קוסקוס זה לא רק אוכל

החיה הראשונה שבייתנו מפתיעה, וגם מלמדת אותנו על עברנו האנושי ומגלה לנו דברים שלא ידענו על מהלך התפתחותנו
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

במבט ראשון, הקוסקוסים נראים כמו הכלאה בין חתול, קוף ובובת פרבי. הם חיות כיס צמחוניות שחיות בגיניאה החדשה, אוסטרליה ובאיים הסמוכים ויש להן טפרים חדים, זנב שנכרך סביב ענפים וגפיים קדמיות הדומות דמיון מוזר לידיים אנושיות. הגורים שלהם מתוקים במידה בלתי סבירה.

המנחה שלי ניסה לצלם, ואני פשוט נמסתי, ושאלתי ׳אנחנו לא יכולים לקחת אותם הביתה?׳

״הם כורכים סביבך את הזנב וכאילו מתכרבלים סביב,״ אומרת שימונה קילי (Shimona Kealy), חוקרת באוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה, שטיפלה בקוסקוסים צעירים במהלך לימודיה לדוקטורט. ״המנחה שלי ניסה לצלם, ואני פשוט נמסתי, ושאלתי ׳אנחנו לא יכולים לקחת אותם הביתה?׳״

קילי אינה בעד לכידת גורי קוסקוס, אבל, כפי שהיא מסבירה, ״זה נפוץ מאוד ברחבי אינדונזיה, מזרח טימור ופפואה גינאה החדשה. אנשים נוהגים לצוד אותם, ואם הם תופסים את האם הם לוקחים גם את הגורים. ״אפשר לראות ילדים קטנים רצים סביב הכפר, כשקוסקוס פשוט יושב להם על הכתף״.

קילי גדלה ב״בוש״, היא אומרת, בעיירה של אלף איש, במרחק שלוש שעות נסיעה מסידני. הראשונה במשפחתה שלמדה באוניברסיטה. היא חוקרת כעת את ההיסטוריה המוקדמת של בני האדם והקוסקוסים באיים שבמערב האוקיאנוס השקט. היא פרסמה מאמרים על אמנות סלעים עתיקה, קרסי דיג וערוצים של גבישי אובסידיאן. ובמאמר שהתפרסם בשנה שעברה בכתב העת Australian Mammalogy, היא ושישה חוקרים שילבו ארכיאולוגיה, חקר מאובנים וגנטיקה כדי לנסות לפענח את ההיסטוריה האבולוציונית של הקוסקוסים.

קוסקוס

קוקוס אינדונזי. תצלום: Zweer de Bruin

חקר קוקוסים ובני אדם נראה אולי כמו שילוב משונה. מה יכולות חיות כיס המטפסות על עצים ללמד אותנו על תולדות בני האדם?

מתברר שלא מעט. היחסים בין בני האדם והקוסקוסים החלו לפני אלפי שנים, עוד לפני המהפכה החקלאית. ועומק מערכת היחסים הזו מערער אחדות מן התפישות הבסיסיות שלנו בנוגע להיסטוריה האנושית.

במאמר שהתפרסם בגארדיאן בשנת 2017, האנתרופולוג ג׳יימס סוזמן (Suzman) סיכם את מה שהם בעיניו ההבדלים בין בני האדם לפני ואחרי המהפכה החקלאית שהתרחשה לפני עשרת אלפים שנה. לפני המהפכה, הוא כתב, ״ציידים-לקטים חשבו על הסביבה שלהם כמכילה שפע אינסופי, ועמלו רק כדי לספק את הצרכים המידיים שלהם. הם לא ניסו ליצור עודפים או לנצל עודף של משאבים מהותיים. הם היו בטוחים לחלוטין בכך שסביבתם תהיה בת-קיימא״.

״לעומת זאת״, הוא המשיך, ״חקלאים ניאוליתיים לקחו על עצמם את מלוא האחריות ׳ליצור׳ את השפע בסביבתם״.

זוהי השקפה נפוצה. אנחנו סבורים כי לפני המהפכה החקלאית, בני האדם צדו וליקטו וזה הכול. הם קיבלו את מה שסביבתם העניקה להם. לאחר מכן, בתום עידן הקרח, הגישה שלהם השתנתה. הם הפכו למתוחכמים מספיק כדי לשנות את סביבתם. הם החלו לשתול, לטפח ולהשקות.

בני האדם, כנראה, לא השתנו בפתאומיות מלקטים הבטוחים בסביבתם למהנדסי סביבה מתוחכמים. נראה כי הדחף לעבד את הסביבה היה עמוק, ומקורו כנראה בימיו הראשונים של המין שלנו. והראיה הכי מרשימה, שנוטים להתעלם ממנה, קשורה לקוסקוסים

האם הסיפור הזה נכון? במשך עשרות שנים, ארכיאולוגים החלו חושפים, חרש חרש, עוד ועוד ראיות המפריכות אותו. בני האדם, כנראה, לא השתנו בפתאומיות מלקטים הבטוחים בסביבתם למהנדסי סביבה מתוחכמים. נראה כי הדחף לעבד את הסביבה היה עמוק, ומקורו כנראה בימיו הראשונים של המין שלנו. והראיה הכי מרשימה, שנוטים להתעלם ממנה, קשורה לקוסקוסים.

עבור תושבי גינאה החדשה ושכניהם, הקוסקוסים מייצגים אסופת משאבים מרשימה. הם מספקים חלבון. הם יכולים להיות בני לוויה משעשעים. את הפרווה שלהם ניתן לחתוך לרצועות שאפשר לכרוך סביב המצח או ללבוש סביב המותניים כמו חצאית. לפני כלי המתכת, השיניים שלהם בוודאי שימשו כדי לחתוך שריונות של צבים. החשיבות הכלכלית הזו מעניקה לקוסקוסים מעמד חברתי מקודש. עבור אנשי נואולו מהאי סֶראם, הקוסקוסים – ביחד עם הצבאים, הקזוארים וחזירי הבר – נחשבים לבעלי חיים מיוחדים, המכונים פֶּני (Peni), בעלי חיים הנחלקים ונצרכים עם הקהילה, אחרי העלאת קורבן מתאים לרוחות האבות.

נוכחות הקוסקוסים באיי מערב האוקיאנוס השקט נחשבת למתנה מטעם ההשגחה. ללא הקוסוקסים, מסבירה קילי, במרבית האיים ״האפשרויות למצוא מקורות חלבון ביבשה מאוד מאוד מוגבלים״. קורה שמוצאים לטאה ו״אם יש לכם מזל, תמצאו חולדה ענקית. זה הכול״.

קוסקוסים מקלים על החיים. קל לצוד אותם ונדמה שהם תמיד נמצאים בשפע. וכפי שמציינת קילי, ״נדמה שלא רע להם באורח חיים של שבי חלקי״. אחרי שהם לוכדים את הקוסקוסים, תושבי האיים מחזיקים אותם בכלובי במבוק או תיל, מזינים אותם כדי שישמינו בפירות וירקות שורש ומדי פעם מניחים להם להסתובב חופשיים.

קיומם של הקוסקוסים היא לכאורה תגלית ממוזלת מאוד (עבור בני האדם הרעבים), משום שעל פי כל הנתונים הסביבתיים, הם כלל לא היו אמורים להתקיים שם. רבים מן האיים מבודדים מאוד. קשה לבעלי חיים, ובעיקר לאלה מהם הכבדים שאינם עפים או שוחים, להגיע לאיים הללו. האיים קטנים כל כך, ששנה רעה אחת עלולה לחסל מינים ללא כל סיכוי לשיקום. חלקם געשיים, והתפרצויות תכופות מסלקות כל סימני חיים מעל האדמה.

קוסקוסיים, קוסקוס, אופוסום

קוסקוס חום, קוסקוס מנוקד ואופוסום מפוספס: בעלי חיים באוסטרליה. תצלום: Special Collections, אוניברסיטת ניוקסל, NSW, אוסטרליה

ועם זאת, הקוסקוסים  משגשגים. אחרי התפרצות הר געש בלונג איילנד לפני 400 שנה (בדרום האוקיאנוס השקט, לא בניו יורק), שהרגה כמעט את כל מה שחי על ההר ופלטה ענן של חלקיקים בגודל של הונגריה אל השמים שמעל גינאה החדשה, בעלי החיים, ובכלל זה ציפורים, עטלפים, שפיריות ובאורח פלא גם הקוסקוסים, הצליחו לחזור וליישב את האי. היום ניתן למצוא קוסקוסים בכל השטח שמסולאווסי במערב ועד איי שלמה המלך במזרח – רצועת רוחב שעולה באורכה על המרחק שבין אוסטרליה וסין – ומלבד האופוסומים שהובאו לניו זילנד, הם מהווים את אוכלוסיית חיות הכיס הגדולה ביותר. למעשה, בשל התפוצה הכה רחבה שלהם, הקוסקוסים – ולא הקואלה או הקנגרו – היו חיות הכיס האוסטרליות הראשונות שפגשו האירופים.

כיצד הפכו הקוסקוסים לכל כך נפוצים? חלק מהחוקרים חשבו שמדובר בהתערבות אנושית אבל רק בשנות השמונים (של המאה העשרים) החל הסיפור להתבהר. באי אחר אי, ארכיאולוגים גילו כי הקוסקוסים הם עולים חדשים, והגעתם תואמת את ההתנחלות האנושית. הם הגיעו לאיי שלמה המלך בערך לפני 8500 שנה. הם הגיעו לטימור בערך לפני 3000 שנה. מבחינה ארכיאולוגית מדובר במצמוץ. אם נדמיין לעצמנו שהאיים הללו היו צמודים לגינאה החדשה למשך יום אחד (ולא מיליוני שנים), אז רק בשעה 23:58 הקוסקוסים סוף סוף זינקו לשם, וזה קרה במקרה בזמן שבני האדם, שנוטים לצוד אותם, הופיעו גם הם בתמונה.

תושבי גינאה החדשה ושכניהם לא רק לכדו קוסקוסים, הם גם גידלו אותם, שינעו אותם והביאו אותם לאתרי מחיה ריקים

החוקרים משערים מה קרה כנראה בפרה-היסטוריה, בעקבות מעקב אחר דפוסי הגירתם הנוכחיים. תושבי גינאה החדשה ושכניהם לא רק לכדו קוסקוסים, הם גם גידלו אותם, שינעו אותם והביאו אותם לאתרי מחיה ריקים. אחרי שהר הגעש הרג את כל מה שהיה בלונג איילנד, אדם בשם אילימאי (Ailimai) הביא קוסקוסים צפוניים נפוצים במקום האוכלוסייה שאבדה. דבר מה דומה התרחש כנראה בכל רחבי מערב האוקיאנוס השקט.

״הופתעתי לגמרי,״ אומר טים פלאנרי (Flannery), חוקר ומומחה ליונקים שגילה וסיכם חלק מן הממצאים הארכיאולוגיים. ״הנחתי שהם התפשטו בצורה טבעית, אתה יודע?״

ההפתעה הגדולה מכל הגיעה מניו-אירלנד, אי בצורת רובה ציד שנמצא במרחק של 600 קילומטרים מגינאה החדשה. בשלהי שנות השמונים, ארכיאולוגים אוסטרלים גילו עצמות קוסקוסים במשקעים שתוארכו כבני 20 אלף שנה. העצמות עצמן לא תוארכו – ובשל מצבן יתכן שאי אפשר יהיה לעשות זאת – ומשום כך, פלאנרי סבור כי בהערכה שמרנית, אפשר לומר כי הן בנות 12 אלף שנה.

בלי קשר לתאריך המדויק, ההשלכה זהה: אלפי שנים לפני שהצמחים בויתו בגינאה החדשה, אנשים שלטו באוכלוסיית הקוסקוסים. שינוע של קוסקוסים הוא כנראה הדוגמה הקדומה ביותר בהיסטוריה לניהול בעלי חיים, והוא קודם לא רק למהפכה החקלאית, אלא גם לראיות הקדומות ביותר של גידול חזירים, פרות וכבשים. אחר שהם היו, כנראה, בבעלות בני אדם וגם נסחרו, הקוסקוסים מיציגים בוודאי את חיות המשחק הראשונות בהיסטוריה המתועדת, אף שיש ארכיאולוגים המגבילים את התיוג הזה לחיות מבויתות לגמרי בלבד.

קוסקוס

קוסקוס: לפני הכלב, לפני הכבשה, ליווה את האדם ועבר איתו. תצלום: Biosedbergh

״זה לא ממש מתאים לנראטיב הלינארי הנאה שמוצג לעתים תכופות כשאנו חושבים על ביות בעלי חיים,״ אומר מקס פרייס (Price), ארכיאולוג מ-MIT.

האופן שבו תושבים באסיה ובאיים גידלו, ניהלו ושינעו קוסקוסים אינה תואמת את הגבולות שמקובל להניח כי התקיימו בין הלקטים הפרה-היסטוריים והחקלאים המודרניים. עמים שאינם עסקו בחקלאות אינם משלימים באורח פסיבי עם מה שיש לסביבה שלהם להציע. הם עשויים להגיע לאי שיש בו רק חולדות ענק, ולהבין כי טוב יותר יהיה אם יהיו בו קוסקוסים. הם עשויים ללכוד קבוצה של קוסקוסים ולהעביר אותם לאי באמצעות קנו. והם יכולים לעשות זאת שוב, ושוב, ושוב.

אנחנו חיים לא רק הודות להתאמה לסביבתנו, אלא הודות להתאמה יזומה של הסביבה לצרכים שלנו. אנחנו מבעירים אש, מיישרים את הקרקע ומשנעים בעלי חיים

אנתרופולוגים חשפו ראיות נוספות, המעידות על נטייה לגידול מכוון בקרב עמים שלא עסקו בחקלאות. הם גילו מאמצים לטפח דגנים באתר בן 23 אלף שנה בארץ ישראל. הם גילו כי הציידים-לקטים גידלו חזירי בר בתקופה הפרה-היסטורית בקפריסין וביפו. והם הבחינו כי נעשה שימוש במגוון שיטות גידול על ידי קבוצות לקטים באמריקה, החל במערכות השקיה של אנשי הפאיוט בעמק אוֹואן ועד לגני הצדפות של אנשי האומות הראשונות בצפון מערב האוקיאנוס השקט.

אז מה מלמדת אותנו ההיסטוריה של הקוסקוסים על אודות האנושות? העברת אוכלוסיות קוסקוסים היא מיקרוקוסמוס של הסיפור האנושי. אנחנו חיים לא רק הודות להתאמה לסביבתנו, אלא הודות להתאמה יזומה של הסביבה לצרכים שלנו. אנחנו מבעירים אש, מיישרים את הקרקע ומשנעים בעלי חיים. אנחנו משקים את המדבר ומבייתים יערות גשם. אנחנו שורפים דלק ומתיזים גזים ומזמנים על עצמנו אסון אקלימי. אנחנו מכניסים בעלי חיים לערים, מתחככים בהם ומערבבים רוק ברוק עד שפורצת מגפה עולמית. כשהציידים-לקטים של גינאה החדשה נשאו את הקוסקוסים בסירות קנו, הם נענו לדחף אנושי עמוק, כזה שנמצא בשורשי הכישלונות וההצלחות הגדולים ביותר שלנו.

מאנביר סינג (Manvir Singh) הוא חוקר במוסד ללימודים מתקדמים בטולוז. הוא מתעניין באופן שבו תרבויות יוצרות מסורות מורכבות כמו כישוף, מיתוסים של בריאה, שירי ערש ואלים. הוא כותב על כך גם באתר שלו.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לויPublished by Atlas Obscura (atlasobscura.com) under an agreement with Alaxon

תמונה ראשית: קוסקוס דובי באינדונזיה. תצלום: ריצ'רד מקמנוס, אימג'בנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מאנביר סינג, Atlas Obscura.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על קוסקוס זה לא רק אוכל