דיבורים על פי תהום

הֲתִזְכְּרוּ עוֹד? – אָנֹכִי לֹא שָׁכַחְתִּי –
בַּעֲלִיַּת קִיר, בְּתוֹךְ בֵּית-מִדְרָשׁ שׁוֹמֵם,
אֲנִי הָיִיתִי אַחֲרוֹן לָאַחֲרוֹנִים,
עַל-שְׂפָתַי פִּרְפְּרָה וָמֵתָה תְּפִלַּת אָבוֹת,
וּבְפִנַּת סֵתֶר שָׁם, עַל-יַד אֲרוֹנְכֶם,
לְעֵינַי דָּעַךְ כָּלִיל נֵר הַתָּמִיד.

לפני ארון הספרים -- חיים נחמן ביאליק

בטרם נתאסף אל שולחן הסדר ונשיר בצוותא את מנטרת החזרה הנצחית היהודית: "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", ראוי להרהר קמעה במשמעות הדברים -- באי הוודאות הקיומית המייסרת את עם ישראל עוד מימי קדם, ולבדוק את מידת ההלימה בין תפיסת המציאות הזו לבין המציאות עצמה. מחד, אין עוררין שההיסטוריה היהודית רצופה באיומים על עצם הקיום של העם, ואין מחלוקת שגם היום אנו ניצבים בפני איומים משמעותיים. מאידך, לא כל האיומים בעבר ובהווה ראויים לתואר הדרמטי 'איום קיומי', וספק אם מצוי בידינו כלי מדידה אובייקטיבי המאפשר לנו להבחין במדויק בין איומים קיומיים לאיומים שאינם כאלה. אם כך הם פני הדברים, על פי מה נקבע השיפוט שלנו, ומתי ניטה לחשוב שאיום כלשהו מהווה איום קיומי? החיבור הנוכחי בוחן את הטענה שתפיסת המציאות היהודית-ישראלית לוקה בעיוות משמעותי וסיסטמתי, ושההטיה החשיבתית הזו אינה אקראית ואינה מתקיימת יש מאין. את הזרקור אבקש להטיל על אחד החשודים העיקריים בעיוות תפיסת המציאות הקיומית – השפה בכלל, והשפה המטאפורית בפרט.

אוריאל אבולוף, במאמרו "על פי תהום", נדרש לשאלת ספק הקיום היהודי ומשתמש באבחנתו של הסופר מילן קונדרה לגבי "עמים קטנים" – אשר "עברו כולם, ברגע זה או אחר של תולדותיהם, דרך מסדרון המוות". אבולוף טוען שעם ישראל מתאים להגדרה של "עם קטן", כקהילה אתנו-לאומית החווה את קיומה כנתון בספק מתמיד. בניגוד לבני עמים אחרים, הרואים את קיומם כמובן מאליו ואינם טרודים כלל בשאלת הקיום הקולקטיבי, עמים קטנים חווים ספק קיומי כרוני ובלתי מרפה הצובע את תפיסת המציאות שלהם. ברוח דומה, הוגה הדעות שמעון ראבידוביץ מנתח את החרדה הקיומית עתיקת היומין של עם ישראל במאמרו "עם ההולך ומת" וכותב: "כמה דמויות לו לישראל בעולם , ודמות אחת לו לישראל בישראל: דמותו של שכיב מרע שאין שכיב מרעיותו פוסקת עולמית...חזר כל רואה בעם, נביא ואיש רוח על אותו יעוד-קץ, כולו מרדף אימים ומזהיר: ישראל אתה הולך ונמחה מעל פני האדמה, סופך להיות כלא-היה." ראבידוביץ מראה כיצד בכל דור ודור רואה ישראל את עצמו אחרון האחרונים אשר "שבט האחרית שלוח אליו" ומותירו "טבעת סיום בשלשלתה של אומה." אולם, התפיסה הזו של קץ כל הדורות עומדת בסתירה למציאות הקיומית עצמה: "עם ההולך וגווע, ההולך וכלה מן העולם ...ועומד וקיים." כיצד נישב את הפער בין הלך הרוח הקטסטרופלי לעובדת הקיום?

ספק קיומי קולקטיבי אינו משקף בהכרח את המציאות הקיומית אלא מהווה תופעה תפיסתית. ככזו אין הכרח שתהיה הלימה בין התפיסה הקיומית לבין המציאות הקיומית

ספק קיומי קולקטיבי אינו משקף בהכרח את המציאות הקיומית אלא מהווה תופעה תפיסתית. ככזו אין הכרח שתהיה הלימה בין התפיסה הקיומית לבין המציאות הקיומית. למשל, במחקרים שאני עורך עם שותפים דרום קוריאנים, ניכר שאזרחי דרום קוריאה אינם חווים את עצמת החרדה הקיומית הנחווית על ידי יהודים ישראלים, וזאת למרות שהם חיים בצלו של נשק גרעיני המצוי בידי שכנתם הצפונית הנוטה לתוקפנות בלתי צפויה. אולם, אין להסיק מכך שחרדה קיומית הינה אשליה חסרת שחר. אילו השוודים, למשל, היו תופסים עצמם כנתונים לאיום קיומי מתמיד, ניתן היה להתייחס לכך כאל דלוזיה – תפיסה של דבר שלא קיים במציאות. כאשר ישראלים, לעומת זאת, חווים חרדה קיומית, יש בהחלט דברים בגו. החרדה איננה משקפת בהכרח את מצב הדברים האובייקטיבי, אבל היא גם לא משוללת יסוד – תפיסת ספק הקיום, במקרה דנן, הינו פועל יוצא של מערכת יחסים דיאלקטית בין הפסיכולוגיה הקולקטיבית הלאומית ובין המציאות הקיומית עצמה.

חיילי נח״ל בקיבוץ אלמגור, אפריל 1964, השבוע לפני 50 שנה. צילום: אנתוני סטיוארט, ״גטי״

אם תפיסת המציאות הקיומית מגלמת בתוכה עיוות סיסטמטי היוצר פערים בין המציאות לבין תפיסתה של אותה המציאות, כיצד נוצר העיוות הזה ומה משפיע עליו? אין, כמובן, תשובה אחת לשאלה הזו וגורמים היסטוריים, תרבותיים, דתיים ופוליטיים בוודאי תורמים את תרומתם. ברם, אם נרצה לבודד מרכיב אחד המבטא את כל אותם הגורמים, גורם המשפיע בצורה ישירה אך לפעמים לא מודעת על תפיסת המציאות, מערכת ההמשגה המטאפורית שלנו תהיה מקום טוב להתחיל ממנו.

משמעות המטאפורה

בסרט "הדוור" (Il Postino) המשורר הצ'יליאני פאבלו נרודה מוגלה ממולדתו ונשלח לאי קטן ונידח בדרום איטליה, שם הוא פוגש במריו, הדוור הביישן וחולה האהבה ההולך שבי אחריו. הדוור המבקש ללמוד את סוד קסמו של נרודה שואל אותו "מהי מטאפורה?", ובמרוצת הזמן, משכלל את יכולתו להשתמש בשפה פיגורטיבית ומתעל את הידע החדש שלו לחיזורים נמרצים אחר ביאטריס היפה. דודתה המגוננת של ביאטריס מגלה את פתקי האהבה עתירי המטאפורות של מריו תחובים במחשופה ומטיחה בה: "במיטה אין הבדל בין משורר, כומר, או אפילו קומוניסט!...מילים הן הדבר הנורא מכל!"

אז מהי באמת מטאפורה והאם בכוחה לכוון לא רק את ליבם של אוהבים אלא אף להשפיע על התפיסה העצמית של קולקטיב שלם? מאז אריסטו, התשובה השכיחה לשאלה הזאת הייתה, לא. המטאפורה נתפסה כאמצעי רטורי בלבד, קישוט לשוני, תבלין המטבל את השפה המאפשר לסופרים ומשוררים ליצור יצירה אסטטית יותר. אולם, היו שחלקו על הגישה הזו וסברו שקיים קשר הדוק בין שפה לחשיבה. לדוגמה, הפילוסוף הגרמני וילהלם ון המבולט, גרס בתחילת המאה ה-19 שעושרה של השפה מהווה מדד למורכבותה של התרבות, ושתרבויות בעלות שפה מורכבת הן תרבויות מפותחות יותר (כמו התרבות הגרמנית, כמובן). רק במאה ה-20 היכה שורש הקשר בין שפה וחשיבה, והוגי דעות שונים, בהם לודוויג ויטגינשטיין, החלו להתייחס ברצינות לאפשרות שהשפה מגדירה את גבולות המחשבה (קרי, דטרמיניזם לשוני).

על פי ויטגינשטיין, כשם שהעולם מציית לחוקי הלוגיקה, כך גם השפה שבויה באותם החוקים. מכאן הוא הסיק מסקנה נועזת -- לא תיתכן חשיבה מעבר לגבולות השפה. על בסיס הרעיון הזה, אדוארד ספיר ותלמידו בנג'מין וורף ניסחו השערה: קיים קשר הדוק בין הקטיגוריות הלשוניות הקיימות בשפה בה אדם מדבר, לבין היכולת שלו להבין את העולם. לפיכך, ניתן לומר ששני אנשים הדוברים שפות שונות והמתארים בשפתם את אותה התופעה, יחשבו על התופעה ויבינו אותה באופן שונה. השערת ספיר-וורף היוותה צעד חשוב בהבנת הקשר בין שפה לחשיבה, בעיקר משום שהיא העבירה את הדיון מהשדה הפילוסופי לשדה האמפירי. למרבה האכזבה, מחקרים שנערכו בשנות ה-60 לא מצאו תימוכין להשערה, ומאז ועד שנות ה-80, הדטרמיניזם הלשוני נתפס כרעיון מופרך.

השינוי במעמדו של הדטרמיניזם הלשוני הורגש בתחילת שנות ה-80 כאשר התפתח עניין מדעי בפונקציה של השפה המטאפורית. המטאפורה קיבלה משמעות פונקציונלית בהגדרתה כתחבולה לשונית שבה מאירים דבר אחד בתכונותיו של דבר אחר, ונשאלה השאלה: מדוע אנו זקוקים לאמצעי הלשוני הזה? אם במשך אלפי שנים המטאפורה נתפסה כאמצעי רטורי ותו לא, כעת התפיסה הזו השתנתה ומוסכם על הכל שלמטאפורה יש פונקציה משמעותית בתקשורת בינאישית בלפחות שלושה אופנים: מטאפורה יכולה להאיר דבר ידוע באור חדש. לדוגמה, נוכל לתאר משבר בקריירה כירידה מוחלטת מהפסים או כעיקול בדרך, כאשר בחירה במטאפורה אחת על פני רעותה תעביר לבן שיחנו מסר שונה בתכלית. היא יכולה גם להסביר את הבלתי ידוע על ידי הידוע. פרויד, למשל, דימה את הנפש למנוע קיטור דבר שאפשר לו להסביר ביתר קלות את טענתו השנויה במחלוקת שאנרגיה נפשית כלואה בתוך המערכת ומבקשת להשתחרר, וכאשר לא ניתן לשחרר את הלחץ (דחפים מיניים ותוקפניים) במקום אחד הוא יבקש להשתחרר במקום אחר (סובלימציה באמצעות יצירתיות, למשל). המטאפורה גם מעניקה חיות ודינמיקה לתופעות שהיא מתארת ועושה זאת באופן חסכוני וקומפקטי. כאשר טשרניחובסקי מתאר את אהובתו "כעקבות בת-גלים על גבי תל-חול שלאחר הכרית", הוא מעביר דרך מספר מועט של מילים חוויה ויזואלית, רגשית, וארוטית רבת עוצמה.

לשנות את העולם

האם הפונקציה של מטאפורה מסתכם בתקשורת בינאישית או שיש בכוחה לשנות את התודעה כפי שסברו חסידי הדטרמיניזם הלשוני? בשלושים השנים האחרונות המחקר מראה ששפה מטאפורית אינה רק דרך אפקטיבית להעביר מסרים, ושמטאפורה יכולה אפילו לשנות את הדרך שבה אנו חושבים ומכאן גם להשפיע על ההתנהגות שלנו. אבי הגישה החדשה הוא ג'ורג' לייקוף, חוקר שפה וקוגניציה, הטוען שהשפה המטאפורית ראויה לתשומת לב מיוחדת מפני שהיא מהווה אשנב למערכת ההמשגה שלנו. מערכת ההמשגה הינה מערכת לא מודעת, בדרך כלל, הפועלת לעשות סדר בעולמנו ולעזור לנו להבין את החדש על בסיס המוכר והידוע. על פי לייקוף, המטאפורה הינה ביטוי שפתי של מערכת ההמשגה שכן במהותה היא מאפשרת לנו להבין ולחוות דבר אחד על בסיס הידע שלנו לגבי דבר אחר, כאשר הקשר בין שני התחומים עשוי להיות רופף עד לא קיים.

כדי להדגים זאת, לייקוף בוחר באחת המטאפורות השגורות ביותר בפינו – ויכוח הוא מלחמה. הצימוד הזה כה שכיח וטריוויאלי, עד כי איננו שמים לב לכך שמדובר במטאפורה בלבד, ולא בתיאור המציאות. כאשר ממשיגים ויכוח כמלחמה, המסגרת התודעתית הינה של מנצחים ומפסידים. ואז, אנו תוקפים את עמדת היריב ומתבצרים בעמדה שלנו, נותנים מכה ניצחת ומפילים את היריב על הקרשים, מכניסים אותו למגננה או סופגים מתקפת נגד ומובסים. כשוויכוח מדומה למלחמה, אנו לא רק מתארים את המציאות, אנו משנים את האופן בו אנו מבינים את המציאות ואת הדרך שבה נתנהג באותה המציאות. ההמשגה של ויכוח כמלחמה מעצבת את המוטיבציות שלנו בתוך הוויכוח. במקרה כזה, אנו לא מתווכחים כדי להגיע אל האמת, אלא כדי לנצח, והנושא עליו נסוב הוויכוח הופך למשני לצדדים הניצים עצמם ולמאבק ביניהם.

בתרבות המערבית האהבה מדומה פעמים רבות לטירוף "היא משגעת אותי", לכישוף, "היא כישפה אותי" או למחלה "אני חולה עליה". כשאהבה היא טירוף, כישוף או מחלה האוהב הוא קורבן פסיבי לכח חיצוני שאין לו שליטה עליו

האם הקשר הגורדי בין ויכוח למלחמה הוא מחוייב המציאות? מה היה קורה אילו היינו מדמים ויכוח לריקוד? ריקוד כמו ויכוח מתחיל מדיסהרמוניה וחוסר התאמה בין תנועות שני הצדדים. המטרה של ויכוח כריקוד היא לשפר את ההבנה עם האחר, ליצור יצירה אסטטית משותפת ובעלת ערך המהווה סינתזה בין עמדות שני הצדדים. בריקוד, בניגוד למלחמה, כשאחד הצדדים נופל אין מדובר בניצחון כי אם בהפסד הדדי, ולכן בוויכוח כריקוד היחס לאחר הוא כאל שותף מחשבתי ולא כאל אויב שיש להשקיט. בתרבות שבה ויכוח נתפס כמלחמה אנשים, מבלי משים, חושבים ומתנהגים כאילו היו בשדה הקרב ואינם ערים אפילו לאפשרות שיכול להיות אחרת.

גם את האהבה אנו מבינים בהתאם למטאפורות השגורות בפינו, והאופן בו אנו אוהבים מושפע מההמשגה של מושג האהבה. בתרבות המערבית האהבה מדומה פעמים רבות לטירוף "היא משגעת אותי", לכישוף, "היא כישפה אותי" או למחלה "אני חולה עליה". כשאהבה היא טירוף, כישוף או מחלה האוהב הוא קורבן פסיבי לכח חיצוני שאין לו שליטה עליו. במקרה כזה, האהבה עצמה היא בלתי נשלטת, "רשפיה רשפי אש", והאוהב אחוז הטירוף אינו אחראי למעשיו. ומה קורה כשהקסם פג? כמו באגדות שבהן הכרכרה חוזרת להיות דלעת והנסיכה צפרדע, כשפג קסם האהבה, אין אלא לקבל את הדין ולסיים את הקשר. הפסיכולוג ואיש אסכולת פרנקפורט אריך פרום, הבין את האהבה באופן שונה בתכלית, ובספרו "אומנות האהבה" כותב: "האהבה היא אמנות... אם ברצוננו ללמוד הלכות אהבה, עלינו לפתוח באותה דרך שבה אנו פותחים ברצותנו ללמוד כל אמנות אחרת, נניח מוסיקה, ציור, נגרות או אמנות הרפואה וההנדסה". כשאהבה מומשגת כאומנות, הדרך שבה אנו אוהבים משתנה בהתאם.

אומנות היא עשייה אקטיבית ולא קסם שמתרחש מאליו. יצירה של אומנות דורשת שיתוף פעולה, השקעה ומחוייבות. היא דורשת סבלנות, התמדה, והבנה שתסכולים הם חלק אינהרנטי מהתהליך ושצריך לדעת להתמודד איתם. כאשר יצירה משותפת של אומנות היא המטאפורה המכתיבה את תפיסת האהבה, ברור לשני הצדדים שהאהבה מצריכה השקעה מתמדת ושבעיות באהבה אינן מבטאות בהכרח כישוף שהתפוגג או מחלה שחלפה.

מטאפורות קיומיות

ומה למטאפורה ולספק הקיום היהודי? האם החשיבה שלנו אודות המציאות שאנו חיים בה מושפעת מהשיח המטאפורי שסביבנו? נחזור עתה לאבולוף, לעמים קטנים, ולתפיסת המציאות הישראלית-יהודית של ישיבה על פי תהום, ונשאל האם ישנה אינדיקציה כלשהי שישראלים רואים עצמם כיושבים על קצה מצוק, או שמא המטאפורה הזו היא מנת חלקם של הוגי דעות, סופרים ומשוררים בלבד? במידה ואנו אכן ממשיגים את המציאות שלנו כישיבה על קצה המצוק הקיומי, מהן ההשלכות של תפיסת המציאות הזו? ההשלכה הבסיסית ביותר של המשגת המציאות הקיומית שלנו כישיבה על קצה מצוק היא חוסר דיפרנציאציה בין איומים שונים, כיוון שעל קצה המצוק, כל איום הוא קיומי -- דין דחיפה כדין פצצה – שניהם ישליכו אותנו אל מעבר לקצה. די בחיפוש מהיר בגוגל כדי למצוא תימוכין לטענה שהמנטליות הישראלית מושפעת ממטאפורת המצוק הקיומי, ולהבחין עד מהרה שבדגל הסכנה הקיומית כולם אוהבים לנפנף עד שהפך למטבע לשון שחוק, וכל איום קטן כגדול מקבל מייד את התוית "איום קיומי": ההתנחלויות הן סכנה קיומית, וכך גם הויתור עליהן, המצב הדמוגרפי הוא סכנה קיומית וכמובן שגם הגרעין האיראני. החרם ההולך ומתבשל נגד ישראל מהווה סכנה קיומית, אבל ההתרפסות בפני העולם מהווה סכנה קיומית גדולה אף יותר, הטרור מהווה סכנה קיומית וכך גם מפלס הכנרת. יונה יהב, ראש עיריית חיפה, מתריע שבניה למגורים באיזור המרכז בלבד זו סכנה קיומית, ואילו יוג'ין קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, מזהיר ששיעורי ההשתתפות הנמוכים בתעסוקה בישראל הינה סכנה קיומית.

המשגת המציאות כישיבה על קצה המצוק לא מאפשרת דיפרנציאציה בין איומים: משט טורקי, מרטין שולץ הגרמני, כל התרסה או ביקורת נתפסות כלא פחות מסכנה קיומית

שמעון בוכריס, מפקדה לשעבר של יחידה 8200, סבור שהסוף עלול להגיע דווקא מהאינטרנט ומתריע שלוחמת הסייבר מהווה איום קיומי על ישראל. אלי ישי טרוד יותר מפלישה בשר ודם וקובע שהמסתננים מאפריקה הם סכנה קיומית. אולם, לא די בשמירה על הגבולות הפיסיים והסיברנטיים, כי הסכנה הקיומית אורבת גם מבפנים, ופרופ' דן בן דוד, ראש מרכז טאוב, מזהיר שהפערים החברתיים מהוויים סכנה קיומית. ההתבוללות היא כמובן סכנה קיומית לעם היהודי כולו, וכך גם הבדואים, החרדים והשמאלנים – תלוי את מי אתה שואל. אין תימה, איפוא, שהעם היושב בציון אחוז חרדה קיומית, שהרי ברור מכל זאת שהקיום שלנו כעם תלוי על בלימה, ושדי בבניית דירות לא מבוקרת במרכז הארץ, או בעוד כמה מסתננים מאפריקה כדי להעמיד את כל המפעל הציוני בספק.

בערב יום העצמאות ה-60 של מדינת ישראל, דוד גרוסמן ציין את הפער הבלתי נתפס בין עוצמתה של ישראל ובין תחושת השבריריות של תושביה החווים עצמם כיושבים על קצה המצוק הקיומי. ישראל, על פי גרוסמן, היא קהילה פוסט-טראומטית המתקשה להבחין בין איומים אמיתיים לבין הדים של טראומות היסטוריות.

המשגת המציאות כישיבה על קצה המצוק, אם כן, לא מאפשרת דיפרנציאציה בין איומים: משט טורקי, מרטין שולץ הגרמני, כל התרסה או ביקורת נתפסות כלא פחות מסכנה קיומית. אם לא די בכך, על קצה המצוק הקיומי זמן התגובה הוא קריטי ואין זמן להתלבטויות, לכן צריך לפעול עכשיו ומהר ואת השאלות לשאול אחר כך. על קצה המצוק הקיומי אי אפשר לקחת סיכונים ויש להתייחס לכל אפשרות של איום כאל איום מוחשי. מצבים עמומים ולא ברורים יתפסו מייד כמאיימים כיוון שמוטב לשגות ולחשוב שמישהו מהווה איום כאשר למעשה הוא לא, מאשר לבצע את הטעות הפטאלית ולחשוב שמצב מאיים איננו כזה. על קצה המצוק הקיומי עוצמת התגובה תהיה חזקה ביותר על מנת לוודא שהסכנה הוסרה במלואה, ותהיה גם הצדקה מוסרית מלאה לכל פעולה, שכן על קצה המצוק מדובר בלהיות או לחדול וכל אמצעי מקדש את מטרת ההשרדות הקולקטיבית. על קצה המצוק הקיומי האחר הוא בלתי נסבל, במיוחד כאשר האחר הוא בן הקבוצה המחזיק בדעה שונה אודות המציאות. כאשר כל סקטור בחברה הישראלית סבור שהקבוצות האחרות מאיימות על עצם הקיום, אין זה מפתיע שערכים של פלורליזם, סובלנות וכבוד לזולת אינם נפוצים במחוזותינו, ושהשיח הציבורי והפוליטי בישראל מאופיין באלימות.

ילד פלסטיני מביט בים התיכון במחנה רפיח, אוגוסט 2005. צילום: סיריל לה-טורנר, ״גמא-ראפו״

את המציאות הקיומית הישראלית ניתן להמשיג גם בעזרת מטאפורה אחרת, החביבה במיוחד על שר הביטחון לשעבר אהוד ברק. אליבא ד׳ברק, ישראל איננה אלא וילה בג'ונגל. בדומה למטאפורה של קצה המצוק הקיומי, גם בווילה בג'ונגל יש תחושה כללית של איום. אבל כאן מסתיים הדמיון בין השניים כי בעוד שעל קצה המצוק אנו עומדים חשופים ברוח ללא מגן או מסתור, בוילה המצב שונה בתכלית. בוילה אנו מוסתרים מאחורי חומה ובריח, שומרים מופקדים על החומות, ואולי אפילו יכולים היינו להרגיש בטוחים בתוך המבצר שלנו אלמלא הג'ונגל. איתרע מזלנו והווילה היפה, הבטוחה והמשגשגת שלנו נתונה בתוך ג'ונגל פראי הרוחש חיות אדם פרימיטיביות ולא מתורבתות המאיימות לחדור אל הווילה ולהחריב את פינת האלוהים הקטנה שהקמנו.

אם נמשיג את מצבה הקיומי של ישראל לווילה בג'ונגל, אז יש בהחלט במה להתגאות: הצלחה, שגשוג, קדמה, נאורות – אירופה ממש בלב המזרח התיכון. עם זאת, הוילה מוקפת בילידים צמאי דם שאין לנו עמם דבר: לא ערכים, לא תרבות, לא שיח ושיג. כשכך אנו ממשיגים את המציאות הקיומית שלנו המסקנה המתבקשת היא שאין פרטנר. אמנם הדימוי של וילה בג'ונגל רשום על שם אהוד ברק, אבל לרעיון זה ישנם שורשים מוקדמים יותר. הרצל ראה במדינת היהודים חלק מהחומה של אירופה נגד אסיה – חיל חלוץ של התרבות נגד הברבריות. יש לציין, שלמרות הדמיון הסמנטי, קיר הברזל של ז'בוטינסקי אינו מבטא את אותו הרעיון. הוא אינו רואה בציונות שלוחה של אירופה ואינו תופס את הערבים כברבריים. בעוד שהוילה של ברק והחומה של הרצל מהווים נטע זר שהגיע מארץ רחוקה ואינו שייך למקום, ומבטאים בכך, כנראה שלא במשים, עמדה קולוניאליסטית ואוריינטאליסטית, קיר הברזל של ז'בוטינסקי חוטא בכך פחות.

עטיפת הספר ״דנידין במלחמת ששת הימים״ של און שריג (שרגא גפני), 1968

האם מוכרחים להמשיג את מציאותה הקיומית של ישראל להתגוננות בפני איום חיצוני שנגזר עלינו, שאין לנו שליטה עליו, ושלא נותר לנו אלא להדוף אותו? האלוף (במיל') גיורא איילנד, שעמד בראש ועדת הבדיקה הצבאית לאירועי המשט בעזה סבור אחרת. לתפיסתו, "מדינת ישראל מתנהלת כאדם שהולך בחושך. יש לו פנס, אבל הוא לא מדליק אותו. אחר-כך הוא נתקל באבן ונופל. ורק כשהאף שלו תקוע באדמה, הוא שואל 'איך אני יוצא מזה'". הדימוי שבוחר איילנד מבטא מציאות שונה בתכלית מהדימוי של קצה המצוק ושל וילה בג'ונגל. האיומים בדימוי של איילנד קיימים, אבל ניתן לזהות אותם מבעוד מועד ואפשר להמנע מהם – המפגש עם האיום אינו מחוייב המציאות. יש לנו אפילו את הכלים הדרושים (פנס) לזיהוי האיומים מראש ולהתארגנות מולם, אבל משום מה אנחנו בוחרים לא להשתמש בכלים שברשותנו ובמקום זאת מאלתרים תגובה חפוזה לאיום רק לאחר שנתקלנו בו.

הדימוי של איילנד הינו דימוי שחף מהמטען ההיסטורי המעיק של הדימויים האחרים, ופרספקטיבת הזמן שלו ממוקדת עתיד ולא עבר – נא להדליק את הפנס ולהמנע ממכשולים שלא מוכרחים להתקל בהם. גם יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר משתמש בעולם דימויים דומה כאשר הוא מתריע שיש לשנות כיוון וללכת בדרך חדשה לפני שנגיע לנקודת האל-חזור. הוא גם מוחה נגד מטאפורות העושות טריוויאליזציה של המציאות הקיומית כמו זו של נפתלי בנט הרואה בסכסוך עם הפלסטינים לא יותר מאשר "רסיס בישבן." המשגת המציאות של איילנד ודיסקין מציעה נקודת מבט לא שגרתית: לא כל האיומים הם בלתי נמנעים, ומכאן שלא כולם איומים קיומיים. יתרה מזו, ההגה מצוי בידיים שלנו. על קצה המצוק ובתוך הוילה בג'ונגל אנחנו ריאקטיבים – מחכים שמשהו יקרה ואז מגיבים. במנהרה של איילנד ובמטאפורה נוספת שנעשה בה לעיתים שימוש -- ספינה השועטת לכיוון קרחון -- יש לנו אפשרות להיות פרו-אקטיביים, להקדים תרופה למכה ולהסיט את ההגאים מהסכנה. ההמשגה הזו של המציאות פועלת נגד הקבעון המחשבתי וכח האנרציה כיוון שבמהותה היא אומרת שאנו מתקדמים אל עבר סכנה, הסכנה אינה גזרת גורל, ושיש צורך לשנות את החשיבה, לשנות כיוון וללכת בדרך אחרת.

ומה לגבי שכנינו הפלסטינים? האם גם להם מטאפורות קיומיות המעצבות את תפיסת עולמם? השם חנדל'ה, המצלצל באוזנינו כשם חיבה יידישאי שאיזו סבתא מדור קודם כינתה בו את נכדתה, רחוק שנות אור מהאסוציאציה הראשונית הזו. חנדל'ה הוא שמו של דמות שצייר המאייר הפלסטיני נאג'י אל עלי, אשר נרצח בנסיבות מיסתוריות בלונדון בשנות השמונים. חנדל'ה הוא ילד בן עשר – בן גילו של אל עלי, כאשר נאלץ לעזוב את ביתו בירושלים ב-48. הוא עומד כשגבו אל הצופה, יחף, לבוש בלויים, שערותיו סומרות וידיו שלובות מאחורי הגב במפגן של סירוב. חנדל'ה לא יראה את פניו לקהל וגם לא יגדל עד אשר תשוחרר פלסטין. ככזה, הוא קיים במציאות על טבעית שבו הזמן עוצר מלכת, וזאת כיוון שהמציאות, על פי המטאפורה הזאת היא עצמה לא טבעית ולא נורמלית . כשהסדר ישוב על כנו, וחנדל'ה ישוב לביתו אז יסובב את פניו וימשיך להתפתח, וכל אותם השנים מ-48 ועד לנקודת הזמן הזו יהיו כלא היו.

ההמשגה הרווחת של המציאות הישראלית כקיום על קצה המצוק היא תפיסה שספק אם היא אכן משקפת את מצבה האמיתי של ישראל, והיא בוודאי תפיסה שאינה מאפשרת את הגמישות הנדרשת כדי להגיב לאתגרים ולאיומים בצורה מחושבת

אם חנדל'ה מייצג את המציאות הקיומית של העם הפלסטיני, מה זה אומר על מערכת ההמשגה הפלסטינית ועל האופן בו הם תופסים את עצמם? הילד הנצחי, הזועם, הסרבן שידיו קפוצות מאחורי גבו, קפוא בזמן ומסרב לגדול אך גאה ובעל נחישות רבה ויכולת עמידה. כיצד נגיע איתו לדין ודברים? מנקודת המבט הישראלית, העמדה של חנדל'ה היא בעייתית משום שהיא מציגה עמדה סרבנית נוקשה, לא פשרנית ואפילו ילדותית בדחייה שלה את המציאות. ברור ששלום אמיתי בין ישראלים לפלסטינים מחייב שחנדל'ה יתבגר, יתפשר ויסובב את פניו אלינו. כאשר העם היושב על קצה המצוק הקיומי נתקל בחנדל'ה הזועם, אין כמעט סיכוי ששני הצדדים יבינו אחד את השני. מנקודת המבט של קצה המצוק, חנדל'ה נתפס כאיום ואין מקום לאמפתיה כלפיו. ואילו חנדל'ה המביט מעלה אל הישראלי רב העוצמה השולט בו, לא מסוגל לראות את המצוק ולא יכול להבין את התפיסה הישראלית המאויימת תדיר. הוא לא יכול אלא לתפוס את החרדה הזו כמניפולציה לא אותנטית שאינה משקפת באמת את התפיסה העצמית היהודית-ישראלית.

אם כן, השפה המטאפורית שאנו משתמשים בה כדי להמחיש את מצבנו הקיומי איננה שפה תיאורית בלבד אלא שפה שיש בה כדי לעצב את החשיבה שלנו. כאשר אנו אומרים "גבולות אושוויץ", "אפרטהייד", "סלע קיומנו", או "סרטן המאיים לכלותינו", אנו לא רק מתארים מציאות. אנו מעצבים את האופן בו אנו ואחרים תופסים את אותה המציאות. ההמשגה הרווחת של המציאות הישראלית כקיום על קצה המצוק היא תפיסה שספק אם היא אכן משקפת את מצבה האמיתי של ישראל, והיא בוודאי תפיסה שאינה מאפשרת את הגמישות הנדרשת כדי להגיב לאתגרים ולאיומים בצורה מחושבת. אם פעמוני האזעקה מיאנו לצלצל בראשם של אבותינו בניכר, אז הם מצלצלים ללא הרף בראשינו היום אל מול כל איום, ובתגובה פוסט-טראומטית טיפוסית נוטים אנו לראות צל הרים כהרים. הקיפאון שיוצרת החרדה הקיומית יכול להגביר באופן פרדוקסלי את הסכנות האורבות לנו, דבר המחזק את החרדה הקיומית ומותיר אותנו להסתחרר בספירלה שנדמה שאין ממנה מוצא. כמו שהמטאפורה הקיומית יכולה לארגן את החשיבה ולהאיר את המציאות באור חדש, כך היא יכולה גם להיות כלוב חשיבתי מגביל. ייתכן והגיע העת למצוא מטאפורות קיומיות חדשות הממשיגות את ההווה המורכב ולא את העבר הטראומטי, ואפשר שנמצא מעט השראה לכך מדבריו של אחד העם במאמרו עבר ועתיד: "האיש ההולך למות, מות ימות וכל תקוותיו לעתיד אינן יכולות לפדותו מיד שאול; אבל העם שפתיל חייו רוחני הוא וחוקי הפיסיולוגיה לא ישימו קצבה לשנותיו וקץ לכוחותיו, אם צלחה לו להביא אל תוך ה"אני" שלו את יסוד העתיד , ואפילו רק בתמונת תקווה דמיונית בלבד, הרי מצא לו בזה סם חיים".

המאמר הינו חלק ממחקר של המחבר הממומן על ידי הקרן הלאומית למדע.