צדק אקלימי

על פי הסקרים, דור ה-Z – מי שנולדו בין אמצע שנות התשעים לאמצע העשור השני של המאה ה-21 – חולקים מספר מאפיינים מפתיעים. מתברר כי הם יותר בודדים, דיכאוניים ונוטים להתאבדות מבני הדור שקדם להם. הם עניים יותר, כלכלית, מהוריהם, והם הדור הראשון שצפוי לחיות פחות שנים מהוריו. מדובר בדור האמריקני בעל המגוון האתני הגדול ביותר אי פעם, ובאנשים המגלים אכפתיות רבה ביחס לנושאים כמו צדק גזעי. הם גם מובילים את המחאות שצמחו בעקבות הריגתו של ג׳ורג׳ פלויד והם גם הובילו את שביתות המחאה הגדולות ביותר בנושא האקלים בשנת 2019. אכן, נראה כי בני הדור הזה משלבים, לראשונה בהיסטוריה, את האקטיביזם בתחום השוויון בין גזעים וצדק אקלימי (Climate Justice).

הצעירים מבועתים כשהם חושבים על עתידו של כדור הארץ, ויש להם תחושה של בהילות שרובנו לא מכירים כלל. יש לכך השלכות פוליטיות מובהקות כי הם מסורים להפיכת העולם שלנו למקום טוב יותר

כמרצה באוניברסיטה, אני מכירה פן אחר, חשוב ביותר, של הדור הזה: אלה צעירים שאינם רק להוטים לפעול לפתרון המשבר האקלימי – הם חווים אותו כטראומה של ממש. הם מבועתים כשהם חושבים על עתידו של כדור הארץ, ויש להם תחושה של בהילות שרובנו לא מכירים כלל. יש לכך השלכות פוליטיות מובהקות: צעירים כמו התלמידים שלי מסורים להפיכת העולם שלנו למקום טוב יותר. ואני התחלתי לחשוב שזהו תפקידי, לוודא שאנשים השייכים ל״דור האקלים״ לא יטבעו בדרך באוקיינוס של ייאוש.

תלמידיי בני דור ה-Z שונים מן התלמידים שלימדתי לפני 12 שנה. התלמידים שבחרו כחוג ראשי בלימודי הסביבה, אפילו לפני חמש שנים, היו לרוב טיפוסים שאהבו להסתובב בטבע, אידיאליסטים, ולהוטים לחנך את ההמונים למחזר טוב יותר, לרכוב יותר על אופניים, לאכול מזון מקומי, ולצמצם את השפעת אורח חייהם על כדור הארץ. הם רצו להימלט מן החברה הפגומה, וראו ב״אנושות״ את מי שמשמידה את הטבע.

הטבע: לצאת אליו באהבה. תצלום: עזיז אשרקי

הדור הזה אינו בוחר ללמוד לימודי סביבה כדי לברוח מן האנושות. להפך, הם מבינים כי המפתח להצלת הסביבה הוא האנושות

לעומתם, לסטודנטים בני דור ה-Z אכפת הרבה יותר מבני האדם. הם נוהרים לשיעורי איכות הסביבה מתוך תשוקה לשפר את יחסי האנושות עם הטבע, מתוך מודעות לכך שהאנושות והטבע מחוברים בקשר עמוק ביותר, ומתוך אהבה של ממש לשניהם. יותר ויותר מהם הם בני הדור הראשון שנולד כאן, הם אינם לבנים והם רוצים לפתור את מצוקות הקהילות שלהם, על ידי פתרון בעיות החלוקה הלא שוויונית של המחיר והתועלת הסביבתית לקהילות שאינן לבנות. הם משתפים פעולה עם תנועת Black Lives, עם קבוצות הפועלות למתן שליטה עצמית לקהילות ילידיות הנלחמות נגד הטמנת צינורות נפט תת קרקעיים בדקוטה ועם ארגונים המסירים מחסומי גישה לאזורים ירוקים, כמו Latino Outdoors. שלא כמו התלמידים שפגשתי בראשית ימיי כמרצה, הדור הזה אינו בוחר ללמוד לימודי סביבה כדי לברוח מן האנושות. להפך, הם מבינים כי המפתח להצלת הסביבה הוא האנושות.

זהו חזון של שלמות ותקווה – אבל יש לו גם פן אפל. העמקה בתחום מדעי הסביבה מציגה בפני הצעירים הללו את האופן שבו הקשרים ההדדיים שלנו בעולם הזה מייצרים מגוון של בעיות. דו״חות הפאנל הבין ממשלתי לנושא השינויים באקלים צופים כי השינוי באקלים והרס בתי הגידול יעצימו את התפשטות המחלות המדבקות; האקלים גם מעצים את אי השוויון בתחום הבריאות בין לבנים לבין אמריקנים אפריקנים בארה״ב, ובכלל זה בכל הנוגע לסכנות בהיריון אצל נשים שחורות. לימוד המקורות הללו מבהיר כי מחיר הנזקים האיומים של השינוי באקלים לא ישולם באורח שוויוני.

חלק מהתלמידים שלי כל כך המומים, מיואשים ואבלים על כל זה, שהם נאטמים. מבחינה היסטורית, הצעירים נוטים להצביע פחות. אבל ראיתי רבים מהם מפסיקים לבוא לשיעורים וסמינרים. הם שולחים מיילים מדוכאים ונואשים. הם מאבדים כיוון, הם מפקפקים במערכות היחסים שלהם ובהשכלה שלהם, והם נמלאים בתחושה כזו של אין אונים, שהם בקושי עומדים במבחנים שלהם. אחת מתלמידותיי נמלאה בתיעוב עצמי כזה, שהיא הגיעה למסקנה שהדרך היחידה להועיל לכדור הארץ היא להפסיק כל צריכה: כדי להקטין את השפעתה השלילית על הסביבה היא הרעיבה את עצמה. רוב הצעירים שאני מכירה כבר החליטו לא ללדת ילדים, כי הם לא רוצים שילדיהם יגדלו על כוכב שגורלו נחרץ. הם עצמם כמעט לא רוצים לחיות. לעתים קרובות נדמה שהם מגיעים לסף של ניהיליזם, עוד לפני שהספקנו ללמוד את חומר הקורס.

אם כך נראה העולם, מה יהיה? תצלום: אוליבייה מנאז׳

הצעירים שאני מלמדת אומרים שהם עתידים לשאת בתוצאות הכי נוראות של תהליך שלא הם יזמו את ראשיתו, ואשר אין להם כמעט שליטה עליו. הם מדברים על אפוקליפסה באופק. התלמידים שלי אומרים שהם לא סבורים שייהנו מחוויות שהמבוגרים מהם מתייחסים אליהן כאל מובנות מאליהן – הולדת ילדים, תכנון קריירה, פרישה לגמלאות. עבור בני נוער רבים, האקלים ההרסני אינו אפשרות עתידית היפותטית. זהו תרחיש שכבר התגשם. הם מפרשים את ההתרחשויות, שנצפו מזמן, כמו עלייה באירועי מזג אוויר קיצוניים, שריפות חורש, עלייה במפלס מי הים, הרס בתי גידול, החמרה במחלות שמקורן בזיהום, ומחלות זיהומיות – כסימן ברור לכך שהפחדים האיומים ביותר שלהם יתגשמו לא סתם במהלך חייהם, אלא ממש כעת.

התחושה המבשרת רע הזו מורגשת עוד יותר מחוץ לכיתות הלימוד. פסיכולוגים וחוקרים בתחום הסביבה מפתחים לקסיקון חדש לגמרי כדי לתאר את תחושות הייאוש הללו, ובכלל זה solastalgia, חרדת אקלים, אבל-אקולוגי דחק קדם-טראומתי, ומחלה פסיכו-טראטית [הקשורה במצב הביוספרה].

הצעירים לא ממש מצליחים לדמיין את עצמם עוסקים בשינוי חברתי, ועוד פחות מזה בעולם חלופי שהיו בונים לו היו מסוגלים: זהו האתגר שלנו כמחנכים

אי הוודאות הזו – ולא משנה איך נקרא לה –עלולה לשתק את הצעירים, החשים שהם אינם מסוגלים לעשות דבר לתיקון המצב. תחושת אין האונים שלהם, בין אם היא מציאותית או מדומיינת, עומדת בבסיס הייאוש שלהם. גיליתי שצעירים רבים אינם מבינים בדיוק מה משמעותו של כוח. התלמידים שלי מקשרים ״כוח״ לדברים רעים באמת, כמו פשיזם, אוטוריטריות או כפייה, או לדברים קצת פחות רעים כמו סלבריטאיות, כוח פוליטי ועושר. הם לא ממש מצליחים לדמיין את עצמם עוסקים בשינוי חברתי, ועוד פחות מזה בעולם חלופי שהיו בונים לו היו מסוגלים.

ללא תחושה של יכולת לפעול ולהשפיע – תחושה של שליטה בתנאי חייהם – אני חוששת שחלקם יתייאשו מן התהליך הקשה הכרוך ביצירת שינוי, בלי לנסות אפילו. פסיכולוגים מכנים את התחושה המוטעית הזו של חוסר האונים בשם “pseudoinefficacy effect”, ויש לה ממד פוליטי, שעלול למנוע מאנשים לפעול לעזרת אחרים. התחושה הזו כנראה תואמת את ההיסטוריה התרבותית והכלכלית הנוכחית של האמריקנים, הרואים את עצמם כצרכנים. חלק מהחוקרים טענו כי הגבלת יכולתנו לדמיין את עצמנו כבעלי כוח פעולה מעבר להיותנו צרכנים הביאה ל״הפרטה של הדמיון״. שילוב התחושה הזו עם הייאוש שאינו במקומו וההרגשה שהם יכולים לחולל שינוי רק באמצעות בחירות שונות של אורח חייהם, יוצר מין תיבה אידיאולוגית המונעת שינוי דמוקרטי פוליטי של ממש.

מחאה נגד הנחת צינור הנפט בדקוטה תוך פגיעה במאגרי המים. תצלום: Jared Rodriguez / Truthout

בו זמנית, בתקשורת הנפוצה ניתן לראות רק מעט מאוד סימנים לכך שלצעירים יש כוח אמיתי לשנות דברים בנוגע לשינוי האקלים – או אפילו במערכת הפוליטית שלנו. רצף החדשות סביב השעון משגשג כשהוא מציג את העולם עולה באש. ובתקשורת המרכזית ישנם רק מעט סיפורים על פתרונות או דגמים לכלכלות חלופיות או מתחדשות. הסיפורים שכן זוכים לכיסוי עוסקים, לרוב, רק בפתרונות טכנולוגיים או כאלה הניתנים לשיווק, ואשר טרם הומצאו או יוצרו. תיאור השינויים באקלים כבעיה גדולה מכדי שניתן יהיה לתקנה, והטענה כי תרומותיהם של יחידים הן זעירות מכדי להשפיע, גורמים לכך שצעירים אינם מבינים מה ניתן לעשות. בתוך מערבולות הדיווחים האפוקליפטיים, מעטים בלבד מדברים על מה צריך כדי לשגשג, במקום לפחד, מן העתיד שבו האקלים יהיה שונה.

המשאבים הפסיכולוגיים שלהם: חוסן, דמיון, יכולת פעולה וכנגד כל הסיכויים היכולת הבלתי מתפשרת שלהם לחוש אושר, חיוניים לעתידו של כוכב שניתן לחיות בו לא פחות ממשאבי הטבע כמו אוויר ומים נקיים

איננו יכולים להרשות שחרדות הדור הבא של מנהיגי הצדק החברתי שלנו יגשימו את עצמן. המשאבים הפסיכולוגיים שלהם: חוסן, דמיון, יכולת פעולה וכנגד כל הסיכויים היכולת הבלתי מתפשרת שלהם לחוש אושר, חיוניים לעתידו של כוכב שניתן לחיות בו לא פחות ממשאבי הטבע כמו אוויר ומים נקיים. אקטיביסטים ומורים מבני דורי חייבים לעזור לבני דור ה-Z ללמוד להניע שינויים טכניים, פוליטיים, תרבותיים וכלכליים, ולהשתמש בכלים קיומיים של ״הסתגלות עמוקה״ בזמני משבר.

ישנה תקווה בתמונות שנראות ברחובות וברשתות החברתיות. המחאות של היום כנגד אלימות המשטרה הן עדות לכוחם של הצעירים וראייה למחויבות שלהם לעתידם. הקפיצה ממלחמה במערכת משפט גזענית לשיפור המצב בכדור הארץ אינה עצומה. ואכן, רבים מבני הדור הזה רואים את הקשר המהותי בין שני הנושאים – זה העניין. והשינויים המהירים והקיצוניים שהחברה ערכה בתגובה ל-COVID-19  הם הוכחה נוספת לכך שהשינוי אפשרי. בני האדם מסוגלים להקריב קורבנות ולבצע שינויים קולקטיביים כדי להגן על אחרים – ויש לקוות שבשבועות קשים אלה, התלמידים שלי יוכלו לראות זאת.

הטראומה של היותם צעירים ברגע היסטורי זה תעצב את הדור הזה בדרכים רבות. ולנו יש הרבה מה ללמוד מהם. וכדאי לנו מאוד לעזור להם להבין כי הצער והייאוש שלהם הם הפן האחר של אהבה וחיבור, ולעזור להם לתעל זאת לפעולה אפקטיבית. למענם ולמען כדור הארץ הזה, אנחנו חייבים לגרום להם להרגיש שיש להם כוח לעצב דברים, ולחשוק בעתידם. יש להם כוחות על ייחודיים לדורם. זהו בעיניי הנוגדן לייאוש.

שרה ז׳קט ריי (Sarah Jaquette Ray) מלמדת במחלקה למדעי הסביבה באוניברסיטת הומבולדט בארקטה, קליפורניה. היא מחברת הספר The Ecological Other: Environmental Exclusion in American Culture.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Square

תמונה ראשית: פחית משקה ביום חם. תצלום: מיכאל דז׳יידז׳יץ, unsplash.com

Photo by Michael Dziedzic on Unsplash