המיואשים

ס. יזהר נולד לתוך תלישות גלותית, שתיקה ושטחים ריקים -- שתיקה שיצרה את הפצע, את הכאב שהוליד את הסופר
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

יש הטוענים שס. יזהר לא נפרד בעצם מהנעורים, שיצירותיו — או לפחות מרביתן — מתארות שוב ושוב את גיל הנעורים ומסרבות לחרוג ממנו, שגיבוריו הם נערים נצחיים, שהוא אינו כותב על חיים בוגרים אלא על התלבטויות נעורים באשר לחיים הבוגרים, לא על אהבה בוגרת אלא רק על אהבת נעורים בוסרית. הלוא גם כשחזר לכתיבה בשנות השבעים לחייו, לאחר כשלושים שנות שתיקה שגזר על כתיבתו הספרותית, ביכר לכתוב על ילדותו ונעוריו. מה היה בה בילדותו, מה חווה בנעוריו, שגרם לו לשוב ולחזור אליהם, ובגעגועים גוברים, ככל שנקפו השנים? או לחלופין, מה בחייו הבוגרים שלח אותו שוב ושוב אל התקופה ההיא? ואיך בתקופה המוקדמת ההיא נולד סופר? בעשרים ושתיים השנים הראשונות, עד לפרסום "אפרים חוזר לאספסת" ב־ 1938, טמון הגרעין להבנת האיש והסופר. עד כאן הוא היה יזהר סמילנסקי. מכאן ואילך הוא כבר הסופר ס. יזהר.

את המפתח לחשיבותה של תקופה זו יש לחפש קודם לכן, בימים שבהם היו הוריו אנשים צעירים, אנשים מהגרים. בשליש האחרון של המאה התשע עשרה ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה התחוללה באירופה תנועת הגירה עצומה, ממזרח אירופה למערבה ולארצות אחרות מעבר לים, בראש ובראשונה לארצות הברית. כידוע נבעה ההגירה מגידול דמוגרפי חסר תקדים, מצפיפות ומלחץ, מרעב ומחוסר תקווה, אבל מבחינת היהודים גם מהתגברות השנאה כלפיהם ומביטוייה בפוגרומים קשים. הגירת ההמונים הקיפה יותר משלושים וחמישה מיליון איש. עשרים ושניים מיליון, ומהם שני מיליון יהודים, הגיעו לארצות הברית. לאנגליה הגיעו לאורך כל תקופת ההגירה שלוש מאות אלף יהודים, לארגנטינה מאה אלף, לצרפת שמונים אלף, לקנדה שישים אלף, ולדרום אפריקה חמישים אלף מהגרים בלבד.

צילום של ס. יזהר מתוך הספר

צילום של ס. יזהר מתוך הספר

לארץ־ישראל הגיעו על פי הערכה רק שישים אלף איש בקירוב בשנים 1914-1881. לא כל הבאים נשארו. רבים עזבו את הארץ לנוכח הקשיים והאכזבות.
הקומץ שנותר היו אנשים מיוחדים במינם. חלקם נשאר כיוון שהארץ הייתה מפלטם האחרון, או כיוון שלא היה לאל ידם להיטלטל עם משפחתם ולעבור שוב לארץ אחרת. "זאת הארץ ניתנה למיואשים, אמר א. ד. גורדון, למיואשים באמת. הכול נבנה רק מן העמידה המיואשת על קו הגבול האחרון: עמידת המחנה הנשאר […] מחנה המיואשים באמת. אלה שלא תפתה אותם במלים מרגיעות, אלה שלא תמכור להם אשליות כאילו הן מציאות […] הבו לנו יחידים, כתב גורדון, הבו לנו יחידים מתייאשים, כי אין לוחמים גדולים מן המתייאשים הגדולים. אלה שאינם מצפים לשום גאולה שתבוא עליהם, אלא הם עצמם הגואלים." אבל לא רק תחושת המפלט האחרון החזיקה אותם בארץ. היו שנאחזו בה מאותן סיבות אידאולוגיות שהניעו אותם לעזוב מאחוריהם בתים והורים ומשפחה וחברים, ולהגר אל ארץ האבות: "באו רק קצת, רק טיפה מכולם, אבל אלה שבאו היו מוכנים לתת עצמם ואת הכול על הדבר שלהם, ממש." אלה היו מעין דון קישוטים שסירבו לראות את פני הדברים כפי שהם. המציאות, בעיניהם, הייתה כפי שציירו אותה לעצמם, המציאות הייתה העבר הרחוק, מתחת לשכבות הקרקע, או שהייתה העתיד, המציאות המדומיינת, כפי שתתגשם אולי אי־פעם בעתיד, כפי שיעצבו אותה בעתיד.

יזהר נולד באחת התקופות הנוראות ביותר בתולדות היישוב, באחד החורים הנידחים ביותר בארץ־ישראל, להורים עניים וחסרי כול, שרופים מיקוד החמה ומאש האידאולוגיה

האנשים האלה, המשוגעים לדבר, לא היו אנשי דברים אלא אנשי מעשה. הם בזו לאיכרים, טפילי הברון, שישבו במושבותיו והיו תלויים בנדבותיו, זעמו על פקידי הברון, שמספרם גדול ממספר לקוחותיהם, ויצאו להקים להם מושבות חדשות. כך נוסדה רחובות. כך גם נוסדה גדרה. בידי אנשים שראו — במקרה הטוב — תמונת עולם כפולה, זו המציאותית, שדי היה בה כדי להבריח כל בר־דעת, וזו שבחזונם או בהזיותיהם.

"מה קרה לאנשים ההם, משוגעים? מה הם עושים? למה הם ממהרים ורצים לתת את דמם, למה במקום למצוא מים הם נותנים את זעתם, או אנחנו לא מבינים כלום? תראה, בימים ההם האם לא היו אז בעולם איזה שבעה עשר מליון יהודים, לא? כן, ותשעה היו בגדרה, תשמע, תשעה […] הם מצד אחד ועוד שבעה עשר מליון."

למשוגעים האלה, למיואשים האלה, שהיו בסופו של דבר חבורת מעצבי התרבות, מעצבי העברי החדש, נולד יזהר. הנה כך הוא מתאר את מייסדי גדרה, למשל, אשר קמים בבוקר הראשון בצריף הראשון, לאחר לילה שבו חיזקו את נפשם "בשירה וביריות ובריקודים עין לא ראתה, מאז שמשון והשופטים." הם מסתכלים בהפתעה סביב, ורואים לא את המציאות כי אם את המציאות שתהיה: תשעה עומדים מביטים מופתעים והשמש כבר מעל השדה האחד, שעשוי כמעולם גבעות גבעות בהירות עם קוצים, ויותר אין מה לראות או מה לספר. ולא יודעים בדיוק מה לומר. אבל אחד התחזק אז והצביע ואמר, כרם אחד נשתול על ההר הזה, אמר והראה על גבעת הכורכר החשופה פרט לשיזף עקום, ונקרא לו הר משה, ועוד כרם אחד על ההר הזה, אמר, והר יהודית נקרא לו, והצביע על עוד גבעת כורכר חשופה בלי שום שיזף, ובלי לדעת מה שמם של העשבים ההם שסביב ובכל מקום, או מה זה בדיוק החרדון המיובש הזה שעומד ומשתחווה במסירות אל איזה אלהים משונים שלו. וככה זה התחיל.

הנה תיאור של אחד מהם, שיזהר למד על כל פרטיו מספר המתיישבים הראשונים של גדרה. זהו צבי הורביץ, שעלה ארצה ב־ 1883, ונאמן לשבועת הביל"ויים חיכה שלוש שנים עד ש"יתבסס" בטרם יביא לארץ את ליזה אהובתו, שחיכתה לו בנאמנות בבית אביה, מר בננסון המכובד במינסק. בינתיים הוא מספר לה במכתביו על נפלאות גדרה, ורק מבקש שתשלח לו "פוטו קרטוצ'קה", גלוית תמונה:

עד שיום אחד אמנם באה גם הגיעה התמונה, זו הקרטוצ'קה, וכל תרועות השיר שרץ האיש ושר ביום ההוא על הרי גדרה וביערותיה נרשמו במחברת ההיא שלו בכל עוזם והנה הם כתובים בשיר הנרגש הזה, "קיבלתי את הקרטוצ'קה של ליזה", שר צבי הורביץ, אשר למועד גם קם ונסע לרוסיה, עוזב את הארץ בפעם הראשונה והאחרונה, ונושא שם לאשה את ליזה שלו, יפתו שלו, אהבתו שלו, האיש השותק הזה שידיו ברזל, את ליזה שחיכתה לו שנים, כחכות רחל, ולקח אותה והביא אותה אל גדרה שלו, והיא תיקרא מעתה לאה, אלהים, והיא, באה, ובבוקר והרי גדרה לא היו אלא גבעות כורכר ויערות גדרה לא היו אלא סידריה פה סידריה שם, ובין זו לזו השתחווה יבש החרדון הזה, וצבי בידיו החזקות אבל בידיים ריקות עומד לפניה ומראה לה את בעוד עשרים שנה, כשהילדים יהיו גדולים […] ומראה לה איך יהיה סביב סביב, אני מבטיח לך, נשבע לה, בלי לדעת מה עושים כעת עם דמעותיה, והיא כשכתבה הביתה גם סיפרה בהרבה פיוט על הרי יהודה שם במזרח ושתקה וכמעט אף מלה על הקוצים היבשים שמסמנים כעת את המקום שפעם תיבנה עליו גדרה […] וככה זה התחיל.

למה דווקא בביל"ויים של גדרה בחר יזהר? הוריו לא היו משורותיהם, אם כי שמעיהו סמילנסקי, הסבא רבא, העריץ אותם. חיי קומונה ודאי לא דיברו אל לבו. אני בטוחה שהיה משהו במספר המיתי הזה: תשעה אנשים. יחידים, כדברי גורדון. מיואשים באמת, כדברי גורדון, שאין להם לאן לחזור. והשיגעון: הם רואים סביבם מציאות אלטרנטיבית. בריאיון לשרית פוקס במעריב מ־ 9 בפברואר 2001 , יזהר מספר: "אחד האנשים שבנו את גדרה קיבל מכתב מהגולה ושאלו אותו מה הוא עושה בשבתות. היתה שם גבעה קטנה עם איזה שיח. וריק וחם וקשה. אז הוא כתב להם: 'אני הולך בשבתות בהרי גדרה ויערותיה'. והוא לא שיקר..."

יש עוד גורם אחד שצבי הורביץ ולאה שלו אינם מזכירים במכתביהם להורים — הערבים, תושבי הארץ. האם אינם רואים אותם, או שמא הם מתעלמים מקיומם? ב־ 1881 היו בארץ כ-25 אלף יהודים שחיו בעיקר בירושלים, מרביתם חרדים חסרי כל מודעות לאומית. היו גם 450 אלף ערבים, כתשעים אחוז מהם מוסלמים. כ-80 אחוז מן הערבים התגוררו ביותר משבע מאות כפרים, והשאר בערים קטנות: עזה, חברון, שכם, טבריה, יפו, חיפה, עכו. הם לא התגוררו בשפלה מוכת הקדחת. הם היו ברובם אריסים, שעיבדו את אדמות ה"אפנדים" העשירים המתגוררים בערים ברחבי האימפריה העות'מנית.

גל העלייה הראשון לארץ הביא איתו בין 1883 ל־ 1903 כ-30 אלף מתיישבים. לפני בואם, אפשר שראו בארץ ארץ ריקה, או "ארץ ללא עם" הממתינה לבוא "עם ללא ארץ", כפי שהתבטא הלורד שאפטסברי ביולי 1853; אבל מרגע שהגיעו, לא יכלו שלא להבחין באוכלוסייה המקומית, או בכפרים הערביים הזרועים פה ושם בעזובה המקומית. האם היו מופתעים? מאוכזבים? האם העדיפו לראות את התושבים המקומיים בהילה רומנטית, כמו שתיאר אותם משה סמילנסקי, הדוד משה, מאוחר יותר? משה, לפחות, אולי בהשפעת אחד־ העם, ראה את תושבי הארץ, לא התעלם מקיומם, ואפילו היה מסוגל לספר את סיפורם מנקודת מבטם. האחרים עצמו עיניהם וראו: את "הר משה" ואת "הר יהודית", לא את המציאות. הנוף שהם מתארים הוא שומם וריק, נוף שיש "לתקן" אותו.

יזהר גדל בינותם, בין המתיישבים ובין הערבים המקומיים. כמו המקומיים, ושלא כהוריו ובני דורם, הוא לא השליך את זהותו על הנוף אלא שאב אותה ממנו. הוא נולד לתוך הנוף הזה, ולא מצא בו שום פסול. הריקות לא הפריעה לו, להפך, היא הייתה חביבה עליו. מבחינתו, לא היה צורך לתקן אותה. "החרדון המיובש הזה", החוזר ומופיע לעיני המתיישבים המופתעים לא רק חביב עליו, אלא יקר ללבו, הוא קרוב ומודע, כמו כל חי וצומח בארץ־ישראל, שהוא מתעקש להכיר בשמם ובסימני ההיכר שלהם.

הכפרים הערביים, על תושביהם, היו בעיניו חלק בלתי נפרד מן הארץ. הוא דור שני לאנשים שנעקרו ממקום הולדתם, מנוף ילדותם משפת אמם, דור שעשה מהפכה גדולה, אך עדיין חי על הר נבו ולא בכנען, אם להשתמש במטפורה היפה של מוקי צור בספרו ללא כתונת פסים. הבנים כבר חיים בכנען, דוברים בשפת הארץ, מלגלגים על המבטא הזר של הוריהם ועל הקשר הנוסטלגי שלהם עם מקום הולדתם. הם הסתגלו לאקלים, הם בני בית בנוף, ואינם צריכים לכבוש אותו מחדש מדי יום. אבל, האם מאחורי הבושה בהורים שעדיין לא הסתגלו כראוי, לא מסתתר איזה חשש סמוי שמא הם, הבנים, אינם מסוגלים לעמוד בציפיות המכוונות אליהם? כל כך הרבה ציפיות מכוונות אליהם — והן מתמצות אולי בדרישה אחת: שיגשימו את האוטופיה. והאם, לצד ההתפעלות מכוח ההתמדה של ההורים ומן ההליכה בתלם, יש גם הכרה בשיגעון שבדבקות הזאת? והאם, לצד ההערצה להורים החלוצים ולערכיהם, אין מידה של לגלוג, או אף תיעוב, למה שמוקי צור מכנה "התעקשותם של ההורים על דברי־הבל"? כשגיבוריו של יזהר מדברים על הוריהם החלוצים, הדבר הבולט ביותר שהם מבטאים הוא פער הדורות.

תאמרו, איזה דור אינו מתלונן על פער הדורות? אבל יזהר מדגיש שמדובר בריחוק של שניים־שלושה דורות:

"אבא שלי נראה לא כמו אבא אלא כמו סבא. איש אחד מדור רחוק. […] ולא כאילו רק דור אחד בינינו אלא שניים שלושה לפחות — אבא שלי בא לפני שהיה המקום הזה ואני כבר לאחר המקום, הוא היה לו שבר־מקום בחייו, ואני פשוט ובלי שבר, ואמוֹר [יזהר פונה אל יחיעם], על מה אתה מדבר עם אבא שלך? אתם מדברים בכלל? על מה?"

כשמשה דיין מת, יזהר כתב עליו מאמר הספד בעיתון דבר, מאמר בשם "אין עוד משה דיין בינינו" (19 באוקטובר 1981). יש בו ניתוח מעניין וכמעט כאוב של הדמות, שספק אם הייתה נערצת עליו. אבל במקומות אחדים נדמה כאילו הוא כותב על עצמו, כבן לחלוצים הראשונים: בן הארץ. כמוהו כיגאל אלון וחבריהם. מה שלא היה לו ולחבריו, ומה שעשה את מנהיגותם שונה ונבדלת ממנהיגות הדור שקדם להם — שהם התחילו משטחי האדמה הריקה של נהלל ומסחה, ולא מדושן התרבות העמוקה, ולא מן המסורת המצטברת של דורי דורות ולא ברצף הווית העם. בקפיצה גדולה מדי, בניתור מעל ההיסטוריה של אלפי שנות עם ישראל, ביקשו משה דיין וחבריו להתחיל ישר מן התנ"ך ומן הארכיאולוגיה. וכל מה שנצטבר בעם ישראל וביהדות שלאחר התנ"ך היה רחוק מהם וזר להם. אהבת ארץ ישראל היתה אהבת ישראל שלהם. ותרבות הגולה היתה רחוקה, לא השפיעה כמעט, לא קסמה, אם לא ממש דחתה. כאילו אפשר היה לקפל את המרחק העצום שבין התנ"ך ובין ימינו ולעשותו כשני פרקים רצופים. הגלות היתה כמין לילה ארוך שמתעוררים ממנו וממשיכים את היום שעבר בלי הלילה שביניהם. מבחינה זו, ולא מחוסר לימודים פורמאליים שיטתיים היה איזה חסר בתרבותם, ואיזה פגם בהתייחסם לתרבות. ולעתים כחוסר סבלנות לכל מה שבא מחוץ למרחב שבין שדות נהלל היום ושדות ברק בן אבינועם אז, באותה זירת עולם שהשתרעה משני עברי נחל קישון, צומח משרשיו בשדות אלה, נלחם כשומר כל השדות, וביקש שלום ויחסי שכנות טובים עם בעלי השדות שמעבר.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

ואילו בהספד ליזהר עצמו כתב אורי אבנרי את הדברים הבאים: לא במקרה השתתק יזהר בשנות החמישים […] כי התרבות שיזהר חי ונשם אותה שבקה חיים. עד היום אין הסבר למותה של התרבות העברית והחלפתה במה שאפשר לקרוא — במידה רבה של חסד ורחמים — "התרבות הישראלית". מה גרם לכך? אולי אובדנו של דור עברי שלם במלחמת תש"ח, על מזבח הקמתה של מדינת ישראל. 6,000 צעירים וצעירות נהרגו במלחמה ההיא, מתוך אוכלוסייה של 635,000 נפש. שנתונים שלמים דולדלו, כמעט נמחקו, על כל הסופרים והמשוררים והמלחינים והציירים והמדענים שיכלו לצמוח מהם. ואולי טמונה הסיבה דווקא בעלייה ההמונית, האדירה בממדיה, שנקלטה בארץ בשנות החמישים. הגרעין העברי הקטן של תש"ח קלט מספר של עולים שעלה עליו בהרבה. זה היה כמכבש הדורס את הצמחים הרכים שהחלו נובטים כאן. הישות העברית התחלפה במדינת ישראל. הפלמ"ח נבלע והתחסל בצה"ל, הקיבוצים פרפרו ומתו במרוצת השנים, האחריות ההדדית פינתה את מקומה ל"קפיטליזם החזירי".

יזהר חווה על בשרו את ההתחלה מן השטחים הריקים, משדות צקלג, את הקפיצה הגדולה מדי והניתוק הגדול. את הנתק של דורו מן התרבות של "שם". הוא מכיר את הארץ הזאת מאז הייתה חשופה כמעט, כמו שהוא מספר בראיונות השונים שהעניק בשנות התשעים. ליגאל סרנה באביב 1990, הוא אומר:

"מעט פרדסים, ערבים, מרחבים אינסופיים. פלחה חרבה. עשב צהוב. בחיים של אדם אחד אני ראיתי שתי ארצות, שונות לגמרי. אחת שנגמרה בשנות החמישים והשישים וארץ אחרת, חדשה, שעברה מטמורפוזה."

באוזני הלית ישורון הוא מקונן ב־1994:

"המצב שאני זוכר כילד, המצב הזה מדבר אלי עד עכשיו, הלא־בנוי, הפתוח שבשדות, כמו שהראיתי לך, שבתוך כל המקומות יש עדיין קו אחד שנשאר, והוא הקו האלוהי […] המצב הזה הוא מצב שהלך ונוצר בעולם, שהלך ונעשה מליוני שנים ויש בו סלקציה וחוכמה, מעבר לשום קבלן ושום ארכיטקט. […] עכשיו בא בולדוזר והורס את זה. הנה, באמצע הדבר הזה יש כבר עמוד חשמל, וזה ללא חזור. ה'ללא חזור' הזה כואב כמו לדעת מוות."

וליצחק לבני בריאיון בשנת 2000:

ההורים לא סיפרו על עצמם. הם אמרו התחלנו מכאן. התחלנו מן הים. חבל כשלימים הזדמנתי לאודסה, אמרתי פה היה אבא שלי, לא ידעתי כלום ואמרתי חבל. ניסית לשאול? עניין אותך? שואל לבני. לא מאוד, כי היתה איזו הרגשה שהם מהגולה, משהו כזה שמוטב להתעלם ממנו. לימים כשהתחיל לעניין אותי לא היה כמעט את מי לשאול. אני יודע מפה ומשם, מיוסף ויץ, הוא סיפר קצת, אבל הם לא דיברו על עצמם. זה אחד הדברים המעניינים, הם לא סיפרו על עצמם. וכיוון שלא דיברו על עצמם — שתקו.

בתוך ומתוך כל אלה נולדה האמביוולנטיות, וכאן אולי תחילתו של הפצע, הכאב, שמוליד את הסופר. יזהר נולד, כך התבטא,

"עם סוג של כאב שצריך להיאמר, שהוא המקור והמניע, ואילו הסיפור בא אחר כך. יש מעט מאוד יצירות שנעשו מתוך שמחה. [הכתיבה היא] ניסוח או מימוש של כאב. בספר שני ושלישי יש משהו שאתה יודע לכתוב. ספר ראשון נכתב מתוך לחץ לכתוב, כאב שצריך ביטוי, כמו מחלה שכשקוראים בשמה אפשר כבר לטפל בה […]"

והכאב הזה לא פוחת עם הגיל, הוא רק נעשה לא "כאב לוחץ" אלא "כאב קיום קבוע. היומיום מטשטש אותו בכל מיני כאבים, אבל הדבר הזה שהוא אתה מחפש אמירה, הצורך של גולם להיות פרפר. ואז משהו משתחרר מתוכי, הוא נפתח, אני יכול ללכת הלאה. זה לא פצע, זו הוויה אנושית." באחד מניתוחיו המוקדמים זיהה דן מירון את התו הזה בגיבוריו של יזהר. הוא כינה אותו בשמות רבים: "החריגות", ה"אחרוּת", "נחיתות מחמת חריגות" ולבסוף "החולי". גיבורים כמו אבנר וראובן מ"משעולים בשדות" חריגים מעצם רגישותם היתרה, הנתפסת בעיניהם כ"סימן לרפיסות כשרון החיים שלהם." ברגעים שבהם הרגישות שלהם עלולה להתממש בשורות שיר, הם נרתעים מאפשרות זו של פורקן רגשי במונחים השאולים כולם מעולם החטא הארוטי: המילים קורצות לו, לאבנר, החרוזים רומזים, הקצב — מדיח, ואבנר נחלץ משלטונו של השיר בכוח הלגלוג ל"הבלים כגון אלה".

תושבי הכפר הבלתי מסובכים הם "בריאים", ואילו הוא סובל מאיזה "מום שבנפש". בכך, טוען מירון, יש בגיבוריו של יזהר מן היסוד הברנרי של "התלושים". יחיעם ויץ, בן־דודו האהוב של יזהר השתמש במונח "תלישות" או "אפיקורסות" שיזהר והוא "מפורסמים בה" במכתב שלו ליזהר מלונדון, מיום 19 בינואר 1939 . אם כי אצל יחיעם יש לדברים הדהוד גנסיני דווקא ("כי בתוגה הגדולה הגאולה"):

ליזהר,
אכן, כשמגיעים הדברים לאותה התוגה (אותה התוגה!) ולאותם געגועי־נפש קטנים שבקטנים ויקרים ומעניינים למרות הכל — כשמגיעים הדברים לאותה "תלישות" שזכינו לה שנינו מפי אבי מולידי — מיד מתפרץ הפרץ והכל יכול לשפוע ולשפוע ואינך יודע למה ומה הטוב בזה […] כן, ברגעים האלה רציתי לומר שהרגשת הסוף היא כל־כך מדכאת, כל־כך מריצה, מבעירה הכל, אוכלת בכל פה ואינה נותנת מנוח […] עד שאולי בגלל זה הכל עטור תמיד עצב דווקא ותמיד לוחץ […]

ובאותו מכתב סיפר איך הוא מתנער מן התלישות הזאת ב"חיוך אדיב וטוב־לב והליכות נאות" עד כי נדמה לו לפעמים שהוא מפתח קרום, כאותו הקרום של פצע פתוח, פצע דווי, נקוב וצורם בטריות ובזוויתיות הבשר הבהיר, של צעירות ושל "נעורים מתבגרים" של משהו שבתום לב, ונכונות לחבוק עולם ולספר לו, לכל העולם, כל דבר; פצע של קבלת כל דבר בכנות כזו, לבכות עם כל יצור של ספר, עם כל גורל שבספר ובסיפור. והקרום עולה לו בגורליות ביולוגית מוחלטת כל כך — שים לב! — עד שתוקף אותך רצון לתלות על ראשך שלט: "פטליסט מחייך!"

אצל יחיעם מתבטאת התלישות בקרע בינו ובין דור ההורים. התלישות, הוא אומר בסיפורו של יזהר "דרך גשומה", אינה אלא הבטה מיוחדת על הדברים בעולם הזה. "איני יודע אם זה ענין של גיל בלבד, אבל התוצאה היא חיפוש מתמיד אחרי אותו ההד העולה מתוכך, חיפוש מתמיד אחרי אמת אחת שהיא לא 'מפלגתית', לא 'חברתית', לא 'מהפכנית', ולא שאר מיני דברים, אלא שלי אני […] המוסיקה הקלסית שלי, בימי חורף אפורים, ארוכים, עצובים ומסתוריים, בשקיעות של ימי אביב […]" בהקדמה לספר המכתבים של יחיעם, יזהר מפרש את הייאוש הפתאומי המשאיר אחריו שביל של עוגמה כך: שמא חטטנות היא, שריד תלישות גלותית, או, אולי, אין היא אלא אותה עגמימות של העדר־דרך, שהנוער בארץ־ישראל, אם כה ואם כה, וככל שיעוה פרצופו, נגוע בה, ומבקש לו פורקן ככל אשר ימצא, זה בכה וזה בכה, ולרוב, כמובן, בדרך קלת ההתנגדות, למרבה אזלת־יד של מורים, הורים ומחנכים — הטועים בהם בצברים הללו ומפרשים מסכה עליונה ונוחה והעדר כלי־ביטוי טובים ומין בושה מפני רכרוכית — כקלסתרו היבש של התוך, בעוד אשר שועה זו וקריאה זו למלה של הדרכה, למלה של אמת, לבסיס איתן, אינה מגעת אליהם.

ברנר? גנסין? אנו נתקלים לאורך חייו ביזהר התינוק־הילד־הנער המשקיף מבחוץ, המואס בדלות גופו ובמראהו, ב"נוצתיות" שלו, המתאר את רפיסותו וחולייו אל מול אחיו החסון והבריא כ"חיה צעירה", ממש כפי שאבנר מ"משעולים בשדות" מתבונן בגבו החסון של זלמן הנוהג בפשטות ובבטחה את העגלה: "כה טוב שאיתן וחזק הגב הזה, כה מגרה להיות כמותו, להתעודד בגללו, לא לינוק מעוצמתו, או להיסמך עליה, אלא ללמוד ממנו לשתוק בסבר פנים ולא לשעות לכל צל בפנים מבוהלות ובידיים רפות, לדעת שאסור להיות נוצתי כל־כך."

התלישות הנוצתית הזאת באה לידי ביטוי בעשרות מקומות שבהם יזהר מתאר את עצמו כילד כחוש, כמעט שקוף, המכונה "הזיקית" או "השלד", המטפס על צמרות עצים ומשקיף משם על הנעשה. כך הוא בסיפור "הנמלט", כמובן, וכך בסיפור "הצניחה מן הצמרת" — כאשר הטיפוס הוא קל יחסית, ואילו השיבה "לאדמה" קשה. "אני עצמי, בושה לספר, הייתי כה דק וכה דל וכה קל, עד כי לא רק שאמא נעצבה למראי […] קיצורו: דל ודק וקל הייתי מכל האדם. כמין חוט שערה מרחף. ובתוך חוט שערה זה פעם לב שלא איווה לו ולא ביקש לו מאלהים הטוב אלא שלושה אלה: ספרים הרבה לקרוא, מראות הרבה לראות, ולטפס, לטפס, לטפס. אל כל הרחוק, הגבוה והנבצר." וכך בסיפור הילדים הכואב "רחצה בבריכה", שם העץ הוא בפירוש מחסה, ידיד, מפלט:

אחר־כך נתבהר קצת וראיתי את העצים שממולי. כמה ברושים בשורה אחת, מאובקים מאוד. והיה שם גם אקליפטוס אחד גדול, ממש ממולי. הכרתי בו מיד ידיד. ידעתי כי הוא מפלטי. ניגשתי אצלו בפיק ברכיים, התרפקתי על גזעו העבה וחיטטתי בו בצפורני. זה היה כואב, אך הכאב היה דווקא נוח למדי. מתקבל מאוד על הדעת. ]…[ ולא רציתי למוש ממקומי, מגזעי הטוב והמחפה, אשר מעבר לו, שם במרחק, היבהבו בחום רטוטי הגבעות הרחוקות ההן, האדומות.

חבוי בצמרת העץ, יזהר מתבונן בחיים. קשה לדמיין עד כמה קל ודק הילד הזה, עד שמסתכלים בתצלומים מתקופת הילדות והנעורים. אין הרבה תצלומים כאלה. אנשים עניים, שבשבילם קניית כוס גזוז הייתה החלטה קשה, לא הלכו אל הצלם סוסקין. גם לא היו להם או לחבריהם מצלמות. יזהר מספר שקיבל מהוריו מצלמת בוקסה לבר־המצווה. יפה — אבל כדי לצלם צריך מה שנקרא אז פילם, ואת הפילם צריך לתת לפיתוח. וכל זה דורש ממון רב. ובכל זאת, תצלומים בודדים יש, ואם מתבוננים בהם נבהלים מדקותו: הוא כה דק כשהוא עומד על צמרת העץ שטיפס עליו, כה דק כשהוא עומד על מוט ואינו עבה ממנו בהרבה.

"לאמי לא היה קל לגדל אותי," יזהר אומר בריאיון לאילת נגב, אותו ריאיון שבו הוא מדבר על "הפגם הגנטי" שאילץ אותו להיות משורר. "הייתי ילד חלוש וחולני, לא כמו אחי, שהיה כמו בעל־חיים שצומח מעצמו, נחמד וטוב ואוהב ושמח ומשמח ובריא." יש הרואה את היער שיהיה על הגבעות הקרחות בעוד חמישים שנה ויש הרואה את הנביאים שהילכו עליו לפני אלפיים שנה — ואילו הוא רואה דווקא את החרדון היבש המתפלל, שלאיש לא איכפת ממנו, ואיש גם אינו מבין מה מצא בו.

יזהר נולד

יזהר נולד באחת התקופות הנוראות ביותר בתולדות היישוב, באחד החורים הנידחים ביותר בארץ־ישראל, להורים עניים וחסרי כול, שרופים מיקוד החמה ומאש האידאולוגיה. זה היה בחולדה, ב־ 24 בספטמבר 1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. כל הביוגרפיות של יזהר נפתחות בכך שהוא נולד וגדל ברחובות, ולא היא. הוא אמנם נולד ברחובות, כי בחולדה לא הייתה מיילדת, אבל שנותיו הראשונות עברו עליו בחווה הניסיונית בחולדה. משם עבר עם הוריו ואחיו הגדול ליפו, לנווה שלום שהייתה לנווה צדק, וממנה נדדו הארבעה לאפיזודה קצרה בתל־נורדוי, ורק משם חזרו, בפחי נפש, לרחובות, כשיזהר בן אחת עשרה ושנות ילדותו המעצבות כבר מאחוריו. ברחובות הוא בילה כארבע שנים אומללות למדי, עד שעקר משם ונסע ללמוד בבית המדרש למורים בירושלים. רק אחרי מות אביו, כשיזהר היה בן עשרים ושמונה, הוא שב לרחובות, ולא מש ממנה במשך קרוב ליובל.

אבל כדי להבין איך ולמה התגלגלו הדברים כך, אי אפשר שלא לקחת נשימה עמוקה ולבדוק את בית גידולו. וזה לא היה רק המקום הגאוגרפי חולדה, אלא גם מקום אידאולוגי פוליטי שנעוץ בלב לבה של ההיסטוריה היהודית של שלהי המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים. ולא רק אידאולוגי פוליטי אלא משפחתי: יזהר היה בן למשפחה שלקחה חלק בעיצוב פני הארץ והשפיעה על כל הווייתו. כדי לפרוש את התמונה כולה, יש להכיר תחילה את הדמויות הבולטות במשפחה.
הדמויות הבולטות במשפחה לא היו הוריו. כשאמנון דנקנר כתב בביוגרפיה של דן בן אמוץ שיזהר הצטייר בעיני דן כנסיך ובן אצולה, הוא לא היה מודע לכך שיזהר היה בן לחלק הדל יותר של המשפחה הזאת, ושהוא עצמו מעולם, עד גיל זיקנה ושיבה, לא ראה את עצמו לא כנסיך ולא כבן אצולה.

המאמר מבוסס על פרק מהביוגרפיה החדשה של ס. יזהר מאת ניצה בן ארי, שרואה אור כעת בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב ע"ש חיים רובין.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ניצה בן ארי .

תגובות פייסבוק