כשהעיר שיקגו הוגבהה באוויר

בשנות החמישים של המאה ה- 19, אזרחי שיקגו היו מתבדחים כי אם היית מסב את תשומת ליבך לרגע, סוסך עלול היה להיעלם ברפש שברחובות. זו היתה כמובן הגזמה פראית, אך המצב הסניטרי של העיר היה בכי רע. יסודותיהם של רוב הבניינים נבנו בגובה פני אגם מישיגן ולא הותירו מקום לבניית תשתית ניקוז וביוב, ודרכי העפר הפכו לעיסה בוצית ומסריחה למדי. כשמצב התחלואה הגיע לדרגה בלתי נסבלת, מהנדסי העיר פתחו בפרויקט שאפתני: הגבהת העיר עד שלושה מטרים, כדי לייצר קומת קרקע חדשה שתכיל מערכת ביוב ראויה. מדרכות ורחובות נסללו בהדרגה מחדש תוך הוספת שכבות, וגם הבניינים הוגבהו באוויר על ידי אלפי מגבהים בורגיים ולאחר מכן הושלמו וחוזקו יסודותיהם.

ברוב המקרים, העיר כלל לא הושבתה. ב- 1861, למשל, מלון טרמונט הורם 1.8 מטר במשך מספר ימים על ידי 5,000 מגבהים בורגיים, וכל זאת מבלי להטריד כלל את אורחי המלון.
האחריות על הגבהת הבתים הפרטיים היתה על בעליהם, ורבים פשוט הפכו את הקומה השניה לקומת הכניסה והשאירו את הראשונה כמרתף. מבנים מעץ נגררו על גבי קורות לקרקע גבוהה יותר. ההשקעה השתלמה ועד שנות השישים, העיר נהנתה ממערכת ניקוז נורמלית (וגם נוף גבוה יותר). אך ב-1871 הרוב נהרס בשריפת שיקגו הגדולה.

פרט מעניין זה התפרסם באלכסון ב