כאבי צמיחה

אסון טבע נחשב דבר טוב לתמ"ג. כי כאשר מודדים מדינה לפי התמ"ג שלה, מתעלמים מהדבר החשוב באמת: הרווחה של תושביה
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

האם הגענו לקץ הקדמה? מושג זה, שעמד בלב עידן הנאורות והמהפכה התעשייתית, הגיע כיום לנקודת השפל שלו ב-200 השנים האחרונות, ובייחוד דעך כוכבו של מדד הקדמה העיקרי שלנו – התוצר המקומי הגולמי. יותר ויותר אנשים שואלים אם הצמיחה הכלכלית, שנמדדת כיום לפי עליית התמ"ג, אמורה בכלל לעמוד בראש מעייניהן של ממשלות. האם ייתכן שהעלויות הסביבתיות של הצמיחה גבוהות מדי? מה הטעם בתמ"ג גבוה יותר אם הכול הולך לעשירים? האם תמ"ג גבוה באמת עושה אותנו מאושרים יותר? הרי בזה אמורות הממשלות להתמקד, לא? כל השאלות האלה כבולות בהגדרות סטטיסטיות המערפלות את הסוגיות המהותיות שהן מעלות. חלקן פילוסופיות. אני, לדוגמה, לא רוצה שהממשלות יתעסקו לי ברווחה. אני כן חושבת שצמיחה כלכלית היא סימן לקדמה, אבל אני רוצה שהיא תתחלק בצורה שוויונית יותר מאשר בדור הקודם. חלק מהסוגיות הן טכניות: מהן המגבלות הסביבתיות החשובות ביותר לצמיחה וכיצד עלינו למדוד אותן? לא די לשנות את הגדרת התמ"ג כדי לענות על השאלות האלה. את המדד שאנו מכירים בשם תמ"ג (הקשור למדד המקורי, תל"ג, או תוצר לאומי גולמי), פיתחו כלכלנים במשרד האוצר הבריטי שעבדו בהנחייתו של ג'ון מיינרד קיינס והשלימו את הפרויקט ב-1941. אחד הכלכלנים האלה, ריצ'רד סטון, הוביל לאחר המלחמה את היוזמה להפצת התמ"ג כתקן בקרב מדינות האו"ם. תוך כמה שנים בלבד תוקננו הדו"חות הכלכליים הלאומיים ואומצו סביב העולם למשך שאר המאה ה-20. כיום התמ"ג הוא אמת מידה אוניברסלית למעמד כלכלי. קיימוּת סביבתית ממשיכה להיות נדבך מרכזי בביקורות על התמ"ג. המדד מתעלם מהשפעות שליליות כגון זיהום, פליטת גזי חממה, צמצום המגוון הביולוגי וחיסול המשאבים הטבעיים הטענות נגד התמ"ג אומרות שהוא לא מודד את הדברים החשובים לנו באמת. בעוד שהתמ"ג מודד פעילות כלכלית כמו תפוקת המכוניות או ארוחות מחוץ לבית, הוא זונח עלויות בלתי-מוניטריות כגון זיהום; הוא מתעלם מאי-שוויון ואיזון בית-עבודה, ומודד "רעין" (עוד עורכי דין, עוד כלי נשק שנרכשו) כ"טובין". מייקל גרין, כלכלן אמריקאי ומנכ"ל העמותה Social Progress Imperative מוושינגטון די.סי, הוא מבקר תמ"ג טיפוסי. העמותה שלו יצרה את "מדד הקדמה החברתית" המודד את רווחתה של מדינה בעזרת שאלות שאינן כלכליות (לדוגמה, האם לאנשים יש גישה לשירות רפואי בסיסי ולהשכלה גבוהה). כפי שגרין אמר לאחרונה ל-US News: "יש הרבה מאוד דברים [שהתמ"ג] לא מכסה. [הוא] לא אומר לנו שום דבר על איכות חיינו במונחים שחשובים באמת לאנשים אמיתיים." אבל זאת מעולם לא הייתה מטרתו, לכן הכישלון הזה לא אמור להפתיע אותנו. ובכל זאת, יש בלבול עמוק בנוגע לתמ"ג – מה הוא מודד בפועל, מה הוא אמור למדוד ומדוע. התמ"ג מבוסס על עיקרון פשוט: בתקופה נתונה, הוא סך כול הדברים בעלי ערך מוניטרי שיוצרו בכלכלה, והוא אמור להיות זהה להכנסות שמרוויחים כל אדם וחברה, וזהה גם לסך כול ההוצאות שלהם. בפועל, ההיבטים השונים האלה אינם שווים בגלל הקושי ללקט את הסטטיסטיקות הרבות המעורבות בתהליך. חשבונאות לאומית היא אמנות אזוטרית שארבע פעמים בשנה מספקת לנו נתון – עלייה של 0.2 אחוז! 0.6 אחוז! – אשר מוצג לראווה (או לא) על-ידי ממשלות הלהוטות להראות למצביעים שהן מספקות את הסחורה. הביקורות על התמ"ג הופיעו כבר בשנות ה-70, כשאינפלציה גבוהה ואפס צמיחה הובילו להתפכחות כלכלית נרחבת. ההשוואה עם הקומוניזם לא החמיאה לקפיטליזם. בקולוניות לשעבר, הצמיחה הכלכלית לא נסקה כפי שקיוו. ואולי חשוב מכול: התנועה הסביבתית העולה התחילה לבקר את הנזקים שהצמיחה הכלכלית גורמת לטבע. קיימוּת סביבתית ממשיכה להיות נדבך מרכזי בביקורות על התמ"ג. המדד מתעלם מהשפעות שליליות כגון זיהום, פליטת גזי חממה, צמצום המגוון הביולוגי וחיסול המשאבים הטבעיים. ואין בו התייחסות לעובדה שהוצאות על שוטרים ועורכי דין הן רע-הכרחי, לא תועלת חיובית, או שאנחנו משקיעים יותר זמן כיום בנסיעה לעבודה, או שתשתיות הכבישים והרכבות מתפוררות. מנגחי התמ"ג נהנים גם לציין שעלייתו לא הביאה בטווח הארוך לעלייה דומה ברמת אושר; זו, הם אומרים ומצביעים על סקרים רבים, הייתה הרבה יותר קטנה. נקודה זאת נובעת מבלבול בין שני סוגי סטטיסטיקות. התמ"ג הוא כלי מלאכותי שיכול לעלות ללא גבול. "אושר" הוא מצב נפשי הנמדד בדרך כלל על-ידי פסיכולוגים בסולם של 0 או 1 עד 3, או 1 עד 10. עם זאת, כפי שצמיחת התמ"ג הביאה לחיים ארוכים יותר ובני אדם גבוהים יותר, היא תרמה גם לאושרנו – יש לא מעט ראיות לכך שעשירים מאושרים יותר מעניים. במובן הזה, יש מתאם חיובי. אף על פי כן, הדגש על אושר, או "פסיכולוגיה חיובית," בדומה לדגש על קיימוּת סביבתיות, מעלה כמה שאלות חשובות לגבי תכליתה של המדיניות הכלכלית. כדי לחקור אותן עלינו לחזור למקורותיו של התמ"ג ולהבין מדוע הוא נוצר מלכתחילה. התמ"ג הוא האחרון מבין כמה גישות למדידת הכלכלה שהחלו להופיע בסוף המאה ה-17, כש"הכלכלה", כפי שאנו תופסים אותה כיום, התחילה להיהפך לרעיון משמעותי. בתקופתו של ויליאם פטי – חלוץ החשבונאות הלאומית, שייצר את הגרסה הראשונה של התמ"ג באנגליה וויילס ב-1665 – המניע היה הערכת יכולתה של המדינה לשלם מיסים שיממנו מלחמות יקרות נגד הולנד וצרפת. ההכנסות ממיסים ומסחר נותרו המניע העיקרי למדידת צמיחה לאורך המאות ה-18 וה-19, אבל בינתיים השתנה מושג ה"כלכלה" בצורה משמעותית. אדם סמית, למשל, התעקש ב"עושר העמים" שגידול מזון וייצור סחורות מביאים עושר אמיתי, שבתורו משלם על שירותים ללא ערך אינהרנטי. קונספט הייצור ה"חומרי" שלו המשיך להיות הנדבך המרכזי בגישת הסטטיסטיקה הכלכלית של הגוש המזרחי עד 1989. במערב החלו ממשלות להתעניין שוב במדד כלכלי מצרפי בעקבות השפל הגדול. השאלה המרכזית הייתה: מה מידת ה"כושר הפנוי"? כמה מפעלים סגורים יש, וכמה הם יוכלו לייצר אם ייפתחו שוב? בבריטניה תפס קולין קלרק את הפיקוד כשהתמנה ב-1939 לסטטיסטיקאי של המועצה הכלכלית המייעצת החדשה, ובארצות הברית הוביל סיימון קוזנץ, בין היתר, את העבודה. לקוזנץ היו רעיונות נחרצים לגבי הגדרת הכלכלה. לדידו, הסיבה למדוד הכנסה לאומית הייתה להבין כמה מותרות יכול האזרח לצרוך, כיום או בחסכונותיו העתידיים. האם הכלכלה משרתת היטב את רווחתו? הדו"ח הראשון של קוזנץ, שהוגש לקונגרס בינואר 1934, הראה שגודל כלכלתהּ של ארצות הברית קטן בחצי בין 1929 ל-1932. גם בעתות השפל ההן היה העניין בהחייאת הצמיחה הכלכלית רב כל כך, שהדו"ח הפך לרב-מכר. הנשיא רוזוולט ציטט את נתוניו של קוזנץ כשהכריז על תוכנית הבראה חדשה ב-1933, ועדכן אותם לפני ששלח תקציב משלים לקונגרס ב-1938. נגישותן של הערכות הכנסה לאומית לכל הכלכלה חוללה שינוי מהותי בהיקף המדיניות. הנשיא הובר לפניו הסתפק בתמונה החלקית שהציגו בפניו סטטיסטיקאים תעשייתיים, שכללה דברים כגון מדדי מחירי המניות ונתוני המטענים של רכבות משא. המידע הזה לא טלטל את המערכת כפי שעשו נתונים מהימנים על הצטמצמות התפוקה הכלכלית הלאומית בחצי תוך כמה שנים. אבל קוזנץ ראה את משימתו כך: להבין בדיוק איך למדוד את כמות הייצור בכלכלה על-ידי חיבור התפוקה של כל התעשיות השונות וגם את כמות התפוקה שנצרכה על-ידי אנשים פרטיים והניבה להם תועלת כלשהי. לשם כך הוא רצה לחסר מההכנסה הלאומית את כל ההוצאות הקשורות לחימוש ולפעילויות כלכליות וספקולטיביות, ואת ההוצאות האדירות הקשורות לתחבורה ודיור. לטענתו, הוצאות אלה "לא מייצגות נאמנה את השירותים נטו לאזרחי המדינה, אבל נתפסות בעיניהם כרע-הכרחי המאפשר להם להתפרנס." לא קשה לספור כמה מכוניות או מחשבים מיוצרים ונמכרים מדי שנה. בעידן הייצור ההמוני, מספרים גדולים היו מדד טוב לצמיחה כלכלית. אבל מה לגבי עידן "הכלכלה החדשה", שבו איכותם ועוצמתם של המוצרים גדלות בצורה משמעותית? תפיסת ההכנסה הלאומית של קוזנץ לא התמקדה בפעילות או תפוקה כלכלית (במילים אחרות: תמ"ג) אלא במה שאפשר לתאר כ"רווחה כלכלית". כפי שהוא אמר ב-1934: "אי אפשר לקבוע את רווחתה של אומה לפי מדד של הכנסה לאומית." זו בדיוק הביקורת שמבקריו הרבים של התמ"ג משמיעים כיום כשהם אומרים שעדיף ליצור מדד שמנכה דברים כמו עלויות סביבתיות, עלויות המאבק בפשע ועלויותיהן של מלחמות. אבל בעימות בין רווחה לפעילות כלכלית, קוזנץ הפסיד. מלחמת העולם השנייה הגדילה את חשיבותה של הפעילות הכלכלית. ממשלות ארצות הברית ובריטניה רצו לדעת כמה ציוד לחימה יוכלו הכלכלות שלהן לייצר, ומה יהיה המחיר שתשלם על כך הכלכלה האזרחית. רווחה נראתה כמותרות של עתות שלום. ההגדרה האוניברסלית המקובלת לתמ"ג מגלמת בתוכה הנחות מסוימות לגבי הדברים הנכללים במדד והדברים המושמטים ממנו. היא כוללת את צריכת הממשלה, זאת בהתאם לתיאוריה המקרו-כלכלית של קיינס שרואה את הוצאות הממשלה כחלק מהצריכה הקולקטיבית. אבל היא משמיטה עבודות בית שלא נעשות תמורת שכר, או את הטיפול בבני משפחה. אחרי ככלות הכול, התמ"ג נועד למדוד את פעילויות השוק, ומטלות הבית, בהגדרתן, אינן חלק מהשוק; אבל גם לפעילויות ממשלה אין מחיר שוק, והן הרי נכללות במדד. הנחה נוספת עוסקת באופן המדידה של פיננסים. הסטטיסטיקאים שפעלו אחרי המלחמה התייחסו רק לשירותים עם מחיר שוק ברור, כגון עמלות ייעוץ וניהול, אבל השמיטו את פעילות הסחר (אדם סמית היה משמיט את המגזר הפיננסי כולו). בעקבות שינויים בגבולות המגזר הלכו ונכללו בו יותר ויותר פעילויות פיננסיות. התרומה הגדולה ביותר של המגזר הפיננסי לתמ"ג של בריטניה הייתה ברבעון הראשון של 2008, דבר אבסורדי לחלוטין. מדידת התמ"ג הלכה ונעשתה מורכבת יותר ככל שהכלכלה עצמה נעשתה מורכבת יותר. לא קשה לספור כמה מכוניות או מחשבים מיוצרים ונמכרים מדי שנה. בעידן הייצור ההמוני, מספרים גדולים היו מדד טוב לצמיחה כלכלית. אבל מה לגבי עידן "הכלכלה החדשה", שבו איכותם ועוצמתם של המוצרים גדלות בצורה משמעותית? האם התמ"ג צריך לגלם את מספר המחשבים הניידים שנמכרו; או את מהירותם ושטח האחסון שהם מציעים, את כרטיס הרשת והמצלמות, את משקלם הנמוך? הסטטיסטיקות של התמ"ג דורשות כיום התאמות מורכבות רבות כדי להביא לידי ביטוי את עליית האיכות. ההתאמות ה"הדוניסטיות" כביכול מוחלות על מגוון של מוצרי אלקטרוניקה צרכניים, אבל לא על פריטים רבים הנכללים בתמ"ג – הוא לא מגלם את יעילותם הגוברת של משככי כאבים, נורות חסכניות, בדים "חכמים", או המבחר הצרכני הגדל בכל התחומים. ובכל זאת, דו"ח של בנק הפדרל ריזרב של דאלאס מ-1998 אמר: "התמ"ג הוא סטטיסטיקה שנועדה לייצור המוני. זו מנִייה פשוטה – מספר היחידות שיוצרו. הוא לא מצליח למדוד תועלות בלתי מוחשיות.... אף אחד מעולם לא אמר שכמות היא הדבר החשוב ביותר." צמיחת התמ"ג לא מייצגת נכונה את הרווחה מכיוון שהיא לא משלבת גורמים סביבתיים חיצוניים, או את האי-שוויון הגובר בהכנסות, ומכיוון שהיא מחשיבה "רעין" כ"טובין"; אסון טבע, למשל, מעודד צמיחה מהירה יותר של התמ"ג לאור כל הסיבות האלה – הדרת חלק מהפעילויות הנעשות ללא שכר, שינויי ההגדרות, השמטת החדשנות והמגוון – אין ספק שהתמ"ג הוא מדד פגום של פעילות כלכלית. אף על פי כן, מבקרי התמ"ג לא מתמקדים בליקויים האלה. הם דורשים מדד שייצג את השינוי ברווחה במקום מדד של צמיחה כלכלית. חשוב להבהיר מה ההבדל כדי להבין מה למדוד בעתיד. בשנות ה-30, כאמור, הפסיד קוזנץ במאבק בין מדידת רווחה חברתית למדידת פעילות כלכלית. וכעת הגיע הזמן להציב את שני המושגים זה מול זה, ולו רק בגלל הביקורת הרבה המופנה לתמ"ג על כך שאינו מודד רווחה. הוא מעולם לא תוכנן לעשות זאת. אך אף על פי שתמיד ידענו את זה, כלכלנים נהגו להשתמש בצמיחת התמ"ג כדי להסיק מסקנות על רווחה. אמנם הרציונל שלהם סביר למדי, אך יש סיבה להאמין שהפער בין רווחה חברתית לפעילות כלכלית, כפי שנמדדת על-ידי התמ"ג, הולך ומתרחב. התמ"ג לא מתייחס לתועלות שמפיקה הרווחה מחדשנות, תרופות חדשות, טלפונים חכמים וגרפן, רוכסנים ומדיחי כלים, או בדים שקל לנקות; אבל יש ראיות רבות לכך שאנשים מעריכים טווח בחירה גדול, גם אם מדובר במוצרים טריוויאליים לכאורה, כמו דגני בוקר או – טריוויאליים פחות – ספרים. וחדשנות היא הסיבה שצמיחה כלכלית הכרחית לקדמה: צמיחה כלכלית היא חדשנות. אך כפי שהמבקרים תמיד אומרים, צמיחת התמ"ג לא מייצגת נכונה את הרווחה מכיוון שהיא לא משלבת גורמים סביבתיים חיצוניים, או את האי-שוויון הגובר בהכנסות, ומכיוון שהיא מחשיבה "רעין" כ"טובין"; אסון טבע, למשל, מעודד צמיחה מהירה יותר של התמ"ג בגלל פעילות השיקום שבאה בעקבותיו, אבל אובדן החיים והנכסים אינו נכלל במדד. אם כך, האם יש טעם "להתאים" את התמ"ג כך שיכיר בטווח ההשמטות החיוביות והשליליות? גישה זו נראית לי מוטעית לחלוטין. יהיו אינסוף טיעונים לגבי הגורמים שיש להכליל או להשמיט, והמשקל שיש להעניק למרכיבים שונים בהגדרת התמ"ג החדשה. איך משקללים את יתרונותיהם של הטלפונים החכמים כנגד חסרונותיה של שבירה הידראולית? או את היתרונות שבאוויר נקי כנגד החסרונות של הצטמצמות חיי הבר? יתרה מזו, עלינו להבחין בין המושגים "פעילות כלכלית" ו"רווחה", ולמקד את המדיניות רווחה. אפשרות אחת, המיושמת כיום על-ידי לשכת הסטטיסטיקה הלאומית של בריטניה, היא למדוד רווחה ישירות בעזרת סקר שנתי. עם זאת, מאז שהלשכה החלה לאסוף נתונים ב-2012 התוצאות לא השתנו רבות, ולא ברור איזו מדיניות תשפר את ממצאי הסקר. מחקרים טוענים שסקס, ידידות והשתייכות לקהילה דתית מקושרים חיובית לדיווחים על אושר; בעוד שנסיעות ארוכות לעבודה, אבטלה ובעיות נפשיות מקושרות אליהם שלילית. עם זאת, לא נדרש סקר שנתי כדי לדרבן את הממשלה להוריד את שיעורי האבטלה, או לממן שירותים נאותים בתחום בריאות הנפש. קשה לי גם לדמיין מדיניות שקוראת ליותר סקס. לחלק גדול מהדברים שחשובים לנו קשה להצמיד ערך מוניטרי. אז למה לנסות? ארגונים כגון ה-OECD, עם מדד ה-Better Life שלו, ולשכת הסטטיסטיקה של אוסטרליה, עובדים על "לוח מחוונים" לרווחה; הוא כולל אינדיקטורים כלכליים כגון הכנסה ומשרות, אבל גם את איכות הסביבה הטבעית והעירונית, איזון בית-עבודה, בריאות, מעורבות בקהילה המקומית ונגישות החינוך. המחוונים אינן מושלמים, אך עשויים, בסופו של דבר, להיות חשובים לקברניטי המדיניות לא פחות מצמיחת התמ"ג. הם גם שופכים אור על הבחירות הקשות, או שקלולי התמורות (בעגה המקצועית), שעליהם לבצע. שקלול התמורות החשוב ביותר שיש לנטר, ולהציג בפני האזרחים, הוא בין ההווה לעתיד; כלומר קיימוּת. התמ"ג לעולם לא יצליח לתאר את הגורם המכריע הזה כי הוא מודד פעילות לאורך תקופת זמן נתונה (הוא "גודל זרימה"). לעומת זאת, הערכת קיימוּת תלויה בדלדול או צבירה של נכסים. אמנם הסטטיסטיקות הנדרשות לשם כך – לגבי נכסים סביבתיים, אך גם נכסים פיזיים, כגון גשרים או מלאי הדיור – נאספות כיום ברמה הלאומית, אך הן אינן זוכות לכותרות מהסוג המסוגל לחולל שינוי במדיניות הממשלה. מדד מסוג זה יאמר לנו אם נהנינו מפירות הצמיחה הכלכלית (תמ"ג גבוה יותר) רק מפני שזללנו את ההון של מחר. אם כל החדשנות והיצירתיות המגולמות במדידת הצמיחה אינן בנות-קיימא, אזי ייתכן שהגענו לקץ הקדמה. אך אנו עדיין לא יודעים את התשובה, ולא נגלה אותה אם נשנה או נחסל את התמ"ג.

דיאן קויל עבדה לשעבר כיועצת למשרד האוצר הבריטי. ספרה האחרון הוא GDP: A Brief but Affectionate History.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דיאן קויל, Aeon.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על כאבי צמיחה

מאמר נפלא, שיכול היה להיות נפלא עוד יותר אם היו מחלקים אותו לפסקאות.

הסגידה לחשבונאות במקום התבוננות מפוכחת במציאות הכלכלית הריאלית היא מה שמוליד אינספור שטויות שנכתבות יום יום בעיתוני הכלכלה והופכות לסוג של היסטריית המונים. החל מבהלת הגרעון בזמן שבו הגרעון מעיק פחות מאי פעם וכלה בבהלת אי השוויון, בזמן שעני מסוגל לנהל כיום חיים שהיו מושא קנאתם של מיליונרים בדורות עברו.