר רק באמונה עממית – מיקום המנזר החשוב אנצ'י, בבירת המדינה, גנגטוק, נקבע כך שיוכל לצפות על ההר קנגצ'נג'ונגה. הר זה, שהוא ההר השלישי בגובהו בעולם, נחשב באמונה המקומית כאל מגן, וככזה הוא שוכן במנזר אנצ'י.

את הסתירה בין הדברים שלמדתי במנזר, לבין הבודהיזם כפי שנתפש במדינית סיקים, ביאר באוזניי בצורה מעניינת נזיר ממנזר פמיינגטסה  אשר במזרח המדינה: כשבא אדם לבקש משהו גשמי, כפרנסה או כבריאות, הוא יתפלל לאחד האלים, כדי שיספק לו את מבוקשו. במישור הרוחני, אדם צריך לפנות לבודהה שנמצא בתוכו, ושום פנייה לנזיר לא תועיל. רק באמצעות עבודה רוחנית פנימית יוכל האדם לקבל מזור בתחומים אלו. למעשה, לפי תפישת הנזיר, המישור הרוחני חשוב בהרבה מהמישור הגשמי, ובעצם אדם יכול לוותר לחלוטין על תפילה לאלים. הנזיר עצמו לא ישיב פני אדם ריקם, אלא יעזור לו בתחום הגשמי ויפנה לאותם אלים.

רבים מהנהגים הבודהיסטים במדינת סיקים שמים במכוניתם פסלון של בודהה – ובידיו שטר כסף מקומי, רוּפי הודי. איני חושב שבודהה, שלימד כל ימיו את הדרך להגיע להארה על חשבון התמקדות במילוי תאוות גשמיות, היה רואה תופעה זו בחיוב

אך נדמה שחלוקה זו, בין המישור הגשמי הפחות חשוב, שקשור לאלים, לבין המישור הרוחני החשוב, הקשור רק לבודהא שבתוכך, יותר מורכבת. ברחבי הודו, נהגי מוניות נוטים להניח מעין קמעות בקדמת הרכב שלהם. הינדואים ייטו לשים פסלים מדתם, כמו פסלון של גנש, אל המזל ההודי, ואילו נוצרים ישימו צלב או תמונה של ישוע. רבים מהנהגים הבודהיסטים במדינת סיקים שמים במכוניתם פסלון של בודהה – ובידיו שטר כסף מקומי, רוּפי הודי. איני חושב שבודהה, שלימד כל ימיו את הדרך להגיע להארה על חשבון התמקדות במילוי תאוות גשמיות, היה רואה תופעה זו בחיוב, ובמובן הזה הדברים נראו לי מוכרים גם מהקשרים קרובים יותר.

גנש, אל המזל והסרת המכשולים ההודי. תצלום: מוניש לנדגה

המלך הבודהיסטי הקים משמר שנועד להגן על חייו. תולדות המדינה רוויים בקרבות שונים עם  שכנים – למשל הנפאלים – שבהם חיילים בודהיסטים הרגו, על משמר ארצם ומלכם

במרכז המדיטציה גינו כל שימוש באלימות נגד אדם אחר, והעלו על נס דמויות כמו מהטמה גנדי או מרטין לותר קינג. להבנתי, ברמת הפרט, ניתן לטעון שאסור לפגוע באדם אחר, בכל מצב. אך חברה אינה יכולה להתנהל כך בלי לעמוד בפני סכנה לעצם קיומה. פגשתי נזיר במנזר דו-דרול-צ'ורטן שבגנגטוק הבירה, שהיגר בצעירותו מבהוטן השכנה. בהוטן היא מונרכיה עצמאית, ודת המדינה בה היא הבודהיזם. שוחחתי עם הנזיר על ההתנהלות של הצבא בבהוטן: האם לחיילים במדינה מותר להגן על חייו של המלך? הוא הודה שאכן כן, זה תפקידם, ובמסגרת תפקידם מותר להם להרוג. כך היה גם במדינת סיקים, כשזו הייתה עצמאית. המלך הבודהיסטי הקים משמר שנועד להגן על חייו. תולדות המדינה הזו רוויים בקרבות שונים עם  שכנים – למשל הנפאלים – שבהם חיילים בודהיסטים הרגו, על משמר ארצם ומלכם.

ובכל זאת, ברור שכל סוג של הרג הוא בעייתי מאד בעיני הנזירים. נזיר ממנזר פמיינגטסה, הנמצא במזרח המדינה, תיאר את הצער שהוא חש על המלחמה וההרג שמתרחשים במחוזותינו. הוא הציג בפניי את חזונו להביא 60 נזירים לירושלים, ולהתפלל שם למען השלום. ניסיתי להסביר לו שהמצב בארץ מורכב, שאיננו שמחים להרוג אך אנו עושים זאת כדי להגן על נפשותינו, אך הוא מיאן לשמוע וחזר שוב ושוב על החזון שלו – הבאת השלום והפסקת ההרג.

החל משנת 1642, המונרך הבודהיסטי ששלט במדינת סיקים, עמד גם בראש מערכות המשפט במדינה. החוקים באותה עת נקבעו על פי רצונו הבלעדי של המלך והשופטים בפעול היו בעלי האדמות, קציני המחוז, המושלים והלאמות. אין תיעוד רב של התנהלות מערכת המשפט אז, אך נראה שלא היה ספר חוקים או סדר דין פלילי, וכל אחראי עשה בתחומו כטוב בעיניו. כך למשל,  נאשמים עונו בעינויים מחרידים.

החל מסוף המאה ה-19 גברה ההשפעה הבריטית באזור, והמדינה הפכה למדינת חסות בריטית. ההשפעה הבריטית חלחלה אט אט לתוך מערכת המשפט המקומית, שהשתנתה מאוד במהלך המאה ה-20. מכתב מתחילת שנות ה-20 מתאר את ההחלטה המשותפת של ממלכות בהוטן וסיקים להפסיק לאלתר את השימוש בעינויים. בתהליך שארך עשרות שנים הוגבלו, ולאחר מכן התבטלו, סמכויות השיפוט של הגורמים הישנים, ובמקומם מונו שופטים מקצועיים. לבסוף הוקמה מערכת ערכאות משפטיות, כמו זו המוכרת בעולם המערבי.

היש והאין, הצליל והדממה. תצלום: Magic Bowls

אין זה מקרה שהמדינה הבודהיסטית לא הצליחה לפתח בעצמה מערכת מסועפת ומסודרת של בתי משפט. נדמה שאין די באינטואיציות בסיסיות על חשיבות המוסר בכדי לפתח מערכות מורכבות של עשיית צדק. הבודהיזם, שהתמקד בפרט ובדרכו להארה, זנח בכך את היכולת ליצור חברה שבה מתקיימת שאיפה עמוקה לכינון צדק חברתי. לפיכך, המדינה הבודהיסטית נזקקה להשפעה מתרבות מערבית, בכדי לאמץ לעצמה אלמנטים של עשיית צדק ותיקון החברה.

בודהה החליט לזנוח את ניהול הממלכה, כדי ללמד אחרים את הדרך לשחרור התודעה. כלומר, בסיפור המכונן של הבודהיזם עומדת הסתירה בין הפוליטי לבין הרוחני, בין תיקון הכלל לבין תיקון הפרט

התנהלות זו לא צמחה באופן מקרי, והיא מבוטאת כבר בדמותו של בודהה. בודהה נולד כנסיך הודי באזור דרום נפאל של ימינו. לאביו נמסרה נבואה שלפיה בנו יהפך להיות מנהיג רוחני גדול או מושל דגול. אביו העדיף את האפשרות השנייה ולכן ניסה למנוע מבנו להכיר את סבלי העולם. בגיל 29 החליט בודהה לעזוב את הארמון ולצאת למסע בעולם שבחוץ. במהלך מסעו הוא פגש בסוגים שונים של סבל, ולמד מכך שהסבל אימננטי לקיום הפיזי. בסוף תהליך ארוך של חיפוש רוחני, הוא גילה כיצד להשתחרר מן הסבל ולהגיע להארה, והורה את דרכו לתלמידיו.

בודהה החליט לזנוח את ניהול הממלכה, כדי ללמד אחרים את הדרך לשחרור התודעה. כלומר, בסיפור המכונן של הבודהיזם עומדת הסתירה בין הפוליטי לבין הרוחני, בין תיקון הכלל לבין תיקון הפרט. הנגזרת מסיפור זה ברורה – אדם צריך להחליט היכן ישקיע את מאודו – בפיתוח הרוחניות שלו, שתוביל אותו להתנזרות מניהול ותיקון המדינה, או בדאגה לצורכי ציבור, במחיר הזנחת העבודה הרוחנית המשמעותית.

השוואה המתבקשת היא לדמותו של מנהיג רוחני שצמח גם הוא בהודו ההינדואית, רווית המורים הרוחניים. גורו נאנאק, הראשון בשושלת מייסדי הדת הסיקית [שאין לה קשר למדינת סיקים הבודהיסטית], חי בין השנים 1469- 1539. הוא נולד בחבל פנג'אב ההודי (כיום בפקיסטן) וגם נחשף לסבל רב בסביבתו. באותה תקופה, המלכים והמושלים ההודים חשבו מעט מאד על האדם הפשוט ודאגו בעיקר לעצמם. שיטת הקסטות ההודית השפיעה עמוקות על החברה בחבל פנג'אב, ודנה רבים מן התושבים להיחשב כנחותים מטבעם.

גורו נאנאק החליט להילחם בתופעות אלו באמצעות יצירת דת שבה כל בני האדם שווים ומאוחדים באמונתם לאל. בין עקרונות הדת הזו היו שלילת השיטה המעמדית ודאגה לעניים ולחלשים. כך למשל, הוא ייסד את ה״גורו קא-לאנגר״, מטבח קהילתי שבו ישבו כל בני הקהילה, מכל המעמדות, לאכול ביחד.

את ההבדל בין השניים מסכם הכותב הסיקי ד״ר גנדה סינג כך: "בשונה מהרבה קדושים ומחוללי רפורמות בהודו, גורו נאנאק לא הגביל את עצמו לחיים של תפילה ודבקות. הוא סירב לשבת בחיבוק ידיים במדיטציה רדומה בעוד אנשיו נרמסים על ידי מדכאיהם. הוא עורר אותם ליצור שינוי בנסיבות חייהם ורומם אותם מעל המצב החברתי של אותם השנים".

אין ספק שהמשותף לבודהה ולגורו נאנאק רב – שניהם הורו לאחרים דרך שמאפשרת להם לחיות חיים רוחניים יותר. אלא שתהום פרושה ביניהם – גורו נאנאק בחר גם להילחם באי הצדק שגרם לאותו סבל שבו פגש, כלומר, להבדיל מן הבודהה, הוא בחר להיות גם מנהיג דגול וגם מורה דרך רוחני.

מתנאל לטנר למד בישיבת ההסדר עתניאל. טייל והתנדב במשך כשנה בארץ, באפריקה ובמזרח.

תמונה ראשית: נזירים בודהיסטים בדרכם לקבץ נדבות. תצלום: hadynyah, אימג'בנק / גטי ישראל