אימפריה בשקיעה כשלון כור ההיתוך

מהגרים הם מקור לגיוון תרבותי ולעומק אנושי. שימור זהותם ותרבותם מחזק את הדמוקרטיה ובונה חברה טובה יותר.
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

מכל הטלטלות שהמלחמה הגדולה [מלחמת העולם הראשונה, י"מ] גרמה בדעת הקהל האמריקנית, כישלונו של "כור ההיתוך" הוא המדאיג ביותר. גילויים של רגשות לאומיים שונים בקרב אוכלוסיית הזרים הגדולה שלנו גרמו לרוב האנשים זעזוע קשה. הדבר אף הבליט את הסתירות הפנימיות הלא נעימות באמונות המסורתיות שלו. נאלצנו לראות כיצד אנשי ניו-אינגלנד, קשי-לב ומתנשאים, נרעשים בצדקנותם נוכח המהגר המסרב להיות מותך, בעוד שהם מלגלגים על פטריוטים כמו מארי אנטין [סופרת אמריקנית ילידת רוסיה שכתבה על חוויית המהגרים, י"מ] כשהיא כותבת על "אבותינו". נאלצנו להקשיב לפרסומאים אומרים שהם המומים נוכח הסימנים לקיומן של תנועות לאומיות ותרבותיות ערות בארצנו בקרב גרמנים, סקנדינבים, יוצאי בוהמיה ופולנים, בעוד שבאותה נשימה הם עומדים על כך שהזר צריך להיטמע בכוח באותה מסורת אנגלוסקסית שהם מתייגים ללא היסוס כ"אמריקנית".

גילינו שהנטייה, ככל שהיא עלולה להיות פרדוקסלית וראויה לגנאי, של הקבוצות הלאומיות של המהגרים – ככל שהם התבססו והלכו וככל שהם החלו לשגשג כלכלית – הייתה לטפח במידה גוברת ובמסירות רבה יותר את הספרות ואת המסורות התרבותיות של מולדותיהם

ככל שהחלה להתחוור לנו האמת הלא נעימה, שההיטמעות בארצנו מתקדמת בקווים שונים מאוד מאלו שהותוו לה, הסתבר שאנו נוטים להאשים את אלו ששיבשו את הנבואות שלנו. האמת הפכה לאשמה. האשמנו את המלחמה, האשמנו את הגרמנים. ולאחר מכן גילינו, בתחושה של הלם מוסרי, שהתנועות הללו החלו לכבוש להן נחלה עוד לפני פרוץ המלחמה. גילינו שהנטייה, ככל שהיא עלולה להיות פרדוקסלית וראויה לגנאי, של הקבוצות הלאומיות של המהגרים – ככל שהם התבססו והלכו וככל שהם החלו לשגשג כלכלית – הייתה לטפח במידה גוברת ובמסירות רבה יותר את הספרות ואת המסורות התרבותיות של מולדותיהם. במלים אחרות, ההיטמעות, במקום למחוק את הזיכרונות של אירופה, הפכה אותם לממשיים יותר ועזים יותר. בדיוק כשקבוצות המהגרים הללו הפכו לאמריקניות יותר באופן אובייקטיבי, הן גם הפכו ליותר ויותר גרמניות, סקנדינביות, בוהמיות ופולניות.

רנדולף ס. בורן (1886-1918), דיוקן מאת צלם לא ידוע. תצלום: ויקיפדיה

ההכרה בכך שהזרים שבקרבנו כבר חזקים דיים כדי ליטול חלק פעיל בעיצוב גורלם, ושהתנועות התרבויות החזקות המיוצגות בעיתונים בשפות זרות, בבתי ספר ובמושבות מהוות אתגר לניסיונות שלנו להקל ראש בכל אלו, אינה הודאה בכישלון האמריקניזציה. אין פירושו שעלינו לחשוש מכישלון הדמוקרטיה. להפך: הדבר צריך לדחוק בנו לחקור מה עשויה להיות המשמעות האמיתית של האמריקניות. כלומר, עלינו לשאול את עצמנו אם האידאל שלנו היה רחב או צר –אם יתכן שהגיע הזמן להציב אידאל נעלה יותר מאותו "כור היתוך". אין ספק שאיננו יכולים להיות בטוחים בדמוקרטיה הרוחנית שלנו, כשבעוד אנו טוענים שאנו מתיכים את האומות שבקרבנו לכלל הבנה של המוסדות החופשיים והדמוקרטיים שלנו, אנו נתקפים חרדה נוכח כל סימן לביטוי של רצונותיהן ונטיותיהן. אנו נוהגים כאילו אנו רוצים שהאמריקניזציה תתרחש רק על פי התנאים וההגדרות שלנו, ולא בהסכמתם של מי שחיים תחת שלטונה. כל המנגנונים המורכבים שלנו – בהתיישבות, בחינוך, במושגי האיחוד האמריקני, מושגי ההיטמעות החברתית והפוליטית, יפעלו מתוך חיכוך פנימי ככל שהם יסרבו לקחת בחשבון את ההתעקשות החזקה והמובהקת הזאת לקבוע שאמריקה תהיה מה שהמהגר יהיה חלק מעיצובו ולא מה שהמעמד השליט, צאצא של אותם בריטים שהיו המהגרים הקבועים הראשונים, יחליט שאמריקה תעוצב על פיו. זהו המצב שאנו ניצבים בפניו, ואשר דורש התאמה ברורה ומקיפה של הגישה שלנו, וגם של האידאל שמנחה אותנו.

*

כולנו ילידים של ארצות זרות או צאצאים של מי שנולדו בארצות זרות, ואם אמורות להיות הבחנות בקרבנו, הרי שהצדק דורש שהקריטריון המבחין לא יהיה קריטריון הילידיות

כולנו ילידים של ארצות זרות או צאצאים של מי שנולדו בארצות זרות, ואם אמורות להיות הבחנות בקרבנו, הרי שהצדק דורש שהקריטריון המבחין לא יהיה קריטריון הילידיות. המתיישבים הראשונים באו לכאן ממניעים קולוניאליים לא פחות מאשר המהגרים שבאו אחריהם. הם לא באו כדי להיטמע בכור ההיתוך האמריקני. הם לא באו כדי לאמץ את תרבותם של הילידים האמריקנים. לא היה להם שמץ של כוונה "להתמסר ללא סייג" לארץ החדשה. האם באו כדי להשיג את החירות לחיות כרצונם. הם באו כדי לברוח מן האוויר המחניק ומן הכאוס של העולם הישן; הם באו כדי לנסות את מזלם בארץ חדשה. הם לא המציאו מסגרת חברתית חדשה, אלא הביאו בגופם את הדרכים הישנות שהם היו רגילים בהן. הם התרכזו בצפיפות באזור גבול עוין, והיו שמרנים במידה העולה על כל דמיון. התעוזה החלוצית שלהם הייתה שמורה למטרה אחת: כיבוש האמצעים החומריים. במנהגיהם העממיים, במוסדות החברתיים והפוליטיים שלהם, הם היו – כמו כל עם קולוניאלי – חקיינים כנועים ומסורים של ארץ האם. וכך, למרות "המהפכה", כל המערכת החוקית והפוליטית שלנו נותרה אנגלית יותר מאשר באנגליה, מאובנת ומסרבת להשתנות, בעוד שבאנגליה החוק התפתח כדי להתאים לצרכים של הזמנים המשתנים.

השמרנות האנגלית-אמריקנית הזאת בדיוק היא שהייתה המכשול העיקרי שניצב בפנינו בדרך להתקדמות חברתית. נזקקנו לעמים חדשים – הכבוד לסדר של הגרמני והסקנדינבי, סערת הרוח של הסלאבי וההונגרי – כדי שהללו יצילו אותנו מהקיפאון שלנו עצמנו. הבה נפסיק לחשוב על אידאלים כמו דמוקרטיה כאילו מדובר בתכונות קסם המאפיינות עמים מסוימים מעצם טבעם. בואו לא נדבר על גזעים נחותים, אלא על ציוויליזציות נחותות. כולנו כאן כדי לחנך ולהתחנך. העמים הללו באמריקה מעורבים ביוזמה משותפת. איננו צריכים לעסוק במה שאנחנו כיום, אלא במה שהדור הגמיש הבא עשוי להפוך להיות לאור אידאל קוסמופוליטי חדש.

איננו ניצבים מול גורמים סטטיים, אלא מול דורות משתנים ודינמיים. הבחנה בין המהגרים הישנים והחדשים, הרואה בראשונים את מי שהונעו באורח דמוקרטי מכוח אהבת החירות, ובאחרונים אנשים שכל שאיפתם היא להשיג כסף, לא תאיר בפנינו את העתיד. המחשבה על הלאומים המוקדמים יותר כמי שנטמעו תרבותית באמריקה, בעודנו מציירים את הלאומים המאורחים יותר כמסה דביקה וסרבנית, יוצרת רק מרירות וחוסר-הבנה. יתכן שיש הבדל בין האוכלוסיות, בין המוקדמת והמאוחרת, אך ההבדל אינו טמון בסיבה לבואן לכאן, וגם לא בעצמת הזיקה התרבותית למולדת המקורית. האמת היא ששום אומה זרה לא גילתה זיקה עזה ועיקשת יותר למולדת המקורית מאשר אנשי המעמד השליט ממוצא אנגלוסקסי בארצות הברית של אמריקה. סנוביות אנגלית, דת אנגלית, סגנונות ספרותיים אנגליים, קנונים ספרותיים אנגליים, אתיקה אנגלית, רגשות עליונות אנגליים – כל אלו היו המזון התרבותי שינקנו משדי אמנו. הרוח האמריקנית הייחודית – הרוח החלוצית, הנבדלת מן הרוח האנגלית הזכורה מאז ומעולם – שמופיעה אצל וולט ויטמן, ראלף וולדו אמרסון וויליאם ג'יימס, נאלצה להתקיים כדבר נסבל אך בקושי לצדו של הפולחן האחר הזה, תוך שהיא זוכה לזלזול לא מודע מצדם של קובעי הדעה בתרבותנו. יתכן מאוד שבשום ארץ לא הייתה גאונות ילידית שהייתה לה השפעה כה מועטה על המסורות ודרכי ההתבטאות של הארץ כפי שהדבר אירע אצלנו. הגרמני-האמריקני, שהוא היום לא אהוד ואף מעורר חשש, הוא חובבן בראשית דרכו בהשוואה לאותם אנגלופילים מטופשים מבוסטון, ניו יורק ופילדלפיה, שבהיפוך יוצרות נטול כל ביקורת רואים באנגליה את הכוח המניע של הציוויליזציה, ובמסווה של חירות מחשבה אתית, ממשיכים מסורות אנגליות שאינן "אמריקניות" יותר מאשר הקטגוריות הגרמניות עצמן.

האנגלוסקסי היה פשוט המהגר הראשון, הראשון שייסד מושבה. הוא מעולם לא חדל באמת להיות צאצא של מהגרים, והוא גם מעולם לא הצליח להפוך את המושבה ההיא לאומה של ממש, עם מארג עיקש ועשיר של תרבות ילידית

קשה מאוד להאשים את האמריקני הלא-אנגלי אם הוא סבור לעתים שהבכורה האנגלוסקסית באמריקה אינה הרבה יותר משליטה מכוח זכות ראשונים. האנגלוסקסי היה פשוט המהגר הראשון, הראשון שייסד מושבה. הוא מעולם לא חדל באמת להיות צאצא של מהגרים, והוא גם מעולם לא הצליח להפוך את המושבה ההיא לאומה של ממש, עם מארג עיקש ועשיר של תרבות ילידית. מתיישבים בני אומות אחרות באו והתיישבו לצדו. הם לא מצאו בבואם כל תרבות ילידית מובחנת שיכלה לטלטל אותם מחוץ לגדרי הקולוניאליזם שלהם, וכתוצאה מכך הם שלחו מבטם לאחור, אל המולדת-האם שלהם, כפי שהמהגר שקדם להם, האנגלוסקסי, הביט לאחור למולדתו שלו. מה שהוצע למהגר החדש הוא הזדמנות ללמוד אנגלית, להפוך לאזרח, להצדיע לדגל. וליסודות הללו במעמדות השולטים שלנו אשר אחראים על בתי הספר הציבוריים, על ההתיישבות ועל ארגון הדרכים לשפר את הערים, יש סיבות טובות להיות גאים בטיפול ובעבודה שהם השקיעו כדי להטמיע את המהגר. והמהגר מצדו ניצל את ההזדמנויות שלו בשמחה, תוך שהוא מגלה להיטות כמעט פתטית לפלס לעצמו דרך בארץ החדשה ללא חיכוך או הפרעה. השפה המשותפת לא רק אפשרה תקשורת, אלא את כל הדרוש לחיים נוחים.

אם משמעותה של חירות היא הזכות לעשות במידה רבה כרצוננו, כל עוד איננו מפריעים לאחרים, הרי שהמהגר מצא חירות, והכוחות השולטים היו נדיבים במיוחד בטיפול בהמונים הפולשים. אך אם משמעותה של חירות היא שיתוף-פעולה דמוקרטי בקביעת האידאלים והמטרות וכן קביעה של המוסדות התעשייתיים והחברתיים של המדינה, הרי שהמהגר לא היה חופשי, והיסוד האנגלוסקסי אשם פחות או יותר בכל מה שכל גזע שולט אשם בו בכל ארץ אירופית: כפייה של תרבותו על בני עמים שמהווים מיעוטים בחברה. העובדה שהכפייה הזאת הייתה מתונה כל כך, ואכן מודעת-למחצה, אינה משנה את איכותה המהותית. והמלחמה חשפה את המידה שבה אותה מטרה של "אמריקניזציה", כלומר של "אנגלו-סקסיזציה" של המהגר – נכשלה.

העובדה שכעת, האנגלוסקסי, במר עליו לבו, פונה נגד העמים האחרים, ומדבר על ה"יהירות" שלהם, גוער בהם על כך שהם לא הותכו בכור שמעולם לא התקיים, היא בגדר חשיפה של המטרה הלא מודעת שהייתה טמונה בסתר לבו

העובדה שכעת, האנגלוסקסי, במר עליו לבו, פונה נגד העמים האחרים, ומדבר על ה"יהירות" שלהם, גוער בהם על כך שהם לא הותכו בכור שמעולם לא התקיים, היא בגדר חשיפה של המטרה הלא מודעת שהייתה טמונה בסתר לבו. הדבר גם חושף את העובדה שבאנגלוסקסי מקננת קנאה גזעית דומה לזאת שהוא מאשים בה כעת את מי שמכונים "ממוקפים" [כלומר גם "אמריקנים" וגם "גרמנים", למשל – י"מ]. בצדק על האנגלוסקסי להיות גאה במאמץ ההרואי ובקורבנות ההרואיים שעיצבו את האומה. אלא שעליו לשאול את עצמו, אילו הוא היה צריך להיות תלוי בצאצאי האנגלים, היכן הוא היה חי כיום. לאלו מאיתנו שרואים בניצול כוח העבודה הלא מקצועי את הלייטמוטיב הזועק לשמיים של הציוויליזציה שלנו, יישוב הארץ שלנו הוא דרמה גדולה כמו גלי ההגירה שהכו בחופיה.

על האנגלוסקסי לשאול את עצמו היכן הוא היה נמצא אלמלא הגזעים הללו באו לכאן. אלו שחשים בלבם שהמהגר שאינו אנגלוסקסי הוא נחות, חייבים להביט באותו אזור של ארה"ב שנותר "אמריקני" באורח המובהק ביותר: הדרום. אדם כזה צריך לשאול את עצמו האם הוא באמת היה רוצה לראות את ההמונים הזרים עוברים אמריקניזציה לכדי אמריקה ואמריקניות כאלו. ישאל את עצמו אדם כזה עד כמה עליונה הציוויליזציה הילידית הזאת ביחס למדינות "הזרות" של ויסקונסין ומינסוטה, שבהן סקנדינבים, פולנים וגרמנים עמלו במודע כדי לשמר את התרבות המסורתית שלהם, בעוד הם אמריקנים כלפי חוץ ובאורח מספק בהחלט. ישאל את עצמו אדם כזה כמה עוד חוכמה, אינטליגנציה, חריצות ומנהיגות חברתית עלתה מתוך אותן מדינות "זרות", ביחס למה שהופק מאותן מדינות אמריקניות באורח מובהק. למעשה, בעוד שההתפתחות העצומה הזאת התחוללה בצפון, הדרום נותר עד היום כמושבה אנגלית, קופאת על שמריה ומרוצה מעצמה, אזור שמבחינה תרבותית התפתח אך מעט מעבר לתקופה הוויקטוריאנית המוקדמת. הדרום הוא עקר מבחינה תרבותית, כיוון שהוא לא נהנה מיתרון ההפריה ההדדית כמו המדינות הצפוניות. מה שקרה במדינות כמו ויסקונסין ומינסוטה הוא שתרבויות זרות חזקות הכו שורש בקרקע חדשה ופורייה. משמעותה של אמריקה הייתה עבורן חירות, ורעיונות פוליטיים גרמנים וסקנדינביים יחד עם אנרגיות חברתיות, התרחבו לכלל עוצמה חדשה. התהליך לא היה בשום אופן אותה "היטמעות" שכה משתוקקים אליה, של הסקנדינבי או הגרמני. להפך: מדובר בתהליך של הטמעה שלהם אותנו – ואני מדבר כאנגלוסקסי. התרבויות הזרות לא הותכו ולא זרמו יחד, כאילו היו לאמריקניות הומוגנית, אלא נותרו מובחנות, תוך שהן משתפות פעולה לתועלתם ותהילתם לא רק של בניהן אלא של כל ה"אמריקניזם" הילידי שסביבן.

מה שאיננו רוצים בשום אופן הוא, שהתכונות הייחודיות הללו יישטפו לכדי נוזל חסר טעם וצבע של אחידות. כבר עתה יש לנו הרבה יותר מדי ממי האפסיים הללו, מסות של אנשים שהם בני-תערובת מבחינה תרבותית, אנשים שאינם אנגלוסקסים מוטמעים וגם לא בניה של שום תרבות אחרת. כל מושבה לאומית בארה"ב כנראה משמרת את העיתונות הזרה שלה, את הספרות בלשון הספציפית שלה, את בתי הספר שלה, את המנהיגות האינטלקטואלית והפטריוטית שלה, ליבה תרבותית מרכזית. מהליבה הזאת, המושבה מתפשטת באמצעות שלבים הדרגתיים אל השוליים שבהן מאפיינים לאומיים כמעט אובדים. הערים שלנו מלאות באותם בני-תערובת שמשמרים את שמותיהם הזרים אך איבדו כל מאפיין זר. אין פירוש שהם אכן השתנו והיו לבני ניו-אינגלנד או המערב התיכון. אין פירוש שהם באמת עברו אמריקניזציה. משמעות הדבר היא שהם נשמטו מתרבותם הילידית, והם החליפו אותה בלא יותר משורה של מאפיינים בסיסיים ביותר של אמריקניות, כלומר בתרבות האמריקנית של העיתון הזול, של הסרטים, של השירים הפופולריים, של המכונית המצויה בכל מקום. מי שבוחן את המעמד הזה ואינו חושב לעומק, סבור שאנשים אלה הוטמעו, שהם עברו אמריקניזציה. אותם מעצבי דעת קהל שאוחזים באידאל של התכת הגזעים השונים לכדי זהב אנגלוסקסי מעלים על נס את התוצר העלוב הזה ומציגים אותם כתוצאה מספקת של האלכימיה שלהם.

לא היהודי הדבק בגאווה באמונת אבותיו ומתפאר בתרבות המכובדת שלו הוא המהווה סכנה לאמריקה

יחד עם זאת, הבנה תרבותית אמיתית הייתה אומרת לנו שאין אלו הליבות התרבותיות המודעות לעצמן שמדלדלות את החיים האמריקניים שלנו, אלא דווקא השוליים הללו. לא היהודי הדבק בגאווה באמונת אבותיו ומתפאר בתרבות המכובדת שלו הוא המהווה סכנה לאמריקה, אלא דווקא אותו יהודי שאיבד את הלהט היהודי והפך ללא יותר מיצור בעל רצונות בסיסיים המנסה לשרוד חומרית ולאמץ לעצמו מאפיינים מכל הבא ליד. לא איש בוהמיה התומך בבתי ספר בוהמיים בשיקגו מהווה השפעה מזיקה, אלא דווקא אותו בוהמי שעשה כסף ונכנס לפוליטיקה המקומית הקטנה. באותה נחישות שבה אנו נוטים לפרק את הליבות והגרעינים הללו של תרבויות לאומיות, כך אנו יוצרים למעשה המוני גברים ונשים חסרי מולדת רוחנית, אנשי שנותרים מחוץ למעגל התרבות, ללא טעם, ללא אמות מידה פרט לאמות המידה של ההמון. אנו דנים אותם לחיות במישורים הבסיסיים ביותר של החיים האמריקניים. ההשפעות בתוך אותן ליבות של תרבות הן צנטריפטליות. הן אחראיות לאינטליגנציה ולערכים החברתיים שמשמעותם הרחבת גדרי החיים והוספת ערך לחיים. בדיוק כיוון שמי שנולדו בארץ זרה נוטים לשמר את חיוניות הביטוי שלהם, סביר שהם יהיו אזרחים טובים יותר בקהילה האמריקנית הגדולה. לעומת זאת, השפעותיהם של השוליים הן צנטריפוגליות, אנרכיות. הן יוצרות פרגמנטים מנותקים של בני-אדם. מי שבאו בחיפוש אחר חירות משיגים רק הרשאה. הם הופכים לסחף ולפסולת של החיים האמריקניים, הכוח המושך את הציוויליזציה שלנו כלפי מטה, עם הרמה הנמוכה והטעם הרע והאופקים הרוחניים העלובים, יחד עם היעדר מחשבה רחבה ותחושה כנה, כפי שאנו אכן רואים בעיירות המוזנחות שלנו, בסרטי הקולנוע המשמימים שלנו, ברומנים הפופולריים שלנו ובפנים הריקניות של ההמונים החולפים ברחובות הערים. מדובר בפסולת תרבותית שמאפיינת את ימינו, והיא נשמטת משולי התרבות האנגלוסקסית ותרבויות אחרות. לאמריקה אין עדיין כוח מגבש בעל משמעות. היא מאפשרת בקלות רבה מדי היווצרות של שברי תרבות כאלו. בארצנו המשוחררת, החופשית, הלא מהודקת, שום מטרה לאומית מחייבת, שום מסורת עממית עיקשת ושום סגנון עממי אינם מחזיקים את האזרחים ביחד, לאורכו של קו משותף.

המלחמה הוכיחה לנו שהמטרה הזאת לא תימצא בעזרתה של נוסחת קסמים. שום לאומנות אירופית עזה אינה יכולה להיות שלנו. האם איננו מתחילים לראות אידאל חדש והרפתקני יותר? האם איננו רואים כיצד המושבות הלאומיות באמריקה, השואבות את כוחן מעומק לבה התרבותי של אירופה, ועם זאת חיות כאן בסובלנות הדדית, חופשיות מהסיבוכים הישנים של גזעים, אמונות ושושלות, עשויות לגבש אידיאל משותף? אמריקה היא אירופה, שנעקרה וניטעה במקום חדש, אך היא אירופה כזאת שלא התפרקה ופוזרה לכל רוח. המושבות שלה חיות כאן, משולבות זאת בזאת באורח בלתי נפרד, ובכל זאת – הן אינן הומוגניות. הן משתלבות, אך אינן מותכות יחד.

אמריקה היא מרקם סוציולוגי ייחודי, ורק דמיון דל לא יצליח להתרגש מהאפשרויות האדירות של איחוד כה חדשני וחדש בין בני אדם

אמריקה היא מרקם סוציולוגי ייחודי, ורק דמיון דל לא יצליח להתרגש מהאפשרויות האדירות של איחוד כה חדשני וחדש בין בני אדם. לכן, לבקש רק מטרה ישנה וחבוטה בדמותה של לאומנות ישנה – מחרחרת מדון, מדירה, מתרבה רק בתוך עצמה, כלומר אותו רעל שאנו עדים לו כעת באירופה - משמעותו להפוך את הפטריוטיות לאחיזת עיניים חלולה, ולהצהיר שלמרות כל מה שאנו מתפארים בו, אמריקה אמורה ללכת בעקבות אומות אחרות ולא להוביל אותן.

*

כישלונו של כור ההיתוך בהחלט אינו מבשר את קץ הניסוי הדמוקרטי הגדול של ארצות הברית. משמעות הדבר היא שהניסוי אך החל. ללא קשר למה שיעלה מתוך הלאומנות האמריקנית, אנו כבר רואים שהיא תהיה עשירה יותר ומלהיבה יותר ממה שהאידאל שלנו כלל עד כה. בעולם שחלם וחולם על בינלאומיות, אנו מגלים שכולנו, מבלי משים, יצרנו יחד את האומה הבינלאומית הראשונה. הקולות שקראו ללאומנות הדוקה ומלאת קנאה על פי הדפוס האירופי, כושלים מיום ליום. הזמן והנטיות הטבעיות הרחיקו אותנו במידה גוברת והולכת מאותו אידאל, ככל שהוא הוצב בפנינו בגבורה וללא אינטרסים זרים. מה שהשגנו, לעומת זאת, הוא פדרציה קוסמופוליטית של מושבות לאומיות, של תרבויות זרות, שהוסר מהן העוקץ של תחרות הרסנית. אמריקה היא כבר היום הפדרציה העולמית בזעיר אנפין, היבשת שבה, בפעם הראשונה בהיסטריה, הושג אותו חלום של תקווה, אותם חיים בשלום זה לצד זה, תוך שימור בסיסי של האופי, של קבוצות לאומיות המציגות את הגיוון הגדול ביותר בעולם כולו. בכל מקום אחר, נסיבות כאלו הניבו רק צער וכאב. כאן, למרות הכשלים הטרגיים בהסתגלות, קווי המתאר כבר ברורים מכדי שלא יהיו לנו חזון חדש וכיוון חדש למחשבה האמריקנית בעולם.

רק לאמריקני – ובקטגוריה הזאת אני כולל את הזר המהגר שחי איתנו ואימץ את הרוח החלוצית ותפישה של אופקים חברתיים חדשים – יש סיכוי להפוך לאזרח העולם

אמריקה, היא ורק היא, מכוח חופש ההזדמנות הייחודי שלה, תודות לבידוד המסורתי שנראה שהיא מצדדת בו, יכולה להוביל את היוזמה הקוסמופוליטית הזאת. רק לאמריקני – ובקטגוריה הזאת אני כולל את הזר המהגר שחי איתנו ואימץ את הרוח החלוצית ותפישה של אופקים חברתיים חדשים – יש סיכוי להפוך לאזרח העולם. אמריקה הופכת בהדרגה לא ללאומיות אלא לטרנס-לאומיות, למארג של שתי וערב, יחד עם הארצות האחרות, מארג של חוטים בגדלים ובצבעים שונים. כל תנועה שתנסה לשבש את האריגה זאת, או לצבוע את האריג בצבע אחד בלבד, או לפרום את החוטים לסיבים, מנוגדת לחזון הקוסמופוליטי הזה.

1916

על רקע שנאת זרים והתנגדות להגירה, שהתעוררו בארצות הברית במהלך מלחמת העולם הראשונה, רנדולף ס. בורן (Bourne), מסאי ומבקר כתב את המסה, שכותרתה המקורית "Trans-national America", נגד תיאוריית "כור ההיתוך". המסה הייתה לקלאסיקה והייתה מוקד לדיון ולוויכוח במשך שנים רבות. בורן הקדים את זמנו בחזון רב-תרבותי שרואה במהגרים ובגיוון התרבותי והפוליטי שהם מציעים מקור לעושר למרקם האמריקני כולו. בורן, צאצא למשפחה אנגלו-סקסית בעלת שורשים עמוקים ורבי-דורות, נשבה בכתביו של ויליאם ג'יימס ובגישתו הפלורליסטית. בורן עצמו טעם טעמה של דחייה ואי-שייכות שכן הוא סבל משורה של נכויות קשות. שנתיים לאחר פרסום המסה, הוא נספה במגפת השפעת העולמית של שנת 1918 והוא בן 32.

תורגם במיוחד ל"אלכסון" על ידי יורם מלצר

תמונה ראשית: פיסות של דגל ארה"ב על קרשים ביריד מקומי. תצלום: Michael Davis, EyeEm, אימג'בנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רנדולף ס. בורן .

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על כשלון כור ההיתוך

01
סמדר זאבי

בס"ד

אכן ליהודים שמשמרים את ערכיהם כדפוס - יש עתיד לדורי דורות
ולאלו שעוסקים בערכים מתרבויות שונות כמו בתק' הנאורות ישנו בלבול זהויות, והם ידועים בכינויים השוליים של אמריקה.

ואם ה"טראנס לאומיות" הזו יודעת לכבד זכויות טבעיות של כל אזרחיה המהגרים ולדאוג באופן הולם לכל אזרחיה
אם כן
מהי טיבה של הדמוקרטיה?