ביקור בעיירת הגבול

הרכבת לפורטבו ריקה למדי. קו R11 של רשת הרכבות האיזורית של קטלוניה יוצא מ-Sants, התחנה המרכזית העצומה של ברצלונה, אוסף ומוריד נוסעי פרברים בדרכו צפונה, ומגיע כעבור כמעט שלוש שעות של שקשוק לפורטבו. הרמקולים ברכבת הישנה לא פועלים כשורה וקשה לשמוע את הכריזות על התחנות שבדרך, אך הן ממילא נעשות בקטלונית מהומהמת. במושב מימין יושבת אישה צעירה, שמאשרת שזו אמנם הרכבת לפורטבו, אבל התחנה עוד רחוקה. הקרון נותר בתפוסה מינימלית. היחיד שהפר את הרעש המונוטוני של חיכוך הרכבת בפסים היה גבר חסר מנוחה, שמדי פעם יצא לעשן במרחב הלא-ממושטר שמחבר בין הקרונות. רק דלת אחת מהשלוש שהותקנו בקרון פעלה. עברנו לקרון אחר, שבו היו אב ובת ומישהי שעשויה היתה להיות האם, אבל גם לא. הם דיברו צרפתית קולנית והתחרו בהתעמלות מכשירים מאולתרת: נתלו על מוטות המתכת שבגג הקרון כאילו היו מתח ומדדו זמנים. שבנו לקרון הנכה שלנו. בניגוד למטוסים ובמיוחד שדות תעופה - הפסאז׳ים של המאה ה-21, שתכליתם להעביר אדם ממקום למקום בלי שיחול כל שינוי ברקע - רכבות וספינות מכתיבות קצב איטי. בתקופה שבה טיסות לואו-קוסט מרשתות את אירופה ומאחדות אותה גם באוויר, הנסיעה ברכבות איזוריות היא תענוג מפוקפק לעיתים, ששמור לנטולי רכב, למי שהזמן שלהם לא שווה כסף, אלא להיפך. הגענו אל תחנת הרכבת ההיסטורית של פורטבו, שנבנתה כדי לעורר במבקר תחושה חגיגית ומלאת כבוד לקידמה. צילומי ארכיון מגלים שלא הרבה השתנה ה מאז הוקמה, ב-1929: מנהרה חצובה בהר, שפסי הרכבת שהונחו לאורכה מקורים בחיפוי מתכת מרהיב. ירדנו בתחנה הנטושה כמעט לבדנו, צעדנו לאורך הרציפים וחיפשנו אחר שילוט לטובת תיירי וולטר בנימין / דני קרוון. לא מצאנו דבר.

קזבלנקה צפון-מערבית

איך נראתה העיירה שבמחוז ז׳ירונה לפני 70 שנה בדיוק? מהסיפורים אפשר לדמיין את פורטבו של שנות השלושים של המאה העשרים כמעין קזבלנקה צפון-מערבית. מספר התושבים בעיירה, שבקצה הצפון-מזרחי של הקוסטה בראווה ולמרגלות הפירנאים, היה אז בשיאו וכלל לא מעט מרגלים, מלשינים ואנשי גסטפו. כמו נקודת המוצא של בנימין וחבריו, באניולס סר מר (Banyuls sur Mer), גם בצד הספרדי משלחי היד העיקריים היו הברחות ודיג. כמה שנים לפני כן, בזמן מלחמת האזרחים, היתה פורטבו מעוז חשוב של הכוחות הרפובליקנים, שהעבירו דרכה אספקה והבריחו ציוד ואנשים. בתום המלחמה כמעט חצי מיליון רפובליקנים נמלטו דרך העיר המופגזת לצרפת. מחנות הריכוז שהמתינו להם מעבר להר שימשו אחר כך לכליאת יהודים ומתנגדי משטר - אלה שעשו את המסלול ההפוך כשברחו מהנאצים. יתכן שכמו ריק, גם בעל המלון בו בחר וולטר בנימין לשים קץ לחייו מילמל לעצמו פראפרזה בקטלונית על Of all the gin joints, in all the towns, in all the world, she walks into mine.  בית הקברות העירוני לא השתנה הרבה מאז שחנה ארנדט, ידידתו של בנימין, ביקרה בו ב-1941 בחיפוש אחר קברו. מאז 1945 טמון בנימין בקבר שיתופי ולא בתא קבורה ממוספר - נישה בקיר שמספרה 563 התחנה ניצבת בראש גבעה תלולה, כמו מקדש עתיק. גרם המדרגות הצר שמתפתל ממנה אל העיירה מוליך את המבקר עד השדרה המרכזית. ב-1992, עם ביטול הגבולות בין צרפת וספרד, מספר רב יחסית של תושבים שהועסקו בתחנת הגבול הסמוכה עזבו את העיירה והיא התרוקנה מיושביה. ב-20 השנים שחלפו חל מעט שיפור, אבל פורטבו עדיין מעוררת תחושה מלאכותית, כמו סט של סרט אחרי הקאט. באחר צהרים של יום ראשון בסוף הקיץ הרחובות ריקים, החנויות סגורות, בחוף אין הרבה מתרחצים והעיירה משרה תחושה עגמומית, למרות השמש והים. מרכז המידע לתיירים, ביתן קטן על הטיילת, סגור ושומם. מול החוף פעורים בתי הקפה הגדולים, ממתינים לתיירים שלא הגיעו; רק מזנון קטן שמשקיף לחוף מפגין מעט חיוניות: הוא משרת מקומיים ומציע תפריט מהודק - קלאמרי מטוגן וקפה או בירה בחצי המחיר מזה שיגבו תמורתם המסעדות ממול.

האנדרטה לזכרו של וולטר בנימין מאת דני קרוון. צילום: לירון מילשטיין

סביר להניח שלא רבים קראו את כתביו שם, בעיירת הגבול שעל החוף, שרחוקה מהציוויליזציה הקרובה ביותר - ברצלונה - 180 ק״מ ושנות אור. אפשר שבעיני אדם כמו בנימין, תושב המטרופולינים פריז וברלין, היא נדמתה לא לשער ימי לעולם חדש, אלא לסופו של העולם המוכר; התהום שאליה נופלים כאשר מטפסים על הפירנאים. מאז, פורטבו מנהלת עם בנימין יחסים קורקטיים ותועלתניים ומנציחה את זכרו למען כיבודים בינלאומיים. ב-1994 חנכו את האנדרטה שבנה דני קרוון, Passages שמה. ב-2005 ציינו 65 למות הפילוסוף והבטיחו להקים מוזיאון, שלוש שנים אחר כך הותקנה סמוך לאנדרטה מצלמת רשת. היא עדיין לא עובדת, אבל הצילום הפנורמי עשוי להשביע את סקרנותם של המסתפקים בדימויים וירטואליים. מי שמגיעים לפורטבו מוזמנים להתחקות אחר עקבותיו של בנימין בשני אופנים: המסלול ההררי משחזר את הדרך בת 10 הק״מ, בה צעדו הוא וחבריו במשך חצי יממה במעלה הפירנאים. שביל המבריחים הישן שופץ ב-2009 ולאורך שבעה ק״מ הוצבו שלטים לטובת המעריצים הספורטיביים. המסלול העירוני מחבר בין המקומות שבהם בילה את שעותיו האחרונות: תחנת הרכבת, שם הציג עצמו בפני הרשויות ונדון לגירוש למחרת; Hostal França דאז, שב-Avenida del General Mola, שם מת; ובית הקברות העירוני, בו הוא טמון ולידו האנדרטה. באתר האינטרנט הרשמי שהקימה העיר לזכרו אפשר למצוא מידע רב (אם כי בלתי מעודכן), אך השלטים המעטים שפזורים בעיר קשים לאיתור וכמותם האנדרטה עצמה. אנחנו גילינו אותה במקרה: פסענו על כביש הגישה החדש המוביל למרינה, תחום בין הסלעים הפראיים לבין הים. עצרנו להביט ומדי כמה דקות הצטדדנו כדי לפנות דרך למכוניות יוקרה, פעם צמוד אל הסלעים הגבוהים ופעם לחומה המפרידה בין הכביש לים. כשהרמנו את המבט ראינו פתאום את קָצֶהָ של האנדרטה מזדקר מעל פני הצוק.

"כמו לב פועם"

אותו קבר שיתופי, שאגב, אינו קבר אחים, כי אם מקום משכבן של כל אותן גופות ש״בעליהן״ החיים לא חידשו את תוקף השכירות של הנישה בקיר, מסומן במצבה מכובדת. על לוח השיש שבקידמתה חקוק בגרמנית ובספרדית ציטוט של בנימין: "לא קיים מסמך של התרבות שאינו, בו-בזמן, מסמך של ברבריות", מתוך המסה ״על מושג ההיסטוריה״ (הקיבוץ המאוחד, 1996).בנימין, חייו, אופן מותו והאנדרטה לזכרו, גורמים לאנשים ללכת על הקצה. אחד חצה את הפירנאים ברגל בלי לדעת את המסלול. אחר צעד קילומטרים רבים בגשם וברוח, כדי לחוש מה שחש בנימין ביומו האחרון. אנחנו הגענו אל העיר במיוחד, בדרכנו מוורשה לפורטוגל, אך המסע שלנו היה הרבה פחות אתגרי. לאחר טיפוס על צוק המשקיף לים הגענו אל פתח בית הקברות העירוני, זירת ההנצחה. הוא לא השתנה הרבה מאז שחנה ארנדט, ידידתו של בנימין, ביקרה בו ב-1941 בחפשה אחר קברו. מאז 1945 טמון בנימין בקבר שיתופי ולא בתא קבורה ממוספר - נישה בקיר שמספרה 563 - שיוחסה בטעות לד״ר (הקתולי) בנימין ולטר; האיש שלא היה שם ובכל זאת נותר שם לנצח.

האנדרטה לזכרו של בנימין מאת דני קרוון, מבט מלמטה. צילום: לירון מילשטיין

האנדרטה מחולקת לשלושה וממוקמת על אותו צוק. האלמנט המרכזי הוא גרם מדרגות ענק עשוי ברזל חלוד, שגולש בתלילות על פני הסלע ומפתה את המבקר לרדת אל מעבר חשוך. המנהרה המדורגת, שחלקה העליון מקורה בצמחיה מגובעת וחלקה התחתון פתוח לשמים, נחסמת בפתאומיות בלוח זכוכית עבה, שנקבע בזווית המעניקה למבקר אשליה שהוא תלוי מטרים ספורים מעל הים. על הזכוכית המפרידה בינינו לבין המרחב האינסופי של הים מופיע ציטוט מכתבי בנימין: ״כיבוד זכרם של אלמונים הוא משימה קשה יותר מכיבוד זכרם של בעלי שם. הרעיון של מבנה היסטורי מוקדש לזכרם של חסרי השם״. הקירות החמים מגוננים מפני השמש, חוסמים את הרוח הנושבת, משתיקים את רעש הגלים, מסתירים את העולם סביב וכופים ריכוז. כעת כל שנותר זה להסתובב ולחזור אחורה, לטפס למעלה. אבל כשנמצאים בתוך השריון הזה ומביטים בגלים אין שום חשק לחזור לאחור, לחיים. בראיון עבר סיפר לי קרוון, שרצה שהטבע יסמל את בנימין ואת סיפורו. מבחינתו, זו אינה אנדרטה, כי אם מחווה לפילוסוף הגולה. קרוון בחר את המיקום בעצמו, כיוון שרצה לגרום למבקרים לראות את המערבולת הגועשת במי הים ״כמו לב פועם״, ומעניקה פרשנות לתלאותיו של בנימין.

גבולות וגלות

תאודור אדורנו, אחד מידידיו של בנימין, טען בספרו ״מינימה מוראליה״, כי האינטלקטואל הגולה חייב להתנגד למבנה החיים כפי שהוא מובנה בחברה, וכי חלק מהותי מהיות אדם מוסרי מחייב אותו ״לא להרגיש בבית בביתו״. אדוארד סעיד מסביר במסה Reflections on Exile, כי ״הגולה יודע [ש]בתים הם תמיד ארעיים. גבולות ומכשולים, אשר סוגרים אותנו בתוך הבטחון של טריטוריה מוכרת, יכולים להפוך לכלא [...] גולים חוצים גבולות, שוברים מחסומים של מחשבה והתנסות״. לדבריו, לשיטתו של אדורנו, ״הבית האמיתי היחיד שזמין כעת, שביר ופגיע ככל שיהיה, נמצא בכתיבה״; בנימין ודאי היה חותם על הקביעה הזו. אותה יבשת שבשנות ה-30׳ וה-40׳ חוקקה ואכפה ביעילות מעוררת אימה חוקים ותקנות הגירה יש מאין, מתקשה היום להתמודד עם המהגרים הצובאים על חופיה ומבליעה את הבעיה מאחורי כנסים מקצועיים ובירוקרטיה אינסופית איזה שבר פנימי מתחולל בליבו של אדם שמולדתו מתנערת ממנו, רודפת אותו, עושה כל שביכולתה להשמיד אותו ואת כל מה שלו? איזה עתיד הוא מסוגל לדמיין? גלות היא אתגר רגשי ומנטלי כה גדול, שלרגע נדמה שרק אדם כמו בנימין - מין גורדויל שמנותק מההוויה החיצונית ומתקיים מליקוט מילים - יכול להתמודד איתה. הפליטים של היום תלושים אמנם כמותו, אך עמידים הרבה יותר. אולי כי מניעיהם פרגמטיים וכלכליים. הם נרדפים לאו דווקא בגין מוצאם או רעיונותיהם, אלא משום שהם רוצים חלק בחיי המערב. האם עתיד קפיטליסטי ורוד באוסטרליה, אירופה, קנדה או ישראל, במקום באיראן, סודאן או אפגניסטן, הוא תמריץ גדול יותר לחיים לעומת הרצון להשלים את פרויקט הפאסז׳ים, שאת כתב היד שלו ככל הנראה סחב עימו בנימין במסעו המאתגר? יתכן שהתשובה מסתתרת בקביעה הבדיעבדית של סעיד: ״האובדן של משהו שנותר מאחור לנצח תמיד חותר תחת ההישגים בגלות״, כתב.

אנגלוס נובוס מאת פאול קלי

"יש תמונה של קליי הנקראת אנגלוס נובוס [...] כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר. במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותן לרגליו. בלי ספק היה רוצה היה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל רוח סערה הנושבת מגן-העדן נסתבכה בכנפיו, והיא עזה כל-כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת", כתב בנימין בהשראת אחד החפצים היחידים שנותרו אחריו, והעתק שלו תלוי כעת במוזיאון ישראל בירושלים. בתערוכה שהוצגה ב-Haus der Kulturen der Welt בברלין לפני שנתיים, On Borders שמה, נכללה סדרת צילומים עגומים המתעדים פליטים שהגיעו לגרמניה ותקועים שנים במתקנים ממשלתיים. ״גבולות מציעים הגנה, מעניקים גושפנקא למלחמות, מגבילים את החירות או מאפשרים אותה״, נכתב באתר סוכנות OSTKREUZ, שאליה משתייכת הצלמת סיביל פנדט. לדבריה, ״חודשים, שנים ואפילו עשורים עשויים לחלוף בטרם תורשה להישאר או תגורש. האשמה אינה תמיד של הרשויות. פעמים רבות אלה המהגרים עצמם שמאריכים את תהליך בקשת המקלט - הם הורסים את הדרכונים שלהם, כי מישהו במדינתם אמר להם שזה יקל עליהם. אלה חיים לא קלים: אסור להם לעבוד, הם חייבים לחיות במוסדות ממשלתיים, רשאים לצאת רק לאיזורים מסוימים ומקבלים סיוע כספי נמוך למדי מהמדינה. בגרמניה חיים כיום (2011-12) כ-90 אלף אנשים שנמצאים פה ללא היתר. מחציתם חיים במצב העגום הזה כבר למעלה מעשור״.

מחוץ למרחב הציבורי 

ואמנם, במאה ה-21 אולי התהפך כיוון הבריחה, מאפריקה ואסיה לאירופה, אבל כמו שכתב בנימין, ״המסורת של המדוכאים מלמדת אותנו שמצב החירום שבתוכו אנו חיים איננו היוצא מן הכלל אלא הכלל״. אותה יבשת שבשנות ה-30׳ וה-40׳ חוקקה ואכפה ביעילות מעוררת אימה חוקים ותקנות הגירה יש מאין, מתקשה היום להתמודד עם המהגרים הצובאים על חופיה ומבליעה את הבעיה מאחורי כנסים מקצועיים ובירוקרטיה אינסופית. אותה יבשת מפורדת אז, הצליחה לשנע מיליוני בני אדם מצד אל צד; היום, כשהיא מאוחדת בהסכמים, אמנות ושיתופי פעולה מכל סוג שעולה על הדעת, מתקשה אירופה להגיע להסכמה בין-מדינתית על מדיניות הגירה ובקשת מקלט. בסרט התיעודי האוטופי The Right of Passage, שיצרו האמנים זאני בג ואוליבר רסלר, נחשפות כמה מהבעיות שמציבה סוגיית ההגירה בפני המערב. הסרט, שמתרחש רובו ככולו בברצלונה כולל ראיונות עם הפרופסורים האיטלקים סנדרו מצדרה ואנטוני נגרי ועם ד״ר אריאלה אזולאי. ״איננו יכולים לדמיין אזרחות גלובלית או כל רעיון אחר של אזרחות דינמית אם איננו חושבים על זה לא רק במונחים של חוק, אלא במונחים של כלכלה פוליטית של גופים שנעים ממקום למקום״, אומר הסוציולוג נגרי. מצדרה, המתמחה בתיאוריה פוליטית, משתף פעולה עם הפרופ׳ הצרפתי אטיין באליבר, בדיונים - מרתקים אך במובן מסוים חסרי תכלית - על אודות הגישה האירופית לגבולות, מהגרים וריבונות. לדברי באליבאר, ״הגחמה הבולטת ביותר של החברות הקפיטליסטיות של ימינו היא השימור של מדינת הלאום במצבה הנוכחי; מנגנון מלאכותי שיוצר ומשמר איזורים של אי-שיוויון פוליטי, חברתי וכלכלי״. הדברים האלה קורים כמובן בעולם כולו: באוסטרליה, שמדיניות ההגירה הקשוחה שלה גובה לא מעט חיי אדם; בגבול בין ארה״ב למקסיקו; וכמובן, בישראל. בארה״ב מגרשים את המהגרים בצורה פעילה: ״בין השנים 2005-10 אושרו כמעט אלף חוקים מדינתיים שמתייחסים להגירה בלתי חוקית. התוצאה: מספר המגורשים הכפיל את עצמו בין 2006-12 והסתכם ב-409 אלף איש״, דיווחה העיתונאית סוניה נאזאריו. בכתבה במגזין גרניקה, שסקרה את מצב המקסיקאים נטולי המסמכים בעיירה בדרום קרולינה, צוטטו שתי קרימינולוגיות אמריקאיות - ננסי וונדרס ומייגן מקדואל - שלדבריהן השריף של אריזונה, החלוצה בהעברת חוקי אנטי הגירה נוקשים, הוא המוציא לפועל של אסטרטגיות המשמוע הגלובליות. ״מתוך פחד להיתקל ברשויות או בטכנולוגיות המעקב שלהם, מתרחש תהליך של הפרדה מרצון של אנשים נטולי מסמכים. לתופעה הזו יש אפקט של ׳ניקוי׳ או ׳טיהור׳ המבטיח ש׳המרחב הציבורי׳ - פארקים, ספריות, רחובות ובתי חולים - יהיו זמינים במידה רבה רק עבור המיוחסים, אלה שאיתרע מזלם להיות אזרחים, אמידים והכי חשוב - לבנים״. בישראל, מדינה שבה כמעט לא קיימת שום זירה ציבורית לעריכת דיון פוליטי, המצב דומה, אם כי עד לאחרונה היה הרבה פחות מוסדר. שופטי בית המשפט העליון יצחק עמית ומרים נאור, אשר דחו באוקטובר האחרון את התיקון לחוק המסתננים שיזם בנימין נתניהו, עשו זאת באמצעות טיעונים של הומניות ורוח יהודית. עמית ציטט מספר בראשית: ״משהגיעו הללו אל גבולנו, חבולים בנפשם ובגופם, צריכים היינו לקבלם, לומר להם ׳יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ׳ (בראשית י"ח, ד), לחבוש את פצעיהם בגוף ובנפש, להתייחס אליהם ברוחב לב ובמידת החמלה [...] כך עשתה מדינת ישראל בעבר". ואילו נאור ציינה, כי "יכולה זאת להיות שעתה היפה של המדינה, שבמציאות שנכפתה עליה תשכיל למצוא פתרונות הומאניים, פתרונות התואמים לא רק את המשפט הבינלאומי אלא גם את התפישה היהודית״. בחודשים שחלפו מאז החליטה ממשלת ישראל שאין לא יכול - יש לא רוצה. נוסח החוק שונה מעט וכוננו נהלים ויחידות, שממלאים את חלל הפה בטעם עז של שיחדש. בנימין אולי התאבד, אבל הבנאליות השרירותית שדחפה אותו אל מותו שרירה וקיימת בכל מקום, מתובלת, כתמיד, בתאוות בצע ואדישות.

המשוטט לא טס

העיירה פורטבו, שסמוך אליה התאבד וולטר בנימין

קל למדי לנחש מה היה חושב בנימין המרקסיסט על המשבר הכלכלי בספרד, זה שבגינו, בין השאר, האנדרטה שלו מוזנחת, אך אינו מרתיע מהגרים שחולמים על ברצלונה. אבל מה היה חושב בנימין הרוחני על האנדרטה שלא מתחילה ולא נגמרת, משקיפה על מערבולת ימית וגלים שלא נחים לרגע? מה היה חושב בנימין היהודי על בית הקברות הנוצרי בו טמונה גופתו? ומה היה חושב מחבר ה-Passagenwerk על מסע העליה לרגל - במובן המילולי ביותר - אל קברו, על הצליינות החילונית שנוגדת את סגנונו של המשוטט? יש גבול למרחק שאליו יכולות לשאת אותך הרגליים ואולי בגללן המשוטט נטול מטרה ויעד סופי. אולי המסע הוא היעד יתכן שבנימין, שאפף את פורטבו בהילה לא לה והעניק לעיירה המסמורטטת הזו חיי נצח, היה שותף לצורך לאסוף חוויות, נופים ומראות - אותנטיות שלא מתווכת על ידי אחרים ודימויים. ההילה של נקודות הציון, מגעו של הברזל, חריקת האספלט, ההרים שמשתפלים אל הים, הרוח והשמש. ״אנו לא מתמקמים בתוכם, הם נכנסים לחיינו״, כמו שכתב במסה ״יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני״. ה-Passagenwerk שלנו ממשיך גם הוא, עם היסטוריה פרטית מלאה מקטעים: זכרונות, מקומות, אנשים, ציטוטים, תמונות, עצירות, חציות, קטעי מחשבה שנרשמים בפנקס קטן, הרהורים שלעולם לא יונצחו בכתב, תובנות תועות, מוטעות, מוטות. בלי נרטיב ברור, לעת עתה בלי מסקנות. המשוטט מעולם לא טס במטוס. הוא היה הולך רגל מושבע, וכך, מפאת מוגבלותו של כלי התחבורה שלו, צר היה עולמו, אם גם רחבים רעיונותיו. יש גבול למרחק שאליו יכולות לשאת אותך הרגליים ואולי בגללן המשוטט נטול מטרה ויעד סופי. אולי המסע הוא היעד, התמשכותו של הקו, היכולת לומר שזה כמו זה ולדעת שמלבד זיקות דקיקות ושקופות זה כלל לא מדויק, ממש כמו שהמערבולת שראה קרוון בפורטבו לפני שנים, אינה זו שראינו אנחנו. פורטבו היא תחנה בדרך, המסע אליה - טקס מעבר שטרם הושלם.