בעלי החיים הללו לא התנדבו לשאת עליהם מצלמות קטנות, אבל על פי דיווחי צוות התוכנית Animals with Cameras הם לא סבלו, ואפילו השתעשעו לא מעט כש(חלקם) הבינו במה מדובר. התוכנית הזו, של הבי בי סי, המבוססת על הצילומים שלכדו אותן מצלמות שהוצמדו לבעלי חיים גדולים וקטנים בטבע, אינה זמינה כולה לצפייה בארץ, אבל באתר שלה אפשר למצוא לא מעט קליפים מרתקים שצולמו כשבעלי החיים היו רחוקים מבני אדם, וגם את הסיפורים שמאחורי הקלעים: הצלמים ואנשי ההפקה מספרים על האינטימיות שנוצרה בינם לבין סוריקטות, נמרים, ג׳ירפות ועוד.
תגובות פייסבוק
ולאונרדו לא עונה
כמו בעניינים רבים בחיינו, גם בכל הנוגע ללשון יש לטעם האישי מקום מרכזי, ואפילו קובע. אמנם נכון כי בזירה הלשונית, ובוודאי בעברית, מתנהל מאבק מתוח באשר לנורמות, אך דווקא המאבק הזה ממסך את תפקידו של הטעם ואת חשיבותן של ההעדפות האישיות. האם "צריך" להוקיע את מי שאומרים "שתי שקל", או שמא יש להכיר בכך שככל הנראה מדובר בשינוי בלשון המתהווה לנגד עינינו? האם צורות בגוף ראשון יחיד מסוג "אני יחליט" הן "שגיאה" או שמא שוב, מדובר בהתארגנות מחדש של נטיית הפועל בעתיד? דיו רב נשפכת על כך, מקלדות נחבטות בעצבנות ורב הלהט בין בעלי הדעות השונות.
ובכל זאת, עם כל הכבוד לדעות השונות, מוטב להיות ישרים ולהודות שלא פעם הקבלה או ההתנגדות שלנו לתופעה בלשון קשורה למה שנראה לנו יפה, אסתטי, מתאים, נחמד או חמוד. גם מי שחושבים שתקומתה של האומה העברית מאוימת על ידי "שתי שקל" או "אני יגיד לך", טוב יעשו אם יכירו בכך שהצרימה באוזנם אינה נגרמת בגלל סדק בלכידות הלאומית, אלא היא מעידה על התנגשות של התופעות עם הטעם האישי.
כך הוא מצבי נוכח השימוש הרחב ב"להתכתב" בתחום האמנות. הנה: הודיתי בכך, הודיתי בדחייה החדה שהביטוי מעורר בי כשהוא משמש באמירות מסוג "היצירה מתכתבת עם פיקאסו בתקופה הכחולה שלו". תגובתי המיידית, הבלתי נכבשת, למשפט כזה היא לשאול "ומה כתב בחזרה פיקאסו?"
מובן שמדובר בתגובה עוקצנית, במחאה לא שקטה הנובעת מכך שפשוט איני אוהב את "להתכתב" בשימוש הזה. לטעמי – ממש כך – יש יותר מאֵד קל של יומרנות בקביעה שמשהו שאנחנו עושים היום "מתכתב" עם אמנות גדולה מן העבר, עם גדולי התרבות ומורשתם הכלל-אנושית, ואפילו עם עבודתו של אמן דגול בעל מעמד מוכר. יש משהו פרזיטי החושף בעליל התפרצות של אגו בשימוש כזה ב"התכתבות". והרי "להתכתב" בעברית הוא פועל שמביע הדדיות: אני כותב לך ואת כותבת לי בחזרה, בהקשר של לך ושוב חי שמתקיים בינינו. אדם שמניח פתק בכותל הרי אינו "מתכתב עם אלוהים" אלא לכל היותר מנסה לכתוב אליו, ונותר בציפייה פתוחה לתשובה, לתגובה, לסימן בעולם. אפשר בעברית לכתוב למישהו, ואפשר להתכתב עם מישהו, וההבדל ברור לכולנו.
אלא שאין מדובר ב"להתכתב" במובן המוכר לנו, המובן העיקרי של הפועל במילונים. דוברי העברית, אולי אכן אלו בהם העוסקים באמנות עכשווית או בחקר האמנות בכלל, יצרו הומונים לפועל "להתכתב", כלומר הם יצרו פועל נוסף, "להתכתב" (2), זהה בצורה ל"להתכתב" (1) המוכר, אך הוא בעל משמעות אחרת. הדוגמאות מורות על כך ש"להתכתב" באמנות דומה לפועל עברי חדש אחר: "לרפרר", המשמש בתחום מדעי הרוח, בדמיון מסוים, חלקי, לפועל האנגלי to refer to, כלומר "להתייחס ל-", "להצביע על", "לרמוז ל-". היות ש"רפרנס" הוא עניין מוגדר, מוחשי, עניין שאפשר להצביע עליו באורח ברור, "לרפרר" נראה מעט יותר מחויב מאשר "מתכתב". ב"לרפרר" דומה שאפשר על פי רוב למתוח קו ישר בין ההתייחסות המסוימת ובין הדבר שמתייחסים אליו: למשל, ציון המספר "1948" בפרוזה עברית עשוי בהחלט "לרפרר" למלחמת העצמאות, ודמות של איש שאינו צעיר, בעל שער לבן המצמח לו פרא כמו כותנה בשני צדי הראש בעודו ניצב על ראשו בחוף הים "מרפררת" בעליל לתצלום הידוע של בן גוריון. לעומת זאת, "להתכתב" האמנותי מייצר עמימות ושומר עליה, לעתים שומר עליה מכל משמר. אפילו עולה חשד ששאלה תמימה "למה מתייחס הדבר? עם מה בדיוק מתכתבת היצירה?" תזכה לנחירה של בוז. ואילו את הרפרנס אפשר על פי רוב לסמן במרקר צהוב.
מובן שאפשר לבקר את "לרפרר" שנגזר ממלה אנגלית ואף לומר שהוא לא יצר שורש עברי "ר.פ.ר." ולכן הוא נותר כסרח עודף מלאכותי. ולא פחות מכך אפשר לבקר את "להתכתב" של עולם האמנות העברי על יומרנותו, יהירותו ועמימותו של הפועל שהשימוש בו הפך כמעט לחובה. בשני העניינים יהיו טענות בעד ונגד. אך גם נכון וצריך לומר שבשני המקרים מדובר בשאלות של טעם.
שקרים שהמשרת סיפר עבורי
ליאור זלמנסוןבעולם שדורש מאיתנו לא לנתק את הסלולרי, השקרים מצילים את הפרטיות ואת...
X 3 דקות
מעשים טובים ומחשבות רעות
חיים שפיראשופנהאואר טען שכל איש רואה בגבולות דמיונו את גבולות העולם. אבל האם...
X 8 דקות