אתה האחוז האחד

בחודש אוגוסט 2001, טסו קרישנה תומפסון ואשתו לאיי בהאמה כדי לחגוג את יום נישואיהם העשירי. אשתו של תומפסון לא אהבה לשחות, אז בוקר אחד הוא התעורר לפניה כדי להרוויח מעט זמן נוסף בים. המים היו בדרך כלל צלולים ושקטים, אבל באותו בוקר הם היו עכורים וגועשים. תומפסון התקדם לאטו במים כשהוא הבחין בסנפיר של כריש הבא לעברו. הוא החל לסגת בשקט בתקווה שהחיה תסתלק, אבל הכריש השורי, באורך שלושה מטרים, שחה בין רגליו ועורו החלקלק התחכך בברכו הימנית. ואז, ללא התראה מוקדמת, הסתובבה החיה במהירות ותפסה את רגלו השמאלית של תומפסון בפיהּ. היא גררה את תומפסון מתחת למים וניערה אותו כמו בובה. הוא חשב על כך שהוא הולך למות חסר ילדים. תומפסון גייס את כל כוחו, רכן לעבר הרגל האחוזה והכה את הכריש בפניו. החיה הופתעה מספיק כדי לשחרר את מלתעותיה.

תומפסון שחה לחוף והתמוטט. כשהביט ברגלו השמאלית, כל מה שראה היה עצם שוקה שבורה – לא נותר בשר, לא נותרו עורקים, רק עצם. הוא זוכר שבהה בשמיים הקודרים וחשב: "ניצחתי את הכריש הזה, ואני הולך לחיות ולספר לָעולם על זה".
תומפסון לא כעס בהתחלה. הוא לא ידע עד כמה תקיפות כריש הן דבר נדיר – בין 65 ל-75 אנשים בעולם מדי שנה. אבל במוחו התגבשה מחשבה בימים שלאחר התקיפה, מחשבה שמעוררת תחושת פגיעוּת ותסכול באותה מידה שהיא מעוררת השתאות: למה זה קרה דווקא לי?

מי מאיתנו לא שחה במים ושמע את המנגינה הידועה של "מלתעות" מתנגנת בראשו, או עלה על מטוס עם זיק של פחד שהוא יתרסק? בכל פעם שאנחנו ניצבים בפני האפשרות לטרגדיה, אנחנו מחשבים את סיכויינו, מנסים להימנע מפרנואידיות ואומרים לעצמנו שהכול יהיה בסדר: אחרי ככלות הכול, מה הסיכוי שזה יקרה דווקא לנו?

במחקר משנת 1997 על התמודדותם הרגשית של ניצולים של התרסקות מטוס, טורנדו ומתקפת טרור, ראו החוקרים שכל הניצולים מאמינים שהטרגדיה הביאה עמה גם שינויים חיוביים לחייהם

אבל מה היה קורה לו הייתם אתם האחד מתוך מיליון שנפגע מברק או שורד לאחר התקפת טרור? אין ולו ניצול טראומה אחד שלא מתחולל בו שינוי, ואף קיימות ראיות שככל שהטראומה חמורה יותר, גדלים הסיכויים להתפתחותה של תסמונת פוסט-טראומטית. ניצולים רבים חושבים על חייהם בשני חלקים: החיים לפני האירוע – והחיים אחריו. הם מפקפקים בתפיסות הגורל והמזל שלהם ותוהים אם הם נשארו בחיים לטובת מטרה נעלה יותר. אחדים מתקשים לחזור לשגרת יומם, אחרים מרגישים תחושת חסינות של גיבורי-על, ומעטים חווים שינוי פיזי כה גדול, עד שהם חייבים ללמוד מחדש משימות פשוטות כמו להתלבש ולבשל ארוחת ערב. אבל בלי להתחשב בטראומה המסוימת או בהרס שהיא הותירה, חייבים כל הניצולים להתמודד עם אותה מציאות רגשית: הלא ייאמן באמת קרה – להם.

יגון מבודֵד

מארי אן קופר, פרופסור אמריטה במחלקת רפואת החירום של שיקגו שבאוניברסיטת אילינוי, בילתה את חייה המקצועיים במחקר של ניצולי מכות ברק. גם מי שלא לקה בדום לב לאחר שנפע ממכת חשמל בת מיליוני וולט, סובל בדרך כלל מאובדן זיכרון, נזק מוחי או שיתוק זמני. רבים מאבדים את היכולת הבסיסית לעשות כמה פעולות בו-זמנית ולכן קשה להם לחזור לעבודה. אבל הליקויים הפסיכולוגיים הם אלה שמכאיבים יותר מכול. "לפעמים הם לא מבינים בכלל שהם סובלים מליקויים", אומרת קופר. "לא ברור להם למה הם לא מבינים את הבדיחות של החברים שלהם, או למה אף אחד לא רוצה לבלות איתם".

על אירועים מסוימים קשה במיוחד להתגבר. במחקר משנת 1997 על התמודדותם הרגשית של ניצולים של התרסקות מטוס, טורנדו ומתקפת טרור, ראו החוקרים שכל הניצולים מאמינים שהטרגדיה הביאה עמה גם שינויים חיוביים לחייהם. אך בשעה שניצולי טורנדו התקרבו יותר למשפחה ולחברים והעידו על התפתחות רגשית חיובית, ניצולי התרסקויות המטוס העידו על שיעורים נמוכים של תופעות חיוביות אלה. החוקרים טוענים שהסיבה לכך היא שניצולי טורנדו קיבלו יותר תמיכה היא  מכיוון שהאירוע השפיע על כל מי שנמצא בסביבתם. לעתים קרובות, לאחר ירי המוני, כמו הטרגדיה משנת 2012 בניוטאון, אפשר למצוא רמות תת-קליניות של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) ברחבי עיר שלמה. אבל אם תשרדו לאחר התרסקות מטוס, תחזרו לקהילה של אנשים שלא מבינים מה עברתם. ניצולי התרסקות מטוס, בדומה לניצולי התקפת כריש, נושאים עימם יגון מבודֵד, מנַכֵּר, שאף אחד סביבם לא מסוגל להזדהות איתו.

גברים, ובאופן כללי ניצולים בעלי ביטחון עצמי גבוה יותר, הכנסה גבוהה יותר, השכלה רבה יותר ורמות נמוכות יותר של הפרעות פסיכולוגיות ושימוש יתר בתרופות, נוטים להיות בקבוצת החסינות הגבוהה

הנזק הנפשי שגורמת הטראומה עשוי ללבוש צורות מוכרות – דכאון, סיוטים – אבל ישנם גם שינויים התנהגותיים מתמשכים שאינם צפויים. לורנס גונזאלס, מחבר הספר Surviving Survival: The Art and Science of Resilience, שוקד על ספר בנושא טיסה 232 של יונייטד אירליינס, שהתרסקה בסוּ סיטי, איווה, בשנת 1989. בהתרסקות נהרגו 111 מ-300 נוסעיה. הוא גילה ש-23 שנים מאוחר יותר, חלק מהניצולים הצליחו לחזור לחיים מאוזנים כי אמרו לעצמם, "אני יודע שלעולם לא אהיה בהתרסקות מטוס נוספת".

אחרים המשיכו לחוות תסמינים של PTSD. ילד בן 14, שסדק את גולגולתו ושבר את גבו כשנזרק מחוץ למטוס ביותר מ-300 קילומטר לשעה, השתכנע בשנות העשרה המאוחרות שלו שהוא מסוגל לשרוד כל אירוע והחל להתנהג בכוונה בצורה מסוכנת, כמו לרקוד שיכור על קצה גג או לקפוץ מרכבת נוסעת.
המחקר מראה שלאחר אסונות גדולי-ממדים כמו התרסקות מטוס או התקפת טרור, כ- 20 עד 30 אחוז מהקורבנות מפתחים תסמיני PTSD. ואולם, אנשים שיש להם מה שפסיכולוגים מכנים "מקור שליטה פנימי", המאמינים שהם שולטים בכל מה שקורה להם, חסינים יותר ומתאוששים מהר יותר מאשר אלה שתופסים את עצמם כקורבנות. גברים, ובאופן כללי ניצולים בעלי ביטחון עצמי גבוה יותר, הכנסה גבוהה יותר, השכלה רבה יותר ורמות נמוכות יותר של הפרעות פסיכולוגיות ושימוש יתר בתרופות, נוטים להיות בקבוצת החסינות הגבוהה, מסביר דניאל אנטוניוס, פסיכיאטר באוניברסיטאות באפלו וניו יורק. ניצולים אלה עדיין מתמודדים עם מה שקרה, אבל סביר שהם יראו בטראומה משהו שהם מסוגלים להתגבר עליו.

דבי סָלאמוֹן התקשתה לישון בימים שאחרי תקיפת הכריש. בכל פעם שעצמה את עיניה, מוחה הקרין שוב ושוב את התקיפה: סופה, סחרור, נשיכת כריש בעקבה הימני. החוויה הפכה את סלאמון לזהירה, אולי אפילו פרנואידית, יותר משהיתה בעבר. עכשיו היא גם מפחדת להיפגע מברק, ואם היא קוראת על תופעות לוואי נדירות של תרופה, היא נוטה לחשוב שהדברים האלה עשויים לקרות לה. "דיבורים על סיכויים לא עובדים עלי יותר", היא אומרת. "גם אם מישהו יאמר שזה קורה רק לאחד במיליון, יש לי תחושה חזקה יותר שאני אהיה האחת".

לאחר טרגדיה ייחודית, עשויים אנשים לגלות שהם בוחנים מחדש את תפיסות המזל והגורל שלהם. שלוש עשרה שנים לאחר ששרד מנחיתת חירום של טיסה 1420 של אמריקן אירליינס – שהרגה את הטייס ו-10 נוסעים – ברוֹק קארטס עדיין רואה בעיני רוחו את ראשו המגואל בדם של הטייס תלוי מחוץ לתאו בשעה שהוא נמלט מהמטוס הבוער בבגדים ספוגים בדלק סילוני. אבל הוא לא נעשה מדוכא בחודשים שלאחר התרסקות המטוס – לחילופין, הוא הכין רשימה של כל הדברים שהוא רוצה לעשות לפני שימות.

אחד מ-65 אנשים בעולם

בשעה שכל הניצולים מרגישים ברי-מזל על שניצלו מהתרסקות מטוס, למשל, או מכת ברק, הם גם תוהים מדוע היה להם מלכתחילה המזל הרע לחוות אירוע כזה. אנשים שמאמינים בגורל או בכוחות על-טבעיים עלולים להתחיל לחשוש שהיקום רודף אותם. ישנם ניצולים שמתחילים להאמין שהם תמיד בסכנה, ומחשבות חרדתיות כאלה עלולות להוביל לאוסף של פחדים חדשים ושורה של שינויים בלתי רציונליים בחייהם היומיומיים. אם שרדת מאירוע ירי בבית ספר, תשתנה התפיסה שלך לגבי היותו של מקום "בטוח". אם אינך בטוח בבית הספר, איך תוכל להרגיש שוב בטוח בקניון או במגרש כדורגל? הפחד התמידי כמעט גורם לאנשים מסוימים להיסגר לחלוטין.

מארשבּרן לא יכול לעבוד מאז האירוע, וכיום, בגיל 42, הוא זקוק לתרופות כדי לישון וכדי לשלוט בהתקפי עוויתות, מיגרנות והתקפי גב משתקים. ובכל זאת, הוא אומר שמכת הברק היתה כתובה בגורלו

קורבנות טראומה מסוימים מחליטים להתמודד עם הפחדים שלהם באופן ישיר: ניצולה של התקפת כריש הדביקה תמונה של כריש לבן גדול למסך המחשב שלה והכריחה את עצמה לבהות בה במאמץ לגרש את האסוציאציות השליליות המקושרות לחיה. פסיכולוגים מאמינים שהגישה הפעילה הזו חשובה ביותר אם רוצים להמשיך הלאה, אבל גונזאלס אומר שניצולים רבים מטיסת 232 של יונייטד אירליינס התמודדו בהצלחה עם המצב על-ידי העסקה עצמית אובססיבית. אחד הפך לוורקהוליק, אחרת החלה לסרוג, ומישהי אחרת עברה להודו כדי ללמוד הינדית. הם מחקו בעצם חלק מהזיכרונות הנוראיים כשהסיחו את דעתם עם משהו חדש לחלוטין.

סטיב מארשְבּרן היה בן 25 כשחזיז ברק ניפץ את חלון השירות למכוניות בבנק שבו עבד, ופגע בעמוד השדרה שלו. ההרגשה היתה כאילו חבט בו מישהו בגב עם מחבט בייסבול. הוא לא הצליח להזיז את גפיו וכששכב על הרצפה, הוא חשב על אשתו ההרה ועל בנם בן השנה. מארשבּרן לא יכול לעבוד מאז האירוע, וכיום, בגיל 42, הוא זקוק לתרופות כדי לישון וכדי לשלוט בהתקפי עוויתות, מיגרנות והתקפי גב משתקים. ובכל זאת, הוא אומר שמכת הברק היתה כתובה בגורלו.

מאז מכת הברק ייסד מארשבּרן את Lightning Strike & Electric Shock Survivors International, ארגון ללא מטרות רווח שמציע שירותי תמיכה לנפגעים ברחבי העולם. הוא אומר שהוא שכנע 21 ניצולי מכת ברק לא להתאבד. "רבים מהם כבר הצמידו אקדח לרקה והיו מוכנים לסחוט את ההדק", הוא אומר. מארשבּרן מרגיש שהוא בא לעולם כדי לעזור לפצועים.

סלאמון תמיד החשיבה את עצמה לפעילת איכות סביבה, אבל אמונותיה לגבי הגנה על האוקיינוסים של העולם התערערו לאחר שהותקפה על-ידי הכריש. היא הרגישה נבגדת. אבל כמה שנים לאחר האירוע היא התחילה לראות את הדברים אחרת. "נדיר כל כך למצוא את עצמך בלוע של כריש, זה לא הגיוני בעליל. איך יכול להיות שאתה אחד מ-65 אנשים על כדור הארץ שזה קרה להם? זה גרם לי לבחון מחדש את האופן שבו חייתי את חיי ואת הדברים שכדאי שאעשה בעתיד". סלאמון החליטה להקדיש את עצמה לשימור כרישים, מטרה חשובה בשביל אלה שרוצים להגן על הגיוון של צורות החיים הימיות. "תמיד אהבתי את הים", היא אומרת. "החלטתי לא לתת לחיה הזאת לשנות את זה".

היא עזבה את עבודתה ועברה ל-Pew Environment Group, שם היא עובדת כיום כמנהלת התקשורת. אחד מהפרויקטים החביבים עליה הוא גיוס ניצולי תקיפות כריש אחרים לעזור בשידול להגנה על כרישים. היא וחבריה הניצולים מילאו תפקיד מהותי באישור חקיקה שסתמה פרצות בחוק האוסר על ציד כרישים וחיתוך סנפיריהם. היא אומרת שעבודת השימור שלה עזרה לה להתמודד עם פחדיה ובסופו של דבר – להחלים. התקפת הכריש החדירה בי תחושת מטרה אדירה", היא אומרת. "אם לא הייתי מפיקה מזה משהו חיובי, הייתי מרגישה כאילו כל הסבל הזה הוא לחינם".

האיש שהביס את הכריש

בשעה שקרישנה תומפסון, 47, שכב על החוף לאחר התקיפה, רגלו קרועה עד העצם, הכתה בו ההבנה: אני האיש שהביס את הכריש. הוא ניגש לתהליך ההחלמה שלו בנחישות דומה ועבד קשה כדי לגרש מחשבות שליליות בעזרת מחשבות חיוביות – גם לאחר שגילה שפציעתו דורשת קטיעה של רגלו. תומפסון ספר את הימים במשך חצי שנה עד שהיה יכול לחזור לעבוד בוול סטריט. בשנת 2002, ביומו הראשון בחזרה במשרד, הוא לא נהג לניו יורק, מה שהיה מפחית את הלחץ על רגלו, אלא התעקש לנסוע ברכבת במשך שעה, להידחק בקרונות הרכבת התחתית הצפופים ולעלות במדרגות שהובילו מעלה אל הרחוב. בעשור שחלף מאז הוא עושה תמיד את אותה דרך. ובכל זאת, כשאשה ביקשה ממנו לעזור לה להרים את עגלת התינוק שלה במעלה המדרגות אל הרחוב, הוא לא אמר לה שיש לו רגל תותבת, אלא הנהן ואמר: "רק בואי נעשה את זה לאט". הוא החזיק במעקה ביד אחת, ובשנייה את העגלה, והשתמש ברגלו התקינה כדי להתקדם באטיות במעלה המדרגות.

לפעמים הוא עומד מול המראה ונרעד למראה מה שהוא מכנה "הרגל המעוותת". אבל הוא נזכר במהירות: היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. "כן, איבדת רגל", הוא אומר לעצמו. "אבל יש לך רגל נוספת שלמה ובריאה. יש לך שתי זרועות. אתה יכול ללכת".
כיום, לו ולאשתו יש בת, אינדירה, 10, ובן, צ'אד, 5. גידול ילדיו גם לו להבין שהתקיפה עדיין יכולה לטלטל אותו. הוא ומשפחתו שחו בבריכה יום אחד כשבנו בעט בטעות ברגלו – ופרץ בהלה חלף בו. הוא כמעט לא הרשה לבתו ללכת לטיול כיתה לחוף מקומי. "פחדתי שהם לא ישגיחו עליה כמו שצריך", הוא אומר.

כששוטר ממנהטן נדרס ואיבד את רגלו, הרגיש תומפסון מחויב לבקר אותו בבית החולים. הוא צעד לתוך החדר, חצה אותו ושם את רגלו על אדן החלון. "שמעתי על התאונה שלך," אמר תומפסון לשוטר, שמעולם לא פגש לפני כן. ואז הפשיל תומפסון את המכנס והראה לשוטר הצעיר את הרגל התותבת. פניו של השוטר אורו, ותומפסון אמר לו: "אתה תהיה בסדר".

בשנת 2011 התרחשו 29 תקיפות כרישים לאורך חופי ארצות הברית. אף אחת מהן לא הייתה קטלנית. הסיכוי למות מהתקפת כריש הוא 1 ל- 3.7 מיליון. הסיכוי למות מטביעה: 1 ל- 1,134. בממוצע, פחות מאדם אחד נהרג מדי שנה בתקיפות כריש בארצות הברית, בעוד ש- 16 תקיפות כלבים קטלניות מתועדות בממוצע כל שנה.

לזכור איך מכינים חביתה

השעה הייתה 21:30, ב-20 באוגוסט, 2010. תמרה פּנדולף-פּירי נעלה את סניף Men's Wearhouse בספרינגפילד, אילינוי, שם עבדה כמנהלת, ומיהרה למכונית הדודג' קרוואן שלה בגשם השוטף. היא פתחה את דלת הנהג ועמדה לסגור את המטריה שלה כשראתה הבזק ברק מסנוור. הזיכרון הבא שלה היה שהתעוררה במושב הנהג, אבל היא לא ידעה איך הגיעה לשם. הראש שלה הלם מכאב. המיניוואן הריח כמו גומי שרוף. מאוחר יותר, היא תגלה שהיה זה הריח של בשרה שלה המותך למוט ההילוכים.

עמית לעבודה הסיע אותה הביתה, וילדיה התעקשו שהיא תלך לחדר המיון. הרופאים בדקו את הלב שלה, עשו בדיקות דם ושתן ואמרו לה שהיא תהיה בסדר (מכות ברק הן כה נדירות, עד שהרופאים לא תמיד מוכשרים לטפל בפציעות שהן גורמות). פּנדולף-פּירי חזרה לעבודה בבוקר שלמחרת. לקוחה ניסתה לפטפט איתה, אבל פּנדולף-פּירי לא הבינה מה האשה אומרת. היא התחילה להרגיש משוגעת: "אמרתי לעצמי שאני סתם עייפה". אבל אז היא לא הצליחה לזכור איך להכין חביתה או ספגטי. כשהבן שלה ביקש ממנה חלב, היא התבלבלה. רופא המשפחה שלה היה זה שבישר לה את החדשות: נגרם לה נזק מוחי כשהברק פגע בה. "היה לי קשה לגלות שהרופאים לא יוכלו לרפא אותי", אומרת האם לשלושה, בת 44. "כל רגש נעשה קיצוני יותר".

בין השנים 1959 ל- 2010, כמעט 2,000 איש מתו בארצות הברית ממכת ברק, ממוצע של 38 מיתות בשנה. פלורידה היא המדינה המובילה בכמות המיתות ממכות ברק ותקיפות כריש מה שקרה לפּנדולף-פּירי הוא נדיר מאוד, ואף אחד בעולמה לא היה יכול להזדהות איתה, אפילו לא בעלה. כשאת מתמודדת לבדך עם פציעה טראומטית לבד, את מרגישה בודדה, היא אומרת. היא אמנם נראית כמו לפני התאונה, אבל מוחה השתנה לעד. תחזית לברקים עלולה לגרום לה להשתולל. לפּנדולף-פּירי אינה נמרצת כבעבר. היא לא יכולה לעבוד, והיא לא יכולה לנהוג – היא איבדה את הרישיון לאחר שאספה את ילדיה מבית הספר, שכחה את הדרך הביתה והחלה לאבד את ההכרה תוך כדי נהיגה. תרופות עזרו לשלוט בחלק מהתסמינים, אבל שום דבר לא ישקם את מוחה; הוא מתעייף מהר, והיא צריכה להתאמץ כדי להתרכז. "אני נעשית מותשת אם רק הגשתי ארוחת ערב לשולחן", היא אומרת.

נעשה חשוב מאוד לתעדף נכונה את הזמן שלה. פּנדולף-פּירי מוצאת דרכים לחסוך כוחות כדי להיות זמינה לבנים שלה כשהם חוזרים הביתה. "כשכמות המרץ שלך מוגבלת", היא אומרת, "את מבינה מהר מאוד איפה להשקיע אותו".

בין השנים 1959 ל- 2010, כמעט 2,000 איש מתו בארצות הברית ממכת ברק, ממוצע של 38 מיתות בשנה. פלורידה היא המדינה המובילה בכמות המיתות ממכות ברק ותקיפות כריש. הסיכוי למות ממכת ברק: 1 ל- 79,746. הסיכוי למות ממכת שמש/חום:
1 ל-13,729.

לדבר על הירי

כשפירס או'פארל, 28, שכב שרוע על רצפת בית הקולנוע "סנצ'ורי 16" באורורה, קולורדו, הוא פחד שהיורה ישמע אותו נושם. היורה, הלבוש בשריון מלא ומסיכת גז, עמד מול הקולנוע עם כמה רובים, כולל רובה סער, וירה על האנשים שבאו לצפות בסרט. או'פארל השתטח מתחת לשורה השלישית והשתמש במושבים כמגן, אבל הוא עדיין נפגע מיריות, פעמיים ברגלו השמאלית ופעם אחת בזרועו. הבחור שישב לידו מת, וכך גם הבחורה שמולו. או'פארל שמע את היורה צועד לאורך השורות. כשהמגף שלו עצר סנטימטרים ספורים מראשו של או'פארל, סמרו השערות שעל עורפו. או'פארל הניח שנשימתו הבאה תהיה האחרונה. "אם זה הזמן שלי, אלוהים, אני מוכן", הוא התפלל. אבל היורה המשיך הלאה.

או'פארל אומר שהירי שלח אותו למסע רוחני. לפעמים הוא מוצף בכל כך הרבה אושר על שנשאר בחיים, עד שמספיק מבט אחד בהרי קולורדו כדי שיזיל דמעות. והוא חש אך ורק הכרת תודה מהרגע שהתעורר מהניתוח שלאחר הירי, מוט מתכת ושני פינים מחברים את זרועו לכתפו. הוא עבד קשה בפיזיותרפיה כדי שיוכל להשתמש שוב בזרוע, ולאחרונה הוא חזר לעבודתו בארגון צדקה בדנוור.

הנשיא אובמה מבקר פצועים מתקרית הירי באולם הקולנוע באורורה שבקולרדו. צילום: הבית הלבן

"מעולם לא הרגשתי כעס כלפי היורה", הוא אומר. או'פארל עדיין היה בבית החולים כשהוא ראה תמונה של היורה המשוער, ג'יימס הולמס, ב-CNN. הוא אומר שהוא הרגיש רק אמפתיה. או'פארל חשב על חייו של היורה: "מה תהיה ההרגשה, להיות אכול שנאה כל כך עד שאתה רוצה כל הזמן לפגוע באנשים?" וכששכב במיטת בית החולים, הוא מצא את עצמו מתראיין הרבה באמצעי התקשורת – כל כך הרבה עד שהאחראיות התחננו בפניו להפסיק ולנוח. אבל הדיבור על הירי היה הדבר היחיד שעזר לאו'פארל לארגן את מחשבותיו ולהבין מה קרה. "אני לא חושב שיעבור יום אחד שלא אחשוב על זה", הוא אומר. "מבחינתי, לספר את הסיפור שלי זו פעילות טיפולית".

או'פארל אומר שהשנה של הירי הייתה הטובה בחייו. כאיש בעל אמונה דתית עמוקה מאז תחילת שנות ה-20 שלו הוא מאמין שאלוהים הציל אותו כדי להראות לאחרים שאפשר לסלוח. הוא קיבל מאות מכתבים מאנשים שאומרים שהוא נתן להם את ההשראה לסלוח לאנשים בחייהם שלהם שעשו דברים בלתי נסלחים. או'פארל אומר: "אני מאמין שלכל אדם ואדם יש סיכוי לגאולה".

מאז שנת 1982 התרחשו בארצות הברית לפחות 62 אירועי ירי במקומות ציבוריים עם ארבעה הרוגים או יותר, לפי דו"ח של כתב העת Mother Jones. בשעה שבירי בשנת 2007 באוניברסיטת וירג'יניה טק היה מספר ההרוגים הגדול ביותר (33), בירי באורורה היה מספר הנפגעים הגדול ביותר, כולל אלה שנהרגו (12) ואלה שנפצעו (58).
הסיכויים להיהרג במהלך החיים בתקיפה באמצעות רובה: 1 ל-321.

אתה לא תמות בהתרסקות מטוס

פרדריק קלמנס זוכר כמה קפיצות קטנות על המסלול בזמן שטיסה 242 של סאות'רן אירווייס המריאה מהאנטסוויל, אלבמה, עם 63 נוסעים, יום שלישי אחד בשנת 1977. פרדריק בן ה-18 היה בדרכו הביתה מקורס הכשרה צבאי. הוא ישב ליד חבר שהיה חיוור מפחד בגלל מערבולות האוויר. קלמנס הרגיע אותו ואמר לו שהכול בסדר.
ואז נעשו העננים כהים יותר. כמה נוסעים שישבו מלפנים שמעו חבטות חזקות; זה היה ברד שפגע בגג המטוס. האורות כבו; המנועים דממו.

ֿהחוויה הובילה לצורך אובססיבי להבין מדוע המטוס שלו נפל. הוא קרא כל ספר שהיה יכול למצוא בנושא אסונות תעופה, וגזר כל מאמר שהודפס על טיסה 242 הארורה

כמה רגעים לאחר מכן, המטוס היה שוב בשמיים בהירים. ואז נשמעה סדרה של רעשים דמויי ירי ולאחריהם דממה. "אף אחד לא נבהל," אומר קלמנס. הדיילים הכריזו שהמטוס עומד לבצע נחיתת חירום. המטוס פילח יער אורנים במהירות של 160 קילומטר לשעה ופלט את קלמנס החוצה מן המטוס. הדבר הבא שקלמנס זוכר הוא שהוא שכב על גבו על הדשא. גופו היה מכוסה חבורות וכוויות; והוא וחבריו היו 3 מבין 22 ניצולים – קבוצת הנוסעים היחידה ששרדה בשלמותה. מאוחר יותר, בבית החולים, יאמר לו אחד הסניטרים: "וואו, לשרוד התרסקות מטוס. זה באמת משהו".

ועכשיו, חלפו 30 שנה, וקלמנס נשוי ואב לילדה. אבל ההתרסקות עדיין מטילה עליו צל כבד. החוויה הובילה לצורך אובססיבי להבין מדוע המטוס שלו נפל. הוא קרא כל ספר שהיה יכול למצוא בנושא אסונות תעופה, וגזר כל מאמר שהודפס על טיסה 242 הארורה. בשנת 1998 הוא הלך לעבוד כדייל בחברת יונייטד אקספרס. "רציתי להוכיח שאני יכול לטוס כל הזמן בלי לרוץ לאורך השורות ולצרוח", הוא אומר. והוא טס ברחבי המדינה, ביקר קרובי משפחה של הקורבנות ושל ניצולים אחרים. הוא קיווה שהפגישות איתם ישפרו את הרגשתו. לפעמים, הוא הרגיש רע יותר. אחד הניצולים אמר שהוא צרח לעזרה. למה קלמנס לא שמע אותו?

ובכל זאת, החוויה הובילה אותו לארגן מפגש איחוד של כל הניצולים. אביו אמר לו שהמפגש היה הסיבה שאלוהים הציל אותו. ניצולי טראומה רבים מאמינים שיש סיבה שחייהם ניצלו; אחרת, קשה להם להבין מדוע כל כך הרבה אחרים נספו, והם לא.
אבל קלמנס לא מאמין בזה. זה מלחיץ מדי. "אני אבלה את כל חיי בחיפוש אחר הסיבה שניצלתי," אומר קלמנס, "אבל אני לא רוצה להאמין שיש לי מטרה אחת ויחידה בחיים".

הסיכוי השנתי הממוצע להיהרג בהתרסקות מטוס הוא 1 ל-2 מיליון. הסיכוי השנתי הממוצע להיהרג בתאונה על הכביש הוא 1 ל-7,700. ניתוח של התרסקויות מטוס בין השנים 1983 ל-2000 מראה שמבין 53,487 האנשים המעורבים, 51,207 נותרו בחיים – שיעור הישרדות של 95.7 אחוזים. בשנת 2010 נהרגו 35,043 אנשים בתאונות תחבורה בארצות הברית: 32,999 היו תאונות של כלי רכב ממונעים, 723 של כלי שיט, 823 של רכבות ו-476 של מטוסים.

ברוק ליאה פוסטר כתבה במגזין יום ראשון של הבוסטון גלוב, בהפינגטון פוסט/AOL ובוושינגטוניאן. כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Reprinted from Psychology Today. ©201_Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Media Services, Inc