בבית השמיים הם הגבול

חינוך ביתי, גם לתקופה קצרה, הוא אתגר לא קטן לכל המעורבים בו, אך הוא מציע הזדמנויות מיוחדות במינן ורבות ערך
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

למדתי בחינוך ביתי במשך שמונה שנים, מגיל 11 ועד שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, עוד לפני שדרך זאת הפכה לדרך חדשנית שבה הורים שאפתנים מתרברבים במחויבות החזקה שלהם לחינוך ילדיהם. כעת, אם מיליוני הורים ומשפחות יעברו לפתע לחינוך ביתי של ילדיהם בזמן הקרוב (ובואו נהיה כנים, סביר להניח שגם מעבר לכך), כדאי לנסות לחשוב כיצד לעשות זאת בצורה חלקה, בריאה וחכמה ככל האפשר.

הלמידה בבית שונה בתכלית מלמידה בבית הספר. היא דורשת מאיתנו לכוון מחדש את הדרך שבה אנו חושבים על למידה בכלל, וכיצד אנחנו ניגשים לתהליך עם ילדינו - ואולי אפילו גם עם עצמנו. מבחינה היסטורית, חינוך היה הטריטוריה של ההורים. אבל השאלה כיצד ילדים מעבירים את הזמן, לומדים וצומחים, היא שאלה שהחברה בכללותה חייבת להקדיש לה תשומת לב מהותית יותר, במקום להשאיר אותה למי שזהו עיסוקם הקבוע, ולדיוניים הטרחניים שלהם בקשר לבתי ספר יעודיים, איגודים מקצועיים ותלבושת אחידה.

חינוך ביתי הוא בו זמנית מסורתי, רדיקלי, מעצים, מתסכל, חושף, והכי חשוב - אף לא אחד מכל אלה

חינוך ביתי הוא בו זמנית מסורתי, רדיקלי, מעצים, מתסכל, חושף, והכי חשוב - אף לא אחד מכל אלה. זאת כיוון שמטבעו הוא תלוי מאוד באנשים המעורבים בו. לבלות שעות ארוכות מאוד במחיצת הוריי (אני בן יחיד) היה החלק המתיש ביותר, וגם המכונן ביותר, בחינוך הביתי שלי. לגלות את המוטיבציות שלי שלי ולהתגבר על הכישלונות היה החלק הקשה ביותר. לרפרף בכל הרעיונות והנושאים שעוררו את סקרנותי היה החלק המתגמל ביותר. לכן, מסיבה זאת וגם מסיבות אחרות, אני ממליץ לכם לא להתחרות עם כל חבריכם (בעולם הדיגיטלי ומחוץ לו) על כמות ההשקעה של ילדכם בלימודים. לא רק שהדבר מזיק לילדים מבחינה אינטלקטואלית ומוסרית, אלא מלכתחילה חינוך ביתי הוא אחת משעות הכושר הטובות ביותר שיהיו לכם להתענג על השוואות מהותיות וחשובות באמת. נסו לנצל הזדמנות זאת למשהו שהוא באמת חלופי.

יש ארבע נקודות מהותיות שכדאי לזכור כשאנו עורכים ניסיונות בחינוך הביתי. ראשית, לוקח זמן למצוא את הקצב שלכם. זה אולי נישמע מובן מאליו, אבל לוח הזמנים הראשון (והשאפתני מדי), או השני (המקוצץ), או אפילו השלישי שתתכננו, לא יעבדו. ותבינו זאת רק בעקבות כל התסכולים, הכישלונות וההטרדות שאתם והילדים שלכם תיתקלו בהם.

לעיתים קרובות כדי ללמוד מה כן עובד צריך תחילה לגלות מה לא עובד, ואז לעשות התאמות. כיוון שכולנו בני אנוש, שינוי הוא כמעט תמיד קשה. אל תכפו על ילדיכם את לוח הזמנים המושלם מבחינתכם, ואז תהיו מתוסכלים כאשר הם (ואתם) לא עומדים בו. לי מתמטיקה היה מקצוע קשה, ובמשך חודשים נמנעתי ממנו. ואז פשוט כדי לסיים עם זה, הפכתי את המתמטיקה לדבר הראשון שעשיתי כל בוקר - והפחד פחת וההבנה השתפרה. ועדיין הקדשתי זמן רב מדי להתמודדות עם טריגונומטריה. ייקח זמן, וגם כישלונות רבים וטעויות, למצוא דרך לארגן את הכול באופן משביע רצון. תתכוננו לעשות ניסיונות, לעשות טעויות, ולארגן מחדש של סדר העדיפויות פעמים מספר.

אננס, גיאומטריה

הכול אפשר להפוך למוחשי, למעניין, למועיל. תצלום: Pineapple Supply Co.

שנית, דברו עם ילדיכם אודות מה שהם רוצים, ומה עובד בשבילם (כן, הם רוצים לצפות יותר בטלוויזיה , ולא, לא לזה אני מתכוון). למערכות חינוך רבות יוצא שם רע בגלל אי יכולתן ליזום, לסקרן, ולעניין את התלמידים. לרוב לא מעודדים תלמידים לקחת חלק בתהליך החינוך של עצמם. בסופו של דבר, כמה מהם יכולים לבחור את הספרים שהם יקראו, או את סוג המדע שבו הם יעסקו? שאלו את ילדיכם מה מעניין אותם, והקפידו לעשות זאת שוב ושוב, כיוון שהתשובות שלהם ישתנו ככל שהם ילמדו יותר. אולי הם פשוט רוצים לקום יותר מאוחר (מחקרים מראים שזה מועיל לבריאות הגופנית, הרגשית והאינטלקטואלית מכל הבחינות). אולי הם משועממים מגיאומטריה וטריגונומטריה, מקצועות שלמען האמת, נלמדים לרוב בצורה משמימה. (אלגברה בדרך כלל מעניינת יותר לפני שגם היא הופכת לשינון, בבית הספר התיכון.)

תדאגו פחות לכישוריהם לספק תשובות לשאלות טכניות, ותנו להם הסבר על הרעיונות וההוכחות שעליהם מתבססת המתמטיקה המודרנית (זה לא מעבר להבנתו של אף אחד), ולאחרונה גם נכתבו על הנושא ספרים רבים ונגישים: כמו למשל, ״אהבה ומתמטיקה״ (Love and Math) מאת אדוארד פרנקל, וגם ״המדריך לחובב המתמטיקה״ (The Mathematics Lover’s Companion) מאת אדוארד שיינרמן. או תקראו יחד כמה סיפורים קצרים קלאסיים, ותראו לילדכם כיצד אתם מושפעים מהספרות שהייתם רוצים שילמדו. אם אתם בגלים שאתם בעצם לא אוהבים את הסיפורים שבחרתם, נסו להסביר להם מדוע. בעשותכם זאת תלמדו את ילדכם הרבה יותר ממה שכל רומן צפוי, מתחסד ומשעמם לבני הנעורים יוכל ללמדם אי פעם. אני ממליץ על סיפוריו הקצרים של יצחק בשביס זינגר שהם ברורים, צלולים, רבי עוצמה, ואיך שהוא גם מתאימים וגם לא מתאימים לכל המשפחה – בעת ובעונה אחת.

כיום מתייחסים לחינוך בבתי ספר בעיקר כאל רכישת עובדות ומיומנויות. הרי על כך בדיוק נבחנים בבית הספר. אבל, עובדות יבשות ומיומנויות אינן מה שמעצב לעומק את רוב האנשים בזמן היותם תלמידים

שלישית, החלק הקשה אולי ביותר של חינוך ביתי הוא היחסים בין הורה לתלמיד, ואינספור הקשיים שניצבים בפניהם. מובן שאתם מוצאים שהחינוך הביתי קשה - אתם הרי עושים זאת יחד עם העבודה הרגילה שלכם! כנראה שעלינו להאשים בכך את התרבות הוורקוהוליסטית המערבית שבעיקר מפרידה בין תפקיד ההורה ותפקיד המורה. כיום מתייחסים לחינוך בבתי ספר בעיקר כאל רכישת עובדות ומיומנויות. הרי על כך בדיוק נבחנים בבית הספר. אבל, עובדות יבשות ומיומנויות אינן מה שמעצב לעומק את רוב האנשים בזמן היותם תלמידים, וגם לא אחר כך, כשהם עובדים במקצוע שלהם. מעבר לכישורים בסיסיים של אוריינות שפתית ומספרית, הלמידה המשמעותית ביותר נובעת ממה שילדים רואים מה הוריהם, אנשים מבוגרים וחברים, עושים באופן יומיומי.

ילד, אקדמיה

זאת לא המטרה היחידה. תצלום: גבריאל טובאר

תבדקו: אלו ספרים ושבועונים מתגלגלים בבית? על אילו נושאים ורעיונות אתם משוחחים עם חבריכם כשאתם נפגשים? איך אתם מתייחסים לזולת כשאתם פוגשים אותו ומהם סוגי אינטראקציה שלכם? ילדים לומדים בעיקר על ידי חיקוי ומהדוגמאות שאתם נותנים להם יום יום בדברים הקטנים, הספרים שמונחים על שולחן הקפה, אתרי האינטרנט שאתם גולשים בהם, והעבודה שאתם מביאים איתכם הביתה ומדברים עליה - בין אם אתם עורכי דין, רופאי שיניים, אח או נהגי אוטובוס - מספקים יותר לימוד מאשר רוב השיעורים בכיתה. חינוך ילדיכם תלוי פחות באיזה חוברת עבודה אתם בוחרים עבורם מאשר בנושאי השיחה בארוחת הערב. אצלי בבית, למשל, מקלט הרדיו לרוב פעל, והיה מכוון לכל מנעד התוכניות מאיימי גודמן בשמאל לראש לימבו בימין, ובעיקר לרדיו הציבורי שבמרכז. בדרך זאת למדתי יותר על פוליטיקה מאשר מה שהייתי לומד בשיעור אזרחות ממוצע בכיתה.

כחברה הפכנו להיות גרועים במיוחד בעידוד בני החסות שלנו להבעת התכונות הייחודיות שלהם ולעצמאות של ממש

הנקודה הרביעית והאחרונה, כיוון שכנראה שאתם עדיין מתלבטים אילו ספרי לימוד או חוברות עבודה להשיג, אני יכול להרגיע אתכם שאף יצירה אחת, על כל נושא, לא תהיה מספיקה. הסקר ההיסטורי הראשון שאבי, כיום אוהד ותיק של השמאל החדש, קנה בשבילי היה המחקר האיקונוקלסטי של האוורד זין (Zinn), ״היסטוריה עממית של ארצות הברית״ (A People’s History of the United States), שראה אור בשנת 1980. זה היה סיפור פוקח עיניים על מעשי ביזה, ולא יכולתי לשאת אותו. זה לא ששנאתי את ההשקפה הפוליטית אלא את הטון החד גוני של הכתוב. אבי, בלי קשר להשקפתו הפוליטית, עודד אותי לקרוא דעות של אחרים. במילים אחרות, ההיסטוריה המגמתית של זין הייתה מעוררת דווקא בגלל שהייתה חלק מחינוך בלתי מוגבל. לפעמים קצת מגמתיות ולהט דווקא בריאים.

בדומה למדינה, גם חינוך הוא בבסיסו ניסוי מתמשך. בהקדמה ל״סידור קורן״ במהדורה האנגלית משנת 2009 הרב הלורד ג'ונתן סאקס מציין כי ״תפילה עוסקת פחות במה שאנחנו רוצים מאשר בלמידה של מה לרצות״. לאלו שבדרך כלל מפקידים את חינוך הילדים בידי אחרים, כמה שבועות או חודשים של חינוך ביתי הם לכל הפחות הזדמנות לעודד את התלמידים שלנו לעשות משהו חדשני, אחר, בלתי צפוי - ללמוד מה אנחנו יכולים וצריכים לרצות בשבילם ובשבילנו. כחברה הפכנו להיות גרועים במיוחד בעידוד בני החסות שלנו להבעת התכונות הייחודיות שלהם ולעצמאות של ממש. איכויות אלו אינן נמדדות על ידי מבחני מיצ"ב, אבל חברתית הן חשובות לא פחות מחיסון למגפת הקורונה. להיות כלוא בבית שבועות ואפילו חודשים בחינוך הביתי שנכפה עלינו נראה כעניין מפחיד - אך זוהי גם הזדמנות אדירה לפתח עצמאות וחשיבה מקורית.

מרדכי לוי אייכל (Levy-Eichel) הוא מרצה למדע המדינה באוניברסיטת ייל. הוא אחד משני המגישים של הפודקסט העתידי AntiEducation. הוא מתגורר בניו הייבן שבמדינת קונטיקט.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי ארנה רז

תמונה ראשית: גיר, לא רק לבן ובבית הספר. תצלום: מרליזה סטריפלנד, unsplash.com

Photo by Marliese Streefland on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מרדכי לוי-אייכל, AEON.

תגובות פייסבוק