בחזרה לחרדה מהעתיד

אנחנו לא תמיד יכולים לקבל את מה שאנחנו רוצים, למשל כרטיסים להופעה של הרולינג סטונס;  ולפעמים אנחנו גם לא רוצים את מה שאנחנו מקבלים, או לא רוצים בכלל, לפחות כשזה נוגע לשינויים טכנולוגיים. למעשה, מסקר שערך מכון המחקר Pew נראה כי יש יחס הפוך בין הזמינות או ההסתברות של פיתוח טכנולוגי כלשהו ובין ההשקפה שלנו לגביו.

למרות שרוב המשיבים (59%) ענו שהם חושבים ששינויים טכנולוגיים ישפיעו על העתיד לטובה, הם הביעו דאגה כאשר נשאלו לגבי פיתוחים ספציפיים: 53% חושבים שמכשירים או שתלים שיציגו ללובשים אותם מידע, בסגנון גוגל גלאס, הם התפתחות שלילית; 65% מודאגים מהאפשרות של רובוטים שיטפלו בזקנים ו-63% לא רוצים לפתוח את המרחב האווירי של ארצות הברית לכלי טיס בלתי מאוישים.

בתשובה לשאלה פתוחה "אילו המצאות עתידניות הייתם רוצים שיהיו ברשותכם", התמה השנייה בפופולאריות שלה הייתה פיתוחים שישפיעו על הבריאות או על תוחלת החיים, ועם זאת 66% חושבים שלא טוב שהורים יוכלו להשפיע על הדנ"א של צאצאיהם לעתיד, טכנולוגיה שיכולה להביא לתוצאות אלה בדיוק, ו-72% לא מעוניינים בשתל מוחי שישפר את הזיכרון שלהם או היכולות המנטליות שלהם.

מקום נכבד ברשימת ההמצאות העתידניות המבוקשות תופסת המכונית המעופפת, אותה המצאה עתידנית קלאסית שלפי כל התחזיות הייתה אמורה להיות כאן מזמן. בכל סרט מדע בדיוני נידח הבטיחו לנו שבמילניום הנוכחי כבר נעוף בקלות ובסטייל ממקום למקום, אך בזמן שהמציאות הותירה מזמן מאחוריה חלק מהתחזיות מרחיקות הלכת של המדע הבדיוני, מכוניות מעופפות עדיין אין. ששה אחוזים מהאמריקאים עדיין לא ויתרו והם ציינו את המכונית המעופפת כהמצאה העתידנית שהיו מעוניינים בה ביותר. אבל למרות העניין הרב יחסית שהביעו המשיבים במכונית מעופפת, מחצית מהם לא מתכוונים אפילו לנסות לנסוע במכונית ללא נהג. פחות מחמישית מאמינים שנפתח יכולת לשלוט במזג האוויר במהלך חמישים השנה הבאות, אבל יותר משליש! מהציבור, לעומת זאת, מאמין שנלמד לשגר חפצים ממקום למקום באמצעות טלפורטציה.

מתבקש להעיר כאן גם לגבי ניסוח השאלות בסקר. כששואלים שאלה פתוחה, כמו לגבי ההמצאות העתידניות, סביר שאנשים יענו את הדבר הראשון שקופץ להם לראש, במקרה הזה בעיקר קלישאות של מדע בדיוני. לפעמים גם פשוט לא קופץ כלום. אולי אילו התבקשו לבחור מתוך רשימה התוצאות היו שונות. חלק מהשאלות גם מנוסח באופן מעורפל, למשל טלפורטציה מוגדרת כ"העברה של חפצים ממקום למקום בלי לגעת בהם באופן פיזי", הגדרה עלולה להתפרש כ"ללא מגע יד אדם". ומה אנשים מבינים כשאומרים להם כשכלי טייס בלתי מאוישים יוכלו לטוס בשמי ארה"ב? זה עלול להישמע כמו סצנת התקפה מאיזה מטריקס. ודאי גם היו מתקבלות תשובות שונות אם היו שואלים את הנסקרים אם זו תהיה התפתחות חיובית אם הורים יוכלו לשנות את הדנ"א של צאצאיהם כדי למנוע מחלות כרוניות, ולא כדי "ליצור צאצאים חכמים, בריאים או אתלטיים יותר".

בכל זאת, מעניין שהדברים שמפתים ביותר את הדמיון שלנו הם לאו דווקא דברים שנרצה לנסות. ייתכן שנתונים דמוגרפיים יכולים לעזור לנו להסביר את הסתירה בין התפיסה המוצהרת של הטכנולוגיה כ"טובה" והתשובות שמסמנות אותה כ"רעה". למשיבים בעלי הכנסה והשכלה גבוהות יותר יש נטייה לראות שינויים טכנולוגיים בחיוב. ששים וששה אחוזים מבוגרי הקולג' חושבים שהם מבשרים עתיד טוב יותר, בהשוואה לחמישים וששה אחוזים בלבד מאלה שאין להם תואר, ו-67% מבעלי הכנסה שנתית של 75,000 דולר או יותר בהשוואה ל-52% מבעלי הכנסה נמוכה מ-30,000 דולר. בעלי ההשכלה הגבוהה גם הביעו נכונות גבוהה יותר להתנסות בפיתוחים כמו מכונית ללא נהג או בשר שגדל במעבדה. ייתכן שההסבר טמון ברמת הידע של הנשאלים לגבי הנושא, ושהחרדה מפני העתיד נמוכה יותר אצל מי שמבינים את השינויים האלה בצורה טובה יותר; ייתכן  גם שאלה הם כבר אנשים שמסוגלים להתמודד עם שינויים טכנולוגיים ולכן לא חשים מאוימים. ואולי בעלי ההכנסה הנמוכה יודעים שהשינויים האלה אינם מיועדים עבורם, שהם ימשיכו לנסוע בתחבורה ציבורית כשמכוניות ללא נהג ואנשים עם שתלים יחלפו על פניהם. ואילו לשאלה אם מחשבים יוכלו ליצור אמנות באותה רמה של בני אדם, הייתה לבוגרי קולג' ובעלי הכנסה גבוהה נטייה חזקה יותר לחשוב שלא – אולי כי הם אלה שיוצרים את האמנות הזו ונמצאים בסכנת החלפה.

עוד נתון מעניין הוא שרבים מאיתנו כנראה פשוט לא יודעים מה הם רוצים. 15% מבני 50 ומעלה אמרו שהם לא מעוניינים באף המצאה עתידנית; 25% מבני 50-64 לא ידעו איזו המצאה היו רוצים והנתון הזה טיפס לארבעים ואחד אחוזים בקרב בני 65 ומעלה. איך אפשר לפרש את חוסר הדמיון הזה? קשה להאמין שהסיבה היא שהאנשים הללו פשוט מרוצים מההווה – הדירוג של ארצות הברית במדדי אושר שונים, כמו זה, אינו גבוה במיוחד. הטור הזה באטנלטיק התמקד בשאלה למה אנשים מבוגרים מעוניינים פחות במכונת זמן בהשוואה לצעירים (שלושה אחוזים בקרב בני 65 ומעלה, מול כעשרה אחוזים מבני 18-49). אבל לפי הסקר אנשים מבוגרים יותר לא לא מתעניינים רק במסע בזמן, הם פשוט מתעניינים פחות בכל המצאה שהיא, פרט להמצאות שיכולות להשפיע על בריאותם (באלה הם מתעניינים קצת יותר מהאחרים), כלומר, בדברים מוחשיים.

ואולי הרתיעה מפיתוחים "עתידניים" קונקרטיים היא מתוך פחד שהעתיד כבר כאן: אותו עתיד טוב שאנו מאמינים בו, שאנו באמת מאמינים שיגיע בזכות שיפורים טכנולוגיים כאלה ואחרים, ומה אם הם כבר כאן, כלומר הוא כבר כאן, ולא כל כך טוב לנו? הסירוב לקבל את החידושים הטכנולוגיים הוא הצהרה שהעתיד, מבחינתנו, עדיין לא הגיע. תנו לנו מכוניות מעופפות, ואז נדבר.