מי שקורא לא מפחד

בין שמדובר באוליבר טוויסט או בהארי פוטר, בהסטר פרין או בקטניס אוורדין, דמויות ספרותיות מאפשרות לנו לחוות דרכן את הדרמה, ההומור, המסתורין וההרפתקה שבחיים. דרך אטיקוס פינץ' (״אל תיגע בזמיר״, הארפר לי) אנחנו נלחמים על עיקרון מוסרי ונאבקים בדעות קדומות. דרך אליזבת בנט (״גאווה ודעה קדומה״, ג׳יין אוסטין) אנחנו קוראים תיגר על החלוקה המעמדית בניסיון למצוא אושר רומנטי. דרך האדם הבלתי נראה של ראלף אליסון אנחנו מקוננים על סירובה של החברה להכיר באינדיבידואליות שלנו.

אף על פי שתלמידים וסטודנטים רבים מעדיפים לצפות בטלוויזיה או לשחק במחשב מאשר להתעמק בכרכים קלאסיים, המדע מוכיח שמינון קבוע של ספרות תורם להצלחה אקדמית ומשפר את אוצר המילים והבנת הנקרא. אך מחקרים אחרים מראים לנו שספרים – ובעיקר סיפורת – מסוגלים להשפיע על כישורים חברתיים, אינטליגנציה רגשית והתנהגות לאורך החיים. כפי שכתב קית' אוטלי, סופר ופסיכולוג קנדי החבר באגודה למדעי הפסיכולוגיה (APS), סיפורים מעניקים לנו גירוי עמוק של חוויה חברתית ומרחיבים את האופן שבו אנו מבינים את עצמנו ואחרים.

הראיות מראות שההשפעות האלה נובטות כשילדים נחשפים לראשונה לספרים, עוד לפני שהם לומדים לקרוא – כשהם עוד רק מאזינים לסיפורים המוקראים להם. במחקר מ-2009 הראו חוקרות החינוך הישראליות דורית ארם וסיגלית אבירם כי מורים נוטים לתפוס תלמידים לאימהות המתמצאות בספרות ילדים כאמפתיים יותר ומאוזנים רגשית. ובמחקר מ-2010 שנערך בקנדה בראשות הפסיכולוג ריימונד א' מאר (Mar) מאוניברסיטת יורק (חוקר פורה שעוסק בקשר בין נרטיבים למיומנויות חברתיות), ילדים בגיל הגן שהוריהם זיהו היטב שמות של ספרי ילדים ומחבריהם, קיבלו דירוג טוב יותר במדדי התיאוריה של התודעה – מיומנות מורכבת העוסקת בהבנת מצביהם המנטליים של אחרים.

המחקרים האלה מבוססים על הסקת מסקנות. אך לאחרונה מצאו חוקרי חינוך קשר ישיר בין קריאה בילדות להתפתחות חברתית. צוות בראשות ג'ודית לייסקר (Lysaker) מאוניברסיטת פרדו ערך התערבות ניסיונית עם 22 תלמידי כיתה ב' ו-ג' שהתקשו בהבנת הנקרא ובכישוריהם החברתיים גם יחד. הילדים השתתפו בקבוצת קריאה שהתמקדה לא רק בהבנת הטקסט אלא גם בבחינת המחשבות, הכוונות והרגשות של הדמויות בספרים. לדוגמה, הילדים התבקשו לכתוב מכתב מנקודת מבטה של דמות ספציפית. כפי שדווח בכתב העת Reading Psychology ב-2011, ההערכות שנעשו לפני ואחרי הניסוי מעידות על שיפור ניכר בהבנת הנקרא של המשתתפים וכן ביכולתם לדמיין את רגשותיהם של אחרים.

תפקיד הסוגה

מחקרים במבוגרים מראים כי לא כל רומן או סיפור קצר מובילים להרחבת הפרספקטיבה. במחקר שהתפרסם בשנה שעברה בכתב העת Science מצאו הפסיכולוגים דייוויד קומר קיד (Kidd) ועמנואלה קסטאנו מה-New School for Social Research שקריאת ספרות משפרת כישורים אינטואיטיביים. אך נראה שאת השפעה זו מייצרות רק יצירות "ספרותיות" – לא מותחנים וספרים פופולריים אחרים שנמצאים לרוב ברשימות רבי המכר.

חקירת חייהן הפנימיים של דמויות ספרותית עשויה אף לבלום הטיות גזעיות, אתניות ותרבותיות מסוימות

קיד וקסטאנו ערכו חמישה ניסויים למדידת ההשפעה של קריאת יצירות ספרותיות על תיאוריית התודעה (Theory of Mind או ToM) של הנבדקים. בבחירת הטקסטים למחקר הסתמכו קיד וקסטאנו על הערכות מומחים והגדירו שלושה סוגי קריאה: סיפורת ספרותית, סיפורית פופולרית ועיון. הם ביקשו מכל נבדק לקרוא מובאות מתוך אחת משלוש סוגות:

• הפיינליסטים או הזוכים ב-National Book Award של תחרות PEN/O. Henry לסיפורת קצרה בשנת 2012.
• ספרות פופולרית מרשימת רבי המכר של אמזון או מאנתולוגיה של ספרות פופולרית חדשה.
• מאמרי עיון ממגזין סמיתסוניאן.

לאחר מכן בחנו החוקרים את יכולות ה-ToM של הנבדקים בעזרת כמה מדדים מקובלים. אחד המדדים האלה הוא מבחן "קריאת התודעה בעיניים", שבו מתבקשים המשתתפים להביט בתצלומי שחור-לבן של עיניהם של שחקנים ולתאר את הרגש המובע בהן. בחמישה ניסויים ראו קיד וקסטאנו שמשתתפים שהתבקשו לקרוא "סיפורת ספרותית" השיגו תוצאות טובות הרבה יותר במבחני ה-ToM מאשר משתתפים שהתבקשו לקרוא סוגות אחרות. וההשפעה השתמרה בקבוצות שונות של גיל, מין, השכלה ומצב רוח.

המחקר מראה שלא כל יצירה עוזרת לטפח את התיאוריה של התודעה. קיד וקסטאנו טוענים שבניגוד לסיפורת פופולרית, יצירות "ספרותיות" דורשות מקוראיהן מעורבות אינטלקטואלית וחשיבה יצירתית. "מאפייני הרומן הספרותי המודרני מבדילים אותו ממותחנים ורומנים רבי-מכר," הם כתבו. "בעזרת השימוש ב... אמצעים סגנוניים, היצירה הספרותית עושה דפמיליאריזציה לקוראיה. בדיוק כמו בחיים האמיתיים, העולמות הספרותיים מלאים בטיפוסים מורכבים שחייהם הפנימיים אינם רדודים אלא דורשים חקירה מעמיקה."

נטרול ההטיות

לפי מחקר בראשות דן ג'ונסון, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת וושינגטון ולי, חקירת חייהן הפנימיים של דמויות ספרותית עשויה אף לבלום הטיות גזעיות, אתניות ותרבותיות מסוימות. ג'ונסון ביקש מקבוצה של 68 משתתפים במחקרו לקרוא מובאה מהרומן Saffron Dreams מאת שיילה עבדאללה. הפרוטגוניסטית בסיפור, אישה מוסלמית לא סטריאוטיפית, מותקפת על-ידי קבוצה של נערים שמטיחים בה עלבונות גזעיים ואתניים. המשתתפים האחרים במחקר קראו רק תקציר של המובאה, ללא תיאורים או דיאלוג.

לאחר מכן החוקרים הראו למשתתפים סדרת תמונות של פרצופים מגזע בלתי מובחן וביקשו מהם לסווג אותם כערבים, לבנים, מעורבים אך בעיקר ערבים, או מעורבים אך בעיקר לבנים. המשתתפים שקראו את הקטע מהספר נטו לסווג אנשים כ"מעורבים" יותר מאשר הנבדקים שקראו את התקציר בלבד; כלומר לאחר שקראו את סיפורה של עבדאללה הם ייחסו חשיבות פחותה לקטגוריות גזעיות.

בניסוי נוסף גייסו ג'ונסון ועמיתיו 110 סטודנטים באינטרנט וביקשו מהם לקרוא את הקטע מהרומן, תקציר, או קטע אחר על תולדות המכונית. לאחר מכן הביטו המשתתפים ב-12 תמונות של פרצופים מגזע בלתי מובחן המביעים רמות שונות של כעס. גם כאן התבקשו הסטודנטים לסווג את הפרצופים לאותן ארבע קטגוריות. המשתתפים שקראו את התקציר או את הקטע על תולדות המכונית נטו לסווג את הפרצופים הכועסים ביותר כערבים. אך אצל מי שקרא את סיפורה של עבדאללה לא התגלתה הטיה כזו.

סיפורת נוגעת וכתובה היטב עוזרת לאנשים להזדהות עם דמויות מתרבויות שונות – ובכך משבשת את ההטיות הסטריאוטיפיות והשיפוטיות של הקוראים.

מכאן הסיקו ג'ונסון וחברי צוותו שסיפורת נוגעת וכתובה היטב עוזרת לאנשים להזדהות עם דמויות מתרבויות שונות – ובכך משבשת את ההטיות הסטריאוטיפיות והשיפוטיות של הקוראים. אין משמעות הדבר שלמותחן פשוט וטוב אין כל השפעה פסיכולוגית. מדענים מאוניברסיטת אמורי מצאו שקריאת רומן סוחף עשויה לעורר שינויים במוח אשר משקפים את מידת שקיעתם של הקוראים בסיפור. החוקרים, בראשות מדען המוח גרגורי ס' ברנס (Berns), ביקשו מ-21 סטודנטים לקרוא את "פומפיי" מאת רוברט האריס, אשר ראה אור ב-2003. הרומן, שעוסק בניסיונותיו של בחור צעיר להציל את אהובתו בעת התפרצות הר הגעש וזוב באיטליה העתיקה, נבחר בגלל עלילתו הדרמטית.

במשך חמישה ימים עברו המשתתפים בדיקות fMRI בעת מנוחה. ובתשעת הימים הבאים קראו הסטודנטים חלקים מהספר עד שסיימו ועברו בדיקות fMRI מדי בוקר. מוחותיהם נסרקו גם בחמשת הימים שלאחר סיום הקריאה. כשברנס ועמיתיו בחנו את תוצאות הסריקות הם זיהו פעילות מוגברת באזורי המוח המקושרים לתחושה פיזית ותנועה. שינויים אלה מעידים על כך שקריאת סיפורת – מכל סוג שהוא – מעבירה אותנו מנטלית לתוך גופו של הפרוטגוניסט. יתרה מזו, השינויים הנוירולוגיים נמשכו גם בחמשת הימים שלאחר סוף הקריאה, ומכאן הסיקו החוקרים שההשפעה אינה חולפת.

שינוי בהשראת צ'כוב

מחקר נוסף הראה שתוכן הסיפור חשוב פחות מאשר מעמדו כספרות או עיון. החוקרים מאיה ג'יקיץ', שרה זוטרמן, ג'ורדן פטרסון ואוטלי נתנו ל-166 אנשים סוללת שאלונים שכללה מדדי אישיות מקובלים ושאלות על מצבם הרגשי הנוכחי. לאחר מכן חילקו אותם אקראית לאחד משני "מצבים". אלה שהיו במצב ה"אמנות" קראו את "הגברת עם הכלבלב", סיפור קצר ידוע של אנטון צ'כוב העוסק בפרשיית ניאוף בין בנקאי רוסי לאישה שהוא פוגש בעת חופשה ביאלטה. המשתתפים במצב הביקורת קראו אותו סיפור, לאחר ששוכתב כך שייראה כמו דיווח לא ספרותי של הליכי גירושין. החוקרים השתדלו לוודא שהעלילה תישאר זהה כמעט לחלוטין. אורכו, תוכנו ורמת מורכבותו של טקסט הביקורת היו דומים למקור של צ'כוב, והקוראים חשבו שהוא מעניין לא פחות.

לאחר קריאת הסיפורים קיבלו כל המשתתפים סבב נוסף של שאלונים, כולל אותם מדדי אישיות ומדדים רגשיים מתחילת הניסוי. אצל הנבדקים ממצב ה"אמנות" גילו החוקרים שינויים רבים יותר במאפייני אישיות לעומת אלה שקראו את הגרסה הלא ספרותית של העלילה. נוסף על כך, השינוי שהתרחש בכל אדם היה ייחודי והושפע מהרגשות שהוא או היא חוו לפני הקריאה. "אמנם זה נשמע מפתיע, אך מחקר זה מראה שהפרוזה של צ'כוב, שנכתבה לפני יותר ממאה שנה, חוללה בסטודנטים – על פי דיווחיהם – שינוי גדול יותר מאשר אלה שקראו טקסט דוקומנטרי-לכאורה בעל תוכן זהה," כתבו החוקרים בפרק מהספר Directions in Empirical Literary Studies (2008). "כשאנו משליכים את עצמנו לתוך סיפורים בדיוניים ולמוחן של דמויות בדיוניות, אנו פותחים בפני עצמנו אפשרויות רבות יותר לשינוי אישי." אך עד כמה חזקות ההשפעות האלה בקרב ילדים ומתבגרים? האם קריאת סיפורת משפיעה עליהם כפי שהיא משפיעה על מבוגרים?

במאמר שהתפרסם ב-2008 בכתב העת Perspectives on Psychological Science, מאר ואוטלי מודים שילדים עלולים שלא להבין סאב-טקסט ומטאפורות, אך מזכירים גם מחקרים המראים כי הם מסוגלים בכל זאת לשכלל את יכולת הסקת המסקנות החברתית שלהם על-ידי קריאת סיפורים. ובכל זאת, החוקרים מסכימים שעדיין לא נמצא קשר אמפירי ברור בין קריאת סיפורים להתפתחות חברתית ושיש לחקור את הנושא לעומק.

אך מחקרים שנערכו לאחרונה רומזים כי צורות מסוימות של סיפורת עשויות לרתק גם ילדים שדעתם מוסחת בקלות. לדוגמה, ילדים בעלי נטייה רבה לחיפוש ריגושים – תכונה שלפי מרווין זוקרמן (Zuckerman), חבר ב-APS, מאפיינת אנשים בעלי צורך רב בגירויים. אנשים שזקוקים לגרייה רבה (high sensation seekers - HSS) נמשכים לחוויות חדשניות ומורכבות רגשית אשר עלולות להוביל לעתים להתנהגויות כגון צריכת סמים ותוקפנות. במחקר מ-2011 שנערך בקרב תלמידי כיתות ד' ו-ה', חוקרים מאוניברסיטת פרדו מצאו שילדים המאופיינים כ-HSS נהנים פחות מקריאה לשם הנאה, פעילות בעלת אופי פסיבי. אך כשהתלמידים האלה קראו נרטיבים מלהיבים ומותחים יותר הם נהנו מהקריאה לא פחות מבני גילם האחרים.

במבט ראשון אפשר לחשוב שאין עומק בספרי פנטזיה ומותחני-חלל, אלה שלכאורה מלהיבים את מחפשי הגירויים יותר מאשר ספרים אחרים. נהוג לחשוב שהקריאה ב"אל תיגע בזמיר" מייצרת חוויה רגשית משמעותית יותר מאשר מ"מפוצלים". אך במאמרם משנת 2008 טוענים מאר ואוטלי שגם ספרים המאוכלסים בקוסמים, דרקונים, ערפדים וחייזרים מסוגלים להביע היבטים חשובים בחוויה האנושית. "רומן מדע בדיוני המתרחש בתחנת חלל מרוחקת," הם כותבים, "עשוי להיות ריאליסטי יותר מבחינה פסיכולוגית מאשר רומן זול המתרחש בסביבה מוכרת."