האינטרנט לא הרג את הארכיון

דווקא בעידן הזה, שבו מידע נגיש לנו מאי פעם, ביקור בארכיון יכול לחשוף אותנו לשברי חיים שבכלל לא חיפשנו ושאינם קיימים במרחב הווירטואלי. שיעור בעשיית היסטוריה
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אפשר לקרוא את כותרת ספרה של ארלט פארז' כפרובוקציה: "קסמם של ארכיונים". הרי מה פחות קסום בעידן הדיגיטלי מאשר התנצלות על פענוח מילים ששורבטו על נייר לפני מאות שנים? והנה פרובוקציה גדולה אף יותר: ספרה של פארז' הופיע לראשונה בצרפתית בשנת 1989, שנתיים לפני הולדת האינטרנט, לפני מנועי החיפוש והסמארטפונים וכל הדברים שבגללם נראית כיום הישיבה בארכיון ארכאית. פארז' (Farge), מההיסטוריוניות הבולטות בצרפת, לא יכלה לחזות את העתיד האלקטרוני הבלתי נתפס כשכתבה את ספרה. היא הביטה לאחור אל המאה ה-18, ותפיסתה הושפעה על-ידי הדיון שהתעורר סביב חגיגות ה-200 למהפכה הצרפתית, שהיו בשיאן ב-1989. אך טענתה כי אפשר להבין את המצב האנושי לפי העקבות שהשאיר האדם בארכיונים, רלוונטית מתמיד בימינו. אם קוראים את הספר לאור הסוגיות של המאה ה-21, אפשר לראות בו קריאת תיגר על החוכמות המקובלות – לדוגמה, הטיעונים הבאים, שנאמרים או נכתבים מדי יום בתוכניות האירוח ועמודי הדעות:

1. אנו חיים בעידן המידע. מטעה. כל עידן היה עידן המידע בדרכו שלו. ב"קסמם של ארכיונים" (The Allure of Archives), כמו בכמה מספריה האחרים, פארז' מראה כיצד מידע נדד באמצעי התקשורת של המאה ה-18 בפריז. רובו עבר בעל-פה, אך היה גם חומר כתוב כגון ספרוני מידע (המכונים chapbooks) וגילופים, ותערובת זו של דיבורים, תמונות (ואף שירים) עיצבה את התודעה הקולקטיבית שבאה לידי ביטוי לעתים קרובות כהתפרצויות של אלימות. פארז' טוענת כי "דעת הקהל" הייתה שייכת גם לאנשים הפשוטים, ולא רק לאליטה הספרותית, כפי שטוענים יורגן הברמאס וחסידיו. אבל השיח הזה לא היה קשור להשכלה. הוא שטף את רחובות פריז בגלים של "רגש עממי", שהיו בעלי עוצמה אדירה יותר מכל דבר שנולד כיום מטוויטר – או מכל דבר הקשור למהלך האירועים השגרתי. אס אם אסים ותמונות שצולמו בסמארטפונים שלהבו מיליוני אנשים מרגע שמוחמד בועזיזי, הירקן התוניסאי, הצית את עצמו ב-17 בדצמבר, 2010, וכך הצית גם את האביב הערבי. ב-14 ביולי, 1789, בא לידי ביטוי "היגיון המונים" דומה. "קסמם של ארכיונים" מלמד אותנו שמידע תמיד היה חומר דליק, גם בחברות שבהן הוא עבר מפה לאוזן.

לפי הערכה ידועה, אך בלתי מאומתת, קיימים 129,864,880 ספרים שונים, וגוגל העלתה כ-20 מיליון מהם לרשת. מיליון ספרים נוספים אי אפשר לאתר, ואולי הם נעלמו, ורוב המידע בכלל לא תועד בספרים מלכתחילה

2. ברשת אפשר למצוא הכול. טעות. עשינו דיגיטציה רק לחלק קטן מהספרים הקיימים בספריותינו. לפי הערכה ידועה, אך בלתי מאומתת, של אחד ממהנדסי גוגל, קיימים 129,864,880 ספרים שונים, וגוגל העלתה כ-20 מיליון מהם לרשת. מיליון ספרים נוספים אי אפשר לאתר, ואולי הם נעלמו, ורוב המידע בכלל לא תועד בספרים מלכתחילה, קל וחומר בבסיסי נתונים מודרניים. מעבר לעולם הספרים נמצא העולם הגדול יותר שארלט פארז' חיה בו כבר עשרות שנים, עולם הארכיונים. ספרה מעביר את תחושת ההרפתקה המתעוררת במי שצולל לאוספים של כתבי-יד, שעומקם ועושרם רב יותר מכל מה שזמין בדפוס. הארכיון הלאומי של צרפת מכיל כ-400 קילומטר של מסמכים, כפי שנמדדו לפי מדפים עמוסים בקופסאות מלאות בכתבי-יד, ובכך לא כלול חומר הקשור לביטחון, יחסי חוץ וטריטוריות שמעבר לים. 100 הארכיונים המחוזיים של צרפת כוללים הרבה יותר – כ-2,800 קילומטר, וחומר נוסף נמצא בארכיוניים עירוניים, ארכיונים אקדמיים ואוספים פרטיים. רוב החומר מעולם לא נקרא, ובוודאי שלא נסרק. ספרה של פארז' מבהיר כי מבט במסך המחשב אינו מאפשר לנו לצייר תמונה מדויקת של העבר.

3. העתיד הוא דיגיטלי. נכון, אך שחוק ומטעה. מסרים דיגיטליים המורכבים מצירופים של 1 ו-0 מציפים גם את ההווה, אבל הם לא סילקו לחלוטין את הטקסטים המורכבים מאותיות המודפסות על נייר. מדי שנה מובאים לדפוס יותר ספרים מאשר בשנה שעברה – עלייה של שישה אחוזים בארצות הברית ב-2012. ייצור הספרים האלקטרוניים מתרחב גם הוא, אם כי בקצב נמוך יותר משהיה בעבר הקרוב. מי שמדמיין עתיד שבו הדיגיטלי הורס את האנלוגי לא מבין את נתיבי ההתקדמות הנוכחיים ואת תולדות התקשורת בכלל. מדיות חדשות לא מחסלות מדיות ישנות, לפחות לא בטווח הקצר; הן מגדילות ומעשירות את נוף המידע. אין להכחיש את נפילת תקליטי הוויניל או האיום הקיומי על העיתון היומי, אך תהיה זו טעות לחשוב שהטכנולוגיה הדיגיטלית תעלים את כל צורות התקשורת האחרות.

פארז' שקעה בארכיונים וכך הצליחה לתאר לעילא את מרכיבי עולמו של האדם הפשוט בפריז של המאה ה-18: האווירה, לשון התקשורת החברתית, אלמנטים של אידיוסינקרטיות וקונפורמיזם, של סטייה והתנגדות. מחקר היסטורי כזה ידבר גם למי שלא מתעניין במיוחד בעבר הפריזאי. זיקתו לעבודות בדיסציפלינות אחרות – הסוציולוגיה של ארווינג גופמן (Goffman), למשל, או האנתרופולוגיה של קית' באסו (Basso) המנוח – תעזור לעצב את עתיד מדעי החברה, בהתעלם מיחסי הכוחות בין הדיגיטלי לאנלוגי.

כמובן שהשתקעות בארכיונים בפני עצמה לא תייצר מחקרים היסטוריים טובים. "קסמם של ארכיונים" הוא הרהור על חוויית המחקר הארוך, הקשה, של מקורות ראשוניים, ועל הקושי לספק פרשנות משכנעת לתוצאות. פארז' מקדישה חלק נכבד מספרה לחוויה עצמה. פרקים באותיות מוטות, הכתובים מנקודת מבטו של חוקר מתחיל פיקטיבי, מספרים לקורא על הקשיים שיש להתגבר עליהם – לא רק מסלול המכשולים שצריך לעבור כדי להשיג אישור כניסה לחדר הקריאה, אלא הקשיים הפסיכולוגים, ואף הפיזיים, שמחכים לאורך הדרך. התיאור הזה עדיין תקף בכל הנוגע ל- Bibliothèque de l’Arsenal, שבה אפשר למצוא את פארז' גם בימינו עם עיפרון בידה לצד ערימה גבוהה של תיקי מסמכים, בכיסא מספר אחת, האהוב עליה; מספר 37 הוא הבחירה השנייה שלה, היא מספרת, ואליו היא הולכת אם היא התעכבה בגלל כוס קפה נוספת, או כי רצתה לקרוא את העיתון עד תומו.

הוטל-דה-סוּבּיז בפריז, בו נמצא חדר הקריאה המרכזי של הארכיון הלאומי.

הוטל-דה-סוּבּיז בפריז, בו נמצא חדר הקריאה המרכזי של הארכיון הלאומי.

אך לעומת המתואר בספרה, אופן העבודה בארכיון הלאומי כבר השתנה. חדר המצאי, שאותו היא מתארת באירוניה כחדר עינויים קפוא, כבר לא קיים, וכך גם חדר הקריאה הישן, שאליו הייתה מגיעה דרך החצר המפוארת של ההוטל-דה-סוּבּיז. אלה נשלחו למעון מודרני הרחק מפריז, בפּיירפיט-סור-סן, שם יש חימום מצוין וחדר המכיל מעל ל-300 קילומטר של מדפים. אך כל זה לא משנה: הנקודה המרכזית של פארז' תקפה כתמיד, ונכונה לכל ארכיון – הביקור הראשון מפחיד. גם אם התפאורה לא מפחידה אתכם, כובד משקלה של המשימה יעיק עליכם: איך להמיר שרבוטים אינסופיים על ניירות לתיאור היסטורי אמין. עליכם לבחור סדרה – כלומר, אחת הקטגוריות שהמסמכים מסווגים בה, בדרך כלל בהתאם למכון שהפיק אותם במקור. אבל כל סדרה כולאת את החוקר בגבולות שמצרים את נקודת המבט שלו על הנושא. אפילו אלכסיס דה טוקוויל, מגדולי החוקרים בתחום מחקרה של פארז', הגזים בתארו את הנטייה הריכוזית של המלוכה, כי הוא עבד בתוך סדרה C, התכתובת בין האינטנדנטים לוורסאי, מה שיצר את האשליה שהאינטנדטים הכפיפו כל דבר בתחום אחריותם לזרועה הארוכה של המדינה.

לאחר שאתם מתחייבים לסדרה מסוימת והתחלתם להזמין מסמכים, הקופסה הראשונה מגיעה. אתם פורמים את הקשר, פותחים אותה ושולפים את תיק המסמכים העליון. אתם מתחילים לקרוא, מסמך אחר מסמך, תיק אחר תיק, קופסה אחר קופסה. הרי זה יכול להימשך לעד. איך מוצאים פה את הידיים והרגליים?
ובכן, פארז' נותנת כמה עצות, רובן מפתיעות. העתיקו מובאות, היא אומרת. לא אחת או שתיים, אלא מאות. מעצם ההעתקה תספגו את אופייה של השפה; לעתים היא מוזרה, אך כל כולה מנגנת תקופה אחרת, ומבדלת את העבר מן ההווה. לדעתי היא צודקת. גם אני הייתי מגיע לארכיונים חמוש תמיד בכרטיסיות ועפרונות. סיכמתי מסמכים, העתקתי מובאות לכרטיסים, אפסנתי את הכרטיסים בקופסאות נעליים ועברתי קופסה-קופסה כשכתבתי טיוטות לספרים. זאת מין השריה, ספיגה דרך הנקבוביות.

כל זה נשמע כמו הוקוס פוקוס; וגם אם לשיטה זו היה ערך, אין ספק שזמנה עבר. בפעם האחרונה שעבדתי בארכיון הלאומי של צרפת ושרבטתי הערות על כרטיסיות – שקשה למצוא בימינו – בניסיון להתעלם מנקישות המקלדת שהקיפו אותי, הרגשתי עתיק עד ייאוש. בשלב מסוים נתקלתי במסמך עשיר וארוך כל כך, ששאלתי את הארכיונאית שבמשמרת אם אוכל לצלם אותו. היא ענתה בחיוך שמכונות הצילום נעלמו בדיוק כמו מכונות הכתיבה. כדאי לי לקנות מצלמה דיגיטלית. אבל מצלמות דיגיטליות מפתות את החוקר לצלם אינספור תמונות בלי לקרוא את כתבי-היד לעומק. אף על פי שאפשר לקרוא אותם מאוחר יותר, במחשב, מסופקני שקריאה זו טומנת בחובה את החוויה העזה שמספקת קריאת מסמכי המקור עם העיפרון ביד. הקריאה במחשב מחסלת את ההשריה היא מחסלת גם ההתלהבות המלאה של הגילוי. פארז' מתארת את התחושה המתעוררת בחוקר המחזיק מסמכים עתיקים בידיו. מרקם הנייר דומה למרקם של בד, חלק או גס. לפעמים הצלחתי לתלוש סיבי חולצה שלא נטחנו כראוי מהסחבות שמהן הוכן עמוד מסוים. כשפארז' סרקה את מסמכי הבסטיליה, היא אף נתקלה בפיסת חולצה ועליה מסר. אסיר כלל אותה בערמת הכביסה שלו שנשלחה לרחיצה, ובמסר הוא מבקש מהכובסת להעביר את החולצה-מכתב לאשתו; אבל הסוהרים החרימו אותה, והיא הגיעה בסופו של דבר לארכיון.

פארז' מקדישה תשומת לב מיוחד לכתב יד ומתייחסת לרמות המיומנות השונות של הכותבים. היא מצטטת מכתבים של מוענים אנאלפביתיים-למחצה המתחננים לטובות, לרוב ממעמקי הבסטיליה. לפעמים הם כל כך פרימיטיביים – איות לא מדויק, מילים שמתחברות, דקדוק מבולבל – עד שצריך לקרוא אותם בקול רם כדי שיהיה אפשר להסיק את משמעותם מהצלילים. בפענוחם מורגש המאמץ שהשקיע הכותב כדי לומר בעזרת העט את מה שבדרך כלל נאמר בעזרת הפה. מצאתי פעם מכתב מרוכל שביקש ממוציא לאור לשלוח לו ספרים, כולל 4 עותקים של Hell Destroyed or a reasoned examination of the dogma of the eternity of punishments, מסה אסתטית שנכתבה ככל הנראה על-ידי הברון ד'הולבאך, וכן 2 heuvre de janjacle rousau - קרי 2 עותקים של כתבי ז'אן-ז'אק רוסו.

ציור של פלאס דו שאטלה מ-1897.

ציור של פלאס דו שאטלה מ-1897.

המכתב מראה שכתביהם של האינטלקטואלים של ההשכלה במאה ה-18 הגיעו גם לרמה הנמוכה ביותר של מסחר הספרים, אבל הפער בין תוכנם לבין אי-יכולתו של הרוכל לאיית את כותרותיהם נוגעת ללבי במיוחד. הכתיבה, על אף היותה מיומנות פיזית, מהווה מדד למרחק תרבותי. בעת פענוח כתב יד, פארז' מתאמצת להביט בחייהם של הכותבים – בקפידה, בזהירות, בלי לחצות את גבולות ההשערה הסבירה. מאמץ זה מאפיין את כל עבודתה, וכמעט כולה מבוססת על קריאה מוקפדת של ארכיונים משפטיים, ובעיקר סדרה Y במסמכי בית המשפט, במקום שנקרא כיום "פלאס דו שאטלה" בפריז; הארכיונים מכילים עורק מידע עשיר של פשעים קטנים, והיא כרתה אותו במשך עשרות שנים כדי להבין את דפוסי חיי היומיום. הדפוסים המשיכו להשתנות באופן קלידוסקופי ככל שהיא העמיקה לתוך החומר, מצאה עוד ועוד שברי מידע ונתקלה בהפתעות.

אחת ההפתעות המרתקות ביותר שהיא מצאה עוסקת בפקק תנועה, מהסוג שהתרחש לעתים קרובות בפריז של המאה ה-18 כי הרחובות היו צרים, ולא היו חוקים שהורו לאנשים להישאר בצד אחד של הרחוב. נוסע בכרכרת קבריולט התרגז כשכרכרה אחרת חסמה את דרכו. אחרי ויכוח סוער עם הרַכָּב, הוא שלף את חרבו ונעץ אותה בבטן הסוס. זה היה המרקיז דה סאד. פנינים כאלה אינן נפוצות, אבל ביקורים ארוכים בארכיון תמיד יאפשרו לכם למצוא דברים שאתם לא מחפשים, ואז תוכלו לשנות נתיב ולחקור נושא אחר, או לעבוד במקביל על כמה וכמה פרויקטים הקשורים זה לזה. ארלט פארז' שִכְללה את האסטרטגיה הזו מספרהּ הראשון, מחקר על פריזאים שגנבו אוכל בשל רעב, ועד לספרהּ האחרון, ניתוח מדוקדק של משפט ניאוף. מובן שחקרי מקרה אינם מזנקים בכוחות עצמם מתוך קופסאות הארכיון. יש לאתר אותם בעזרת מה שאפשר לכנותו "דמיון היסטורי." מין חוש ריח.

הדיוטות מאמינים שהיסטוריונים כבר הבינו את ההיסטוריה – אולי לא באופן מושלם, אך ללא ספק בכלליות. היא תועדה במחקרים ונכלאה בין כריכותיהם של ספרים. פארז' מראה שההיסטוריה היא טנטטיבית

אף על פי שפארז' חקרה כמה תקריות מרהיבות, כגון המהומות שהתחוללו ב-1750 עקב השמועות שהמשטרה חוטפת ילדים ממעמד הפועלים, היא מתרכזת בחיי היומיום של האנשים הפשוטים – הרכילות בשווקים, עבודתן של נשים, הקושי לשים לחם על השולחן, הסולידריות בשכונות והמשברים שהתגלעו בהן. הישמרו לכם ואל תהפכו את החומר הזה למשהו אקזוטי, היא מזהירה בדיון על "מלכודות" שיש להתחמק מהן בארכיון. ייתכן שתתאהבו בחיים העלומים שתתקלו בהם, אבל אל תזדהו איתם כדי שלא תשליכו את חששותיכם עליהם. קראו את החומר בעין ביקורתית. זכרו את השרירותיות שבהן נוצרו הארכיונים מלכתחילה, ואת העדרו של כל מה שלא כלול בהם. מעל לכול, עמדו בפני הפיתוי להוסיף נגיעות פיקטיביות משלכם למה שאנשים חשבו והרגישו. את אלה יש להשאיר לרומנים היסטוריים (סדרת הבלש של ז'אן-פרנסואה פארו על ניקולס לה פלוך, מפקח משטרה דמיוני בסוף תקופת המשטר הישן, היא דוגמה למה שפארז' לא בוטחת בו: דיוק היסטורי בשילוב סנטימנטים בדיוניים).

בזכות העצות הטמונות בו, "קסמם של ארכיונים" יכול להיקרא כמדריך למשתמש בארכיון, אך ייהנו ממנו גם קוראים המעוניינים לדעת איך רוקחים היסטוריה. הדיוטות מאמינים שהיסטוריונים כבר הבינו את ההיסטוריה – אולי לא באופן מושלם, אך ללא ספק בכלליות. היא תועדה במחקרים ונכלאה בין כריכותיהם של ספרים, אלפי ספרים המסודרים באופן שיטתי על מדפים. פארז' מראה שההיסטוריה היא טנטטיבית. ארכיונים מספקים ראיות התומכות בטיעונים מסוימים, אך גם אחרות המפריכות אותם; ברגע שמתגלה דפוס בקבוצה מסוימת של קופסאות, מגיעות קופסאות אחרות ומציגות דפוס שסותר אותו. הקושי אינו רק הסובייקטיביות, השרירותיות שבבניית נרטיב. ישנו קושי אינהרנטי בחשיפה לאינסוף שברי חיים: איך אפשר לשלב את כולם ולנפק תיאור של המצב האנושי?

כשפארז' ניגשת לשאלה הזאת ברמה התיאורטית, היא מצטטת את החשודים המידיים, כגון אדוארד הלט קאר (Carr) ופול ריקר (Ricoeur). היא דוחה את המרקסיזם הדוגמטי ואת הרביזיוניזם האנטי-מרקסיסטי. והיא מתחרטת על ה"מעידה" של עמיתיה מאסכולת ה"אנאל", שלא הותירו מספיק מקום לסכסוכים באופן שבו תיארו נושאים חדשים, ובהם ההיסטוריה של החיים הפרטיים. אבל היא לא מספקת לקורא הנחיות להפיכת מחקר ארכיוני לטיעון היסטורי משכנע. הפורמולציות המופשטות שלה, כגון "אונטולוגיה של האמיתי," אינן משכנעות, אולי כי קל לה יותר לסרוק מסמכים מאשר להתפלסף על סוגיות קונספטואליות.

ובכל זאת, חוויותיה הרבות בארכיונים מובילות אותה להרהר בסוגיה אחת שלא זכתה לתשומת לב מספקת, ואותה היא מכנה: "מבול של ייחודיות." במרכז כל מקרה באלפי התיקים שהיא בחנה עומד אדם יחיד שאת חוויותיו אי אפשר לשלב בטיעון כללי; תמיד יהיה אדם אחר שחוויותיו סותרות אותן. היסטוריונים כמעט ולא התמודדו עם הבעיה הזאת, כי רק מעטים ניסו לסרוק כמויות אדירות של מסמכים ולזהות דפוסים בחייהם של האנשים המתגלים להם.

 

הארכיון הלאומי של ניו זילנד. צילום: הארכיון הלאומי של ניו זילנד

הארכיון הלאומי של ניו זילנד. צילום: הארכיון הלאומי של ניו זילנד

מישל פוקו, למשל, מספק לה דרך התמודדות עם בעיית הייחודיות האינסופית, אשר מאפשרת לה לשמור על כבודו של כל מסמך בלי לפגוע באמינותם של החיים, או שברי החיים, המתגלים בדיו. במקום לחפש את המכנה המשותף הנמוך ביותר, או חוקי-על כלליים, פוקו לימד את פארז' לחקור מקרים פליליים מזווית שונה - זווית הסכסוך. סכסוכים יכולים לעורר יצירתיות, טוענת פארז', ולחשוף את "רצף האסטרטגיות שכל אדם משתמש בו כדי לעשות את דרכו בעולם." מעצם טבעם, תיקים משטרתיים חושפים את האופן שבו בני אדם שונים התמודדו עם האנטגוניזם, המתחים והריבים הטמונים ביחסי כוח. אתגרו של ההיסטוריון, לדידה של פארז', אינו רק לחשוף ולתאר את המאבקים האלה, אלא להבין את ה"דקדוק" שבבסיסם.

מושגים כמו דקדוק, שיח ואידיום נמצאים בשימוש נרחב במדעי החברה כיום. אף על פי שהיא מעידה על חובה לפוקו, פארז' לא מסבירה את הדרכים שבהן היא משתמשת ברעיונותיו. כדי להבינן, יש לקרוא את הספר שהיא ופוקו כתבו יחד. יש בו מובאות ארוכות מהמסמכים שהמשטרה שמרה בארכיונים של הבסטיליה, והרהורים לגבי הדרך שיש לפרש בה את חיי המשפחה של האנשים הפשוטים בפריז.

כמו ב"קסמם של ארכיונים", הספר שם דגש על עמימותם של מסמכים – הסגנון הנפוץ והרטוריקה המגמתית שבהן השתמשו העניין או כותבי המכתבים שהם שכרו כשניסו לשכנע קצין משטרה בכיר להתערב בסכסוכים משפחתיים. ההתערבות הזו נעשתה בעזרת lettres de cachet, צווים שהונפקו בשם המלך וקראו לעצור אדם ולכלוא אותו ללא הליך משפטי, לתקופה בלתי מוגדרת, לרוב באיזה מתקן זול כגון בּיסֶטְר, או הופיטל דה לה סלפטרייר. גם בקרב העניים ביותר העדיפו המשפחות להסתמך על כוחו השרירותי של המלך מאשר על בתי המשפט האזרחיים או הפליליים, מפאת ההוצאות הרבות, העיכובים הארוכים והבושה.

המקרים האלה כוללים סכסוכים מכל המינים – בעלים שמבזבזים נדוניות על שתייה, נשים שזונחות את ילדיהן כדי לחיות עם מאהביהן, בנים שהופכים לנוודים במקום לעבוד ולתרום לשכר הדירה, בנות שעומדות בפינת הרחוב. בכל אלה מזהים פארז' ופוקו את ה"כלכלה המוסרית" שבה משתמשות המשפחות והקבוצות התרבותיות שמקיפות אותן. הם רואים את ה"הוללות" המתוארת באינספור תיקים כבת הזוג השלילית של תחושת המחויבות והכבוד ההדדיים. פארז' ופוקו טוענים כי למרות שבריריותם של חיי המשפחה, הם הגיעו לאיזון המנוגד לצורה שהם ילבשו במאה ה-19, כשהבעל-אב ישלוט במשפחה והאישה-אם תוגבל לספרה הביתית הפרטית.

הספר בנוי סביב אנתולוגיה של תיקים מארכיוני המשטרה; כל אחד מהם הוא עדות לייחודיותם של אנשים שהסתבכו עם המדינה, אך הספר מצייר בכל זאת תמונה כללית של שינוי חברתי, ממערכת כוח אחת לאחרת. פוקו תיאר את השינוי בעבודותיו הקודמות, ובעיקר בספר "לפקח ולהעניש" (המקור הצרפתי ראה אור ב-1975), שבו הוא מקשר בין תולדות הפשע והענישה לשינוי בארגון הידע והמוסדות שמכילים אותו. תחת המשטר הישן, הוא טוען, המדינה הענישה את גופם של הפושעים בתצוגות כוח פומביות. במאה ה-19 היא תקפה את נשמתם וכלאה אותם בבתי כלא שבהם יוכלו לתקן את מחשבותיהם ורגשותיהם.

מבט על פנים "בית הכלא לדוגמה" ("Presidio Modelo") שנבנה במתכונת פנאופטיקון, בקובה, 2005

מבט על פנים "בית הכלא לדוגמה" ("Presidio Modelo") שנבנה במתכונת פנאופטיקון, בקובה, 2005

פוקו ביסס את התזה הזאת על מקורות ידועים כגון הכלא שג'רמי בנתאם מציג ב"פנאופטיקון" (1791). ספרם של פארז' ופוקו הרחיב את הטיעון לכדי מחקר ארכיוני מעמיק. פוקו נכנע בו לקסמם של הארכיונים, ופארז' הופכת את ההתמקדות שלה בייחודיות לתזה היסטורית גדולה יותר. זה היה שיתוף פעולה מרשים, אף על פי שהוא לא הוביל למסקנות מפתיעות – מלבד אחת. הם זיהו בתיקי הארכיון אלמנט רוחני שקשר את האנשים למלך. כשהמשפחות התחננו להתערבותו של המלך בענייניהם, ועקפו את בתי המשפט בעזרת ה- lettres de cachet, הן פנו למעשה למקור של כוח קדוש הטבוע במלוכה. וכך הן עשו גם כשהתחננו לשחרורם של אסירים – מעין שימוש בחוויית החרטה. למרות הרטוריקה השגרתית המופיעה במקורות אלה, הם ממקמים את החוויה הזו במרחב שפוקו ופארז' מתארים כמרחב של "הנפש." הענישה טלטלה נפשות במאה ה-18, לא פחות משעשתה במאה הבאה, אם כי בצורה שונה. היא פעלה בקרב האנשים הפשוטים, מחוץ לכתליה של המערכת המשפטית הרגילה.

בזכות החשיפה לארכיונים שינה פוקו את תפיסתו הסכמטית-מדי לגבי עליית החברה המודרנית. ובזכות החשיפה לפוקו הרחיבה פארז' חזון שהיה כלוא בתוך אוסף של מקרים ייחודיים. שיתוף הפעולה שלהם לא בישר שינוי ברור בהתפתחות הידע ההיסטורי, והוא עשוי להיראות ארכאי כשבוחנים אותו מנקודת המבט של מחקר אינטרנטי. אבל הוא ראוי למחשבה, ולו רק כי ייתכן שאפשר למצוא את עקבותיה של הנפש בקופסאות הארכיון. האם הם קיימים במרחב הווירטואלי?

ספרו האחרון של רוברט דרנטון הוא Poetry and the Police: Communication Networks in Eighteenth-Century Paris.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רוברט דרנטון, New York Review of Books .
§ מאמר | # אמנות
- דימוי שערתמונת מחזור שנמצאה בארכיון הלאומי במוסקווה, מימי ברית המועצות. צילום: בולשקוב

תגובות פייסבוק

3 תגובות על האינטרנט לא הרג את הארכיון

02
גליה דובידזון

תודה רבה על המאמר.
אותי זה מאוד חיזק בתור ארכיונאית שחייבת להצטדק כל פעם בכך שארכיון לא גוגל ושצריך לבוא ולעיין בחומר, לשבת בחדר עיון, לקבל הכל מה שנדרש (אם קיים ומותר לפי חוק, כמובן), לצלם בזירוקס, במצלמה דיגיטאלית, לקבל סרוק - אבל לבוא. "ארכיונאים נגד הקדמה, הם לא מוכנים לוותר על השליטה בחומרים" - אלה הדברים שנשמעים לעתים קרובות. אנחנו, אנשי המקצוע, נדרשים להסביר שלסרוק ארכיון במלואו, אפילו קטן, מצירך המון זמן, תקציבי עתק, אמצעי שימור יקרים, אמצעי הנגשה חכמים ומתאימים, העמדה בחוקי זכויות יוצרים וצנעת הפרט. ועוד ועוד ועוד. ושאנחנו, ארכיונאים, לא נגד, אנחנו פשוט עושים זאת בצורה מקצועית, שקולה ולפי האמצעים העומדים לשרותינו.
הולכת לקנות את הספר :)
בברכה- גליה דובידזון, ארכיון פתח תקוה והאיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע