סוף רע הוא טוב יותר מסוף פתוח

אתם מכירים את התחושה: אתם עוקבים בשקיקה אחרי עלילה סבוכה ומרתקת. אתם נסחפים, מתרגשים ובעיקר סקרנים לגבי שאלה אחת מהדהדת: איך זה ייגמר? כשסיפור כזה, או למעשה כל סיפור אחר, נגמר בסימן שאלה, זה נחווה כדבר כמעט בלתי נסבל. מדוע כל כך קשה לנו לקבל סוף פתוח? מכיוון שכולנו סובלים מאפקט זייגרניק. בשנות ה-70, ביצעה הפסיכולוגית בלומה זייגרניק (על שמה קרויה התופעה) מספר ניסויים שבחנו זיכרון. היא גילתה שמוחנו זוכר באופן יותר מפורט ועקבי דברים שלא סיימנו וסיפורים עם סוף פתוח. את התופעה היא החלה לחקור בעקבות ממצאיו של הפסיכולוג קורט לוין, שמצא כי מלצרים זוכרים היטב את פרטי ההזמנה של שולחנות שטרם שילמו את החשבון וזמן קצר אחרי ששילמו אותם הם כבר התקשו להיזכר במנות.
זייגרניק ביצעה מספר ניסויים שבהם היא נתנה לנבדקים לבצע משימות. חלקם קיבלו מספיק זמן כדי לסיים אותן, ואילו לאחרים היא הפריעה במהלכן בטרם הספיקו לסיים. הנבדקים, כך היא גילתה, זכרו יותר ובמשך זמן רב יותר את המשימות שלא הספיקו לסיים בשל ההפרעה. לפיכך, מתברר, אנחנו חוזרים שוב ושוב במוחנו על אותן שיחות "קלואוז'ר" שלא הספקנו לקיים, מתחרטים על דברים שלא עשינו יותר משאנו זוכרים את הדברים שכן עשינו, ומתאבלים יותר על הדברים שלא נאמרו או נעשו מאשר על אובדנם של הדברים שכן קרו. זו גם הסיבה שניהול יומן יכול להרגיע את מוחנו, שמנסה לזכור את המשימות שטרם בוצעו. הצד השני, והחיובי של המטבע, הוא שניתן להשתמש בתופעה כדי לזכור חומר שנלמד למבחן. זייגרניק מצאה שאם קוטעים את רצף הלמידה בפעילות לא רלוונטית, נזכור טוב יותר את החומר הנלמד.

פרט מעניין זה התפרסם באלכסון ב