תאטרון הסיליקון הקדוש

מיניות קדושה ורוחנית מעוצבת בתמימות יפיפייה בפסלי האהבה הטנטרית בקהג'וראהו שבהודו. קדשות כנעניות בצעו טקסי מין לכבוד האל בעל וכוהניו. מחזור שירי האהבה ״שיר השירים״ פורש בידי המקובלים כטקסט קדוש במיוחד, המבטא אהבה מיסטית הדדית, לא רק בין אישה לגבר אלא בין אלוהים לעם ישראל. אחת הסיבות הקושרות אביונה עם חוויה דתית היא העוצמה המטלטלת של שתיהן מצד אחד, וקוצר ידה של השפה לבטא עוצמה זו מצד שני. לפיכך, שני תחומים אלה של חוויה עוצמתית – מין ודת – שירתו זה את זה כדימוי הדדי בתרבויות רבות ושונות. אם אי אפשר לבטא את "זה" בדייקנות, אפשר לפחות להשוות מטפורית בין החוויה המינית לזו הדתית. וכלפי חוץ, אפשר ליצור פסל ומסכה, של מין המדמה חוויה דתית או להפך, וכך להפר אמנותית את הדיבר השני.

אמנות ארוטית במקדש לקשמאנה בקהג'וראהו, הודו. תצלום: Aotearoa, ויקיפדיה

אלו מתנות הממוסכות בתאטרוניות מוחצנת, לעתים בוטה, המוצעות לכל מי שמוכנים לקבלן כמסר אינטימי, רוחני צרוף

בין הקיטש המודע והמכוון, לבין הפאתוס העצוב והמכוון לא פחות של גופה, חייה ומופעי העצמי של נינה ארסינו ניכרים לא רק הרבה ניצוצות של הומור מרענן, אלא מנגנון מורכב של זיקוקים די נור, המרצדים הלוך ושוב בין הקדוש למגוחך. למעשה, אלו מתנות הממוסכות בתאטרוניות מוחצנת, לעתים בוטה, המוצעות לכל מי שמוכנים לקבלן כמסר אינטימי, רוחני צרוף. ב"רוחני" הכוונה אינה ל"דתי", ודאי לא במובן הממסדי של יהדות, נצרות, אסלאם, הינדואיזם או כל דת אחרת. אפילו לא במובן המיסטי, האזוטרי והנומינוזי. ארסינו מגלמת ומציגה מסע מתועד להפליא מגופה עד נשמתה, תהליך חניכה מייסר אך מתגמל של קדושה חילונית, אנושית, מבחינתה לפחות. תאטרון הגוף-נפש-רוח החילוני-קדוש של ארסינו הוא תיעוד מקורי ונועז של תהליך חיפוש רוחני. "מסעך הרוחני מבקש לקחת אותך דרך כל זה", היא כותבת ב״יומני הסיליקון״, מחזה חשוף עד כאב, מצחיק ומשכנע. ארסינו משחקת ומלהטטת בחפיסת קלפים מדיומליים מרושעת, הופכת פורנוגרפיות של אלימות וייסורי גוף ונפש של מין ומחלצת אותם ממציצנות זולה, מתמירה רכילות שטחית על טרנסג'נדרים לכלל מסמך נוגע ללב.

נינה ארסינו נולד ב-20 בינואר 1974 בחניון קרוונים בבימסוויל, אונטריו, בקנדה. היא השלימה שני תארי מאסטר ולימדה משחק באוניברסיטת יורק. כאמנית רב תחומית, היא עבדה גם כעיתונאית וסופרת, פעלה בתעשיית המין (אוראלי בלבד) ובמתן סעד סוציאלי, בעיקר לטרנסים משני המגדרים. היא שחקנית, רקדנית, צלמת, אשת קולנוע, ווידיאו וטלוויזיה ומחזאית. באוגוסט 1996, אחרי שהחלה להזדהות כאישה-טרנס, היא עברה ניתוח התאמה מגדרית, שמומן בעזרת הכנסותיה מזנות ומחשפנות. ב-2005 היא נשענה על קולה ועל הדימוי שלה וכתבה סדרת סיפורים אוטוביוגרפיים, שעובדו מאוחר יותר למונודרמה ״יומני הסיליקון״ – The Silicone Diaries – שהוצגה ברחבי קנדה. הדברים הבאים מתמקדים ביצירה זו.

הנביא הכוהן העברי יחזקאל בן בוזי – לעומת זאת – היה אחד מטובי השחקנים בתאטרון הקדוש במסורת היהודית-נוצרית, המדבר – לדבריו – מפי האל, ומספר כיצד מצא וטיפח תינוקת מוזנחת, האכילה, הלבישה וקישטה במלוא הפאר והיקר, והיא, עתה יפיפייה, זנתה ובגדה בה', האל הקנאי, עם אלילים אחרים. יחזקאל, בתאטרון הרחוב שלו ובהיעדר קהלים אחרים ואמצעי בידור וחינוך אלטרנטיביים (כאלה העומדים לרשות ארסינו, למשל), אינו חוסך פרטים פורנוגרפיים מפורשים בעודו נוזף בבני ישראל, שהם הנמשל למשל המיני הזה. הדימוי הסוגסטיבי והיעיל ביותר מבחינה רגשית למופע הוא דם. השחקן הקדוש יחזקאל מנצל את הדימוי בכפל המשמעות, החוזר על עצמו כסמל גם לחיים וגם למוות: "בדמייך חיי, בדמייך חיי". את שני אלה מחזיקה בידיה גם נינה ארסינו. היא אינה מציגה או מייצגת את קולו של יחזקאל, אלא את קולה של הילדה המעונה, שהיא המשל בהצגת תאטרון הרחוב הקדוש של הנביא.

ארסינו משיבה לאל המדיה והפרסום ומסרבת – כביכול במונחיו של התנ"ך – להיות מטפורה

ארסינו, בימינו אנו, משיבה לאל המדיה ומסרבת – כביכול במונחיו של התנ"ך – להיות מטפורה, בסדרת תרגילי ג'ודו מדיומליים, המכשילים ומפילים את היריב באמצעות כוחותיו הוא. יש להבין את פעילותה האמנותית כניסיון להיחלץ מהוויית הדימוי החזותי באינטרנט, בווידאו וכן הלאה. היא מנצלת את כלי התקשורת נגד עצמם, כדי לזכות בזהותה האותנטית. היא משתמשת באבריה המוצנעים – באותו הקשר היא מזכירה "סקס נשגב" – כדי להזמין את הצופים בה להבין אותה באמת דרך גופה: "אני מתכננת את עצמי בדיוק כאותה פנטזיה שרוצים שאהיה. אני מרגישה כמו אלה". ההכרזה עלולה אמנם להישמע יומרנית, אולם נכון להבינה כלשונה. כמו אלה, נינה-כריסטוס מוכנה להקריב את אישיותה כהתגלות לבני אדם אחרים. בחייה, כמו במחזה שלה, בחשיפת גופה ובמופעיה הציבוריים, בסרטי הווידאו ובתצלומים – היא מחפשת את עצמה מעבר לזוהר התהילה הציבורית-תקשורתית ועורגת ל"חוויה רוחנית".

הנביא יחזקאל בתקרת הקפלה הסיסטינית (1510), מיכאלאנג'לו. תצלום: ויקיפידה בצרפתית.

האם צרכני פורנו מסוגלים אכן לחוות את ארסינו דרך גופה המעוצב מחדש בכאב ובזוהר? להעריך את קורבנה, מעבר לניתוחים הפלסטיים, למוצרי הקוסמטיקה ולמחוות ולתנוחות הקומיות?

האם צרכני פורנו מסוגלים אכן לחוות את ארסינו דרך גופה המעוצב מחדש בכאב ובזוהר? להעריך את קורבנה, מעבר לניתוחים הפלסטיים, למוצרי הקוסמטיקה ולמחוות ולתנוחות הקומיות? לכול אלה היא מודעת היטב: "כול המתח הזה גורם לי להרגיש כאילו אני עושה פוזות כול הזמן". ביומני הסיליקון נמצא אנגנוריזיס ממש, התוודעות, אפקט ״הכר-נא" כמעט מקראי, אכן קתרזיס. היומנים הם עתירי דימויים דתיים, שחלקם אמורים להתקבל ברצינות גמורה וחלקם פחות. מאחר שרוב האלים הידועים הם או גברים או נשים, וכולם צמאים למעריצים – שאחרת למה להם להיות אלים? – גם ארסינו, אלה שהכתירה את עצמה, זקוקה לעובדיה. הן בגלל קורבנה והן בעבור אומץ לבה, בזכות יופייה ולאור הזהות שהשיגה במאמצים רבים.

המוטו של יומני הסיליקון הוא "כשהנשמה מבקשת לחוות משהו, היא מקרינה דימוי של החוויה ונכנסת לתוך הדימוי שלה עצמה", כציטוט מכתבי המיסטיקן הגרמני מייסטר אקהרט. התמונה הראשונה במחזה היא חוויה דתית שוויליאם ג'יימס (בספרו ״החוויה הדתית לסוגיה״) ורודולף אוטו (בספרו ״על הקדוש״) היו יכולים לכלול במחקריהם.

״האופן שבו הן מציגות את עצמן. מהיכן הן באות? הן אלות [...] מנהיג הבחורים מושך-מוצץ בסיגריה שלו ואט-אט דוחף את העשן לתוך עיניה. שני החורים בוערים דרך פרצוף הנייר שלה. עדיין היא בוהה בחזרה אלינו. הבחורים צוחקים. מבחינתם זה אדיר. הוא מוחט את הסיגריה ומכבה אותה בין רגליה המפוסקות. הריח הכימי של נייר עיתון שרוף עולה ממפשעתה אל נחירינו. בחור אחד תופס את כתב העת וקורע – אולר צבאי שוויצרי יוצר X-ים על שדיים. משסף פרצופים. הם הופכים את הדפים באקראי. קורעים תמונות. שדיים. לקרוע. רגליים. לתלוש. פנים. לשרוף. רודפים זה אחר זה סביב פנים המצודה, מנסים לגנוב איש מרעהו את תמונות המגזין המשוסעות״.

תמונה זו, ״חפץ\מין״ (sex/object), מתארת את ביתורו של האל הכנעני תמוז או דיוניסוס, כפי שמוכר גם מהבאקכות מאת אוריפידסובגרסה מתונה יותר גם אצל ישוע הנוצרי. שלושתם סובלים נורא אך שלושתם יקומו לתחייה. אריסנו מסיימת תמונה דרמטית ואירונית רק באופן חלקי בציינה: "זה מה שאהיה כשאגדל". היא מזדהה, רטרוספקטיבית, עם מה שנובע מהביתור, מתנבאת על עתידה שלה, יודעת, או לפחות מצהירה על ייעודה. בתמונה הבאה, ״פורנו נֶקְבִכְרי הציל את חיי״ (Shemale porn saved my life) היא כותבת: "אני נדהמת ממידת האינטימיות שמועברת דרך המצלמות הדיגיטליות המטושטשות הללו, כמה אינטימיות מינית אני יכולה לקשר עם בו-זמניות. אני מרגישה כמו אלה". במקום לשרת במקדש כנעני או יווני, ארסינו מציגה את מסע החיפוש שלה לעבר זהות אלוהית על מזבח הקודש של האינטרנט. היא מעניקה לכל מי שזקוק לכך, ובו זמנית. בגלל פומביות המדיה האלקטרונית. האם היא יודעת שמתנות חומריות מותירות את הנותן עם פחות, ואילו בנתינה רוחנית מי שנותן יוצא נשכר, כיוון שמדובר באיכות ולא בכמות?

מטפטוף העירוי אני חשה בחומר ההרדמה עובר לי בוורידים. אל תוך החדרים הנפרדים של לבי. זה שוטף מעליי. אני נמוגה לי. אני אהפוך לעצמי

בהמשך התמונה, מרוכזת המתת של ארסינו בשני יחידים המואנשים בחמימות, לגמרי לא טקסיים ובהחלט אנושיים. אלה הם רדיקלי (RadicalGuy) וחולף25 (Bigone25), שהם מעין דמויות ווירטואליות. ובסיום: "שבעה ימים לאחר מכן, בסן פרנסיסקו, שכבתי על שולחן הניתוחים. האחות אמרה לי לנשום עמוק לתוך מסכת הגז. מטפטוף העירוי אני חשה בחומר ההרדמה עובר לי בוורידים. אל תוך החדרים הנפרדים של לבי. זה שוטף מעליי. אני נמוגה לי. אני אהפוך לעצמי". האומנם מתת הקרבן של ארסינו היא שזרמה בדמה אל לבה ולא רק חומר ההרדמה?

נינה ארסינו ב"שבוע הגאווה הבלתי-ניתנת לעצירה" בטורונטו (2007). תצלום: ננסי פאיבה, ויקיפדיה

בתמונה ״אני הדיוקן העצמי של עצמי״ ארסינו

"מביטה במראה כמו בכול יום, מאחורי שולחן האיפור השקוף שלי [...] מעבר לכתפי הימנית, אפרודיטה עירומה, אלת האהבה והיופי היוונית היא ציור של ארבעה על שלושה רגל מאחורי. יצירת-מופת מתקופת הרנסנס. יצירה-מחדש של יצירת-מופת רנסנסית, עם יופי על-טבעי פנטסטי. אני זוכרת שקראתי שכוהני אפרודיטה בימי קדם סרסו את עצמם טקסית לכבוד האלה שלהם ופעלו כזונות – מוטב – כקדשות במקדש. אני חושבת על זה [...] אני מלכה. אולי אלה. אולי שדה, דמון. אני הטרנסית (Tranny) הפראית המזדיינת במועדון הלילה. בעיני רוחי. חברים. סטרייטים. קעקועים. מלקחיים. בחורים מה-זה מפחידים. נינה, המסע הרוחני שלך רוצה לקחת אותך דרך כול זה".

מאחר שהיא אנושית, ארסינו אינה בטוחה לגמרי אם היא אלה או שדה. אלים מסוימים עשויים ללמוד ממנה פרק בהלכות הביקורת העצמית והצניעות התיאולוגית. בתמונה ״הקדוש פטרון הניתוחים הפלסטיים״, ארסינו נינה מצטטת את ננסי: "זה מוכיח שהמדונה הקדושה משגיחה עלינו הזונות כשאנחנו מחלימות". אין זו הוכחה ניצחת לבשורה על פי ארסינו, אך זו בהחלט עדות להומור שלה.

גם מסע רוחני כרוך ברצפים מצחיקים, חילוניים, גסים, חומרניים ומטופשים

התמונה האחרונה במחזה ״יומני הסיליקון״ מאזכרת את התמונה הראשונה ומשלימה את מוטיב החיפוש הרוחני. ב״מכונת\ונוס״ (Venus/machine) ארסינו מצהירה: "התחייבתי עמוקות לאסתטיקה, ליצור מחדש את הדימוי שלי בכול יום ויום".  אסתטיקה היא תוכן אלוהותה. אלא שמיד מגיע שוב גם הספק המוכר: "כל המתח גורם לי להרגיש שאני עושה הצגות כול הזמן". גם מסע רוחני כרוך ברצפים מצחיקים, חילוניים, גסים, חומרניים ומטופשים. האלה ארסינו מודה: "אני קונה אופני כושר, כי אני דואגת, בגלל הגיל. כמובן. זו המהפכה הבאה במסעי. לצאת מהראש שלי ובחזרה לתוך הגוף. להפסיק להביט בגוף שלי כמו בחפץ שנועד לתצוגה ולמחוות. להרגיש דברים מבפנים. [...] אני קוראת לאופני הכושר שלי בשם בעל-זבוב. אני יודעת שאעלה עליהם בכול יום כדי לרכוב ולגרש את כל השדים שלי. שתי ידיות הכידון מזדקרות כמו קרניים, ונעים לי לדמיין שאני מחזיקה את השד בקרניו".

ארסינו משלימה מעגל שנפתח ביופי חיצוני (הנחוץ להרבה אלים ואלות כדי שיאמינו בהם) ונעשית צנועה יותר. בגלל הגיל? היא רואה את עצמה על אופניים כנחש ענק, ואומנם הנחש הקדמוני היה מי שאמר את האמת על הפרי האסור: "לא מות תמותון..." כליצן קלאסי, מורד מסוכן אך הכרחי לעורר תודעה, וגם כרשע תאטרוני מרושע שמניע את העלילה, ארסינו הנחשה עזרה לבני אדם לפקוח את עיניהם. בעיקר לטרנסים, אבל בהחלט לא רק להם.

עוד יתגלו החיפושים הרוחניים, המדיטציות, ההיפנוזה והתרפיה, שיאפשרו לי לטפל בזִקנה ויהפכו אותי לאדם טוב יותר

״יומני הסיליקון״ מסתיימים באפותיאוזה על-תנאי: "עוד יתגלו החיפושים הרוחניים, המדיטציות, ההיפנוזה והתרפיה, שיאפשרו לי לטפל בזִקנה ויהפכו אותי לאדם טוב יותר. כמובן. אני חייבת להיות הגיונית. חייבת להשלים עם מה שקורה באמת. זו הפריבילגיה שלי. הנאתי העילאית. לחיות. ולסבול. ביופי". אי-שם, בין קיטש לפאתוס, צופים וקוראים מוזמנים להאמין לנינה ארסינו ולזכות במבט אל מאחורי מסכת המין והמגדר, לפגוש אלה שהקימה את עצמה לתחייה מתוך ניתוחיה ואיפוריה.

פרופ' אמריטוס שמעון לוי מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב הוא חוקר, במאי ומתרגם. פרסם כעשרה ספרים על יצירותיו של סמואל בקט, על התנ"ך כתיאטרון ועל תיאוריות של כאוס. ספרו "תיאטרון ישראלי" יצא לאור בתחילת 2016.

תמונה ראשית: נינה ארסינו בתאטרון בטורונטו (2010), תצלום: ג'ים רנקין/ טורונטו סטאר, אימג'בנק/גטי ישראל