צדקה תציל ממה?

בכניסה לכל בית קברות יהודי ניצבת קופסה קטנה עליה חקוקה קביעתו של שלמה המלך "צדקה תציל ממוות." ברמת הפשט נראה שהתימוכין לכך שצדקה מצילה מהמוות עצמו אינם מרשימים, ובתי הקברות מלאים במאמינים תמימים שפגשו את בוראם על אף נדיבותם. אבל יתכן, שהחכם באדם לא התכוון למוות הפיסי, ולא היה מסתכן בקביעה נחרצת כל כך שבמהרה תתברר כלא נכונה. אז למה בכל זאת התכוון שלמה המלך?

הקשר בין מוות לעזרה לזולת ולחמלה הינו מוטיב החוזר בספרות כאשר המוות מהווה בדרך כלל חוויה מפקחת המרפאה את האדם מקמצנות וקשיות לב, ומאירה את עיניו לסבל האנושי, שלו ושל הזולת. כך הוא אבנעזר סקרוג' של צ'ארלס דיקנס אדם תאב בצע ואטום לבב אשר זוכה לביקור לילי מרוחות חג המולד ובחיזיונו רואה עצמו מתייפח על קברו ומבקש מחילה על החיים האנוכיים אותם חי. כאשר סקרוג' מתעורר הוא הופך, להפתעתם הגמורה של מכריו, למופת של טוב לב ונדיבות. טולסטוי שהושפע עמוקות מדיקנס כותב על איוון איליץ, אדם שחי חיים מנוכרים ואנוכיים ורק בסמוך למותו מכיר בשקר של חייו, ובכוחה המרפא של החמלה.

לדמיין את העתיד

בשנים האחרונות המחקר בפסיכולוגיה חברתית מספק תימוכין אמפיריים לרעיון שהחשיפה למוות מגבירה את החמלה לאחר, ואת העזרה לזולת. מכיוון שנגד המוות עצמו אין מרפא ואין מושיע, בני אדם פיתחו מנגנוני הגנה פסיכולוגיים רבי עוצמה אשר פועלים להרחקת מחשבות על המוות ממוחם באופן תדיר. על פי תיאוריית ניהול האימה, תיאוריה פסיכולוגית העוסקת בקשר שבין ניהול חרדת המוות להתנהגות החברתית, לאדם יש יצר השרדות כמו לכל יצור חי אחר, אבל בניגוד לבעלי החיים האחרים האדם ניחן ביכולות קוגניטיביות מפותחות אשר מקנות לו את היכולת לתפוס את עצמו ואת מקומו בעולם. לתפיסה זו של העצמי יש יתרונות רבים: אנו תופסים את עצמנו על רצף של זמן, ויכולים לדמיין את עצמנו במקומות אחרים ובמצבים שונים. אנחנו יכולים גם לדמיין את העתיד הצפון לנו, וכאן טמונה המכשלה. תפיסת העתיד מובילה בהכרח למחשבות על מותנו, ולהכרה בכך שגם שנים של יוגה, מדיטציה ומזון אורגני לא יצילו אותנו מהמוות הבלתי נמנע, הבלתי הפיך, והבלתי ניתן לחיזוי המחכה לכולנו.

מכיוון שלבעיית המוות אין פתרון קונקרטי, בני אדם מפעילים מנגנוני הגנה סימבוליים המרחקים ממוחם מחשבות מטרידות על סופיותם. החיבור לישויות סימבוליות כמו עם, מדינה, וקבוצה דתית מקנה את התחושה שמשהו מאיתנו, חלק כלשהו מהעצמי שלנו, ישרוד את המוות הפיסי. כך למשל, יהודי יכול לתפוס את עצמו כחוליה אחת בשרשרת ארוכה שיש לה עבר מפואר ועתיד אינסופי וכאשר יגיע יומו והוא ימסור נשמתו לבוראו, הערכים, האמונות, הכמיהות והתקוות שלו ימשיכו להתקיים. התחושה הזו של אלמוות סימבולי מקנה לאדם תחושת נצח ומשמעות, המאפשרים לו לחיות חיים רגועים יחסית מבלי שיהיה נתון לאימת מוות מתמדת.

תפיסת העתיד מובילה בהכרח למחשבות על מותנו, ולהכרה בכך שגם שנים של יוגה, מדיטציה ומזון אורגני לא יצילו אותנו מהמוות

המחקר האמפירי הבודק את ניהול אימת המוות מוצא שדי באיזכור קל של המוות כדי לגרום לאנשים לדבוק ביתר שאת במנגנונים הסימבוליים המגנים עליהם מפני אימה זו כמו: תפיסות עולם תרבותיות, ערכים, ואמונות. אולם, ההגנות הסימבוליות עצמן אינן יציבות דיין, ועשויות להתערער אל מול מידע סותר. כך למשל, אדם המאמין שהעולם נברא בששה ימים עלול לחוש מאויים עד מוות מתיאוריות מדעיות המטילות ספק באמונה זו. במקרה כזה ההגנה על האמונה לא תנבע בהכרח מההגיון שבה, כי אם מהצורך להדוף איום על מנגנוני ניהול אימת המוות.

ניהול האימה

האדם הינו יצור החי במבנה חברתי מורכב, וככזה תלוי בשיתוף פעולה עם אחרים על מנת לשרוד ולתפקד. לא בכדי החמלה והעזרה לזולת הינם ערכים מרכזיים בתפיסת העולם התרבותית של רוב החברות, ואנו מעלים על נס את אותם האנשים שנתנו באופן משמעותי מעצמם לאחר. על פי תיאוריית ניהול האימה, התנהגויות של עזרה, מתן תמיכה וחמלה כלפי הזולת הן אמצעי דרכו האדם מתקף את תפיסת העולם התרבותית שלו, מחבר את עצמו לישות גדולה ואלמותית, ומפוגג ולו במעט את החרדות הקיומיות שלו. ואכן מחקרים שנערכו בגרמניה ובארה"ב מראים שכאשר חושפים אנשים באופן אקראי למחשבות על מוות ומשווים אותם לאנשים אחרים שנחשפו לתכנים שאינם קשורים למוות, אלו שנחשפו למוות מביעים הערכה רבה יותר לארגוני צדקה שונים, ואף תורמים יותר מכספם לארגונים אלו.

בניסוי שדה התנהגותי שערכנו עמיתי ואני חילקנו עלונים באופן אקראי לעוברים ושבים כאשר על חלק מהעלונים הופיע אזכור של נושא המוות ועל הנותרים שהיוו קבוצת ביקורת המוות הוחלף באיזכור של כאב גב. כחמישה עשר מטרים משם ניצב דוכן של עמותת צדקה וכשעברו מקבלי העלונים ליד הדוכן הם התבקשו לתרום 20 שקלים לנזקקים. תוצאות המחקר הראו שאחוז התורמים בקבוצת המוות היה גדול פי שניים מאלו שקיבלו את עלון הביקורת. אכן, צדקה תציל מ (חרדת) מוות!

המחקר הפסיכולוגי מספק, אם כן, פתרון אלגנטי לתעלומה עתיקת היומין של שלמה המלך ומראה שצדקה אולי לא מצילה מהמוות עצמו, אבל עשויה לפחות לספק מרפא מסוים מחרדת המוות. אבל, עד מהרה התברר מהמחקר שהדברים אינם פשוטים כל כך. תרומה כספית לארגון צדקה מהווה דרך נקיה, נוחה ובעיקר מרוחקת לעזור לאחר ואינה דומה לעמידה מול סבלו של הזולת. המפגש פנים מול פנים עם הסבל של האחר הוא פעמים רבות מפגש מאיים עד בלתי נסבל. טולסטוי מיטיב לתאר את הקושי להיות נוכח פיסית ורגשית עם האחר הסובל, וכשאיוון איליץ גוסס לאיטו בסבל ובייסורים משפחתו וחבריו, שמלכתחילה היו מרוחקים ממנו, מתנכרים עוד יותר ומותירים אותו בכאבו ובבדידותו. רק אדם אחד נמצא שם, גראסים, משרתו של איליץ, קוזאק פשוט וטוב לב הוא היחידי שסועד אותו לפני מותו. אותו גראסים, שקרוא וכתוב אינו יודע, מבין בצורה האינטואיטיבית והטהורה ביותר מהי חמלה.

תוצאות המחקר הראו שאחוז התורמים בקבוצה שחבריה קיבלו עלון אודות המוות היה גדול פי שניים מאלו שקיבלו עלון אודות כאבי גב

במעשה פשוט של אדם פשוט הוא אוחז ברגליו של איליץ הדואב ומניח אותם על כתפיו החסונות. וכך באופן טריוויאלי כמעט מקל על סבלו של אדונו, באופן סימבולי חולק עם איליץ את המעמסה שבסבלו, ואומר לו בדרכו הבלתי מילולית: "אינך לבד." בהרצאה שנתנה לאחרונה הסופרת רונית מטלון בכנס של מטפלים בנושא החמלה היא מעלה על נס את דמותו של גראסים וטוענת כי גראסים מייצג את החמלה האמיתית, הלא מזוייפת והבלתי סנטימנטלית. החמלה, לדידה, יכולה להתקיים רק כשהיא צמודה לאמת. ומהי האמת? האמת היא הסבל, החולי, הכאב והיכולת להיות נוכח בתוך הסבל והכאב מבלי לברוח, מבלי לנסות ליפות את המציאות, ומבלי לחפש מזור במילות נחמה ריקות ומזוייפות. רק גראסים, שאינו מפחד מן המוות, ומסוגל להישיר מבט אל תוך פניה האכזריות ביותר של המציאות, יכול להיות נוכח שם, היכן שהסבל מתקיים.

עוד מזכירה מטלון בהקשר זה את רשימתה של דליה רביקוביץ על "יפי הנפש ואנשי החיל" – שני סוגים של דמויות ושני סוגים של תגובות לסבלו של הזולת. ומהו ההבדל בין יפי הנפש לאנשי החיל? יפי הנפש כאשר הם רואים אדם בסבלותיו אומרים לעצמם "הרי רק בגלל נס אני לא במקום ההוא" ואילו אנשי החיל מציבים גבול בינם לבין הסובל ואומרים "לי זה לא יכול לקרות." אנשי החיל על פי מטלון, אינם מסוגלים להחזיק במודעות את הידיעה על השבריריות הבלתי נסבלת של הקיום, והאקראיות הנוראה של הגורל. גם בספר המתים והחיים הטיבטי בפרק העוסק בחמלה כלפי האדם הנוטה למות מתואר כיצד התגובה הרפלקסיבית, הראשונית שלנו לאדם הגוסס היא ליצור חיץ פסיכולוגי בינינו לבינו ולזעוק "זה לא אני!" חמלה אמיתית על פי האמונה הבודהיסטית, היא היכולת להישיר מבט אל סבלו של הזולת, אל גסיסתו האיטית, ולומר לעצמך בכנות "זה אני."

האדם מנסה כל העת לשמור על האיזון העדין שבין קידום העצמי לבין הקבלה על ידי אחרים

 מוות לסירוגין

אם כל כך קשה לנו לשאת את סבלו של הזולת, מדוע שבכלל נתאמץ לעשות כן? ניתן לחשוב שדווקא המודעות למוות וההכרה שהחיים הם מופע חד פעמי יובילו לרצון לתפוס את היום ולחיות את הרגע carpe diem --. ז'וזה סאראמאגו בספרו "מוות לסירוגין" מתאר מדינה שבה מלאכית המוות, מתוך רצון להתחשב בבני התמותה ולהורגם ביתר חמלה, מוסרת לאלו שנחרץ גורלם הודעה שבועיים לפני מותם על מנת שיטפלו בענייניהם, יפרדו ממכריהם, ויעזבו את עולם החיים בצורה מסודרת. אולם, למרבה התימהון בני האדם אינם מנצלים את הזמן כראוי ומבלים את ימיהם האחרונים בשתיה לשוכרה ובהתנהגות פרועה.

מדוע רובנו לא מתנהגים כמו הדמויות של סאראמאגו (לפחות לא כל הזמן) אל מול עובדת מותנו הבלתי נמנעת? על פי תיאוריות פסיכולוגיות רבות, התשובה לכך היא שסיפוק הצרכים האנוכיים שלנו אינם מהווים את כל עולמנו. ניתן לדמות את האדם כעומד על ציר שבקצהו האחד הצרכים האנוכיים שלו ובקצה השני הצורך הבסיסי בשייכות ובקשר. האדם מנסה כל העת לשמור על האיזון העדין שבין קידום העצמי לבין הקבלה על ידי אחרים. יתנהג בצורה אנוכית מדי, והחברה תגיב בדחייה והדרה. ישקיע השקעה מרובה באחרים, קידום הצרכים האישיים שלו עלול להפגע. נקודת האיזון חמקמקה ומושפעת מכוחות רבים ומשתנים.

הסוציולוג והאנתרופולוג ארנסט בקר הגדיר את המתח הזה כמוטיבציות אונטולוגיות תאומות כאשר מחד לאדם יש משאלה נרקסיסטית להתפשט במרחב באופן בלתי מוגבל, ולהתבלט כיצור ייחודי ומיוחד בטבע בנסיון נואש להתגבר על המוות. מאידך, יש לו כמיהה להתחבר ולהתמזג עם אחרים מתוך אימת הבדידות. המתח בין אינדיבידואליות לשייכות מקרין גם על מוטיבציות אלטרואיסטיות כאשר הרצון לווסת את חרדת המוות יכול להוביל להתנהגויות נהנתניות של "אכול ושתה כי מחר נמות" כמו גם לרצון להשקיע בעצמי הקולקטיבי – בחברים לקבוצה, ובאלמוות הסימבולי שהיא מציעה. אם כן, מתי המודעות למוות מגבירה את הרצון לעזור ומתי היא מפחיתה אותו?

תרומת איברים הינה דוגמה למצב כזה בו אנו נדרשים לעזור למטרה המזכירה לנו לא רק את מותנו, אלא את האפשרות של מוות טראגי בטרם עת

על פי תיאוריית החמלה ההגנתית שניסחתי לאחרונה, המודעות למוות מעוררת דילמה אלטרואיסטית: האם מתן עזרה יפגע באינטרס האישי? האם הוא יקדם או יפגע בקשר עם בני הקבוצה? חרדת המוות, על פי התיאוריה, תעורר מוטיבציות אלטרואיסטיות באותם מקרים בהם האדם או המטרה להם אנו עוזרים אינם מאיימים באופן סימבולי על העצמי ועל הנסיונות לסלק מחשבות על מוות ממוחנו. במקרים אלו הושטת העזרה מעלה את ההערכה העצמית של נותן העזרה, מתקפת תפיסות עולם תרבותיות, מחברת את היחיד עם הכלל ועם ערכים קולקטיבים חשובים, ומשכחת את חרדת המוות. אולם כאשר אנו נדרשים לתת יד לאדם או למטרה המזכירים לנו את האופי השברירי והמתכלה של הקיום האנושי, כמו במקרה של איוון איליץ שעצם המפגש איתו מזכיר לאדם את האקראיות של הגורל ואת הפגיעות הגופנית שלנו, אנו נרתעים, מתרחקים, מסיטים את המבט, ומכווצים את הלב.

תרומת איברים הינה דוגמה למצב כזה בו אנו נדרשים לעזור למטרה המזכירה לנו לא רק את מותנו, אלא את האפשרות של מוות טראגי בטרם עת. סקרים שנעשו בישראל מראים שרוב הציבור בארץ מכיר בחשיבות של תרומת איברים, תומך בקצירת איברים של נפגעי תאונות לצורך השתלה, ומעריך את אלו המוכנים לחתום על כרטיס אדי. אולם בפועל רק אחוז קטן מהציבור מסכים לחתום. על פניו, תרומת איברים הינה הזדמנות נהדרת לעשות מעשה טוב מבלי שנדרש ממך לשלם דבר, שהרי אם יקחו ממך איברים זה יהיה לאחר מותך כשאתה כבר לא תהיה. "היכן שאני נמצא המוות אינו נמצא, והיכן שהמוות נמצא, אני אינני עוד" קבע הפילוסוף היווני אפיקורוס ועל פי ההגיון הקר הזה תרומת איברים עדיפה מכל מעשה טוב אחר שכן היא מעניקה את כל הרווחים (הערכה חברתית, תחושה אישית טובה) מבלי שנדרש ממך, האדם החי, לשלם דבר. אולם, על פי תיאוריית החמלה ההגנתית תרומת איברים הינה התנהגות מאיימת ביותר כיוון שהיא מערערת את מנגנוני הכחשת המוות.

על מנת לבחון את הטענה הזו, ערכנו עמיתי ואני מחקר שדה על פי אותה המתכונת של מחקר הצדקה שתואר קודם. עוברי אורח במקום ציבורי קיבלו עלונים בהם היה איזכור של מוות או של כאב גב (כקבוצת ביקורת). כחמישה עשר מטרים משם הצבנו דוכן של עמותת אדי וכשמקבלי העלונים עברו ליד הדוכן הם התבקשו לחתום על כרטיס תרומת איברים. ממצאי המחקר הפעם הראו שבעוד שבקרב אלו שקיבלו את עלון הביקורת כעשרים אחוזים חתמו על כרטיס אדי, רק ארבעה אחוזים ממקבלי עלון המוות חתמו על הכרטיס. על כן, ניתן לראות שלמרות שעל פי ההגיון הפשוט האפיקורסי תרומת איברים טומנת בחובה את כל הרווחים ללא הפסדים, הפעולה הפשוטה של חתימה על כרטיס אדי כמוה כהודאה: "אני בן תמותה, החיים אקראיים, וייתכן ואמצא את מותי באופן טרגי ולא צפוי." הודאה כזו מהווה איום בלתי אפשרי עבור רוב האנשים.

סבלו של הזולת

המתח הזה שבין החשיבה הרציונלית הישרה ובין הצרכים האנושיים הדפנסיביים בא לידי ביטוי באופן מיוחד במפגש הישיר והבלתי אמצעי שלנו עם סבלו של הזולת. למשל, כשאתם מסתובבים ברחוב ומולכם עובר אדם בכסא גלגלים האם משהו בהתנהגותכם משתנה? האם התחושה שונה מהתגובה להולך על שניים העובר לידכם? האם הלב פועם מהר יותר? האם העיניים מבלי משים מחפשות משהו אחר להתמקד בו? התגובות לאדם עם נכות פיסית הן דוגמא נוספת לצורך הבלתי נלאה שלנו להתכחש למוות.

אנשים הסובלים מנכות ומחלה הינם קורבנות כפולים: פעם אחת של הפגע עצמו, ופעם שניה של האצבע המאשימה המופנית כלפיהם

הפסיכולוג הנודע אריך פרום קבע שהאדם הוא חצי אל וחצי תולעת. כאל הוא כל יכול, הוא נצחי, ובלתי מתקבל על הדעת מבחינתו שהמחשבות שלו, הרעיונות שלו, האישיות שלו, והזכרונות שלו יכולים אי פעם שלא להתקיים. אבל כתולעת הוא יצור פיסי, חייתי בעל גוף פגיע הנרקב ומתכלה לאיטו. זהו למעשה מצב שבו הנפש מרגישה כלואה בתוך כלוב, בתוך חיה, ממנה היא לא יכולה להמלט. אדם עם נכות פיסית מהווה תזכורת כואבת לטבע השברירי של הגוף האנושי ולכן התגובות לנכות הן אמביוולנטיות וכוללות תחושות של חמלה וצער יחד עם סלידה וריחוק. יתר על כן, נכות פיסית מזכירה לנו את האקראיות האכזרית של הגורל וכמו אנשי החיל של רביקוביץ אנו רוצים להעמיד חיץ בינינו לבין האדם הפגוע ולשכנע את עצמנו שלנו זה לא יכול לקרות.

למרבה הצער, אחת הדרכים לעשות זאת היא על ידי האשמת הקורבן. על פי תיאוריית העולם הצודק, אחת התיאוריות הוותיקות בפסיכולוגיה חברתית, אנו רוצים להאמין שדברים טובים קורים לאנשים טובים ודברים רעים קורים לאנשים רעים. כפועל יוצא מכך, אנשים הסובלים מנכות ומחלה הינם קורבנות כפולים: פעם אחת של הפגע עצמו, ופעם שניה של האצבע המאשימה המופנית כלפיהם.

האשמת הקורבן

כדי להראות עד כמה המוטיבציה להאשים את הקורבן פועלת כנגד כל הגיון, ועד כמה היא מונעת מהרצון להתכחש למוות, ערכתי סדרה של ארבעה מחקרים על ייחוסי אשמה לאנשים עם נכויות. בכל המחקרים נבדקים חולקו באופן אקראי לקבוצה שענתה על שאלות לגבי המוות האישי, ולקבוצת ביקורת שענתה על שאלות מקבילות שאינן קשורות למוות. לאחר מכן, הם התבקשו לקרוא תיאור קצר של אדם שנפגע בתאונה כאשר במחצית מהמקרים האדם תואר כסובל מפגיעה קלה והפיכה, ובמחצית האחרת מפגיעה קשה ובלתי הפיכה, כלומר נכות. כמו כן, בכל אחד מהמקרים הללו הנפגע תואר ככזה האשם במצבו (למשל, נכנס לצומת ברמזור אדום), או כקורבן של נסיבות שאין לו שליטה עליהן (נסע ברמזור ירוק במהירות המותרת). ממצאי המחקר הראו שבאופן פרדוקסלי מחשבות על מוות הגבירו את האשמת הקורבן הזהיר, אולם רק כאשר הפגיעה היתה קשה ופרמננטית. כאשר ניתן להצביע בבירור על אשמת הקורבן אנו מתנחמים מעט מהתחושה שהעולם צודק, ושיש לנו שליטה על גורלנו. אולם, הקורבן התמים והאקראי שהתנהג כשורה ושלא ניתן למצוא רבב בהתנהגותו, דווקא הוא הקורבן המאיים ביותר עלינו ואז כנגד כל הגיון אנו רוצים להאשים במיוחד אותו.

ממצאי המחקר מצביעים על כשל מוסרי קשה שאנו לוקים בו לעיתים המוביל לכך שכשאדם נפגע לא רק שאיננו מרגישים חמלה כלפיו אלא לעיתים אנו מוסיפים חטא על פשע ומחפשים בו פסול, רק על מנת שנוכל להרגיע את עצמנו ולהאנח "לי זה לא יקרה." האשמת הקורבן היא כמובן התנהגות לא מודעת שלא נעשית בזדון, ולעיתים קרובות באה לידי ביטוי בצורה מתוחכמת ואפילו במסווה של רצון טוב. כשאנו אומרים לאדם שחולה במחלה קשה שהוא צריך להילחם יותר, שהגישה שלו שלילית מידי, שהוא לא מספיק אופטימי, למי דאגתנו באמת נתונה, לחולה או לעצמנו?

המחקר על אימת המוות והתגובות כלפי אנשים עם נכויות שופך אור על פן נוסף של הקשר בין מוות לחמלה

האיום שמציבים אנשים עם נכויות על ההגנות השבריריות שלנו משפיע גם על הנכונות שלנו להושיט להם עזרה, טריוויאלית ככל שתהיה. במחקר שערכנו באחת האוניברסיטאות העמדנו עוזרת מחקר בכניסה לספריה והיא חילקה את אותם העלונים של מוות וכאב גב שתוארו במחקרים הקודמים לסטודנטים שנכנסו לספריה. ברגע שעברו את הדלת נגשה אליהם בחורה שהציגה עצמה כסטודנטית לפסיכולוגיה וביקשה מהם לענות על שאלון קצר שהיא מעבירה במסגרת קורס באוניברסיטה. במחצית מהמקרים, הבחורה התגלגלה אליהם בכסא גלגלים ובמחצית האחרת נגשה אליהם כשהיא הולכת על שניים. ממצאי המחקר הראו שמחשבות על מוות הגבירו פי שתיים את מידת ההענות לסטודנטית ההולכת. אולם, כשהסטודנטית ישבה בכסא גלגלים די היה באזכור קל של המוות כדי להפחית ביותר משלושים אחוזים את הנכונות לסייע לה. דווקא הטריוויאליות של העזרה במקרה דנן מדגים את עוצמת הקשר שבין החרדות הקיומיות שלנו והדחף להמלט מכל אזכור של טבענו השברירי.

הרתיעה ההגנתית מאנשים עם נכויות היא תגובה ראשונית ולא מודעת. היא אינה נובעת מרוע לב, ומתרחשת במהירות רבה עוד לפני שתהליכים קוגניטיבים גבוהים מאפשריים הפעלה של שיקולים ערכיים ואתיים. דוגמא לכך ניתן למצוא במחקר נוסף שערכתי עם עמיתי ובו השתמשנו במערכת לניטור תנועות עיניים על מנת לבדוק האם ההשפעה של איזכורי מוות על הרתיעה מאנשים עם נכויות תבוא לידי ביטוי גם בהתנהגות מאוד ראשונית שאינה נמצאת בשליטה מודעת. הנבדקים במחקר זומנו למעבדה וישבו מול מסך כאשר הראש שלהם מקובע בסד, ומצלמות מיוחדות עוקבות אחרי תנועת האישונים שלהם. מחצית מהנבדקים נחשפו לתפעול תת-סיפי של המילה "מוות" (הבזקים מהירים של המילה שנקלטים במח מבלי שהאדם מודע לכך) ומחציתם למילות ביקורת. לאחר מכן, הוצגו בפניהם מטריצות של תמונות כאשר בכל מטריצה היו שלש תמונות ניטראליות ותמונה אחת של אדם עם נכות פיסית. ממצאי המחקר הראו שהבזק תת-סיפי של המילה מוות גורמת להסטת המבט מתמונות הנכות. המחקר הזה מתווסף למחקרים האחרים שתוארו ומדגים את הרתיעה הכמעט רפלקסיבית שיש לנו מאנשים עם נכויות פיזיות, גם כשהמוות נמצא רק בשולי המודעות.

המחקר על אימת המוות והתגובות כלפי אנשים עם נכויות שופך אור על פן נוסף של הקשר בין מוות לחמלה ומראה שבעוד שבמקרים מסויימים המודעות למוות הופכת כל אבנעזר סקרוג' לאמא תרזה, במקרים אחרים בהם הסבל של הזולת מאיים על הצופה, לחרדת המוות יש השפעה הפוכה -- היא יוצרת מרחק פסיכולוגי ופיסי מהאדם הסובל ומפחיתה את הנכונות לעזור לו.

מחוייבות ודחייה

הסיפור על מוות וחמלה נהיה מורכב עוד יותר כשלוקחים בחשבון את העובדה שבמקרים רבים ההתרחקות מן הקורבן איננה באה בחשבון. עבור אנשים שעובדים במקצועות טיפוליים המפגש עם סבל, חולי, נכות, ומוות הוא לפעמים מפגש יום-יומי שבו המטפלים, רופאים, אחיות, עובדים סוציאליים, ופסיכולוגים נדרשים להתקרב פיסית ורגשית לאדם הסובל על מנת לספק לו טיפול ראוי. מה קורה, אם כן, במקרים כאלו שבהם המחוייבות המקצועית דורשת להתקרב ולעזור לאנשים שמעצם מצבם הקשה מאיימים על מנגנוני ההגנה של המטפל? במקרים כאלו מתקיים כנראה מתח מתמשך בין המחוייבות לעזור ובין הדחף לסגת ולהתגונן.

במחקר ראשוני הבודק סוגיה זו, בחנו האם יצירת מתח בין מחוייבות לעזור לבין המוטיבציה לסגת תבוא לידי ביטוי באופן עקיף בתוקפנות סמויה רבה יותר כלפי הקורבן. במחקר, הנבדקים חולקו לקבוצה שנחשפה באופן תת-סיפי למלה מוות ולקבוצת ביקורת. לאחר מכן, הם צפו בסרטון שבו שחקן גילם חייל שנפגע בעמוד השדרה במלחמת לבנון השניה ונותר משותק בגפיו. במחצית מהמקרים הנבדקים התבקשו לכתוב מכתב לחייל ונשאלו האם יהיו מוכנים לארח אותו בביתם (קבוצת העזרה) והמחצית האחרת של הנבדקים התבקשה רק להעריך את איכות הסרט (קבוצת ביקורת). לאחר מכן, כל הנבדקים ביצעו מטלת החלטה לקסיקלית שבחנה רמות של תוקפנות סמוייה.

הסיפור על מוות וחמלה נהיה מורכב עוד יותר כשלוקחים בחשבון את העובדה שבמקרים רבים ההתרחקות מן הקורבן איננה באה בחשבון

משימת החלטה לקסיקאלית הינה מטלה שבה מופיע במרכז המסך רצף של מספר אותיות, כאשר בחלק מהמקרים האותיות יוצרות מילה בעברית ובחלק לא. הנבדק מתבקש להקיש במהירות על מקש מסויים אם רצף האותיות יוצר מילה, ועל מקש אחר אם הרצף אינו יוצר מילה. המילים שהופיעו על המסך השתייכו לאחת משלש קטגוריות: מילים תוקפניות, מילים שליליות שאינן תוקפניות, ומילים נטראליות. זמן התגובה למילים מהווה מדד למידת הנגישות של אותה הקטגוריה במערכת הקוגניטיבית, באופן שזמן תגובה מהיר יותר מצביע על נגישות קוגניטיבית גבוהה יותר של הקטגוריה. ממצאי המחקר הראו שכאשר נבדקים נחשפו להבזק תת-סיפי של המילה מוות והתבקשו לעזור לאדם עם נכות פיסית, הם אמנם נעתרו לבקשה, שקשה היה מאוד באותה הסיטואציה להמנע ממנה, אבל העזרה שלהם גבתה מחיר שבא לידי ביטוי בנגישות קוגניטיבית גבוהה יותר של תכנים תוקפניים.

ממצא ראשוני זה על המחיר הנגזר מהמתח שבין המחויבות לעזור לרצון להתרחק מאדם עם נכות פיסית מהווה בסיס למחקר על אוכלוסיות של מטפלים. בימים אלו אני מתכנן מחקר יחד עם ד"ר איילת שי, רופאה אונקולוגית, על רופאים ואחיות המטפלים בחולים במחלת הסרטן. הטיפול בחולים מחייב אינטראקציה אינטנסיבית גם אם החולה מהווה איום פסיכולוגי על הדמות המטפלת. אנו בודקים האם המתח הזה שבין המחויבות המקצועית (ויש לומר הרצון) לעזור לבין החרדה המתעוררת ממצבו של החולה מעורר אצל המטפלים רגשות אשם, תגובות תוקפניות, וחרדות שהם אינם מודעים להם. אנו צופים שהתגובות השניוניות הללו יימצאו בעיקר כאשר לחולה דיאגנוזה טרמינלית, וכאשר המטפל מיצה את כל אפשרויות הטיפול הרפואיות.

יוסף זליגמן ז"ל, סבה של אשתי, ברח מגרמניה להולנד במהלך המלחמה וביקש מחבוא באחד הכפרים אצל כומר שהיה ידוע כמציל יהודים. הכומר מיד לקח אותו ועוד כמה יהודים והלך איתם לאחת החוות בסביבה. בהגיעם לביתו של האיכר הסביר לו הכומר שהוא מביא איתו פליטים יהודים ומבקש שיספק להם מחבוא. האיכר שנראה מהוסס השיב לכומר וכך אמר: "אבי, אני שותף לדעתך שיש להציל את היהודים ומעריך ומוקיר את פועלך, אבל יש לי משפחה, אשה וילדים ואם יגלו שאני מסתיר פה יהודים יהרגו את כולנו. כיצד תבקש שאסכן את כל היקר לי עבור אנשים שאיננו מכיר כלל?" השיב לו הכומר "דבריך ברורים והגיוניים ואני מקבל בהבנה את החלטתך." בעודו מתרחק מבית האיכר עם חבורת היהודים שהתלוותה אליו, פנה הכומר חזרה אל האיכר והפטיר "בסופו של דבר זה עניין של אמונה." אחרי רגעים ספורים האיכר רץ לעברם והפציר בהם שיחזרו ובמשך שנותיה הנוראות של המלחמה החביא את זליגמן וחבריו באסם שבנחלתו. זהו סיפור אופטימי על מוות, חמלה ואנושיות שיש ללמוד ממנו על מקרים אחרים בהם הדחף לברוח מהמעשה המוסרי הנכון הוא חזק, ברור ואף הגיוני. היכולת להתגבר על הדחף הזה הוא ההבדל בין צער מרוחק ומתנשא כלפי הזולת, הנקרא לפעמים רחמים, לבין חמלה אנושית אמיתית.