מה יפה בזה בכלל?

רגישות אסתטית אינה קשורה לידע באמנות. אז מהי ובמה היא תלויה?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

אישה עומדת מול יצירת אמנות שמוצאת חן בעיניה ושוקלת לרכוש אותה. במקום אחר, זוג מתחבט איזה מבין שני ספלים צבעוניים לרכוש לביתם. בגן חיות, שימפנזה משתמשת בידיה כדי לבחור תמונות על מסך, כחלק ממשימה שמדענים הכינו עבורה. לכל הפרימאטים הללו יש מכנה משותף: הם משתמשים בחושיהם כדי לבחור בין גירויים, על פי ערכים שהם מעניקים לתכונות ויזואליות שונות. אפשר לומר כי כולם חווים חוויה ויזואלית אסתטית.

התהליך שבאמצעותו התפישה עשויה לעתים לגרום כך עונג ואפילו אושר מרתק בני אדם. הפכנו את התחום לתעשייה אדירת ממדים, והאסתטיקה מחלחלת כמעט לכל תחומי החיים.

בשיחה אגבית, אנו מעלים טענות כמו ״המכונית הזו יפה״, ואנחנו נוטים לחשוב שיש משהו פנימי למכונית שהופך אותה למספקת מבחינה אסתטית

עם זאת, אף שחוויות אסתטיות הן אוניברסליות, רוב בני האדם בוודאי יסכימו כי חלקנו רגישים אסתטית יותר מאחרים. אבל מה זה בעצם אומר? בשיחה אגבית, אנו מעלים טענות כמו ״המכונית הזו יפה״, ואנחנו נוטים לחשוב שיש משהו פנימי למכונית שהופך אותה למספקת מבחינה אסתטית. ההיסק הגיוני מכך הוא שרגישות אסתטית מתארת את היכולת לזהות ולהעריך יופי במקום שבו הוא מתקיים. אולם אני סבור כי ה״יופי״ אינו מצוי במכונית עצמה, אלא בתהליך התפישתי שבסיומו חוויה אסתטית נעימה או לא נעימה. יתרה מכך, איני רואה ברגישות אסתטית את היכולת לזהות קריטריון יופי שמקורו חיצוני, אלא את מידת הרגישות של אדם לשינויים תפישתיים.

רכב שטח, ארבע על ארבע, ירוק, שלג

אדם אחד רואה פה יופי, אחר רואה מגושמות וכיעור, ושלישי רואה יופי במגושמות. תצלום: פיליפ מרוז

כדי להסביר טוב יותר את עמדתי, הרשו לי לספר לכם על משחק שזוגתי ואני נוהגים לשחק: אנחנו אוהבים יותר מכל לצפות בסרט מסוגנן ולהתווכח מהי הסצנה המספקת ביותר מבחינת אסתטית (״מקס הזועם – כביש הזעם״ הוא הסרט המועדף עלינו לצורך זה). כשאנחנו חלוקים מאוד, מפתה לחשוב שהדבר נובע מכך שהאדם האחר פשוט טועה וחסר יכולת לראות את יופייה האמיתי של הסצנה (אגב, בסרט ״מקס הזועם״, אני בעד סצנת המכוניות המתפוצצות!). זהו, כמובן, רק תחביב, אבל הוא נוגע בחלק מהרעיונות המרומזים באשר ליופי הקיימים מזה זמן רב בספרות המחקר – הרעיון לפיו יופי הוא אובייקטיבי, בהתאם לסטנדרטים, וניתן לגלות אותו באמצעות סוג של תכונה או יכולת מובחנת הקשורה לרגישות והערכה אסתטית.

השקפה ותיקה אומרת שאם אינכם מסוגלים לחשוף את היופי, ובכן, אינם רגישים אסתטית: אתם חסרים את היכולת למצוא את היופי. אדם רגיש יודע כיצד לשפוט נכונה יצירת אמנות

רעיונות אלה באשר לאיכות אסתטית אובייקטיבית הניתנת לזיהוי חדרו לפני זמן רב לשיח היומיומי שלנו. הם צברו ביסוס הודות למאמרים שפורסמו בראשית המאה ה-20 על ידי דמויות רבות השפעה כמו הפסיכולוג האמריקני נורמן מאייר (Meier) והפסיכולוג החינוכי האנגלי סירל ברט (Burt). על פי השקפה זו, יופי נמצא באובייקט ואנחנו בני האדם חופשים אותו. אם אינכם מסוגלים לחשוף את היופי, ובכן, אינכם רגישים אסתטית: אתם חסרים את היכולת למצוא את היופי. אדם רגיש יודע כיצד לשפוט נכונה יצירת אמנות.

במחצית השנייה של המאה ה-20, הפסיכולוג הבריטי, יליד גרמניה, הנס אייזנק (Eysenck) הציע מבחן למדידת אותה יכולת, שבמהלכו משתתפים נתבקשו להחליט איזו מבין שתי יצירות אמנות מוצלחת יותר. הוא שיתף פעולה עם האמן הגרמני קרל אוטו גץ (Götz) שהכין מספר ציורים גיאומטריים פשוטים בשחור ולבן, ואז שינה כל אחד מהם כדי ליצור בכוונה גרסה נחותה יותר. ביחד עם עמיתיהם, הצמד הציג בפני מתנדבים את שתי סדרות הציורים, ואלה מהם שזיהו נכונה את היצירות ״הטובות״ יותר, נחשבו לבעלי רגישות אסתטית.

על פי גישה זו, אייזנק הגדיר את הרגישות האסתטית כיכולת, שמקורה ביולוגי, להערכת יופי אובייקטיבי. הוא האמין כי היכולת הזו נבדלת ועצמאית מיכולות ותכונות אחרות. על פי תפישתו זו, ניתן לזהות רגישות אסתטית על ידי השוואת שיפוטיו של אדם יחיד לקנון אמנותי מוכר.

הולדת ונוס, סנדרו בוטיצ'לי

ומה יאמרו החוקרים על מי שלא רואה כאן יופי? פרט מתוך "הולדת ונוס" (1485), סנדרו בוטיצ'לי. תצלום: ויקיפדיה

קבוצת המחקר שלי ערערה לאחרונה על תפישה זו של רגישות אסתטית ויזואלית. אנחנו סבורים כי הרגישות האסתטית הוויזואלית שלנו אינה קשורה לדיוק בשיפוט של יופי בפני עצמו, אלא לרמה בה מאפיינים אסתטיים מסוימים מעוררים או שאינם מעוררים שינוי במידה שבה גירוי ויזואלי מסוים מוצא חן בעינינו. על פי תפישה זו, אם אתם רגישים מאוד מבחינה אסתטית, די בשינויים מעודנים בלבד כדי להשפיע על החוויה שלכם מול סצנה או אובייקט ויזואלי.

בעוד שיש מי שנזקקים לשינוי גדול בדימוי כדי לשנות את הערכותיהם, לאחרים די בשינוי עדין כדי שעמדתם כלפי הדימוי תשתנה

בדקנו את ההשערה הזו על ידי הצגת גירויים בעלי מאפיינים ויזואליים שונים (סימטריה, איזון, עקמומיות ומורכבות) בפני מתנדבים שאותם ביקשנו לדרג באיזו מידה (מ-1 עד 7) מה שראו מצא חן בעיניהם. ממש כפי שצפינו, גילינו כי בעוד שיש מי שנזקקים לשינוי גדול בדימוי כדי לשנות את הערכותיהם, לאחרים די בשינוי עדין כדי שעמדתם כלפי הדימוי תשתנה. משום כך אנו מבחינים רגישות אסתטית על פי המידה שבה עמדתם של בני אדם מושפעת מן הגירוי, ולא מכך שהם שופטים את הגירויים הללו בצורה נכונה או מוטעית. לפי שיטתנו, כשאנשים בעלי רגישות אסתטית גדולה יותר מביטים בגירויים ויזואליים, הם זקוקים לפחות שינוי באיכויותיהם של אלה כדי לחוש בהשפעה על מידת השמחה שהם מרגישים ולדווח על כך.

האגרטל, פול קלה

"הארגטל" (1938), פול קלה. Fondation Beyeren, שווייץ. תצלום: ויקיפדיה.

על פי ממצאים ראשוניים אלה, הצענו תפישה שמייחסת חשיבות לחוויה האסתטית של בני האדם ולא לאיזה מושג יופי אובייקטיבי. פירוש הדבר הוא שישנם הבדלים ברגישויות בטעמם האסתטי של בני האדם, בנפרד מכל סטנדרט חיצוני לכאורה. חשוב לציין כי גילינו גם שרגישות אסתטית כפי שאנו מגדירים אותה, היא כללית. כלומר, רגישותם של אנשים לתכונות ויזואליות אינה תלויה בסוג הדימוי – דפוסים מופשטים או תמונות של אובייקטים אמיתיים. המסקנה היא כי כיוון המחקר שלנו משנה את עצם המשמעות של הגדרת אדם כרגיש מבחינה אסתטית.

איננו יודעים מדוע ישנם אנשים בעלי רגישות אסתטית גדולה משל אחרים – והאם ניתן לפתח את הרגישות הזו – ואנו עדיין תוהים על הבדלים בין העדפותיהם של בני אדם ולסיבה שבגללה ישנם מי שנמשכים למאפיינים מסוימים שאחרים אינם נמשכים אליהם

בואו נחזור ל״מקס הזועם – כביש הזעם״: זוגתי ואני דומים בתגובות העזות שמעוררות בנו סצנות שונות, ומבחינתנו ישנן המספקות אסתטית יותר מאחרות. אנחנו לא תמיד מסכימים, אבל אנחנו מעריכים את ההבדלים הללו. אותם מאפיינים ויזואליים בכל סצנה משפיעים עלינו באורח שונה. אבל חשוב מכך, שינויים בכל מאפיין כזה מעוררים בשנינו מגוון של תהליכים רגשיים ותפישתיים. אני סבור כי אנחנו רגישים מאוד לאותם מאפיינים אבל באופנים שונים, בגלל תערובת של גורמים, ובכלל זה חוויות עבר, האסוציאציות הרגשיות העולות בנו בתגובה לכל מאפיין, המניעים השונים שלנו והאופנים האישיים שבהם אנחנו מעבדים את הגירוי. אך למרות כל ההבדלים הללו, המכנה המשותף שלנו הוא רגישות דומה לאותם מאפיינים.

אולם גם אם נסכים בנוגע למהותה של רגישות אסתטית, עדיין יוותרו שאלות רבות, הקשורות לא רק בתהייה מדוע ישנם אנשים בעלי רגישות אסתטית גדולה משל אחרים – והאם ניתן לפתח את הרגישות הזו – אלא גם בהבדלים בין העדפותיהם של בני אדם ולסיבה שבגללה ישנם מי שנמשכים למאפיינים מסוימים שאחרים אינם נמשכים אליהם. החוויות האסתטיות שלנו בנויות על מצבינו הפרטיים האישיים, המניעים שלנו והקשרים רחבים יותר של זמן ושל עברנו הפרטי. מדענים מנסים לבדוק את האינטראקציות המסוימות של גורמים שונים אלה, ואת האופן שבו הם מייצרים חוויות אסתטיות. אנחנו יודעים שמבנה החוויה האסתטית מבוסס על מגוון של מרכיבים בסיסיים, שנמצאים בתרבויות שונות, כמו קווי מתאר, איזון, סימטריה ומורכבות ויזואליות, אבל המשמעות האישית של מאפיינים ויזואליים פשוטים אלה נבדלת מתרבות לתרבות ומושפעת על ידי חוויות אישיות.

גווידו קוראדי (Guido Corradi) הוא חוקר בתחום הפסיכולוגיה, המלמד באוניברסיטת קמילו חוסה סֶלָה במדריד. מחקריו מתמקדים באסתטיקה אמפירית, ומאמריו התפרסמו בכתבי עת ובהם Psychology of Aesthetics, Creativity, and the Arts וגם British Journal of Psychology.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מבקרת במוזיאון לאמנות מודרנית בלוס אנג'לס. תצלום: יואנה כריסטיאנה, unsplash.com

Photo by Ioana Cristiana on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי גווידו קוראדי, AEON.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על מה יפה בזה בכלל?

01
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

רגישות ליופי ולאסטתיקה נובעת ממרכיבים אישיותיים כמו הרבה דברים אחרים. יש אנשים שמגדירים עצמם רגישים (במובן נעלבים בקלות, בעלי אנטנות זקופות תמיד) ואולם מצאתי שהם רגישים מאד לעצמם ואטומים לזולתם. לפיכך מושג הרגישות מתעתע וניתן לשימוש לפי רצון המתבונן. גם המחבר למעלה לא נותן תשובה לשאלה מהיכן נובעת רגישות לאסטתיקה למרות כותרת המאמר המאתגרת.