משבר הזהות החדש

פחות ופחות אנשים נשארים באותו מקצוע כל החיים. אנחנו מפסיקים להיות העבודות שלנו
X זמן קריאה משוער: 3 דקות

אכלתי ארוחת ערב בסן פרנסיסקו עם קבוצה של בעלי חנויות ספרים עצמאיות. איך, שאלתי אותם, הופך אדם לבעלים של חנות ספרים משלו? תשמע, הם אמרו, זה מסלול ידוע מראש, ממש כמו הסמכה לכהונה.

זה הולך ככה: אתה כותב את התזה שלך. אתה מתחיל לעבוד בחנות ספרים כדי להכניס קצת כסף. אתה מגדיל את כמות השעות שלך בחנות. בסופו של דבר בעל החנות המזדקן מכריח אותך לקבל אחריות על כל העסק. זה מקצוע לנוודים מלומדים עם פחד מהשלמת משימות.

זו הייתה חווייתו של מעמד הביניים מאז ומתמיד: אנחנו מוגדרים על-ידי העבודות שלנו. אנחנו בוחרים מקצועות שמתאימים לזהות שלנו, והמקצועות, מצדם, מעצימים את הזהות הזו. טיפוסים דקדקנים נעשים רואי חשבון, וראיית החשבון עושה אותם דקדקנים יותר. גברים, במיוחד, הגדירו את עצמם תמיד גם על-ידי עבודתם. אבל העידן הזה מסתיים. עם המשבר הכלכלי והשינויים הטכנולוגיים (רובוטים משתלטים על העולם), פחות ופחות אנשים עובדים במשרות שמספקות אותם, או נשארים באותו מקצוע כל חייהם. אנשים מפסיקים להיות העבודות שלהם. ולכן הם נאלצים למצוא זהויות חדשות.

אני מבלה שנים במחקר חובבני על זהויות מקצועיות. עורך דין אחד זיקק בשבילי את המאפיינים המהותיים של המקצוע שלו. "אתה צריך לייצג את הצד שמשלם לך, ולכן עליך להיות בלתי מוסרי. ואתה צריך גם להיות משכנע. אלה תכונות של פסיכופת." עיתונאי לשעבר, שנמלט מהתחום והפך לבנקאי השקעות, סיפר לי איך הוא תופס בנקאים: "אנשים שמתעניינים בכסף, בדרך כלל כי הם גדלו בלעדיו."

אנשים מתעבים פוליטיקאים, אבל מניסיוני הם נוטים להיות ידידותיים וחברותיים. פעם, כשמצאתי את עצמי בטעות בחדר מלא בפוליטיקאים שמאלנים מרחבי העולם, שמתי לב למשהו אחר: כמעט כולם נראו טוב. אלה אנשים בעלי מספיק ביטחון עצמי להיכנס לעולם שבו פופולאריות היא הדבר החשוב ביותר, אנשים לא מפחדים שפניהם יוגדלו ויוצגו על פוסטרים.

זהויות פוליטיות משתנות עם הזמן. כשנכנסתי לתחום העיתונות לפני עשרים שנה, הוא היה מקצוע מחוספס יותר ורווי טסטוסטרון. ואז הגיע האינטרנט ודרש מהעיתונאים לכתוב יותר תמורת פחות כסף. כיום עיתונאים הם שאפתנים יותר, ויש יותר עיתונאיות מתמיד (הדרך המהירה ביותר להגדיל את כמות הנשים שעובדות במקצוע מסוים, היא להוריד את השכר).

האקדמיה משכה בעבר אנשים שאוהבים רעיונות. אבל עם דעיכת התיאוריות המופשטות והלחץ לפרסם אינסוף מאמרים, האקדמאים נוטים כיום להיות טיפוסים חרוצים המוכנים להקדיש את חייהם להתמחויות בתחומים צרים ביותר (בסלנג ההולנדי, אדם מהסוג הזה מכונה "חובב נמלים": מישהו שיש לו אובססיה לדברים קטנים).

מקצועות אחרים מחוסלים על-ידי הטכנולוגיה. כשאחת מבעלי חנויות הספרים שאלה אותי באותו ערב מהי חנות הספרים האהובה עליי, ואני עניתי בטיפשותי "אמזון," היא השיבה ברטינה. העיתונות מתחלפת ביחסי ציבור.

קורבנות השינויים האלה מאבדים את זהויותיהם המקצועיות. זה קורה לרוב הקופירייטרים, למשל, אחרי גיל 40, פחות או יותר. במקרים האלה מתמוטט פתאום הסיפור של אותו אדם על מי שהוא. וזו סיבה אחת לכך שרוב המובטלים אינם מאושרים. כל שינוי פתאומי בסטטוס התעסוקתי מבלבל גם חברים ובני משפחה.

אנחנו במעמד הביניים חווים בסך הכול את מה שמעמד הפועלים חווה מאז שנות השבעים. לכורים ועובדי מפעלים היו עבודות קשות ובלתי נעימות, אבל העבודות האלה העניקו להם זהות – בין השאר דווקא בגלל שהן היו קשות. כיום רוב עבודות מעמד הפועלים הן עבודות של מתן שירות: מזיגת קפה, נהיגה במונית או טיפול בפעוטות ובחולים סיעודיים. אבל קשה לבנות זהות מעבודות של מתן שירות. באחד הקטעים בסדרת הקומיקס "פינאטס", סנופי הוא "קופאי בעל שם עולמי." הוא תמיד מתחיל בהתלהבות ואז מתפכח. "אוף. עוד שבע שעות ו-40 דקות..." הוא אומר, או: "קשה להיות קופאי בעל שם עולמי."

חלוקת המעמדות מפרידה בין האנשים שבוחרים את עבודתם לאנשים שלא. בימינו, רוב הצעירים לא בוחרים את המקצוע שלהם. אם יש להם עבודה, היא לרוב עבודה של מתן שירות. וזה אומר שהם צריכים להגדיר את עצמם בלי הפריבילגיה של זהות מקצועית. רבים עושים זאת בעזרת צריכה: אנחנו מחשבי המק שלנו או סוג הקפה האהוב עלינו. מדיה חברתית מציעה אסטרטגיות אחרות. בטוויטר אנחנו מקבלים 160 תווים לכתוב את הביוגרפיה שלנו – למעשה, להגדיר את הזהות שלנו. לעתים קרובות אנשים צעירים רק מציינים אילו קבוצות ספורט הם אוהדים ומי הלהקות האהובות עליהם, או משתמשים בתגיות כגון: "הדבר היחיד שמפריע לי להיות 'ווייט טראש' טהור, הוא חוסר המוטיבציה שלי."

עבור רבים מהאנשים האלה, חשבונות הטוויטר והפייסבוק מגדירים את זהותם. שם הם מציגים את עצמם לעולם. האתרים האלה משגשגים, בין השאר, כי הזהויות האחרות שלנו נחלשו – או כפי שמגדיר זאת הסוציולוגי זיגמונט באומן, נעשו "נזילות." בעבר, אנשים הגדירו את עצמם בעזרת המשרה, הכנסייה, האומה והמשפחה שלהם. אבל בימים אלה של חילוניות, אבטלה וגלובליזציה, כשיותר אנשים מתמיד חיים לבדם, אנחנו כבר לא בטוחים כל כך מי אנחנו.

Copyright The Financial Times Limited 2014

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סיימון קופר, Financial Times.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על משבר הזהות החדש

02
אור

המאמר הזה מתאר יפה את אובדן הזהות בימינו,
אבל אני חושב שאתה לא מגיע למסקנה הדכאונית המתבקשת - אנחנו למעשה כלום, אוסף של גופי בשר בחלל, חסרי זהות או משמעות אובייקטיבית.
כמובן שאפשר גם לראות זאת הפוך - שאנחנו מי שנרצה להיות, סך החוויות והזכרונות שלנו, כך שמה שמגדיר אותנו הם הקשרים שלנו עם אנשים ומה עשינו עם עצמנו במשך השנים.

03
מיכל שטאובר

אוסף של גופי בשר חסרי משמעות או זהות אובייקטיבית זאת מסקנה מתבקשת. אבל למה דכאונית? באותה מידה אתה יכול לראות אותה כמשחררת. אולי זאת הגאולה הכה מדוברת שנמצאת מתחת לאף כל הזמן? באובדן הזהות הדתית הלאומית והמעמדית יש איזו תקווה..

מאמר יפה ומרענן לטעמי. נשאה חן בעיני מאוד האמירה: "אנשים מפסיקים להיות העבודות שלהם. ולכן הם נאלצים למצוא זהויות חדשות".

אם זהותנו הייתה מסגרת העבדות שלנו, אולי טוב היה שתתנפץ החלל הדיכאוני או לא דכאוני שנותר בנפש הוא הריק שלתוכו (אולי) ייכנס תוכן מזוקק יותר.

מן משאלה כזו.