בוזזי הרפובליקה

המכירה הפומבית של פריז במאה ה-19 היתה זירת קרב שלא נראתה כמותה בתולדות האמנות ואשר תשנה את תפקידו של האספן באופן דרמטי. חזרה על רגע מכריע
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

הגלובליזציה של שוק האמנות בסוף המאה ה-19 העלתה שאלות מטרידות בפני הזהות הצרפתית הלאומית. מצד אחד, הטעם הצרפתי – במיוחד העידון והחושניות של הרוקוקו – היה התלבושת והתפאורה המועדפים על האליטה האירופאית. אולם אותם כוחות שהפכו את פריז לגן עדן לאספנים מרחבי העולם, איימו לפזר את אוצרותיה של צרפת ברחבי הגלובוס. אולמות המכירה היו דחוסים בשליטים זרים ובנציגיהם, מנסיכים רוסים ובני אצולה אנגלים לאוצרים גרמנים. קונים אמריקאים השתלטו על אולמות המכירה, בעיקר בעקבות השפל החקלאי של שנות השבעים של המאה ה-19 ולאחריו, והביאו לייצוא המוני של אמנות יפה. ההתרחשויות הללו העשירו את אמני הזרם הצרפתי המודרני בציור, אך גם עוררו תרעומת כנגד המחזה הבלתי יאה לכאורה של מוצגים היסטוריים הנשלחים לארץ חסרת היסטוריה.

 מולינייה, האוצר הראשי של האמנות הדקורטיבית בלובר בסוף המאה ה-19

מולינייה, האוצר הראשי של האמנות הדקורטיבית בלובר בסוף המאה ה-19

בהקשר זה נטענה אספנות האמנות במשמעות פוליטית חדשה. לאחר התבוסה לפרוסיה בשנים 1871-1870, ראתה ממשלת הרפובליקה השלישית באמנות שדה שבו תוכל לבסס מחדש את ההגמוניה הצרפתית. היא קיוותה לנקום את ההשפלה בשדה הקרב דרך האיכות העליונה של המוזיאונים והגלריות שלה. אולם נראה היה כי גם בחזית הזו נמצאת צרפת כשידה על התחתונה מול מתחריה הבריטים והגרמנים. לא רק שהמימון הממשלתי לא הלם כלל וכלל את המחירים המאמירים של עבודותיהם של הציירים הגדולים, באמנות הדקורטיבית, שנתפסה כחיונית לרפורמה תעשייתית, השתרכו הצרפתים מאחורי מוזיאון סאות' קנסינגטון בלונדון או הדויטשס-גוורבה-מוזיאום בברלין. אמיל מולינייה, האוצר הראשי של האמנות הדקורטיבית בלובר באותה תקופה אמר כי

שם מתוכננת, מזה זמן רב, המלחמה נגד תעשיות המותרות שלנו; שם נאגרים ומסווגים בשיטתיות ובסדר מופתי כלי הנשק שחותרים בהדרגה נגד ההגמוניה האמנותית שלנו. זו מלחמה שקטה, רועשת פחות וברורה פחות מהמלחמה האלימה המנוהלת באמצעות תותחים, אבל משום כך היא מסוכנת הרבה יותר.

המכירה של ״תפילת הערב״ של ז׳אן-פרנסואה מילה (פרט) מסמלת את תחילת עידן המכירות  החדש והדהימה את השוק.

המכירה של ״תפילת הערב״ של ז׳אן-פרנסואה מילה (פרט) מסמלת את תחילת עידן המכירות החדש והדהימה את השוק.

אווירת המשבר הזו סייעה להענקת יוקרה סימלית חדשה לאולם המכירות הפומביות ובהפיכתו לבמה שעליה התנהלו מאבקים לשלמותה המוסרית והפיזית של צרפת. הזירה המרכזית לקרבות אלה היה הוטל דרואו (Hôtel Drouot), שפתח את שעריו בשנת 1852. מיקומו האסטרטגי ברובע התשיעי של עירו של הוסמן היה במרחק הליכה קצרה מהפסאז'ים ההומים של הבולבארים הגדולים, מההדר של האופרה ומהבורסה המונומנטלית. בסוף שנות השבעים של המאה ה-19 טיפל בית המכירות, שהושווה פעמים רבות לחנויות הכלבו העצומות שיוסדו בפריז באותה תקופה, ב-45,000 ציורים, 150,000 חפצי אמנות, 30,000 רישומים, 30,000 כתבי יד, 120,000 הדפסים ולפחות מיליון ספרים נדירים מדי שנה. השילוב המוזר של הפריטים המגוונים והרוכשים המגוונים יצר מחזה מודרני מובהק. הסופר ז'ול קלרטי השווה את אופן הצבת הפריטים ב-1881 ל"מוזוליאום עצום שבו שייריה של פריז נאספו בערבוביה, עליונים ותחתונים, כמו בגלוסקמה."

מכירות פומביות היו "תחרויות ערכים", שבהן התחרו ג'נטלמנים מביני דבר תמורת הכבוד שבגריפת הפרס. במלחמות ההצעות האלה פעלו אספנים, לעתים קרובות, כבאי כוחה של המדינה הצרפתית. בתקופה שלאחר הקומונה הפריזאית, שבימי גסיסתה הוצתו מספר ספריות בעיר ואפילו הלובר אוים, התנדבו תורמים רבים למלא את החללים באוספיה של העיר. מאחר שהממשלה החדשה מיאנה לספק את המשאבים הדרושים כדי לגַבות את הרטוריקה הלוחמנית שלה או כדי לאכוף רישיונות ייצוא שיגנו על אוצרות המדינה, עול ההגנה על המורשת הצרפתית נפל על אספנים פרטיים. מאחר שהממשלה החדשה מיאנה לספק את המשאבים הדרושים כדי לגַבות את הרטוריקה הלוחמנית שלה או כדי לאכוף רישיונות ייצוא שיגנו על אוצרות המדינה, עול ההגנה על המורשת הצרפתית נפל על אספנים פרטיים אלה נבחנו בדקדקנות, לא רק על-ידי עיתוני אמנות אלא גם על ידי תקשורת ההמונים העולה, ופעולותיהם פורשו על רקע מתיחות פוליטית חריפה בבית ובחוץ. בתוך צרפת היו הסיעות הפוליטיות חלוקות לגבי עתידה של מורשת צרפת. השמרנים צפו בזעם בהחלטותיו של המשטר הרפובליקאי, שאישר לא רק את הריסתם של סמליה של המלוכה הישנה – כמו חורבותיו החרוכות של ארמון הטווילרי – אלא גם את מכירתם של חלק מתכשיטי הכתר הצרפתיים ב-1887, שנתפסו כעול חסר תועלת ו"לא יצרני". בזמן ששרידיו של העבר המלוכני חוללו, מבנים מפלצתיים של עידן המכונות החדש השתלטו על קו הרקיע של פריז. ונדליזם, האשמה שנישאה לראשונה בתקופת המהפכה הצרפתית, שבה כעת ללקסיקון הפוליטי; רבים הצרו על כך שה"פטרימוני", נחלת האבות, נמצאת בסכנה.

קטלוג המכירה הפומבית בהוטל-דרואו שבה הועמד למכירה הציור של רנואר, 1914.

קטלוג המכירה הפומבית בהוטל-דרואו שבה הועמד למכירה הציור של רנואר, 1914.

כתוצאה מכך הייתה דעת הקהל הצרפתית מרותקת לתוצאותיהן של מכירות פומביות חשובות. שבועיים לפני חגיגות הבסטיליה של 1889, בעיצומה של התערוכה העולמית של פריז, עצרו חובבי אמנות ברחבי צרפת את נשימתם כש"אנז'לוס" של מילה (1857-59) הועמד למכירה פומבית כחלק מאוסף סקרטאן. כפי שהראה ברדלי פראטלו, המוניטין של מילה השתנה בצורה דרמטית בשנות השמונים של המאה ה-19: קשריו למרדנות פוליטית או לניסיוניות ציורית הושתקו, והוא הוצג כיורש של המסורת הקלסית שציוריו חוגגים את יציבותו של הכפר הצרפתי. הישארותו של הציור בצרפת, הרחק מהישג ידם של הוונדרבילטים והרוקפלרים שניסו בעבר לחטוף אותו לאמריקה, נתפס כעניין בעל חשיבות לאומית. העיתון ל'אר מודרן (L’Art Moderne) דיווח על ההתרחשויות בגלריית שארל סדלמייר, שבה הועמד למכירה האוסף של סקרטאן, כאילו היה זה אירוע ספורט:

אולם המכירות היה גדוש ביום ההוא בקהל שנשימתה של האומה עברה בו... האספנים רקעו ברגליהם בחוסר סבלנות... ומילה היה שייך לכולם, לכל הנוכחים. מילה היה הפטרימוני שלהם.

האווירה הקדחתנית סחפה את שר האמנות אנטונין פרוסט, שבסופו של דבר גבר על יריביו האמריקאים כשהעלה את הצעתו ל-553,000 פרנקים, הסכום הגבוה ביותר שהוצע עד אז בעבור ציור מודרני. בתפנית הבאה בעלילה מנע הסנאט הצרפתי הצייקני את העברת הכסף שנועד להציל את התמונה. פרוסט הושפל, וקבוצה של רוכשים אמריקאים זכתה בציור. אלה שלחו את פרס הזכייה שלהם למסע הופעות בערים ברחבי ארה"ב. התערבותו של אספן-פטריוט נוסף, איל ההון של חנויות הכלבו אלפרד שושאר, תידרש כדי להחזיר את מילה לאדמת צרפת ב-1891 (אלא שבינתיים זינק המחיר ל-800,00 פרנק). שושאר אמנם הציל את כבודה של צרפת, אולם סדרת ההתכתשויות האירה דעות קדומות אחרות: הלעג הסנובי של התקשורת, שראתה בשושאר בורגני חסר תרבות; הראייה הקריקטורית של רוכשים אמריקאים כפלוטוקרטים גסים ונבערים; החרדה העמוקה מכך שהסמל הזה, שצמח מאדמת צרפת, ייעקר ויוגלה. כשהאספנים הצרפתים גברו על יריביהם, הם זכו להלל כעושי חסד; אולם כאשר מהלך המכירה השתבש, נמתחה על אותם אספנים עצמם ביקורת אכזרית. שני אופני התגובה הללו אפיינו את הקריירה של פרדריק שפיצר (1890-1815), שהמכירה הפומבית של האוסף שלו ב-1893, לאחר מותו, עוררה סקנדל פוליטי בזעיר אנפין. למעשה, גרמה פרשת שפיצר לתקשורת לפתוח בחקירה ממושכת של מטרת האספנות ולתהות אם אפשר ליישב בינה ובין הערכים הרפובליקאיים והלאומיים. שפיצר, שהחל את דרכו בסריקת חנויות העתיקות של וינה האימפריאלית, פצח בעלייה מטאורית בשמי החברה הפריזאית החל בשנת 1850; הוא שימש כסוחר ויועץ לרוטשילדים, ללורד הרטפורד ולאנרי ד'אורליאן, הדוכס מאומל. "נפוליאון הפיצ'פקעס" היה marchand-amateur, זהות היברידית מסוכנת – שמו יצא לתהילה הן כסוחר והן כחובב אמנות. פעמים רבות גויס על-ידי הממסד הרפובליקאי כתורם בתערוכות בינלאומיות, ואף זכה לעיטור קצין לגיון הכבוד. חדר הפלאות שלו ברחוב וייז'וסט בפאסי שבפריז, אוסף של אמנות דקורטיבית מימי הביניים והרנסנס, שימש בה בעת כדירת פאר, כסלון נוצץ, כמוזיאון ביתי וכחדר תצוגה לעתיקות. באולם המכירות אהב שפיצר להציג את עצמו כפטריוט המייצג את האינטרסים של הממשלה. כשרמס רוכשים אנגלים במכירה של אוסף אנדרו פאונטיין ב-1884, זכה לשבח על שהצליח לבדו להפוך את מגמת הטפטוף של פריטים דרך התעלה לאחר המהפכה הצרפתית.

אספן האמנות והארכיטקט החובב אנדרו פאונטיין מצד שמאל בציורו של ויליאם הוגארת׳ הבריטי. הציור מוצג באוסף הקבוע של מוזיאון פילדלפיה בארה״ב

אספן האמנות והארכיטקט החובב אנדרו פאונטיין מצד שמאל בציורו של ויליאם הוגארת׳ הבריטי. הציור מוצג באוסף הקבוע של מוזיאון פילדלפיה בארה״ב

הגודל העצום של האוסף של שפיצר ואיכותו הבטיחו למכירת החיסול שלו ברחוב וייז'וסט במאי 1893 את התואר "המכירה של המאה ה-19". הממשלה הצרפתית, שנטתה לקמצנות בענייני אמנות, אישרה תקציב מיוחד של 500,000 פרנק לרכישות – סכום שעדיין הותקף כצנוע מכדי להדוף הצעות נחושות מברלין, מלונדון ומניו יורק. ואכן, הלובר הובך עד מהרה. סטיריקנים התענגו על הדיווח כי צוות המוזיאון, בראשותו של אמיל מולינייה, שילם 41,000 פרנק תמורת פרוטומת ברונזה מוונציה מהמאה ה-15, חפץ שלפי הנטען הוצע למכירה תמורת 7,000 פרנק בלבד שני עשורים קודם לכן. המחיר הגבוה נראה מפוקפק עוד יותר כאשר פרוטומה דומה של אישה זקנה נמכרה לנלי ז'קמאר תמורת 20,000 רגעים ספורים אחר כך. הפער הזה שימש כהוכחה לתמימותו של צוות המוזיאון; מכיוון שכולם זיהו את האוצרים וידעו שיש להם כספי ציבור לשרוף, העלאה מכוונת של המחירים הייתה עניין פשוט. הניגוד בין הכישלון של צוות המוזיאון הצרפתי לעורמה ולחשאיות של מקביליהם האנגלו-סקסיים נעשתה אמת מקובלת. אם מכירה מוצלחת משולה לתאטרון, על המחבר, השחקנים והתפאורה, טענו העיתונים, אזי ההצגה הזו הפכה לפרסה. יתרה מזו, ראיות לייחוסים מפוקפקים של יצירות אמנות ולממצאים ארכיאולוגיים מזויפים בהחזקותיו של שפיצר החלו לצוץ. העיתונות הלאומנית תהתה מדוע כספי ציבור מבוזבזים על רכישת סחורות בעלות מוניטין פגום במחירים מופקעים, שבסופו של דבר היטיבו עם עזבונו של שפיצר בלבד. "המדינה כרוכשת – בזבוז ורשלנות," סיכם העיתון הסטירי לה לנטרן (La Lanterne). שפיצר, "הדודן פונס האוסטרי," הפך להתגלמותו של מסחר לא-מוסרי המנוגד לאינטרסים הלאומיים הצרפתיים בשלושה מובנים. ראשית, התפקיד החריג שלו כשותף של אוצרים ופוליטיקאים עורר דאגה לגבי ניצול של כספי ציבור לטובת רווח פרטי. העיתונאי והפוליטיקאי אנרי רושפור רמז לשערוריית השוחד והשחיתות שפרצה סביב בית הנבחרים כשכינה את המכירה של שפיצר "[שערוריית] פנמה של האמנויות". שנית, נראה היה כי המחירים המופקעים ששולמו על-ידי צוות הלובר מעידים על חוסר הכשירות של המקצוענים-לכאורה הללו, אשר נפלו קרבן לקנוניית סוחרים ואספנים, שהפכה את המכירה למשחק מכור. אם בסוף המאה ה-19 התייחס המונח "bande noire" (החבורה השחורה) לקרטל מפוקפק של סוחרים, בסוף המאה התלוותה אליו נימה קונספירטיבית ואנטישמית. בעולם הסחר בעתיקות ניתן היה לכנות התנהגות לא-ישרה כ"יהודית" ולבסוף, לא רק שהריטונים נגד האותנטיות של הפריטים של שפיצר או מקורם אישרו חשדות ישנות לגבי סחר שנתפס כבלתי-ישר מיסודו, הם גם העניקו לטענות הללו משמעות גזענית חדשה. אם בסוף המאה ה-19 התייחס המונח "bande noire" (החבורה השחורה) לקרטל מפוקפק של סוחרים שהגיע לפי הטענות מאוברן, הרי שבסוף המאה התלוותה אליו נימה קונספירטיבית ואנטישמית גלויה. למעשה, בעולם הסחר בעתיקות ניתן היה לכנות כל סוג של התנהגות לא-ישרה, בלשון הדיבור, juiverie, "יהודיות". מבקר האמנות ארסן אלכסנדר תיאר את ביתו של שפיצר לא כמוזיאון מודרני, אלא כמחסן של סוחר פשוט, מלא בזוטות שהועתקו מהאוסף של מוזיאון קלוני או של הלובר. לפי הנרטיב הזה הביע אוסף החקיינות הצינית ומעוררת הרחמים של שפיצר את האופי "המתבולל", הלא-יצירתי, של הגזע היהודי.

תכשיטי הכתר הצרפתיים שנמכרו  ב-1887 במכירה פומבית, כיום בתצוגה הקבועה במוזיאון הלובר בפריז. צילום: מייקל ריב

תכשיטי הכתר הצרפתיים שנמכרו ב-1887 במכירה פומבית, כיום בתצוגה הקבועה במוזיאון הלובר בפריז. צילום: מייקל ריב

המכירה באביב 1893 התרחשה שנה לפני פריצתה של פרשת דרייפוס, וניתן לראות כי חלק מהשסעים האידאולוגיים והתיאטרליות של העיתונות היו קיימים כבר אז. העיתון לה ליברה פרול (La Libre Parole), בבעלותו של אדואר דרומון האנטישמי, חזר באופן לא מפתיע על טענתו של אלכסנדר באפריל 1893. "שפיצר מעולם לא היה אלא סוחר," קבע, שאסף חפצים כדי ליצור "רווח עצום"; מה עוד אפשר היה לצפות מ"יהודי אוסטרי טוב"? לפי הנטען, נטש שפיצר את צרפת בשעה שזו עמדה בפני ניסיון קשה, בזמן מלחמת צרפת-פרוסיה (1870-71), מטרה לחפש אחר רווחים בלונדון, שם קיווה שייפלו בחלקו פירורים משלל המלחמה. פואמה קצרה שהתפרסמה שבוע לאחר מכן תחת הכותרת "המכירה של סוצר" דימתה אמנות נוצרית מהמאות הקודמות – צלבים, בתולות, קדושים, מרטירים – הכלואה בחנותו של יהודי. חילול הקודש הזה תואר כ"נקמתו של יהודה". עיתונאי אחר, בל'אוטוריטה (L’Autorité), תלה את האשם באין-אונותה של המדינה בגורמים זרים:

מזה חמישים שנה תפסו היהודים מונופול על השמונצעס. הם יצאו לצוד אוספים ומיני חפצים, ובמידת הצורך הם מוכרים אותם כיצירות מקוריות. הם מחכים להזדמנות למכור את שקנו בזול, ואז מוכרים ביוקר, במידת הצורך פי שלושה, ארבעה ואפילו פי מאה מהמחיר ההתחלתי.

העיתונאי אדואר דרומון. צילום: הספרייה הלאומית של צרפת

העיתונאי אדואר דרומון. צילום: הספרייה הלאומית של צרפת

נאומי הזעם האלה לא שיקפו אופורטוניזם בלבד מצד אויביה של הרפובליקה השלישית; למערכת היחסים הסבוכה בין שוק האמנות לפוליטיקה הגזענית היו שורשים עמוקים יותר. אדואר דרומון (1844-1917) זכור כיום כ"אפיפיור האנטישמיות", בשל חיבורו הארסי "צרפת היהודית" שהתפרסם ב-1886. אולם חלק ניכר מעבודתו המוקדמת יותר התאפיינה בעיסוק בעתיקות, כולל מחוות משתפכות למאה ה-18 ולאבניה הנכחדות של פריז הישנה. חניכתו בחוגי האמנות הייתה מכרעת בגיבוש הרטוריקה האלימה שלו. התקפתו הראשונה על הקהילה היהודית הוטמעה בתוך מאמר שעסק בגנבת תכשיטי הכתר בזמן המהפכה הצרפתית, שבו קישר בין הפשע המקורי (והשותפים לפשע היהודים והזרים שמכרו אחר כך את התכשיטים), לבין החלטתו של נשיא הרפובליקה השלישית להעמיד אותם למכירה ב-1887. בעיני דרומון היו 1792 ו-1887 שתי פנים של ונדליזם רפובליקאי זהה. דרומון, החרד מפני גורלן של אותן אבנים היסטוריות, פרש חזון מסויט של המורשת המנוכרת והמורעלת של צרפת:

אנו מתחלחלים מהמחשבה שעל ראשה של זונה אפנתית יתנוצצו היהלומים שנצצו בריימס על גלימות ההכתרה של מלכינו. אנו מתקשים להתרגל לרעיון שהאבנים שזהרו על ניצב חרבו של נפוליאון תחת שמש הניצחון של אוסטרליץ יקשטו את מלתחתה של איזו ברונית מהבציר האחרון, ישמשו כצעצועיה חסרי הערך של אשתו של בנקאי גרמני שקריסה בנקאית קטלנית ניפחה את עושרו המתועב. נדמה שבצלילות פאותיהם המבריקות של היהלומים הללו, בלהבותיהם המסנוורות, אנו יכולים לראות את הדם שנשפך במעשי התאבדות כה רבים, של קרבנות כה רבים שזעזוע בשוק המניות דחף אותם אל אבדנם.

ההנגדות שלוחות הרסן של דרומון הדגישו את דרגת חילול הקודש שבמכירת התכשיטים: המכירה תסמל את נצחון הזונות על המלכה, חילול הקודש על הדת, העושר המוגזם על הצורך ההגון, המתעשרים ההמוניים על האריסטוקרטים האמתיים, גרמניה על צרפת. שרידיה של המלוכה הפכו ליהלומי דם שנרכשו ברווחים מקריסתו הקטסטרופלית של בנק היוניון ז'נרל ב-1882. האיומים שבפחדיו של דרומון לא התגשמו ב-1887; רוב התכשיטים לא חצו את הריין, אף שרבים חצו את התעלה ואת האוקיינוס האטלנטי. אמנם הניו יורק הראלד התרברב לאחר המכירה ש"טיפאני גנבה את ההצגה!" אולם המריבה על תכשיטי הכתר עיצבה במידה רבה את עולם הדימויים הפוליטיים של דרומון בעתיד. בעיני דרומון בישר מותו של הרוזן משאמבור ב-1883, אחרון הטוענים לכתר מבית בורבון, את קצם של ערכים מסורתיים כמו כבוד והגינות, ואת תחילתו של עידן של אנטי-מלכים יהודים. דרומון שב וחזר למוטיב העושק והשתלח בזרים חסרי המצפון ששדדו את תפארת עברה של צרפת. המהפכה הצרפתית העניקה ליהודים זכויות שוות, כתב, ומיד כשניתנו להם זכויות פוליטיות ניתן היה למצוא את שמותיהם ברשימות המכירות של העתיקות שהלכו ונעלמו מוורסאי. האליטות החדשות, משפחות כמו קאהן ד'אנבר, קמונדו ואפרוסי שהסוו את עצמן בצבעיו ובמנהגיו של המשטר הישן, לא היו טובות יותר מה- simulacres, תכשיטים מזויפים במקום הדבר האמתי. אם כך, הדיון לגבי המורשת שהחל ב-1789 התלקח מחדש בתחילת שנות התשעים של המאה ה-19. מצד אחד ניסתה הממשלה הרפובליקאית החדשה לאזן בין כבוד לעבר לבין תפיסה דינמית של שינוי. אוצרות העבר היו שייכים בזכות לכלל האזרחים של האומה, ללא תלות במוצאם. המורשת הזו לא הייתה קבועה, אלא ניתן היה להוסיף עליה, לגרוע ממה או לשנותה כדי שתתאים לצורכי ההווה. תפיסה כזו יכולה הייתה להצדיק הן את המאבק להצלת ציור של מילה והן את מכירתם של אביזרים מלכותיים שאין בהם חפץ. המסחר הער וההרכב הבינלאומי של אולמות המכירה שיקף את ההגמוניה המתמשכת של צרפת בכל מה שקשור לטעם. כפי שטען אמיל מולינייה, אפשר היה להביט בפיזור אוצרותיה של צרפת כצורה חיונית של אימפריאליזם תרבותי. הייתה זו הוכחה נוספת ל"שליחותה החינוכית" של האומה, שלא נפלה מזכויות האדם. האם כאשר כל הדברים הנאים הללו יוצאים לדרכם ללונדון, או לברלין, או אפילו חוצים את האוקיינוס האטלנטי, אין חלק קטן מארצנו יוצא עמם כדי ללמד את הצעירים ששם שתרבותנו העתיקה מספקת, לאלה שיודעים את מי ללמוד ומבינים זאת, תענוגות טהורים יותר, הנאות אמנותיות נעלות יותר מאלה המושגות מהסתכלות בבתים בגובה חמש עשרה קומות שנוצרו בידי מכונה ומוארים כמו בקרקס? לפי ההשקפה הזו, השלל ממכירת האוסף של שפיצר תחסן את הדמוקרטיה האמריקאית נגד גורדי השחקים ונגד הוולגריות שהופגנה בתערוכה העולמית של שיקגו. אולם אצל אחרים עורר המסחר הפרוץ בחפצים הללו חרדה. בעיניהם, נוהל שוק האמנות הפריזאי על-ידי גורמים "קוסמופוליטיים", שהצמא שלהם לעבודות אמנות אותנטיות עודד ונדליזם, הרס והונאה. פרשנים לאומניים כמו אדואר דרומון ראו את צרפת כבית משפחה שנבזז עד היסוד. הייתה זו הבנה פטריארכלית באופן נחרץ של המורשת, כמסירה רציפה מדור לדור. זליגתם של חפצים היסטוריים אל מחוץ לקשרי המשפחה המוכרים הללו הוקעה כחילול הקודש. אספנים רבים, שלא הצליחו להבין את זינוק המחירים במכירות הפומביות, הגיבו בהתגוננות; אוצרותיה של צרפת יוכלו להיות מוערכים באמת, להיות בבית באמת, רק בצרפת לבדה. הנראות המוגברת של שוק האמנות ב"בל אפוק" והפוליטיזציה שלו הצמיחו סטראוטיפים קסנופוביים ותפיסות גזעניות של טעם. כפי שהעיר האילוסטרסיון (Illustration) עם פתיחתה של מכירת האוסף של שפיצר, "אם כך, זוהי פריז שמערבבת בין חפצי אמנות לבין סנסציות ואמוציות פוליטיות." טום סטאמרס כותב ספר על אספנות ומורשת בפריז שלאחר המהפכה הצרפתית. המאמר ראה אור באנגלית בכתב העת לאמנות Apollo שרואה אור באנגליה. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי טום סטאמרס, Apollo.

תגובות פייסבוק