מכונת קפה 2020

כשהייתי בן חמש נישאה אימי לבעלה השני. היא הייתה גרושה והוא אלמן ולשניהם היה ילד מנישואיהם הקודמים. אני מניח שזה היההחיבור הראשוני ביניהם.

הקשר ביניהם התגבש במהרה ותוך מספר חודשים הם התחתנו. למיטב זכרוני, החתונה הייתה אחת הפעמים הראשונות שבהן פגשתיאת אחי, אשר גדול ממני בשנה בדיוק.

בשלב מוקדם מאוד למדתי להפנים שאיננו שווי זכויות בבית, שמה שמותר לאחי לא בהכרח מותר לי ושבמקרה של חיכוך בינינו אניאהיה זה שישלם את המחיר.

לעיתים קרובות היה אחי מתגרה בי וגורם לי לפרוץ בבכי בדיוק כשאמי חזרה מן העבודה. היא, המומה, הייתה יוצאת שוב החוצהוחוזרת רק אחרי שעות ארוכות.

רק כאדם בוגר למדתי להבין ולקבל את העובדה שאחי גם הוא היה קורבן של הנסיבות, ושלחלוק את אביו עם אישה זרה ועם בנה לאיכול היה להיות פשוט עבורו.

עם הזמן הסתגלתי למקום שלי בעולם. התחלתי ללבוש בגדים משומשים שבעבר היו שייכים לאחי ולהשתמש בדברים משומשים כדרך חיים, כביכול מבחירה.

גם היום קשה לי מאוד לקנות בגדים חדשים או דברים יקרים באופן כללי וכל קנייה מלווה תמיד בתחושת אשמה, במיוחד אם לאנעשתה ביד שנייה.

כשהייתי בן עשר נולד אחי הקטן. כמקובל במשפחה פטריארכלית טיפוסית בשנות השמונים, אחי היה האחרון בהיררכיה המשפחתיתאולם עד מהרה מצאתי את עצמי לבד בבית עם אמי, בזמן ששני אחיי יצאו עם אביהם לטיולים והרפתקאות.

בשלב מסוים התחלתי לאסוף אליי גם את הבגדים המשומשים שלו.

פיתחתי אגרנות כפייתית שבאה לידי ביטוי גם בתפישת הגוף שלי, בבולמוסי אכילה המאפשרים לי לחסל תכולת מקרר שלם תוךשעות מועטות.

בתחילת חיי הנישואין הייתה לאמי עבודה, אולם לאחר שנים מספר, וכאשר הסטטוס הכלכלי של המשפחה התבסס, היא הפסיקה לעבוד. אני לא חושב שהייתה כאן איזו יד מכוונת, זה פשוט היה הדבר הטבעי לעשות. עם זאת, התוצאה הייתה שכל החלטה כלכליתבבית הצריכה את אישורו של בעלה, במיוחד החלטות הנוגעות אליי.

במשך כל תקופת הילדות וההתבגרות, כל פריט שנכנס לחדרי היה עובר תחת ידו והצריך את הסכמתו.

עוד מילדות החלה אמי לשקר לי. להציע או להבטיח לי דברים, לטעת רעיונות בראשי ולאחר מכן לסגת מהבטחותיה ולטעון כי מעולםלא דיברנו בנושא. התנהלות זו יצרה מתח מתמשך ביחסים ביני לבין אמי והתפרצויות זעם תכופות מצידי. רק לאחרונה למדתי לקבלדפוס זה כרצון של אמי לתת לי דבר מה, רצון אשר נתקל פעם אחר פעם בשרירות ידו של הבעל.

הוא מצידו תמיד היה שם כדי להגן על אמי הנעלבת מבנה כפוי הטובה. לאחר שעזבתי את הבית ולא יכולתי לשמש עוד אמתלה לחוסר ההרמוניה בחיי הנישואין שלהם, הם חוו משבר תקשורת שעליו מעולם לא התגברו.

לאורך שנות התבגרותי הרביתי לשתף חברים באפיזודה מחיי המשפחה שלנו: בסביבות גיל שבע או שמונה תפס אותי הבעל בשקר ומשסירבתי להודות ששיקרתי, הפסיק לדבר איתי. בדיעבד התברר שלא שיקרתי, אך מכיוון שלא קיבלתי את מרותו ולא הודיתיבקלקלתי, הוא הפסיק לדבר איתי למשך מספר חודשים.

רק לאחרונה הבנתי את ההנחה המוטעית שבבסיס הסיפור הזה. בעלה של אמי מעולם לא דיבר איתי, אלא אם רצה להוכיח ולחנךאותי. לא מדובר בעונש שנמשך מספר חודשים אלא בסטטוס קוו שנמשך כבר למעלה משלושים שנה.

השתיקה הזו עמדה בניגוד גמור ליחסיו עם ילדיו שלו. יחסים של דיבור פתוח ודיונים, בעיקר בנושאי כספים.

לי לקח המון זמן להגיע לעצמאות כלכלית. מעולם לא הצלחתי להחזיק מעמד בעבודה לאורך זמן, ועד שלהי גיל השלושים עדיין הייתי סטודנט במסגרות שונות ונזקקתי לעזרה כלכלית כדי לגמור את החודש, גם אחרי כשכבר הקמתי משפחה משלי.

התמיכה הכלכלית הגיעה תמיד עם מחיר כבד לצידה. מעולם לא ידעתי כמה כסף עומד לרשותי וכמה יהיה לי בחודש הבא. אילוצרכים יתפסו כחיוניים ואילו כמותרות.

יותר מכל הפריעו לי ההבטחות והמתנות שאמי הציעה לי השכם והערב. הבטחות שנטעו בראשי ובליבי רעיונות שהפכו במהרה ממותרות שלפני כן לא חשבתי עליהן לצרכים שעתה איני יכול בלעדיהם. הבטחות שפעם אחר פעם נשברו לאכזבות מכאיבות.

דווקא השנה, כאשר כולם מסביבי חרדים ודאוגים בשל מצבם הכלכלי, מצאתי עבודה יציבה במשרה מלאה אשר מאפשרת לי לכלכלאת משפחתי ללא תמיכה. המציאות החדשה אינה פשוטה עבורי, כיוון שאין לי זמן או פנאי ליצור אמנות, אך היא שחררה אותי מןהכלא הכלכלי שהייתי שרוי בו.

לפני מספר ימים קיבלתי הודעת טקסט ובה הודיע לי בעלה של אמי כי החליט לקנות לי ולאחי הקטן מכונת אספרסו ועליי לכתוב לובאיזו מכונה אני מעוניין. אם לא, הוא כבר יבחר אחת עבורי.

מכונת אספרסו היא חלום של זוגתי ושלי כבר מלפני שנים, חלום שמן הסתם ניטע בליבי באחת מאותן הבטחות מוחמצות. בזמנו למדנואת סוגי המכונות השונים, חשיבות הלחץ וטמפרטורת המים במכונה ומידת הטחינה של הגרגרים, כמו גם בחברות השונות ובמוצריםהשונים שהן מציעות, ושיתפנו בכך את הוריי.

בינתיים כבר הבנו שמכונת אספרסו כנראה שלא נקבל, וגם גילינו שמקינטה ומקציף חלב ידני בעשרים יורו עושים עבודה לא רעה בכלל. אולם מהרגע שאותה הודעה נשלחה לאוויר, תחושה כבדה החלה לכרסם בי.

מדובר בהצעה נדיבה לכל הדעות, אבל אנחנו כבר התרגלנו למקינטה שלנו ובכלל, אנחנו מעוניינים לעזוב את העיר בהקדם האפשריאנחנו מעוניינים להיפטר מחפצים, לא לאגור אותם.

יחד עם זאת כבר שנים שאני מסרב למתנות של אמי או מגלה כלפיהן יחס חשדני, וגם שומר על יחסים קרים עם בעלה. אני יודע שהנתק הזה מפריע לאמי, והנה בעלה מציע לי מנחת פיוס. לדחות אותה עלול להיתפש כדחייה של היד המושטת אליי.

באותו הזמן החלה המולה בצ׳אט המשפחתי. אחי הגדול שלח תמונות של המכונה שבביתו. מכונה משוכללת הכוללת מטחנת קפה מובנית ואשר מדורגת במקום הראשון באתרים של חובבי קפה מרחבי הגלובוס.

אמי כבר הודיעה לי בחגיגיות שבעלה מתכוון לקנות לאחי ולי בדיוק את המכונה הזו, אשר נמצאת כרגע במבצע. אולם כמה שעות לאחר מכן היא צלצלה שוב כדי לומר שהמכונה הזו אולי גדולה מדי עבורי כיוון שבביתי אין מקום רב.

כיוון שידעתי שבבית אמי היה צורך בשיפוץ יקר ובלתי מתוכנן, לא רציתי להעמיד את בעלה במצב לא נעים, כתבתי לו שאנחנו סומכים על הטעם שלו ושהוא יכול לבחור מכונה עבורנו.

כעבור יומיים, פחות או יותר בזמן שבו אחי הקטן קיבל מכונת קפה מתכתית ומבריקה, זהה לזו של אחי הגדול ובתוספת קנקן מהודר להקצפת חלב, נחתה בדירתנו מכונת הקפה החדשה שלנו מכין קפה עשוי אלומיניום ופלסטיק מהסוג שניתן למצוא בסניפי הסופרמרקט הזולים לפני החגים.

לאחר הלם קצר וחד התעשתנו. הכנו קפה במקינטה, צילמנו שני ספלי קפה מלאים בקפה הטוב שאליו כבר התרגלנו ושלחנו לאמי ולבעלה הודעת שבה כתבנו תודה רבה.

תמונה ראשית: מכונת קפה. תצלום: ברנה ברטיס, unsplash.comPhoto by Barna Bartis on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ק.מ. קנוול.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערמכונת קפה. תצלום: ברנה ברטיס, unsplash.com

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על מכונת קפה 2020

01
חן שיר

סיפור עצוב. מצטערת לשמוע על היחס השונה בהשוואה לאחיך שחווית לאורך השנים וגם עכשיו. בראייתי בתור הורים עלינו האחריות המלאה לדאוג לטובת ילדינו, וכמובן לדאוג שהם ירגישו רצויים ואהובים בכל זמן.שמחה שמצאת את הדרך לחירות כלכלית, אל תסתכל לאחור ❤️

04
ק. מ. קנוול

תודה למגיבים.

אני לא יודע אם באמת ניתן להשתחרר, בטח שלא לגמרי, אבל אני מאמין שאני בכיוון הנכון.

יש דבר נוסף שברצוני לחדד:
מה שמבחינתי היה כל כך מדהים היה הרגע הזה כמבוגר שבו האירועים מהילדות, שכל החיים אמרתי לעצמי שהן רק אנקדוטות קטנות בתוך סיפור מורכב וגדול יותר התגלו כמהות הסיפור. שלמעשה אני עדיין חי בתוך הדינמיקה הרעילה שהוא מייצר ושמעולם לא השארתי אותו מאחור.
מתנות הן נושא מורכב, הן אף פעם לא נועדות ׳פשוט כדי לשמח׳. תמיד יש להן מניע נוסף וגם אם נותן המתנה לא מודע לו או אפילו מבין את משמעותו, הוא עדיין קיים.
מבחינתי המתנה שניכפתה עלי נועדה להבהיר לי את המקום שלי במשפחה שעל אף שאינני באמת חלק ממנה לא מרשים לי להתנתק ממנה.
ההתנהלות הקיצונית והתמוהה הזו והאבסולוטיות שבה היא נחתה עלי השאירו אותי המום וחסר יכולת להגיב אפילו כמבוגר.
הסיפור הזה במקור בכלל לא נועד לעיניים זרות. הוא נכתב במטרה להסביר לעצמי מה בעצם התרחש כאן.
אני שמח שיש לי בת זוג שאני יכול לשתף ושניצבת שם לצידי, כי חלק גדול מהרעל טמון בעובדה שעד כה הייתי לבד מול סילופים ושקרים של משפחה שלמה. העובדה שהיא הייתה איתי שם, ראתה את אותם הדברים שאני ראיתי ויכלה לשקף לי שמה שקרה לא התרחש רק בראשי עזרה לי מאוד.

ועוד דבר קטן.
אני לא מאמין שאני היחיד שעבר סיפור כזה. מן הסתם משפחות רעילות קיימות בכל מקום ובכל תקופה, אבל אני מאמין שבישראל אצל בני הדור שלי הסיפורים האלה נפוצים במיוחד.
אז אם אתם מרגישים שהסיפור הזה מעלה בכם רגשות וזכרונות לא נעימים מעברכם שלכם, אתם לא לבד. חשוב שנדע לספר את הסיפור שלנו ושנבין את הקונטקסט שבו הוא התרחש.

06
דניק ח

הרגשתי תחושת הזדהות במהלך הקריאה!
אמנם הורי נישאו זה לזו וכך נשארו, אבל התיאור הזה של הבטחות ואחר כך נסיגה מאוד מוכר לי.
כמו גם התיאור על האינטרס האישי של מעניקי המתנה, שתמיד לוותה במשפחתי עם אג'נדה.
העצמאות הכלכלית - כל דמי כיס או מעט מזומן שהורי הביאו לי, תמיד היו מלווים עם הנחיה למה הכסף כן משמש, ולמה הוא לא. ובמידה ובכל זאת הוצאתי את הכסף על משהו שלא ציפו לו - היו דואגים לשקף לי כמה הם מאוכזבים מהשימוש שעשיתי בו.
מחד, קשה להתלונן, אני מניח שיש ילדים ומבוגרים שעזרה כלכלית מצד ההורים כלל אינה אופציה, אבל ההתנייה של מתנות\כסף בביצוע המצופה ממני... חוויה מאוד כבדה.
הצעד הגדול ביותר שביצעתי בגלל התחושות האלו, היה לעזוב את הבית בגיל 22, אחרי שפעם אחר פעם נתקלתי במחסום רגשי לרצונות שלי. להוריי זה היה הלם מוחלט, כי מבחינתם הם נתנו לי הכל וסיפקו לי הכל, אבל מבחינתי זה חונק, מגביל ומסליל.
לצערי, גם היום אחרי עשור מחוץ לבית, התחושות הן די זהות, ויתרה מכך, אני מזהה דפוסי פעולה זהים מצידי ביחסי עם זוגתי וסובבי. מתסכל מאוד..
תודה על הטקסט, תודה על ההזדמנות לשתף.

    07
    ק. מ. קנוול

    שלום דניק, אני שמח שאני יכול לתרום במשהו ולאפשר לך לפרוק משהו שמכביד עליך.
    אם יש משהו שאולי יכול לעזור לך בתחושות שלך מול הסביבה זה לשתף את האנשים היקרים אליך במה שעובר עליך.
    אף אחד מאיתנו לא מושלם וכולנו סוחבים מטען. אבל ככל שאנחנו מנסים לשמור את המטען הזה יותר ״בעיה שלנו״ כך הוא הופך למעמסה גדולה יותר על הסובבים אותנו.
    יש לי ילדים משלי ואני יודע שאני מעמיס גם עליהם לא מעט. לכן אני משתדל להתנצל כשאני מרגיש שפעלתי לא קשורה ולא לתת לדברים להיעלם מעצמם ולשתף את בת זוגי וחבריי הקרובים בקשיים שלי. כשילדיי יגיעו לגיל שבו יתחילו לשאול שאלות או להתעמת עימי, ברור לי שאהיה חייב לדבר איתם גם על נושאים קשים ולא נעימים.
    השתדל לא להגרר להלקאה עצמית, אשמה איננה רגש פרודוקטיבי. כולנו פועלים במסגרת המגבלות שלנו, האחריות שלנו היא לזהות, להכיר ולמצוא את הדרך שבה המגבלות האלה לא יהפכו למשקולות שאינן מאפשרות לנו להתרומם.
    בהצלחה!

08
הרוזנת אלקסיס פורטבלו

נשבר הלב. היה לי קשה לקרוא אבל שמחתי לראות שאתה בזוגיות אוהבת ושאתה מודע למה שבשליטתך ולמה שלא. אני אמא לשני בנים קטנים ואני כל כך מקווה שלא אגדל להיות הורה מהסוג המקטין והדורסני.
מה עם אביך הביולוגי?

    09
    ק. מ. קנוול

    שאלה טובה. אבי הביולוגי הוא אדם חביב מאוד, אבל בילדותי הוא היה נוכח נפקד מסיבות כאלו ואחרות. אני חושב שיותר מאשר על המשפחה שלי, הסיפור הזה מעיד על תקופה ועל דור. על ילדים שגדלו יתומים או עם הורים טראומתיים ולא מתפקדים ועל הלם הקרב שמלווה רבים מהם.
    אני רואה איך אני עם הילד שלי ואני יכול ממש להרגיש את המשקעים שאני מעביר לו. אבל אני שם איתו ואני משתדל לא לשקר לעצמי שזה נורמלי וזה חלק מהחיים. להיות הורה זו עבודה קשה, אפילו אם כביכול הגעת ממשפחה שמחה ומאושרת. כשזה לא כך, על אחת כמה וכמה.