מחלקת ההסכתים

עולם מופלא ותוסס ממלא אותנו תוכן, יופי ואושר בדרך מהאוזן אל הלב
X זמן קריאה משוער: 3 דקות

האמרה הנושנה שלפיה הדרך ללב עוברת דרך הקיבה נכונה חלקית בלבד. מאז הופעת ספרי השמע (Audiobooks) ואחריהם הפודקאסטים, נסלל, לפחות אצלי, מעקף רב מסלולים, המוביל אל הלב ישירות מן האוזניים. ועל המסלולים האלה מתרחשים מפגשים אינטימיים, מפתיעים, פרועים, ששום חוויה אחרת של צריכת-תרבות אינה מזמנת.

אנחנו מחליטים למה להאזין, מתי ואיפה, אנחנו משקיעים מעצמנו, ואנחנו נותרים נאמנים רק לפודקאסטים שבתמורה לכך אכן מספקים תמורה

לכאורה, האוזניים אינן מספקות לנו מידע עשיר, ממוקד וברור כמו העיניים, אבל דווקא משום כך האזנה ממוקדת, לצלילים ותכנים שאנחנו בוחרים בעצמנו, תובעת יותר התכוונות ותשומת לב. אולי זו הסיבה שבגללה הרדיו מספק חוויה חושית אינטימית בהרבה מן הטלוויזיה – שבה, כידוע, אפשר גם לבהות או לצפות אגבית – והפודקאסטים מחדדים את החוויה, בזכות הבחירה: אנחנו מחליטים למה להאזין, מתי ואיפה, אנחנו משקיעים מעצמנו, ואנחנו נותרים נאמנים רק לפודקאסטים שבתמורה לכך אכן מספקים תמורה.

אחרי כמעט עשרים שנה של התפתחות הדרגתית, אורגנית, מה שהיה פעם מרחב בתולי שיושב על ידי חלוצים וירטואליים, הפך למקום המפגש של החבר׳ה. לא עוד מדבר, ארץ לא זרועה, שיש לתור ולכבוש, אלא כיכר הומה. ולא שזה רע. משום שהנגישות הזו, הקלות שבה כולנו יכולים להקליט, לערוך ולהעלות פודקאסט לרשת, הביאה מגוון של קולות ששום תחנת רדיו מסודרת לא הייתה חולמת לתת להם להתקרב למיקרופון. ומנגד, יוצרי תוכן מעניינים שרצו חרות מוחלטת בתהליך היצירה שלהם, יכלו לוותר על משבצת שידור בלוח משדרים מוכן מראש, ולהגיע לקהל שרוצה לשמוע אותם, ולשם כך גם מתאמץ למצוא אותם.

מה הייתי יודעת על העולם בלי No Such Thing As a Fish? איפה עוד אפשר למצוא עצות ביזאריות לחיי מין ביזאריים, אם לא אצל ויקי פפרדיין וג׳וליה דיוויס בתכניתן Dear Joan and Jericha?

לכולם יש היום פודקאסטים. וגם זה לא רע בכלל. אחרת איך הייתי צוברת פרקים של התוכנית This American Lifeהמיתולוגית, להאזנה רציפה בזמן שחייה בבריכה? ומי הייתה מלמדת אותי פרקים באשמה-פמיניסטית אם לא דבורה פרנסיס וייט, המארחת את מיטב נשות תבל ב-The Guilty Feminist? מה הייתי יודעת על העולם בלי No Such Thing As a Fish? איפה עוד אפשר למצוא עצות ביזאריות לחיי מין ביזאריים, אם לא אצל ויקי פפרדיין וג׳וליה דיוויס בתכניתן Dear Joan and Jericha? וממה הייתי צוחקת בקול, בלי להקשיב ל-My Dad Wrote a Porno?

כמעט לא נעים להודות כך, בגלוי, שרשימת הפודקאסטים האהובים עליי היא כל כך מיינסטרימית. בעיקר משום שעל אף הג׳נטריפיקציה המואצת של התחום, עדיין אפשר למצוא בו לא מעט תכניות מוזרות, פרועות או מאוד נישתיות, כמו למשל ״פרויקט מונבייס״ המוקדש להיסטוריה של העתיד; הזוג קאט וג׳תרו המשוחחים על נושאים יומיומיים כמו ״מזימת התחתונים היפנית הגדולה״ או ״קרם נגד צלוליטיס וודקה״; או פרויקט סיפורי האימה The H.P Lovecraft Literary Podcast.

לא במקרה בחרתי לומר קודם ״ג׳נטריפיקציה״, משום שבעוד האוזניים מתענגות על כך שכאן, בארץ השידורים הבלתי מוגבלים, אפשר לפגוש את כל המראיינים הגדולים ואת כל הסיפורים האישיים המעולים, את כל הדרמות, השיחות הפילוסופיות, שיעורי ההיסטוריה והרצאות המדע המשובחות, נכנס לתמונה הכסף הגדול. אחרי שספוטיפיי רכשה את מי שאמורה הייתה להיות חברת הפקות צעירה וחתרנית (והפכה אותה במחי מאות מיליוני דולרים לחיקוי משמים של הרדיו הציבורי האמריקני) לא נותר גוף שידור שלא מיהר להקים לעצמו מחלקת הסכתים. התוצרים של אלה אמנם מושקעים, מעניינים וחלקם גם טובים מאוד, אבל הם גם ממוסדים, מאופקים ומאוזנים, או במילים אחרות: אף אחד מהם לא יגרום לעורם של עורכי לוחות משדרים לסמור. התענוג הזה, שהיה אי­­-אז מזוהה עם המהפכה הפודקאסטית, שמור היום למתי מעט, וכדי לגלות אותם תצטרכו לחדש קשרים עם אותם חברים שהשארתם מחוץ לקופסה.

תמונה ראשית: מקשיבים. תצלום: פרנקו אנטוניו ג'ובנלה, unsplash.com

Photo by Franco Antonio Giovanella on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק