מה בין מדע לגזע

עיתונאי המדע ניקולס ווייד פרסם ספר שבמרכזו טענה שנויה במחלוקת: התנהגותם של גזעים שונים מעוצבת על ידי גנטיקה. האם הביולוגיה האבולוציונית יכולה להסביר הבדלים בין עמים, כמו שבטיות לעומת מודרניות, פערים ברמות האלימות ועוני לעומת עושר?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

מדע ועיתונות מדע הם שני דברים שונים. אמנם שניהם בעלי ערך, אך כל אחד מהם דורש מערך כישורים שונה. המדע דורש ספקנות בלתי נלאית לגבי תיאוריות ועובדות-כביכול, ועיתונות המדע דורשת יכולת להפוך את המורכב לנהיר. למרות הערצתי לעבודתו כעיתונאי, חוששני שספרו האחרון של ניקולס ווייד מדגים את הסיכונים הטמונים בטשטוש הגבולות שבין שני העיסוקים האלו. בספר, ששמו A Troublesome Inheritance, ווייד לא מסתפק בדיווח עובדות מדעיות או תיאוריות מקובלות ומציג רעיונות נועזים שאינם משתייכים בשום צורה לקונצנזוס המדעי.

ווייד, שפועל כיום כסופר ועיתונאי עצמאי, ידוע בעיקר בזכות עבודתו כעיתונאי בניו יורק טיימס. הוא כתב גם כמה ספרים פופולריים בנושא ביולוגיה. האחרונים שבהם – Before the Dawn ו-The Faith Instinct – התמקדו באבולוציה האנושית, כולל האבולוציה של הדת. ב-A Troublesome Inheritance ווייד ממשיך להתמקד באבולוציה האנושית, אך פונה לנושא שנוי יותר במחלוקת: גזע האדם. מטרתו, הוא אומר, היא "לפזר את המסתורין האופף את הבסיס הגנטי של הגזע ולבדוק מה מגלים לנו השלבים האחרונים של האבולוציה האנושית על תולדותיהן וטבען של חברות אנושיות." מסקנתו? לא זו בלבד שגזעי האדם הם תופעה אמיתית, אלא שהם כנראה נבדלים זה מזה בדרכים מפתיעות. הטענה המרכזית של ווייד היא שגזעי האדם נבדלים זה מזה בהתנהגותם החברתית מסיבות גנטיות הנובעות מההתרחשויות האבולוציוניות האחרונות. והבדלי ההתנהגות האלה עשויים, בתורם, להסביר מדוע אצל עמים שונים קיימים סוגים שונים של מוסדות חברתיים:

מוסדות אינם רק אוספים של כללים שרירותיים; הם צומחים מתוך התנהגויות חברתיות אינסטינקטיביות, כגון הנטייה לבטוח באחרים, להישמע לחוקים ולהעניש את אלה שמפרים אותם, לעסוק בפעילויות הדדיות ובמסחר, או להילחם בקבוצות שכנות. ההתנהגויות האלה משתנות במקצת מחברה לחברה בגלל לחצים אבולוציוניים, וכך גם המוסדות המתבססים עליהן. לכן יכול להיות שהביולוגיה האבולוציונית יכולה להסביר מדוע עמים מסוימים חיים בחברות מודרניות ואחרים בחברות שבטיות, ומדוע מדינות מסוימות הן עשירות ואחרות ממשיכות להתבוסס בעוני.

הטיעונים המדעיים בספר שואבים את השראתם בעיקר מהמהפכה הגנומית של העשור האחרון (גנום הוא כלל הדנ"א, החומר התורשתי, שהאדם נושא). במידה רבה הייתה המהפכה הזו מהפכה טכנולוגית וכלכלית. הגישות המתוחכמות הנדרשות ל"ריצוף" הגנום של אדם – לפצח את 3 מיליארד יחידות הדנ"א שמרכיבות גנום אנושי – הן כעת יעילות וזולות מספיק, וגנטיקאים כבר ריצפו את הגנומים של אלפי אנשים בכל העולם. עבודה זו הניבה תוצאות ששופכות אור על הבדלים בין גזעים. הגנטיקאים, אומר ווייד, לא ממהרים לדבר בגלוי על התוצאות האלה, שנוגעות בנושא רגיש פוליטית. אז הוא לוקח על עצמו את המשימה. 

מחפשים עדויות לברירה הטבעית

האירועים המרכזיים באבולוציה האנושית מוכרים לכול. השושלות שהובילו אל בני האדם ואל קרוב המשפחה הדומה לנו ביותר, השימפנזה, התפצלו לפני 5-6 מיליון שנה. בני אדם בעלי אנטומיה מודרנית הופיעו באפריקה, מקום לידתו של המין שלנו, לפני כ-20,000 שנה. חשוב לציין שמוצאם של כל בני האדם הלא-אפריקנים, או כמעט כולם, הוא אוכלוסייה קטנה שהיגרה מאפריקה לפני כ-50,000 שנה. מבחינת ווייד זה תאריך חשוב כי הוא מגדיר תקרה לגילם של ההבדלים הגזעיים: אבותינו גרו כולם באפריקה לפני כ-2,000 דורות, בסך הכול.

כשמנתחים בצורה סטטיסטית גנומים של בני אדם שונים, אפשר לראות שהם מתחלקים לכמה מקבצים ברורים למדי התואמים כל אחד יבשת מוצא מסוימת. במובן הסטטיסטי הזה, גזעים הם תופעה אמיתית

עם הזמן נפוצו אנשים בעולם והתחלקו בסופו של דבר לחמשת "הגזעים היבשתיים" הגדולים: אפריקאים (שמדרום לסהרה), מזרח אסייתיים, לבנים (Caucasians, אירופה, תת-היבשת ההודית והמזרח התיכון), אוסטרלים ואמריקאים ילידיים. חלק מהקבוצות האלה צעירות יותר מאחרות (אמריקה אוכלסה רק ב-15,000 השנים האחרונות), אבל החלוקה הזו מהווה, לדבריו של ווייד, תיאור מציאותי למדי של ההתפלגות הגנטית האנושית ברמה הגיאוגרפית. מכיוון שהקבוצות האלה היו מבודדות זו מזו, הן עברו בהכרח אבולוציה עצמאית ברובה לאורך עשרות אלפי השנים האחרונות. בתקופה זו התפתחו רוב המאפיינים שאנו תופסים כאנושיים, כולל החקלאות והתיישבות הקבע.

אז מה גילה לנו מחקר הגנום האנושי בעשור האחרון? המסקנה העיקרית של ווייד בעניין זה היא שהאבולוציה האנושית היא תהליך "חדש, שופע ואזורי." העובדות ברורות למדי. הגזעים היבשתיים של בני האדם נבדלים זה מזה במידת מה ברצף הדנ"א שלהם. ווייד מדגיש שההבדלים האלה הם "קלים ועדינים" אבל גנטיקאים יכולים בכל זאת לזהותם בזכות רצפי הגנום הרבים מרחבי העולם הזמינים להם. העובדה המרכזית היא שההבדלים הגנטיים בין בני אדם שמוצאם ביבשות שונות, הם סטטיסטיים. גנטיקאים עשויים לגלות, למשל, שווריאנט של גן מסוים נמצא ב-79 אחוז מהאירופאים אך רק ב-58 אחוז מהמזרח אסייתיים. ההבדלים האלה מצטברים כשבוחנים את מגוון הגנומים שלנו, וגנטיקאים יודעים בקלות שהגנום של אדם אחד נראה אירופאי, ושל אדם אחר מזרח אסייתי. אם לנסח את המסקנה הזאת במונחים טכניים יותר: כשמנתחים בצורה סטטיסטית גנומים של בני אדם שונים, אפשר לראות שהם מתחלקים לכמה מקבצים ברורים למדי התואמים כל אחד יבשת מוצא מסוימת. במובן הסטטיסטי הזה, גזעים הם תופעה אמיתית.

מדוע הופיעו ההבדלים הגנומיים האלה בין עמים? יש שתי אפשרויות עיקריות. הראשונה היא שההבדלים חסרי משמעות. שכיחויות הווריאנטים הגנטיים באוכלוסיות השונות עשויות להיות זהות בתחילה ואט אט להתרחק זו מזו גם כשהווריאנטים לא משפיעים על הכשירות האבולוציונית – המוגדרת, פחות או יותר, לפי מספר הצאצאים השורדים שהפרט מייצר. גנטיקאים קוראים לזה "אבולוציה ניטרלית." האפשרות השנייה היא שהשינויים בגנומים שלנו הם תוצר של ברירה טבעית. לפי השערה זו, שכיחות הווריאנטים הגנטים משתנה בין אוכלוסיות כי חלק מהווריאנטים הגבירו את הכשירות של נושאיהם, אולי על-ידי הגדלת סיכויי ההישרדות שלהם בסביבה קשה ביבשת שבה חיו. גנטיקאים מכירים זה זמן מה מקרים שבהם הברירה הטבעית פעלה בכמה אוכלוסיות אנושיות אך לא באחרות. נדמה, למשל, שהטיבטים הסתגלו גנטית לחיים בגובה רב. אך עד לאחרונה לא הייתה לנו דרך לדעת אם מקרים חדשים כאלה של ברירה טבעית הם נדירים או שכיחים.

חקר הגנומים מספק לנו דרכים חדשות למציאת ראיות לברירה טבעית. גישה אחת מחפשת תופעה הנקראת "selective sweep"; הברירה הטבעית יכולה לקחת וריאנט גנטי מועיל-אך-נדיר ולהגדיל משמעותית את שכיחותו באוכלוסייה. תהליך זה מותיר חותם בגנום. מכיוון שמקטע דנ"א שלם המקיף וריאנט מועיל יעלה בשכיחותו יחד עם הווריאנט, כמעט כל פרט באוכלוסייה יישא בסופו של דבר את אותו רצף דנ"א בחלק זה של הגנום. כתוצאה מכך, גנטיקאים יזהו באוכלוסייה מסוימת מקטע גנומי עם מידה קטנה להפליא של וריאציה גנטית.

בעזרת שיטה זו, או שיטות דומות ונפוצות יותר, אספו גנטיקאים ראיות מבוססות למדי להשפעתה של הברירה הטבעית על הגנומים שלנו. ווייד מדווח כי 14 אחוז מהגנום האנושי עבר ברירה טבעית חדשה-יחסית. השיטות הגנומיות האלה לא אומרות לנו למה הברירה הטבעית פעלה במקרה מסוים (למשל, האם מדובר בהסתגלות לטפיל חדש?), אבל הן כן יכולות לומר שחלק ממקרים אלה הם חדשים למדי ומוגבלים ליבשות מסוימות.

הסקירה הגנומית של ווייד כתובה בשפה חיה ובאופן כללי היא יעילה למדי. אך היא אינה נטולת טעויות. הוא מפריז, למשל, באחוז הגנום האנושי שעבר ברירה טבעית חדשה-יחסית. הנתון האמיתי מתוך המחקר שהוא מצטט הוא 8 אחוזים, לא 14, וגם את הנתון הזה אפשר לפרש בדרכים שונות. ובאופן כללי, ווייד מניח שהראיות לברירה טבעית משקפות הסתכלות לסביבה אקולוגית, בעוד שאירועים מסוימים עשויים למעשה לשקף את פעולתם של כוחות אבולוציוניים אחרים כגון ברירה זוויגית, שבה אנשים מתחרים על בני זוג לרבייה ולא על הישרדות.

יתרה מזו, ווייד אומר שרק בשנים האחרונות הבינו ביולוגים שברירה טבעית עשויה לשנות תכונה מסוימת על-ידי ביצוע שינויים קלים בשכיחותם של וריאנטים בגנים רבים, במקום ביצוע שינוי גדול בשכיחותם בגן יחיד. למען האמת, דווקא ההשערה הראשונה מבין השתיים היא התפיסה המסורתית של שינוי אבולוציוני, והיא בת כמאה שנה. לא יהיה הוגן לטעון שטעויות כאלה מערערות את טענותיו המרכזיות של ווייד בחלק הראשון של A Troublesome Inheritance. אבל הן בכל זאת מעידות כי הוא אינו המדריך המיומן ביותר בנבכי הספרות הטכנית. נוסף לכך, הזלזול בעובדות גנטיות אלה אינו רב כפי שווייד מתאר. כשהנרי לואיס גייטס (Gates), הבן, שולח דגימה של הדנ"א שלו כדי לבדוק כמה מתוכו ממוצא אפריקאי וכמה ממוצא אירופאי – ואז מגיש מיני-סדרה של רשת PBS שבה הוא משדר את התוצאות – קשה לטעון שאנשים משכילים מתכחשים להבדלי הדנ"א הקלים בין יבשות. ובכל זאת, ווייד מציג את ממצאים אלה בצורה נהירה לכל מי שלא מכיר אותם.

התנהגות מורשת 

בתגובה לסביבה החדשה הזו, ייתכן שהתחוללו תהליכים של ברירה טבעית ששינו את ההתנהגויות החברתיות. יכול להיות, למשל, שבחברות מסוימות תנאים אלה היטיבו עם אנשים שאינם תקיפים או חשדנים. ווייד טוען שבתקופת התיישבות הקבע העשירים הביאו לעולם צאצאים שורדים רבים יותר מאשר העניים, וכך התפשטו הגנים שאחראים להתנהגות שבבסיס הצלחתם. "ההתנהגויות החברתיות של האליטה מחלחלות כך אל שאר החברה" בברירה טבעית. חשוב לציין שלפי ווייד, "האבולוציה של ההתנהגות החברתית התקדמה בצורה עצמאית-בהכרח בחמשת הגזעים הגדולים," ובכך שיקפה את בידודם הגיאוגרפי, וכפועל יוצא את בידודם הגנטי. השורה התחתונה כאן, בכל הנוגע למעבר להתיישבות קבע ואירועים טריים אחרים בהיסטוריה האבולוציונית, היא שהגזעים היבשתיים עשויים להיבדל גנטית זה מזה בהתנהגותם החברתית.בחצי השני של A Troublesome Inheritance, ווייד צועד בטריטוריה שנויה הרבה יותר במחלוקת. באופן כללי, טענותיו פשוטות למדי. במהלך האבולוציה שעברו בני האדם בעשרות אלפי השנים האחרונות, ייתכן שהתרחשו שינויים בבסיס הגנטי להתנהגותם, בדיוק כפי שהשתנה הבסיס של צבע עורם. יכול להיות שחלק מהשינויים האלה נובעים מהסתגלות אבולוציונית לצורות חדשות של חיים חברתיים. לדוגמה, "המעבר הגדול" מסגנון החיים הנוודי להתיישבות קבע, אשר התחיל לפני כ-15,000 שנה, ייצר ככל הנראה גם סביבה חברתית שונה בתכלית: האוכלוסיות גדלו, אנשים באו במגע עם פרטים רבים יותר מחוץ למשפחתם והחברה לבשה צורה היררכית יותר.

מבחינת ווייד יש לזה השלכות משמעותיות. בעוד שההבדלים ההתנהגותיים בין הגזעים הם לבטח קלים, הוא מתעקש כי הם עשויים להתעצם ברמת כלל החברה. ככל הנראה, הבדלים קלים בנטייה התנהגותית – שיתוף פעולה, תוקפנות, נטייה להישמע לחוקים וכולי – דחפו את הגזעים השונים בכיוונים שהובילו ליצירת מוסדות חברתיים שונים. "ייתכן ששורשי ההבדלים בין הציביליזציות הגדולות של העולם היו קיימים כבר ביישובים הראשונים."

ייתכן שההבדלים האבולוציוניים בין חברות ביבשות השונות אחראים לנקודות מפנה מרכזיות בהיסטוריה, אירועים שלא זכו עד היום להסבר מספק, כגון עליית המערב ושקיעת העולם האיסלאמי וסין

לאורך רוב ספרו מנסה ווייד להראות כיצד התזה האבולוציונית הזו מסבירה כל מיני הבדלים בין עמים. ביניהם הוא כולל שבטיות לעומת מודרניות (החיים המודרניים דורשים מאיתנו, בין השאר, לבטוח באנשים שאינם בני משפחתנו), הבדלים ברמות האלימות, עוני לעומת עושר, חדשנות לעומת קונפורמיזם וכולי. כאן טענותיו של ווייד מזכירות גרסה ביולוגית מאוד של טענותיו של פרנסיס פוקויאמה בנוגע להשפעת המוסדות החברתיים על גורלן של מדינות בספרו The Origins of Political Order. בעוד שווייד מקדיש את רוב זמנו להבדלים גדולים בין עמים, טענותיו נוטות לעתים לספציפיות רבה. מדוע, למשל, המהגרים הסיניים למלזיה ולתאילנד מצליחים לעתים קרובות יותר מאשר המלזים והתאילנדים עצמם? ככלות הכול, אנשים הם חקייניים, ואם ההצלחה העסקית הסינית הייתה עניין תרבותי לחלוטין, כולם היו מצליחים לאמץ בקלות את אותן שיטות. אך זה לא המצב, מכיוון שהתנהגות חברתית – של סינים ושל אחרים – מעוצבת על-ידי הגנטיקה.

בנוסף, ווייד חושב כי "ייתכן שההבדלים האבולוציוניים בין חברות ביבשות השונות אחראים לנקודות מפנה מרכזיות בהיסטוריה, אירועים שלא זכו עד היום להסבר מספק, כגון עליית המערב ושקיעת העולם האיסלאמי וסין." כאן, ובייחוד בדיון שלו בהצלחת המהפכה התעשייתית באנגליה, הוא מתקרב מאוד לעמדותיו של גרגורי קלארק בספר A Farewell to Alms. בכל נקודות המפנה ההיסטוריות האלה הפרטים שונים אך הסיפור זהה: לעמים מסוימים הייתה נטייה גנטית להתנהגויות מסוימות, ובזכותן הם הקימו מוסדות מסוימים שסללו את דרכם להצלחה, בין שמדובר בהצלחה כלכלית (המערב) ובין שמדובר בהצלחה אינטלקטואלית (היהודים). למרבה הצער, לעמים אחרים היו גנים אחרים.

אלה טענות גדולות ולכן אפשר לצפות מווייד לספק ראיות גנומיות מרשימות, גם אם קשות להבנה. וכאן הסיפור נעשה מוזר. כמעט ואין שום ראיה מוצקה לתזה של ווייד. והדבר המוזר ביותר? ווייד מודה בזה בתחילת ספרו:

על הקוראים להיות מודעים לכך שבפרקים 10-6 הם עוזבים את עולם המדע המבוסס ונכנסים לזירה ספקולטיבית הרבה יותר שבה נפגשות ההיסטוריה, הכלכלה והאבולוציה של האדם.
מוטב לו משפט זה היה מודפס בראש כל עמוד בפרקים 10-6.

אחד המאפיינים המתסכלים ביותר של A Troublesome Inheritance הוא שווייד רוצה לאכול את העוגה להשאיר אותה שלמה. ברגע אחד הוא מודה שהוא כותב ב"זירה ספקולטיבית" ובבא הוא מנפק הצהרות פסבדו-עובדתיות ("ההתנהגות החברתית, של הסינים ושל אחרים, מעוצבת על-ידי הגנטיקה"). האסטרטגיה הזו מאפשרת לווייד לנוע במעין שטח הפקר אינטלקטואלי שבו הוא עוסק במדע-כביכול (כל כך הרבה עובדות על הגנום!) אך בה בעת מזהיר שבעצם הכול השערות.

וכאן אולי תשאלו את עצמכם: אם ווייד לא מספק ראיות מוצקות לתזה האבולוציונית שלו, איך הוא רוצה לשכנע את קוראיו לקחת אותה ברצינות? חלק מהתשובה היא בעזרת נרטיבים כובשים המתארים תהליכים אבולוציוניים אפשריים, כפי שראינו קודם לכן בדיון על המעבר להתיישבות קבע. ווייד מציג גם כמה טיעונים, המבוססים על סבירות ותו לא, בעד השפעתם של הגנים על ההבדלים ההתנהגותיים בין הגזעים. במקרים מסוימים הוא אף תוקף את מי שמפקפק בהשפעה זו. אחד מהטיעונים מבוססי-הסבירות המרכזיים של ווייד עוסק בקושי להעביר מוסדות חברתיים מקבוצת אנשים אחת לאחרת. כפי שהוא כותב, "לו היו מוסדות תופעה תרבותית גרידא היה קל להעבירם מחברה אחת לאחרת." כפי שלמדנו, זה לא תמיד נכון. לדוגמה, "לא קל להשתיל מוסדות אמריקאיים בחברות שבטיות כמו עיראק או אפגניסטן." וכאן זה נגמר. עלינו להסיק כעת שבהבדלים החברתיים יש רכיב גנטי.

אחד מהטיעונים המרכזיים של ווייד עוסק בקושי להעביר מוסדות חברתיים מקבוצת אנשים אחת לאחרת. כפי שהוא כותב, "לו היו מוסדות תופעה תרבותית גרידא היה קל להעבירם מחברה אחת לאחרת״

הטיעון הזה חלש להפליא. די לומר שכאשר אנו מנסים להעביר מוסד, כמו בחירות דמוקרטיות, לתרבות אחרת, אנו לא מחליפים תרבות שלמה באחרת. אנחנו מעבירים חלק מהתרבות הזו לתרבות קיימת. האם מישהו באמת מופתע מהחיכוך שהתהליך הזה מייצר? והאם המסקנה הסבירה ביותר היא שהחיכוך הזה נובע מהבדלים גנטיים? מה לגבי כל שאר ההבדלים – בהיסטוריה, שפה, התפלגות העושר, דת, הישגים חינוכיים, נזקי מלחמות, קרקעות המתאימות לעיבוד חקלאי, טינה כלפי פולשים וכולי? כשאני מביט בכל הגורמים האלה, נדמה לי שגנים הם הרכיב הדומה ביותר בין החברה האמריקנית לחברה האפגנית. אני לא אומר שהטיעון של ווייד שגוי בהכרח, אלא שאחד המאפיינים המרכזיים של טיעונים מבוססי-סבירות הוא הסבירות.

טיעון נוסף של ווייד, גם הוא מבוסס-סבירות, מתמקד ביציבות: "כשציביליזציה מייצרת מערך ייחודי של מוסדות ששורדים לאורך דורות רבים, הרי זה סימן לקיומה של סדרת וריאציות גנטיות תומכות המשפיעות על ההתנהגות החברתית האנושית." באמת? האם ווייד לא אמור לומר שיציבות "עשויה" להיות סימן לגנים? נכון, יכול להיות שהתנהגויות או מוסדות מסוימים שורדים בין השאר מסיבות גנטיות (שתיית חלב בקרב מבוגרים דורשת עמידות ללקטוז, תכונה גנטית הנפוצה ביותר בקרב תרבויות שעסקו היסטורית במשקי חלב). אבל נכון גם לומר שחלק מההתנהגויות או המוסדות האלה שורדים מסיבות תרבותיות בלבד. האנגלים משתמשים במטבע שנקרא "פאונד" מאז התקופה האנגלו-סקסית. והמוזיקה המערבית מבוססת על הסולם הדיאטוני מאז הרנסנס ואף הרבה לפני כן. אז מדוע ווייד לא מסיק שההבדלים במטבע ובמוזיקה משקפים הבדלים גנטיים?

כנגד זה, קשה להבין מדוע אי-יציבות עמוקה במוסדות חברתיים לא מטרידה את ווייד. הוא שקוע, למשל, בהבדל בין חברות שבטיות למודרניות, אבל אחד העמים השבטיים ביותר בכדור הארץ, הסקוטים על קבוצותיהם השונות, מזוהים כיום עם כמה מהרעיונות והגישות המודרניים ביותר. האם דייוויד יום ואדם סמית' היו הנשאים הראשונים של מוטציה שהתפשטה באדינבורו?

חשבו גם על ההבדלים המוסדיים האדירים בין צפון לדרום קוריאה שהופיעו לפני כמה עשורים בלבד. לאנשים שחיים מצפון ומדרום לקו רוחב 38 יש גנים דומים מאוד, אז מדוע המוסדות החברתיים שלהם שונים כל כך? ווייד לא מתעלם לחלוטין מדוגמאות כאלה (הוא מזכיר את קוריאה) אבל לא ברור מדוע הן לא מעוררות בו ספקות, ולו קלים ביותר, לגבי ערך הפרויקט שלו. אם התרבות מסוגלת לכפות את רצונה על הגנים בצורה גורפת – ונראה כי לעתים ווייד מודה שזה אכן אפשרי – למה שיהיה לנו אכפת מנטיות גנטיות כנועות כל כך, גם אם הן אמיתיות?

לבסוף, ווייד יוצא למתקפה נגד אלה שמעזים להכחיש שההתנהגות החברתית השתנתה בתהליכים אבולוציוניים חדשים ושהיא עשויה להיבדל מגזע לגזע. בין יעדי התקיפה שלו נמצא הפסיכולוג האבולוציוני סטיבן פינקר (פסיכולוגיים אבולוציוניים מכירים בבסיס גנטי מסוים להתנהגות אנושית, אך באופן כללי מניחים שלכל האנשים יש נטיות זהות. ואז הם מנסים להסביר את ה"אוניברסלים האנושיים" האלה). בספרו משנת 2011, The Better Angels of Our Nature, בוחן פינקר את הרעיון שקבוצות שונות מתנהגות בצורה שונה – למשל, אלימה יותר או פחות – מסיבות גנטיות. הוא כותב שאם רעיון זה נכון, "עלולה להיות לו ההשלכה הנפיצה שאוכלוסיות ילידיות ואוכלוסיות מהגרים מותאמות פחות מבחינה ביולוגית לדרישות החיים המודרניים מאשר אוכלוסיות שחיו בחברות משכילות במשך אלפי שנים."

דברים אלה מעוררים בווייד התקף של זעם צדקני, והוא מכריז: "נפיצותה הפוליטית של תזה לא אמורה להשפיע על תקפותה המדעית." אך ווייד לא מספר לכם שזה מה שפינקר עצמו אומר במשפט הבא ממש: "גם אם השערה מסוימת מעוררת בנו אי-נוחות פוליטית אל לנו לפסול אותה על הסף; עם זאת, עלינו לבחון את הראיות התומכות בה בקפידה רבה לפני שנסיק כי היא נכונה." לאחר מכן פינקר מסביר מדוע הוא חושד שההשערה הגנטית שגויה. אחת הסיבות לכך היא שאין נתונים אמיתיים שמראים כי האנגלים, למשל, הם "באופן מולד בעלי שליטה עצמית רבה יותר או פחות אלימים מאשר אזרחי מדינות שלא עברו מהפכה תעשייתית." ווייד מגיב ואומר כי בעוד שהגנים של האלימות אינם מוכרים לנו, שיעורי הרצח בעולם המתועש נמוכים יותר מאשר באפריקה שמדרום לסהרה, "הבדל שלא מוכיח את תרומתה של הגנטיקה לאלימות בעולם הלא מפותח, אך לבטח לא פוסל אותה." אך אם לב העניין הוא הבדלים מולדים בתכונה התנהגותית, אי אפשר להשתמש בהבדלים עצמם כראיה לכך. יכול מאוד להיות שההבדלים נובעים מסיבות אחרות (האם להבדלים במטבע יש בסיס גנטי? הרי ישנם הבדלים במטבע!)

למרבה הצער, מהלכים מחשבתיים כגון זה נפוצים ב-A Troublesome Inheritance. הספר מלא בהצהרות מוטות כגון: "ישנן כמה התנהגויות חברתיות שכלכלנים זיהו כמכשול לקדמה ובהחלט ייתכן שיש להן בסיס גנטי," וגם: "יכול מאוד להיות שאוכלוסיות יהודיות הלכו בדרך אבולוציונית מעט שונה מהאירופאים בניסיונן להסתגל לנסיבות היסטוריות ייחודיות, ולכן פיתחו יכולות קוגניטיביות בלתי רגילות." הרי ברור שאם אנו יודעים שיש הבדלים קלים ברצפי הדנ"א של עמים שונים, "יכול מאוד להיות" ו"בהחלט ייתכן" שכל הבדל שרירותי ביניהם נובע מסיבות גנטיות (האם המערביים משחקים שחמט והסינים גו? בבקשה).

ברור שווייד מבין את ההבחנה בין התנהגות שעשויה להיות גנטית להתנהגות גנטית במובהק. הבעיה היא שלא נראה כי הוא מתעניין במיוחד בראיות מוצקות או באפשרות שאי פעם יושגו ראיות מוצקות רלוונטיות. וישנה גם הבחנה נוספת שווייד כלל לא מתייחס אליה. הוא צודק בכך שהרגישויות הפוליטיות לא אמורות לעוות אמת מדעית: עובדות הן עובדות. אך כפי שפינקר מציין, זה לא אומר שאנו לא צריכים להיות זהירים במיוחד כשאנו דנים בגזע. ההיסטוריה מוכיחה שזה נושא מסוכן במיוחד שמועד לניצול מחריד. אין שום דבר בלתי מדעי בהכרה בכך ובהתקדמות זהירה.

לעתים נדמה שווייד נוקט גישה הפוכה. אף על פי שהוא מביע את ההסתייגויות ההכרחיות בנוגע לשוויון המוסרי השורר בין כל העמים, אין ספק שהוא מתפתה להתסיס באמתלת הפוליטיקה-לא-אמורה-לעוות-את-המדע. יש פה מין התרברבות, כאילו הוא מצהיר שבניגוד לאחרים הוא עצמו אינו מהסס להכיר בעובדות בלתי נעימות. אך יש הבדל בין ההכרה בעובדות בלתי נעימות להמצאת מעשיות בלתי סבירות.

ה' אלן אור הוא ביולוג מאוניברסיטת רוצ'סטר. יחד עם ג'רי א' קוין הוא חיבר את הספר Speciation.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ה' אלן אור, New York Review of Books .

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על מה בין מדע לגזע

01
ד.

וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר: (קהלת י"ב 12)

אבל כשהקו המנחה הוא publish or perish - התוצאה השכיחה היא רוב להג.

02
דני

מזמן לא פגשתי טאוטולוגיה בוטה כמו "ישנן כמה התנהגויות חברתיות ...שיתכן ויש להן בסיס התנהגותי". הייתי שמח לראות את המקור באנגלית. אולי יש טעות בתרגום?