הקץ לארוחות?

האם עלינו לתמוך בפתרון המוזר של רוב ריינהרט למשבר המזון עוד לפני תוצאות המחקרים אודותיו?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

 אחרי משהו כמו חודש במדבר, התעוררה בעיה רצינית: בני ישראל היו רעבים. "מי ייתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר, באוכלנו לחם לשובע" התלוננו בפני משה ואהרון. הפתרון של אלוהים היה המן, "הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים:" המן כמובן לא היה סתם לחם, אם היה לחם בכלל (לחם בערבית הוא כידוע בשר, וכנראה שבמקרא הוא כינוי כללי לדבר מאכל). לפי הדיווחים היה לו טעם של צפיחית בדבש, ולפי חלק מהדעות היה יכול להיות לו טעם של כל דבר שהוא, אבל אולי זה לא היה בדיוק ככה, כי אחרי כמה זמן בני ישראל השתעממו. המזון הפלאי הזה, שנוצר על-ידי האל עצמו במטרה לספק את כל צרכיהם התזונתיים, הסופר פוד הראשון, לא הספיק להם – ולאלוהים לא הייתה ברירה אלא להצניח להם גם שלווים.

הסיפור הזה יכול להיות קריאת אזהרה למפתח הסוילנט, הגרסה המודרנית של המן. סוילנט הוא משקה שפותח על-ידי רוב ריינהרט, מהנדס תוכנה מעמק הסיליקון שהחליט שכל הקטע הזה של אוכל קצת מציק. למה לבזבז זמן על הפסקות צהריים, וכמובן במקרה שאתם שייכים לדור המיושן באמת, על הכנת מזון?

בבלוג שלו הוא מספר ש"כמות הזמן, הכסף והמאמץ שנדרש לשם רכישה, הכנה, צריכה של מזון וניקיון לאחר מכן" החרידה אותו. הוא החליט לפתח תחליף מזון שיכיל את כל מה שהגוף האנושי צריך, או ליתר דיוק, את כל מה שהוא חושב שאנחנו צריכים: ריינהרט "הניח" שהגוף שלנו לא באמת צריך את האוכל עצמו, אלא רק "את הכימיקלים והמרכיבים שיש בתוכו". כדי להמחיש את תהליך הפיתוח נספר שאחרי שלושה ימים של צריכת הנוסחה הראשונית הוא הרגיש שלבו פועם בקצב מואץ ורמת האנרגיה שלו יורדת. בעקבות כך בדק את הנוסחה וגילה שאבוי! אין בה כלל ברזל. הנוסחה עברה עוד שיפורים והתאמות, פחות או יותר לפי תחושות הבטן של ריינהרט, שגייס לניסוי שלו מתנדבים פוטנציאליים. בשבוע שעבר החל לשלוח את המוצר לאלה שתמכו בקמפיין מימון ההמונים שלו ב-Crowdtilt.

שמו של המוצר שאוב מ"סוילנט גרין", סרט מדע בדיוני מ-1973 שמתאר עולם דיסטופי שכמעט ואין בו אוכל, ותושביו נאלצים להתקיים על משקה ירוק המסופק על-ידי התאגיד המפלצתי השלט. במהלך הסרט (זהירות, ספוילר) מסתבר שבניגוד לטענת התאגיד, המשקה אינו מופק מפלנקטון, כי גם המשאב הזה אזל, אלא מגופות של בני אדם. והנה, מה שנהגה כחלום ביעותים הפך לחזון במאה העשרים ואחת, והפעם מצפים מאנשים שיוותרו על מזון מרצונם החופשי, ויסתפקו בשייק משונה.

ריינהרט מוכן לקחת על עצמו את האחריות לבריאותם של אלפי או מיליוני אנשים, אם המוצר שלו יצליח, בלי לחכות לתוצאות מחקרים ארוכי טווח. בדיקות הדם שערך בתום הניסוי הראו לטענתו שיפור ניכר בכל המדדים, וגם הנסיינים המתנדבים שגייס הביעו שביעות רצון. כמו מאמצי הרו פוד, הפליאו וכל דיאטה אופנתית אחרת, הוא דיווח על מרץ רב יותר, עור חלק יותר, שיניים לבנות יותר, שיער סמיך יותר, שינה טובה יותר ואיבוד משקל עודף. לא רק זה: "המודעות שלו" נעשתה גבוהה יותר, והוא שם יותר לב ל"אמנות וליופי" מסביבו ונהנה יותר ממוזיקה.

עם זאת, אנחנו מדברים על אדם שאין לו שום רקע במדעי התזונה, וגם מדע התזונה כשלעצמו אינו בדיוק סופי. אם נחשוב על עשרות השנים שחלפו עד שההשלכות הבריאותיות של צריכת מרגרינה, או על העבודה שהערכים הרצויים של ויטמינים שונים, כמו ויטמין די, מעודכנים תדירות (שלא לומר פירמידת המזון כולה), הרי עלינו לפקפק בפתרונות קסם כמו סוילנט.

ועל כך נוסיף את הדיווחים שכמויות גדולות של ויטמינים מסוימים עלולות להיות מסוכנות, והטענות שתוספים אינם מועילים במניעת מחלות כרוניות ובהפחתת הסיכון לתמותה. אנחנו עדיין לא לגמרי יודעים מה יש במזון, או מה ממנו אנחנו צריכים, וכפי שחוזר ואומר עיתונאי האוכל מייקל פולן, הדבר הבטוח ביותר שאנחנו יכולים לעשות הוא לאכול אותו, או כפי שהוא מנסח זאת בספרו In defense of Food: "אכלו אוכל. לא יותר מדי. בעיקר צמחים."

עיתונאית שהחליטה לצרוך גרסה ביתית של המשקה למשך שבוע תיארה "טעם לוואי כימיקלי שנשאר בפה ועולה בגרון". הדרך היעילה ביותר לצרוך את המשקה הייתה "לסתום את האף ולשתות במכה". עם זאת, היא דווחה גם על תחושת שובע, פחות או יותר – היא לא הייתה ממש שבעה וגם לא רעבה. אבל מקריאת המאמר מסתבר שהאוכל הרגיל שלה מתבסס על המבורגרים ונאצ'וס במילוי חזיר. לטענת ריינהרט, המוצר הרשמי הוא דווקא טעים מאד, והטעם שלו הוא :"בעיקר מתוק".

הסיפור של סוילנט נשמע הזוי עד מסוכן, אך חשוב לזכור שהוא מתייחס לבעיות אמיתיות: הוא אמנם פותח במקור בעיקר כדי לתת מענה להייטקיסטים עסוקים מדי, אך יש אנשים רבים אחרים שאוכל נעשה בשבילם בעיה מעיקה. תנועת הסלואו פוד מעודדת אנשים לחזור לבשל ולאכול בבית, אבל בחברה שיש בה מספר גדל והולך של אנשים שחיים לבד – רווקים עד גיל מאוחר, הורים חד הוריים, ועריריים מסוגים אחרים – יש משהו צבוע בהתעלמות מכך שרבים לא מוצאים הנאה בלבשל לעצמם, ושלרבים גם אין זמן. מבחינת הצריכה האישית, מדובר בהוצאה כלכלית לא מבוטלת אם רוצים לצרוך מוצרים איכותיים. אנשים בחברה המערבית הולכים משמינים אך סובלים מתזונה לא מספקת; ההערכה היא ששעה עשר מליון ילדים בארה"ב סובלים מתת תזונה שפוגעת בכישורים הקוגניטיביים שלהם. אם אכן יימצא פתרון קסם כזה, הוא יכול להשפיע לטובה על חייהם של רבים.

אבל גם אז, ייתכן שאויב בלתי צפוי יעמוד בדרכם: השעמום. סוילנט אינו תחליף המזון הראשון שנוצר אי פעם והוא אפילו אינו השייק הראשון, ובכל זאת נראה שבלי קשר למידת הבריאות שלהם, אנשים מתקשים לדבוק בפתרונות כאלה. מחקר משנת 2000, לדוגמא, ביקש מנבדקים לצרוך תזונה נוזלית שנשמעת דומה למדי לסוילנט, משקה שהיה אמור לספק את כל צרכיהם התזונתיים. לנבדקים המבוגרים לא הייתה בעיה עם המונוטוניות, אבל אצל הצעירים התפתחה תשוקה למזונות שונים בטעמם מהטעם המתקתק של המשקה.

הניסוי הצליח לסתור את ההנחה שתשוקות כאלה נוצרות בשל חסרים תזונתיים  - לפי טענת החוקרים, יש לנו, לפחות בגיל מסוים, תשוקה לשינוי וגיוון במזון. ישנן ראיות אחרות התומכות בכך: בכלא האמריקני משתמשים במעין לחם מזין מאד אך תפל בתור אמצעי ענישה, ומסתבר כי חלק מהאסירים שנענשו באופן הזה פשוט כמעט הפסיקו לאכול. מחקר נוסף מצא כי נשים שקיבלו אותה מנה חמש פעמים בשבוע אכלו ממנה פחות מנשים שאכלו אותה פעם אחת בלבד.

אולי הדרך לתזונה טובה עוברת בין משעמם להחריד ליותר מדי מעניין. כמו בסיפורים על זקנים בני מאה שאוכלים את אותו התפריט במשך עשרות שנים: חצי אשכולית וסלט קצוץ לארוחת בוקר, עוף ואורז בצהריים, לבן וחביתה בערב, ננסה גם אנחנו למצוא איזו גרסה מזינה ושפויה (כמובן לפי ההעדפות הקולינריות/אידיאולוגיות שלנו) ונשאיר את השייקים והשיקויים למדע הבדיוני.

עוד על הסוילנט בניו יורקר ובאטלנטיק ובאתר החברה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב
§ מחשבה |
- דימוי שערסוילנט, צילום יחסי ציבור של המיזם

תגובות פייסבוק