ומה אם הנפט לעולם לא ייגמר?

תודות לטכנולוגיה חדשה, למרבצי הגז הטבעי ולמקור אנרגיה שרבים מאיתנו לא מכירים, ייתכן שדלקי המאובנים לעולם לא יאזלו. זה יהיה נס – וגם סיוט
X זמן קריאה משוער: 51 דקות

רוב הסיכויים הם שכאשר ספינת המחקר הגדולה צ'יקיו יצאה בחודש ינואר משימיזו כדי לכרות את הקרח הנפיץ שמתחת לים הפיליפיני, אף אחד מהמדענים שעליה לא הבין שהוא עלול לסגור את הדלת לעולמו של וינסטון צ'רצ'יל. אי-הידיעה שלהם אינה מפתיעה; מחוץ לשורות ההיסטוריונים של תעשיית הנפט והגז, התפקיד האדיר שמילא צ'רצ'יל בתולדות תחום האנרגיה אינו מוערך כראוי.

וינסטון לאונרד ספנסר צ'רצ'יל מונה לתפקיד הלורד הראשון של האדמירליות בשנת 1911. עם מרצו וחיוניותו האופייניים, הוא החל במודרניזציה של הצי המלכותי, היהלום שבכתר האימפריה. את הצי המשודרג, הוא הכריז, יש לתדלק בנפט במקום פחם – החלטה שהשלכותיה מורגשות גם כיום. שריפת קילו של מזוט מייצרת בערך פי שניים אנרגיה משריפת קילו של פחם. בגלל דחיסות האנרגיה הגדולה יותר, נפט מסוגל לדחוף ספינות מהר יותר ורחוק יותר מפחם.

הצעתו של צ'רצ'יל עוררה מחלוקת גדולה. לבריטניה היה פחם רב אבל מעט מאוד נפט. באותו זמן, ארצות הברית ייצרה כמעט שני שלישים מהנפט והגז בעולם; רוסיה ייצרה חמישית מהנפט בעולם. שתיהן היו בעלות בריתה של בריטניה. ובכל זאת, בווייטהול לא חשו בנוח לתלות את הצי בחסדיהן של ישויות זרות, גם אם הן ידידותיות. הפתרון, אמר צ'רצ'יל לפרלמנט ב-1913, הוא שעל הבריטים להיעשות "הבעלים של חלק מסוים לפחות מאספקת הנפט הטבעי הנדרש לנו, או לכל הפחות בעלי השליטה במקור." בעידודה של האדמירליות קנתה בריטניה במהרה 51 אחוזים ממה שמכונה כיום "בריטיש פטרוליום", שלה היו הזכויות "למקור הנפט": איראן (אז פרס).

צ'רצ'יל ירה את יריית הפתיחה, אבל כל הכוחות המערביים הצטרפו למרוץ השליטה בנפט המזרח תיכוני

תנאי הזיכיון קוממו כל כך את האיראנים עד שהם עזרו להצית מהפכה. לונדון התאמצה לדכא אותה. ואז, כדי למנוע שיבושים נוספים, סיבכה את עצמה בריטניה אף יותר במזרח התיכון ופעלה להמליך מלכים חדשים באיראן ולנתק את עיראק מהאימפריה העות'מאנית המתמוטטת.

צ'רציל ב-1904. צילום: ממשלת בריטניה

צ'רציל ב-1904. צילום: ממשלת בריטניה

צ'רצ'יל ירה את יריית הפתיחה, אבל כל הכוחות המערביים הצטרפו למרוץ השליטה בנפט המזרח תיכוני. בריטניה חלפה על פני צרפת, גרמניה והולנד, אבל אז עקפה אותה ארצות הברית שהשיגה זיכיונות נפט בטורקיה, עיראק, בחריין, כוויית וסעודיה. המאבק עורר רטינה בין-יבשתית ארוכת-שנים של צורך ותרעומת. ובשעה שאומות צורכות-נפט התערבו בענייניהן של אומות מייצרות-נפט, אלה האחרונות רתחו על חוסר הישע שלהן. יצרניות הנפט אמנם תבעו סכומים אדירים מצרכניות הנפט, אבל כעסו על כך שהן נאלצות להיכנע למרותן.

עשרות שנים סוערות – טלטלות הנפט של 1973 ו-1979, תוכניות כושלות ל"עצמאות אנרגיה", שתי מלחמות בעיראק – הותירו ללא שינוי את הדינמיקה היסודית, הצ'רצ'יליאנית הזו, שילוב ארסי של זעם ותלות שנדמה לעתים כמהותי ליחסים הבינלאומיים לא פחות מסיבובה של השמש.

המשך הדינמיקה הזו מוטל כעת בספק בעקבות מסעה של הצ'יקיו ("כדור הארץ"), ספינה יפנית לקידוח בעומק הים, בשווי של 540 מיליון דולר, שנראית כמו יכטה של מיליארדר עם עגורן בגובה 30 קומות מוברג לירכתיה. הצ'יקיו, אוסף סופרלטיבים משייט, היא ספינת המחקר הגדולה ביותר, הנוצצת ביותר והמתוחכמת ביותר שנבנתה מעולם, ולבטח היחידה עם מנחת למסוק של 30 איש. העגורן המרכזי כולל מקדחה צפה עצומה עם "חוט" באורך כמעט 10 קילומטרים שמאפשר לצ'יקיו לחפור בקרקעית הים לעומק גדול יותר מכל ספינה אחרת.

מטרתה הראשונה של הצ'יקיו, שהחלה לפעול בשנת 2005, הייתה לסרוק אזורים במעטפת כדור הארץ שמהווים מקור לרעידות אדמה, נושא שמעניין במיוחד את יפן הבלתי יציבה מבחינה סֵיסְמית. אבל למשימתה האחרונה הייתה (אם ייתכן דבר כזה) חשיבות גדולה אף יותר: פיתוח מקור אנרגיה שישחרר לא רק את יפן, אלא חלק גדול מהעולם, מהתלות בנפט המזרח תיכוני שמייסרת פוליטיקאים מאז ימיו של צ'רצ'יל.

בשנות ה-70, גילו גיאולוגים גז טבעי גבישי – הידרט המתאן – מתחת לקרקעית הים. הידרט המתאן מאוחסן בעיקר בשכבות רחבות ורדודות בשולי יבשות, ויש כמויות אדירות ממנו; לפי הערכות מסוימות, יש פי שניים ממנו מאשר כל שאר דלקי המאובנים גם יחד. למרות שהגז הזה קיים בשפע, כבר זמן רב שהוא מושא ספקנותה של תעשיית הנפט והגז. המרבצים האלה – מולקולות מים השזורות בכלובים קרירים שכולאים "מולקולות אורחות" של גז טבעי – אינם דומים כלל למאגרי האנרגיה הקונבנציונליים. קרח שאפשר להבעיר! מי ייקח את זה ברצינות? אבל מחירי הנפט הגולמי הרקיעו שחקים, טכנולוגיית הקידוח בקרקעית הים השתפרה והסקרים הגיאולוגיים הצטברו, וכך גבר העניין ברחבי העולם. משרד האנרגיה של ארצות הברית מממן מחקר של הידרט המתאן מאז 1982.

יפן היא יבואנית הנפט הגולמי השלישית בגודלה בעולם, יבואנית הפחם השנייה בגודלה בעולם, והיבואנית הגדולה ביותר של גז טבעי

העניין ביפן הוא הרב ביותר. שלא כמו בריטניה וארצות הברית, היפנים לא הצליחו להיעשות "הבעלים או לכל הפחות בעלי השליטה במקור" של כמות משמעותית של נפט (לא שטוקיו לא ניסתה: היא הפציצה את פרל הרבור בעיקר כדי למנוע מארצות הברית לחסום את ניסיון הכיבוש שלה בהודו המזרחית ההולנדית העשירה בנפט). כיום, הסיוט של צ'רצ'יל הוא המציאות של יפן: היא מעצמה צבאית ותעשייתית שמסתמכת כמעט אך ורק על אנרגיה זרה. היא יבואנית הנפט הגולמי השלישית בגודלה בעולם, יבואנית הפחם השנייה בגודלה בעולם, והיבואנית הגדולה ביותר של גז טבעי. לא קיים פוליטיקאי יפני שיביע שביעות רצון ממצב עניינים זה.

תוכנית הידרט המתאן של יפן התחילה בשנת 1995. מדעניה התמקדו במהרה במרזבת ננאקי, כ-320 קילומטר דרום-מערבית לטוקיו, מקור תת-ימי לרעידות אדמה שבו מתחככות שתי חתיכות מקרום כדור הארץ זו בזו. צעד אחר צעד, שנה אחר שנה, תאגיד בבעלות המדינה, הנקרא כיום תאגיד הנפט, הגז והמתכות הלאומי של יפן (JOGMEC), חפר בארות ניסוי, ערך מדידות והשיג דגימות של משקעים הידרטיים: שכבות בעובי 40 מטר של מלח וטין, המוחזקות יחד באופן רופף על-ידי קרח עשיר במתאן. העבודה הייתה קפדנית, אטית, מסודרת, אנליטית עד כאב – מסוג התהליכים שנדמה שמטרתם לצנן את התלהבותם של עיתונים. אבל העבודה גם התקדמה באותו חוסר רחמים שבשנות ה-60 וה-70 הפך את בארות הנפט הימיות מאקזוטיקות בסגנון עולם המים, לאחד הנדבכים המרכזיים של הכלכלה העולמית.

ספינת הקידוח צי'יקיו.

ספינת הקידוח צי'יקיו.

בחודש ינואר, 18 שנים לאחר השקת התוכנית היפנית, יצאה הצ'יקיו מנמל שימיזו, במרכז קו החוף המזרחי של האי המרכזי, כדי להתחיל בניסוי "הפקה" – ניסיון לחלץ כמויות גז גדולות ובנות-שימוש, ולא רק דגימות מעבדה. שאלות רבות נותרו ללא מענה, אומר לי מנהל הפרויקט קוג'י ימאמוטו, לפני ההשקה. JOGMEC לא הבין מהי הדרך הטובה ביותר לכרות הידרט, או איך לשלוח את הגז הטבעי המופק אל החוף. את העלויות יש לצמצם. "זה לא יהיה מוכן בעשר השנים הקרובות," אמר ימאמוטו. "אבל אני מאמין שזה יהיה מוכן." מה שיקרה אז, הוא הודה, יהיה "מעניין."

תעשיית הנפט והגז כבר טולטלה על-ידי שבירה הידראולית (Hydraulic Fracturing) – טכניקה לירי של מים המעורבים בחול וכימיקלים לתוך סלע כדי ליצור סדק ולשחרר נפט שבעבר לא הייתה אליו גישה, נפט שמכוּנֶה, "Tight Oil". יתרה מזו, שבירה הידראולית משחררת גז טבעי, וכאשר הוא מופק מסלע פְּצָלִים, נקרא "גז פצלים" (כשמתייחסים לגז טבעי מתכוונים למתאן, גז נטול צבע וריח, שהרכבו הכימי זהה תמיד ולא משנה מה מקורו – בארות נפט וגז רגילות, מרבצי פצלים, או הידרט המתאן).

שבירה הידראולית הותקפה וכונתה איום סביבתי למאגרי מי תהום, ובסופו של דבר ייתכן שהיא תוגבל בצורה משמעותית. אבל היא גם שחררה כל כך הרבה נפט וגז בצפון אמריקה, עד שסוכנות האנרגיה הבינלאומית, מאגד של מדינות צורכות-אנרגיה המבוסס בפריז, חזתה בנובמבר שעד שנת 2035, ארצות הברית תעשה "כמעט בלתי תלויה לחלוטין במונחי נטו." אם חוקרי הצ'יקיו יצליחו במשימתם, הידרט המתאן יוכל להשפיע בצורה דומה על יפן. ולא רק על יפן: סין, הודו, קוריאה, טייוואן ונורבגיה מעוניינות לפרוץ את הכלובים הגבישיים האלה, וכך גם קנדה וארצות הברית.

לא כולם חושבים ש-JOGMEC יצליח. אבל הידרט המתאן מפותח באותה דרך שיטתית שבה פותח בעבר גז הפצלים, כשההבדל הוא שהפעם מדובר בקבוצה גדולה ובינלאומית יותר של חוקרים. גם גז הפצלים היה נתון לספקנות רבה וקולנית. המבוכה על פניהם של המבקרים מוכיחה שיהיה טיפשי להתעלם מהאפשרויות הטמונות בהידרט המתאן – וטיפשי אף יותר לא לשקול את ההשלכות האפשריות.

אם הידרט המתאן יאפשר לרוב העולם לעבור מנפט לגז, הדבר יערער ממשלות שלמות שתלויות בהכנסות מנפט, ובמיוחד אוטוקרטיות-נפט כגון רוסיה, איראן, ונצואלה, עיראק, כוויית וסעודיה. אם מדינות הנפט אינן מנוהלות בצורה מעולה, שטף של הכנסות מנפט וגז עלול למעשה להחליש את כלכלותיהן על-ידי פגיעה בתעשיות אחרות. יתרה מזו, רוב מדינות הנפט מושחתות כל כך, עד שאנשי מדעי החברה מתווכחים האם יש קשר מהותי – "קללת משאבים" – בין מרבצי נפט וגז גדולים ועוולות פוליטיות. נראה שאפשר לומר בביטחון שרק מעט אמריקנים יתרגזו אם צניחה בביקוש תחסל את האחיזה של המדינות האלה בכלכלה האמריקנית. אבל מצד שני, האמריקנים לא יהיו מרוצים מאי-היציבות העולמית – רצף של מערבולות פיננסיות ופוליטיות מוונצואלה ועד טורקמניסטן – שהתמוטטות מדינות הנפט עשויה לחולל.

חוקרים רואים בגז טבעי "דלק מגשר" זמני, משהו שיכול לספק אנרגיה למדינות בשעה שהן נגמלות מנפט ופחם

ברמה רחבה אף יותר, גז טבעי זול ובשפע תוקע את המאמצים להיאבק בשינוי האקלים. מדענים מאמינים יותר ויותר שמניעת השפעותיו השליליות ביותר של שינוי האקלים תדרוש "ביטול מוחלט של פליטות הפחמן....תוך 50 שנה," במילותיה של הערכה מדעית פופולרית שהופיעה בינואר. צעד גדול והכרחי קדימה לעבר המטרה הזאת הוא הפסקת השימוש בפחם, אך פחם הוא עדיין מקור האנרגיה השני בחשיבותו בעולם. בערתו של גז טבעי נקייה הרבה יותר מזו של פחם, ולכן המרת מפעלים מפחם לגז – מהלך שמוּנע על-ידי שפע הגז שמקורו בשבירה הידראולית – כבר הפחיתה את פליטות גזי החממה בארצות הברית לרמתן הנמוכה ביותר מאז ימי התהילה של ניוט גינגריץ'.

אך גז טבעי אינו נקי עד כדי כך; שריפתו מייצרת דו-תחמוצת הפחמן. חוקרים רואים בזה "דלק מגשר" זמני, משהו שיכול לספק אנרגיה למדינות בשעה שהן נגמלות מנפט ופחם. אבל אם חברות לא ינצלו את הגשר הזה כדי ליישם מדיניות אנטי-פחמנית, אומר מייקל לוי, מנהל התוכנית לביטחון אנרגיה ושינוי אקלים במועצה ליחסי חוץ, גז טבעי יוכל להיות "גשר מֵעָבָר המונע על-ידי פחם לעתיד המונע על-ידי פחם."
"הידרט המתאן יוכל להיות מהפכת אנרגיה חדשה," אמר לי כריסטופר קניטל, מרצה לכלכלת אנרגיה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. "הוא יוכל לעזור לעולם בשעה שאנחנו מפחיתים גזי חממה. לחילופין, הוא יוכל לערער את הרציונל הכלכלי להשקעה באנרגיה מתחדשת, נטולת פחמן ברחבי העולם" – בדיוק כפי שהתחיל גז הפצלים השופע, תוצר השבירה ההידראולית, לערער אותו בארצות הברית. "דרך אחת היא ברכה. האחרת – השתמשתי כבר במילים כמו אסון." הוא עצר; חשבתי ששמעתי אנחה. "אני לא מהמר שנקבל את ההחלטות הנכונות."

 

אסור לעגל מספרים בעסקי הנפט

כמה שנים לאחר שסיימתי את לימודיי בקולג', נסעתי עם חבר לדרום קליפורניה, מקום שמעולם לא ביקרתי. ביליתי מעט בלוס אנג'לס, ואז פניתי צפונה והעברתי כמה ימים בהתברברות ברחבי עמק סן חואקין. ערב אחד שוטטתי בבייקרספילד, הלכתי לגמרי לאיבוד ומצאתי את עצמי ליד גדר תיל. מאחורי הגדר היו אלפי משאבות נפט, שעלו וירדו כמו ציפורי פלסטיק שותות ענקיות. את המשאבות עטפה רשת קורי עכביש של צינורות וחוטי חשמל, נרחבת וסבוכה מעבר לכל היגיון. אורות ומכונות השתרעו לאורך המדבר רחוק מכפי שיכולתי לראות. מערך קידוח היפר-מודרני ענק במרחק 150 קילומטר מלוס אנג'לס! לא האמנתי למראה עיניי. בשעה שעמדתי ובהיתי, חלף על פניי שוטר. שאלתי אותו מתי הוקם הקומפלקס הזה. הוא הביט בי כאילו שאני אידיוט. "הם קודחים פה מאז 1899," הוא אמר.

עמדתי ליד שדה נפט של נהר קֶרְן, אחד ממרבצי הנפט הגדולים בארצות הברית. מכיוון שהצלחתי איכשהו לא ללמוד גיאולוגיה בבית הספר, היה לי רושם עמום שנפט גולמי נמצא בבריכות תת-קרקעיות, כמו האגם התת-קרקעי שבו מחביא וולדמורט חלק מנשמתו בסדרת הארי פוטר. למעשה, נפט גולמי נמצא לרוב בשכבות מוצקות של אבן חול ואבן סיד, המלאות, כמו ספוגית, בנקבוביות זעירות. והם יכולים גם להימצא ביריעות דקות בין שכבות של פצלים. בעודי מביט בבארות המהנהנות, היה נדמה לי שהן שואבות חומר אחיד מהקרקע, נוזל שחור כמו המים הכהים שבאגם של וולדמורט. אבל האמת היא שנפט גולמי הוא נזיד מטורף של רכיבים שונים: נפט בדרגות כבידה שונות מעורבב עם מתאן, אתאן, פרופאן, בוטאן ופחמימנים אחרים. תערובת זו של נוזלים וגז, הדחוסה לתוך אבן מאות ואלפי מטרים מתחת לקרקע, נמצאת בדרך כלל תחת לחץ רב מאוד. השכבות האלה, של סלע בלתי חדיר, מונעות ממנו לזלוג אל פני הקרקע. כשהקידוחים חודרים את השכבות, הנפט הגולמי מתפרץ החוצה בצורה המוכרת לנו.

Machinery Abstract #2. פול קלף

Machinery Abstract #2. פול קלף

במשך זמן רב אספו חברות הנפט את המתאן שיצא החוצה יחד עם הנפט ונפטרו ממנו, לרוב על-ידי שריפת הגז במדורה בממדים קולנועיים על עגורנים מיוחדים, או פשוט על-ידי השלכתו לאטמוספרה. אנשים כן השתמשו בגז טבעי כדי לייצר אנרגיה – תאורת גז קיימת מאז ימיה של ג'יין אוסטן – אבל הובלתו הייתה יקרה. בניגוד לנפט נוזלי, שאפשר להכניס למכלים ולהוביל על פסי רכבת שכבר נבנו ומומנו על-ידי מישהו אחר, את המתאן במצב גז היה צורך לשאוב דרך צינוריות אטומות עד ליעדו, מהלך שדרש מחברות האנרגיה והשירותים להניח אלפי  קילומטרים רבים של קווי צינורות. רק לאחר מלחמת העולם השנייה וההתפתחויות בריתוך שהתרחשו אחרי המלחמה, התהליך הזה נעשה מהיר יותר (אפשר להמיר מתאן למצב נוזלי בעזרת קירור ולהוביל אותו במכלי לחץ שנישאים על-ידי מתקנים מיוחדים, אבל גם זה יקר מאוד). נפט מבארות בטקסס מובל במהירות על-ידי מכליות לאירופה או אסיה, אבל גם כיום, הגז הטבעי המושג מאותן בארות מוגבל בפועל לשימוש בארצות הברית.

פסימיסטים טוענים שהנפט הגולמי שבכוכב הלכת שלנו הולך ואוזל. "הורידו את המעלות בתרמוסטט!" הם זועקים. "הכניסו בידוד לקירות!" "קנו מכונית היברידית!" "חסכו!"

כבר מהתחלה היה ברור שהשדה שליד נהר הקרן עשיר בנפט, מיליוני חביות של נפט (חבית, יחידת המידה לנפט, היא 42 גלונים; בתלוי בדרגת הכבידה, טון של נפט הוא שש עד שמונה חביות). מחפשי נפט זרמו אל האזור, הציבו עגורנים, קדחו בארות והוציאו מה שיכלו. ב-1949, לאחר 50 שנות קידוח, העריכו אנליסטים שבעתודות נותרו רק 47 מיליון חביות – אך מסתבר שאסור לעגל מספרים בעסקי הנפט. היה נדמה שנהר הקרן כמעט ומוצה לחלוטין. עם זאת, בארבעים השנים הבאות הפיקו ממנו חברות הנפט כמעט 945 מיליון חביות. ב-1989 ביצעו אנליסטים הערכה מחודשת של עתודות נהר הקרן: 697 מיליון חביות. עד שנת 2009, נהר הקרן סיפק יותר מ-1.3 מיליארד חביות נוספות, ולפי ההערכות יש בעתודות עוד 600 מיליון חביות.

מה משמעות הדבר כשחברות הנפט אומרות שיש להן עוד כך וכך חביות בעתודות? כמה אנרגיה טמונה בקרקע? מתי היא תתחיל להיגמר לנו? כפי שאפשר ללמוד מתולדות נהר הקרן, לא קל לענות על השאלות האלה. מומחים נושאי דוקטורטים הפציצו את האמריקאים במשך חצי מאה עם תשובות סותרות לחלוטין. מחד גיסא, פסימיסטים טוענים שהנפט הגולמי שבכוכב הלכת שלנו הולך ואוזל. "הורידו את המעלות בתרמוסטט!" הם זועקים. "הכניסו בידוד לקירות!" "קנו מכונית היברידית!" "חסכו!" ומאידך גיסא מגיעות קריאות רמות לא פחות המתעקשות שקיימים מרבצי נפט גולמי בלתי מנוצלים באלסקה ואלברטה וליד חופי ויריג'יניה, שקיימים גייזרים של גז טבעי במרבצי פצלים בפנסילבניה וצפון דקוטה, ושחלקות נפט ממתינות לניצול במעמקי הים. "תקדח, מותק, תקדח!" "סוף הנפט!" אל גור או שרה פיילין, קסנדרה או פוליאנה, מי צודק? ההתגוששות הזו הייתה קומית אלמלא היו ההשלכות היו נוגעות לגורל האנושות.

סביר להניח שכאשר תלך ותאזל אספקת הבנזין, כתבי הטלוויזיה יספקו כפיהם למראה קהל הנהגים המתגודד מול משרדי אקסון. אבל הפניקה של חובבי כלי הרכב משקפת אמת בסיסית: צמיחה כלכלית וניצול אנרגיה הולכים יד ביד כבר דורות רבים. בין השנים 1900 ל-2000, צריכת האנרגיה העולמית עלתה בערך פי 17, לפי חישובו של המדען הסביבתי מאוניברסיטת מניטובה, וצלב סמיל, בשעה שהתפוקה הכלכלית עלתה פי 16 – "קשה למצוא קשר הדוק מזה בממלכת הכלכלה הסוררת." נפט גולמי עורר מגוון סוגי מהומות חברתיות וסביבתיות, אבל אספקה קבועה של נפט וגז היא עדיין נדבך חשוב בתקינות הכלכלה העולמית, לא פחות משהייתה בימיו של צ'רצ'יל. לפי הלשכה הלאומית למחקר כלכלי, ארצות הברית חוותה 11 תקופות מיתון מאז סוף מלחמת העולם השנייה. מלבד אחת, כולן היו קשורות לעלייה במחירי האנרגיה – ובמיוחד עליות חדות ומפתיעות במחירי הנפט.

בעקבות הבנת התלות הזו, טולטלה תעשיית הנפט על-ידי נאומו בשנת 1956 של מ. קינג האברט, גיאו-פיזיקאי בולט מחברת "שֶל". כשחברה נכנסת לתחום היא מתמקדת קודם כל בנפט שקל להשיג, הנפט הזול. השגת שאר הנפט נעשית קשה ויקרה יותר. בסופו של דבר, טען האברט, התנאים נעשים כל כך קשים, עד שהייצור מפסיק לגבור – הוא מגיע לשיא. לאחר השיא, הדעיכה בלתי נמנעת, כפי שהייתה לפניה הנסיקה. האברט השתמש בתיאוריה שלו כדי לחזות שתפוקת הנפט הגולמי בארצות הברית היבשתית תפסיק לעלות בין השנים 1965 ל-1970 (הוא לא כלל את אלסקה ואת רוב אזורי הקידוח הימיים). הטענה הזו הושמה ללעג, מכיוון שבאותה עת, ההערכות שסיפקו סוכנות U.S. Geological Survey ותעשיית הנפט רק הלכו וגברו; ואכן, האברט טען שממש לפני שנשא את נאומו, ניסה בכיר בחברת שֶל לגרום לו לסגת מעמדותיו.

 בלון אנרגיה של הבטחות מנופחות

אבל האברט, שלא חסר לו ביטחון עצמי, עמד על שלו, גם לאחר שעזב את שֶל והלך, ב-1964, לעבוד ב- Geological Survey. לרוע מזלו, מבקרו הבולט ביותר היה כעת הבוס שלו: וינסנט א. מקלְוִוי, גיאולוג בעל ותק רב בסוכנות, שיהפוך מאוחר יותר, ב-1971, לראשהּ. כפי שתיעד ההיסטוריון מאוניברסיטת איווה, טיילר פריסט, הסוכנות בראשותו של מקלווי ניפקה סדרה של הערכות אופטימיות לגבי עתיד הנפט של המדינה. הערכות דומות הגיעו ממקבילותיה בתעשיית הנפט. האברט, מצדו, ניפק מסמכים שנקטו בעמדה המנוגדת, ואף אחד מהם לא פורסם על-ידי הסוכנות. באופן בלתי נמנע, המחלוקת נעשתה אישית. שלושה ימים לאחר שמקלווי מונה לראש הסוכנות, הוא לקח מהאברט את המזכירה שלו, צעד חריף בימים שלפני הדוא"ל. לפי פריסט, האברט נדרש לכתוב בעצמו, ולא בקצרנות, את כל התכתובות שלו; אשתו הקלידה בשבילו את הדו"חות בבית. האברט השיב אש ועזר לחסל את מועמדויותיו של מקלווי לאקדמיה הלאומית למדעים ולאקדמיה האמריקנית לאמנויות ומדעים.

כשהתברר שתחזיותיו של האברט נכונות, הייתה זו מהלומה למקלווי. בשעה שייצור הנפט הגולמי המקומי הגיע לשיא ואז צנח, שר הפנים לשעבר, סטוארט יודול, לעג להערכות החיוביות של Geological Survey, וכינה אותן "בלון אנרגיה עצום של הבטחות מנופחות ואופטימיות ללא גבולות [אשר] איבד מזמן כל קשר למציאות ביבשת." יודול טען שאם יתמנה שוב לתפקיד שר הפנים, "הדבר הראשון שאעשה יהיה לזרוק את מקלווי החוצה." בשנת 1977, הנשיא הנבחר ג'ימי קרטר, שגישתו היתה זהה לזו של האברט, הכריח את מקלווי להתפטר – סילוק ראשון מסוגו, מציין פריסט, "ב-98 שנות הסוכנות."

חברות הנפט והגז מצאו כל כך הרבה נפט גולמי בשנות ה-80, שעד שנות ה-90 המחירים צנחו לחמישית ממה שהיו במהלך ממשל קרטר

המסר של האברט לגבי דלות המשאבים הדהד באוזניים רבות בתקופה שבה ארצות הברית הייתה רדופה על-ידי חרמות הנפט של המזרח התיכון. בפנייה לאומה, הכריז הנשיא קרטר שעתודות הנפט המוכחות של כדור הארץ עלולות להתכלות "עד סוף העשור הבא." כדי לדחות את האסון, הוא פצח בסדרה של צעדי חסכון אנרגיה: תקנות לניצול דלק במכוניות, תקני אנרגיה למכשירי חשמל ביתיים, הטבות מס על חסכון, סובסידיות לבידוד וצעדים להגנה על מבנים מפגעי מזג האוויר. הקונגרס אישר תמריצים ומגבלות כדי לעודד את התעשייה לעבור מנפט וגז טבעי, שהיו דלים לכאורה, לפחם, שלארצות הברית היה בשפע.

אולם, חברות הנפט והגז מצאו כל כך הרבה נפט גולמי בשנות ה-80, שעד שנות ה-90 המחירים (לאחר תיאום אינפלציוני) צנחו לחמישית ממה שהיו במהלך ממשל קרטר. ההערכות על גודל העתודות שוב עלו ועלו. מהלכי שימור האנרגיה כשלו; נפט וגז היו זולים מכדי לחסוך בהם.

ובכל זאת נמשך הוויכוח. פסימיסטים ואופטימיסטים הכו זה בזה משל היו משפחות מונטגיו וקפולט. רוב תומכי האברט הם אנשי מדעי החומר; רוב תומכי מקלווי הם אנשי מדעי החברה. נדבך מרכזי בעימות הוא תפיסותיהם השונות למהותן של עתודות נפט. זכרו, למשל, את שדה נהר הקרן. אלפי משאבותיו המהנהנות שואבות נפט עבה וכבד כל כך עד שהוא כמעט לא צף במים. למרות שאנשי הקידוח ידעו מהתחלה שהשדה שופע, הם בקושי הצליחו לחלץ את הדבר הזה מהקרקע, גורם שהשתקף בהערכה הראשונה לגודל העתודות (47 מיליון חביות של נפט בר-הפקה). בין ההערכה הזו לשנייה (697 מיליון חביות) פיתחו המהנדסים גרסה מוקדמת של שבירה הידראולית: ירי של קיטור חם במורד בארות נהר הקרן במטרה לדלל את הנפט ולמשוך אותו מתוך האבן. תחילה, התהליך היה בלתי יעיל להחריד: חימום המים (לייצור הקיטור) דרש כ-40 אחוז מהנפט שיצא מתוך הבארות. שריפת נפט גולמי בלתי מזוקק יצרה זיהום רב: חמצן דו-חנקני, גופרית דו-חמצנית, דו-תחמוצת הפחמן. אבל בשיטה זו חילצו נפט גולמי שהיה נדמה שאי אפשר להגיע אליו.

בה בעת, התעשייה למדה כיצד לנבור עמוק יותר לתוך כדור הארץ ולגשת למרבצים שלא היו נגישים לפני כן. ב-1998, קדחה אסדה ליד נהר הקרן אלפי קילומטרים עמוק יותר מכל ניסיון קודם באזור. בעומק של מעל 5,000 מטר, התפרצה באר במלוא הדרה. להבות נורו 90 מטר באוויר. הפיצוץ השמיד את הבאר וכל דבר אחר באתר. גם לאחר שהאש כבתה, המשיך לנבוע נפט גולמי מהחור עוד חצי שנה. חברות האנרגיה ניחשו שהפיצוץ רמז על נוכחותם של מרבצי נפט וגז גדולים חדשים. הערכות קודמות פספסו אותם בגלל עומקם הרב. המשקיעים באו בריצה והחלו בחפירות.

 נפט קשה להשגה

למדעני החברה תומכי גישת מקלווי, סיפורים כאלה מוכיחים שאין לחשוב על עתודות הנפט כעל ישויות פיזיות. אלא כעל שיפוטים כלכליים: כמה נפט גולמי מאמינים המומחים שאפשר להפיק מאזורים נתונים במחיר הגיוני. עוד בשעה שחברות מרוקנות את הנפט הקל להשגה, החדשנות ממשיכה להוריד את עלויות השגתו של שאר הנפט. מנקודת השקפה זו, המרוץ בין הנפט הדועך והטכנולוגיה המתקדמת קובע את גודל העתודות – לא מספר המולקולות הפחמימניות שבאדמה. חברות שמיהרו ללכת בעקבות התפרצות נהר הקרן מצאו מיליוני חביות של נפט עמוק, אבל הוא היה מעורבב בכל כך הרבה מים, עד שהן לא יכלו למנוע את הצפת הבארות. תוך כמה שנים, כמעט כל אסדות הקידוח עצרו את פעילותן. העתודות נעלמו, אבל הנפט נשאר.

מכיוון שהחומר היקר ביותר נותר באדמה, תמיד יהיה עוד נפט גולמי לכרות בשלב מאוחר יותר

בנקודת ההשקפה הזו מסתתרת מסקנה: משאבים טבעיים אינם סופיים. אם מרבץ אחד נעשה יקר מדי לקידוח, אומרים מדעני החברה (כלכלנים רובם), אנשים ימצאו מרבצים זולים יותר או יעברו למקור אנרגיה אחר לגמרי. מכיוון שהחומר היקר ביותר נותר באדמה, תמיד יהיה עוד נפט גולמי לכרות בשלב מאוחר יותר. "מתי תמוצה אספקת הנפט של העולם? שאל הכלכלן מ-MIT, מוריס אדלמן, אולי תומכה הגדול ביותר של גישה זו. "התשובה הממצה הטובה ביותר שאפשר לתת: לעולם לא." בפועל, אספקת האנרגיה היא אינסופית.

טענות גורפות כמו אלה גורמות לז'אן לאהרר לחרוק שיניים. לאהרר בילה 37 שנים בחיפוש אחר נפט וגז בשביל חברת הנפט והגז הצרפתית Total, לפני שייסד את האיגוד לחקר שיא תפוקת הנפט והגז (ASPO). האיגוד נולד לאחר שלאהרר וקולין קמפבל, גיאולוג נפט גולמי נוסף לשעבר, חזו ב-1998 ש"תוך עשור, הצע הנפט הקונבנציונלי לא יעמוד בביקוש." בהינתן עתודות הנפט הגולמי שבזמנו היו בגודל שיא, הטענה הזו הייתה אמיצה. קמפבל ולאהרר התעקשו שהדיבורים על "נפט לנצח" הם אבסורדיים. בשנות ה-80, נערכו דיונים באופ"ק, הקרטל הבין-ממשלתי ששולט ברוב הנפט הגולמי, לגבי הקצאת מכירות על בסיס גודל עתודות של המדינות החברות: ככל שעתודותיה של מדינה גדולות יותר, כך ירשה לה אופ"ק למכור יותר נפט.

במערכת כזו, למדינות יש תמריץ נהדר לנפח את גודל העתודות שלהן. כפי שציינו קמפבל ולאהרר, 6 מבין 11 חברות אופ"ק הגביהו לפתע את הערכות העתודות שלהן במהלך הדיונים האלה. מדהים לראות שחלק מהמדינות הגדילו את הערכותיהן ביותר מפי שניים, ללא מילת הסבר (בסופו של דבר החליט אופ"ק לא להקצות נפט בצורה הזו). השפע-לכאורה הזה היה הצגה, אמר לי לאהרר כשדיברנו בפברואר. העתודות אינן קיימות. "אמרנו ש[הפסקת העלייה בייצור הנפט] תתחיל לפני 2010, וצדקנו."

לאהרר אמר שעתודות הנפט אינן אינסופיות; להיפך - הן סופיות בהגדרה. כדור הארץ מכיל כמות מוגבלת של מולקולות פחמימניות שניתן לחלץ במאמץ אנושי. "ברגע שניצלנו את כל הנפט הקל להשגה, סוגים חדשים של אנרגיה זולה לא יופיעו כבמטה קסם. נמשיך לקדוח בחיפוש אחר נפט, ולא יהיה קל להשיג אותו. הסתכל על הציוד היקר כל כך שהם משתמשים בו עכשיו כדי להמשיך בייצור."

מחירי הנפט הרקיעו שחקים, כאילו על פי אות, לאחר התחזית שנתנו לאהרר וקמפבל. בשנת 2008, הם כבר הגיעו לרמות שלא נראו מאז כהונתו של קרטר. "עתודות הנפט מוגבלות," הכריז הנשיא ג'ורג' ו. בוש באותה שנה, וחזר בכך על דברי קודמו. "קיימת תמימות דעים שעידן הנפט הזול מגיע לסיומו," הכריז המרכז לחקר האנרגיה של הממשלה הבריטית. "נראה סביר שייצור הנפט הקונבנציונלי יגיע לשיא לפני שנת 2030, וקיים סיכון משמעותי שהשיא יגיע עוד לפני שנת 2020." מדפי חנויות הספרים רועדים תחת מפולת של אזהרות: The Big Flatline: Oil and the No-Growth Economy; Peak Oil and the Second Great Depression (2010-2030); The End of Growth. The Crash Course; Peeking at Peak Oil (כל אלה ראו אור בשלוש השנים האחרונות).

תשאב, מותק, תשאב

תומכי גישת מקלווי לא נרתעים. מוריס אדלמן אינו בקו הבריאות ולא היה יכול לדבר איתי, אבל פניתי לשניים מהסטודנטים שלו, מייקל לינץ' ופיליפ ק. וֶרלֶגֶר. לינץ', נשיא חברת הייעוץ בתחום האנרגיה, SEER, הסכים עם לאהרר שההערכות לגבי גודל העתודות מתומרנות לעתים מסיבות כספיות – יושב הראש של חברת שֶל התפטר בשנת 2004 לאחר שהחברה נתפסה בהכרזה מוטעית על גודל העתודות שלה – אבל הוא לא חושב שזה משנה במיוחד. "שֶל עדיין שואבת נפט," הוא אמר. "אנשי תפוקת השיא תמיד אומרים, 'תראו את האסדה הסופר-טכנולוגית הזו – תראו כמה יקר הציוד עכשיו.' אני רואה את זה וחושב, תראו כמה השתפרנו בזה." לינץ' הוסיף, "חברות התעופה נטשו את מטוסי העץ הדו-כנפיים שלהם ומשתמשות כעת במטוסי ה-747. זה לא קרה כי השמיים הולכים ונגמרים, או כי קשה יותר לטוס. אלא כי הטכנולוגיה משתפרת ומגדילה את הישג היד שלנו."

מאז זמנו של האברט, התמקדה המחלוקת בנפט הגולמי ה"קונבנציונלי", הסוג שנמצא בבארות נפט רגילות, ורובו במזרח התיכון

חשוב אף יותר, לדידו של ורלגר, הוא שקרב תפוקת השיא נעשה בלתי רלוונטי. ורלגר, שמילא תפקידים כלכליים בממשליהם של פורד וקרטר, הוא כעת עמית מבקר במכון פיטרסון לכלכלה בינלאומית בוושניגטון די.סי. מאז זמנו של האברט, התמקדה המחלוקת בנפט הגולמי ה"קונבנציונלי", הסוג שנמצא בבארות נפט רגילות, ורובו במזרח התיכון, בשליטת אופ"ק. הפקת הנפט הקונבנציונלי אכן הפסיקה לעלות, כפי שהזהירו תומכי גישת האברט: התפוקה של אופ"ק נותרה באותה רמה, פחות או יותר, מאז שנת 2005. מחד גיסא, ההאטה משקפת את הדעיכה באספקה של נפט מהסוג הזה. מאידך גיסא, היא משקפת את המיתון העולמי שעצר את הביקוש. אבל ישנו גם גורם שלישי, והוא שהנפט הקונבנציונלי מתוגבר – ואולי אף מוחלף – במה שהתעשייה מכנה נפט גולמי "בלתי קונבנציונלי". נכון לעכשיו מדובר בעיקר בנפט וגז טבעי משבירה הידראולית. שבירה הידראולית, אומר ורלגר, מחוללת את "השינוי הגדול ביותר בתחום האנרגיה מזה כמעט 100 שנה – מהפכה." במהפכה הזאת, הוא טוען, תהיה מנצח אחת גדולה: ארצות הברית.

התבקעות מכלית נפט לחופי אלסקה ב-1989. צילום: המנהל הלאומי של ארה"ב לאוקיינוסים ולאטמוספרה

התבקעות מכלית נפט לחופי אלסקה ב-1989. צילום: המנהל הלאומי של ארה"ב לאוקיינוסים ולאטמוספרה

הטיעון פשוט. הצורך לייבא נפט זר וזול הוא נטל פוליטי וכלכלי על ארצות הברית מזה עשרות שנים. אבל כיום, שבירה הידראולית מייצרת כמויות אדירות של נפט בצפון דקוטה ובטקסס – היא עשויה ליצור פיצוץ נוסף של נפט בעמק סן חואקין – ושפע של גז טבעי בפנסילבניה, וירג'יניה המערבית ואוהיו. הפוטנציאל של שבירה הידראולית מבטיח כל כך, עד שארצות הברית נעשתה, ולו לרגע קצר, יצרנית הנפט הגולמי המובילה בעולם ("אמריקה הסעודית", זעק הוול סטריט ג'ורנל. אבל ההקבלה אינה מדויקת, מכיוון שסביר להניח שארצות הברית תכלה את רוב השלל שלה בבית, במקום לייצא אותו).

אמנם נפט עולה יותר מאשר בעבר, אבל לבטח המחירים יתייצבו. לא עוד עליות! יתרה מזו, ארצות הברית מחלצת כל כך הרבה גז טבעי בשבירה הידראולית, עד שמחירו כיום הוא פחות משליש ממחירו באירופה ובאסיה – יתרון עלות גדול לתעשייה האמריקנית. בשעה שהחברות עוברות לגז טבעי זול, טוען דו"ח של חברת סיטיגרופ משנה שעברה שפיצוץ הנפט הגולמי של ארצות הברית עשוי להוסיף עד 3.3 אחוזים לתמ"ג שלה בשבע השנים הבאות.

עד שנת 1970 בערך, הפיקה ארצות הברית כמעט מספיק נפט גולמי כדי לספק את צרכיה שלה. ואז, בדיוק כפי שחזה האברט, החלה הפקת הנפט המקומית לדעוך. לפתע נעשתה ארצות הברית פגיעה. אופ"ק פתח בחרם נפט ב-1967, אבל הוא לא השפיע כלל, כי ארצות הברית ייצרה הרבה מהנפט שלה בעצמה. שש שנים מאוחר יותר, פתח אופ"ק בחרם נוסף. מחירי הנפט גדלו פי ארבעה – דבר שיצר בהלה כללית, כולל קטטות בתחנות דלק ששודרו שוב ושוב בחדשות המקומיות. "עצמאות אנרגיה!" הייתה הקריאה החדשה שהגיעה מוושינגטון. האידיאל הזה, אולי היחיד שהיה משותף לניקסון, קרטר ורייגן, נעשה הגביע הקדוש של הפוליטיקה האמריקנית. ג'ורג' ו. בוש, בתמיכת הדמוקרטים, חתם בשנת 2007 על חוק עצמאות וביטחון האנרגיה; ברק אובמה נאבק ברפובליקנים והכריז ללא הרף על הצורך "לקרב את אמריקה לעצמאות אנרגיה."

אנרגיית העתיד

בעיקר תודות למחקר לא ידוע של סוכנויות ממשלתיות וחברות קטנות, המטרה נמצאת בהישג יד, אומר לאונרדו מאוג'רי, לשעבר ראש החטיבה הפטרוכימית בחברת האנרגיה האיטלקית Eni. ארצות הברית עדיין תייבא נפט, הוא טען בקיץ שעבר בדו"ח מבית הספר לממשל ע"ש קנדי בהרווארד. אבל הייצור המקומי יגבר כל כך עד שבשנת 2020, כל צרכי הנפט של המדינה "יוכלו להיות מסופקים באופן תיאורטי על-ידי חצי הכדור המערבי." תוך עשור, במילים אחרות, תוכל ארצות הברית, אם תהיה מעוניינת בזה, להפסיק לייבא נפט מהמזרח התיכון. בנובמבר הסכימה סוכנות האנרגיה הבינלאומית עם טיעון זה, אף שהיא דחתה את תאריך העצמאות ל-2035. שפע הנפט והגז שמקורו בשבירה הידראולית, אמר פיליפ ורלגר בינואר, יוביל לרנסנס כלכלי" אמריקאי. ארצות הברית תמלט סוף סוף מהעולם שיצר צ'רצ'יל, לפחות לזמן מה.

ארצות הברית וקנדה יודעות שהזמנים הטובים לא יימשכו לעד, ולכן גם הן מחפשות מקורות אספקה חדשים. כולם מביטות בעניין הולך וגובר במקור אנרגיה גדול אף יותר: הידרט המתאן

מדינות כמו יפן, סין והודו יישארו תקועות בעולם ההוא, וכך גם רוב אירופה ודרום-מזרח אסיה. לרבות מהמדינות האלה אין מרבצי פצלים לנצל, אין הבסיס הטכנולוגי הנדרש וגם לו היו להן מרבצי הפצלים והטכנולוגיה, חסרה להן התשתית היזמית לממן שינויים גורפים כאלה. ובכל זאת, הן רוצות להשתחרר מהתלות השוחקת שלהן באופ"ק. ארצות הברית וקנדה יודעות שהזמנים הטובים לא יימשכו לעד, ולכן גם הן מחפשות מקורות אספקה חדשים. כולם מביטות בעניין הולך וגובר במקור אנרגיה גדול אף יותר: הידרט המתאן.

הארץ משילה מולקולות אורגניות לתוך המים כמו פלאח במקלחת. מפעלי ביוב, חוות עשירות בדשן, שחיינים מלאי קשקשים – כל אלה תורמים את תרומתם. פלנקטון וישויות ימיות מזעריות אחרות משגשגים במקומות שבהם הסחף הוא הכבד ביותר, בשוליים היבשתיים. כשהיצורים האלה מתים, כפי שקורה לכל יצור חי, גופותיהם זולגות לאט אל קרקעית הים ויוצרות תלי משקעים, אוצרות ימיים שעשויים להיות עמוקים ביותר. מיקרואורגניזמים ניזונים מהשרידים האלה.

בתהליך המוכר לכל מי שראה בועות המגיעות לפני אגם, המיקרואורגניזמים פולטים גז מתאן כשהם אוכלים וגדלים. המתאן התת-ימי הזה מבעבע גם הוא למעלה, אבל פוגש במהרה במים הקרים מאוד שבנקבוביות המשקע הזה. תחת הלחץ הגבוה של המעמקים הקרים האלה, מגיבים מים ומתאן זה לזה: מולקולות מים נקשרות והופכות לסבכות גבישיות שלוכדות מולקולות מתאן. כל מטר מעוקב של הסבכות האלה עשוי להכיל 180 מטר מעוקב של גז מתאן.

רוב הידרט המתאן, כולל המרבצים שיפן בוחנת במרזבת ננאקי, נוצר בצורה הזו. ישנם מרבצים איכותיים שמצטברים כשגז טבעי רגיל, כזה שנוצר באופן תת-קרקעי על-ידי תהליכים גיאולוגיים, דולף מכדור הארץ לעומק הים. כל סוגי הידרט המתאן דומים לקרח או שלג רגילים. אבל הם לא: קרח רגיל אי אפשר להצית. באופן טכני יותר, גבישי קרח מופיעים לרוב בצורה בעלת שש-צלעות, בשעה שגבישי הידרט המתאן הם מקבצים של מבנים בעלי 12 או 14 צלעות. בדיאגרמות של מדענים הם נראים במעורפל כמו כדורגל. מולקולות מתאן מרשרשות להן בתוך הכדורים בלי אפשרות לברוח.

הגבישים לא מתמוססים בים כמו קרח רגיל כי לחץ המים והטמפרטורה שומרים על יציבותם בעומקים מעל 300 מטר. מדענים מתייחסים אליהם בשמות רבים: הידרט המתאן (methane hydrate), כמובן, אבל גם methane clathrate, gas hydrate, hydromethane ו-methane ice.

ההערכות על האספקה העולמית של הידרט המתאן נעות מפי 100 מצריכת האנרגיה השנתית הנוכחית ועד לפי שלושה מיליון ממנה. שבריר קטנטן – אחוז או פחות – קבור ב"כפור-העד" שמסביב לחוג הארקטי, בעיקר באלסקה, קנדה וסיביר. השאר נמצא מתחת לגלים, מאגר גדול כל כך עד שמדענים מסוימים מאמינים שמתאן שהשתחרר באופן פתאומי מתחת לפני הים לפני עידנים, גרם לשינויים בוטים וקטסטרופליים באקלים. המין האנושי לא מסוגל לגשת לרוב המרבצים העמוקים והנרחבים האלה באמצעים המוכרים לו. אבל גם נתח קטן מכמות גדולה מאוד הוא כמות גדולה מאוד.

המחקר היה חלק קטן ומאוחר ממאמץ עולמי לפיתוח נפט גולמי בלתי קונבנציונלי, מאמץ שהושק בעקבות טלטלות הנפט של שנות ה-70 הידרטים נתפסו עד שנות ה-30 כדבר שמעניין לבחון במעבדה ותו לא, עד שחוקר נפט גולמי מטקסס הבין שהם סותמים צינורות גז טבעי במזג אוויר קר. שלושה עשורים מאוחר יותר, חשפו חיפושים בסיביר רצועות קפואות של הידרט מתאן המוטמעות בטונדרה. בינתיים, חוקרי הימים התבוננו בחריגות בקריאות סונר בקרקעית הים. אזורים מסוימים של הקרקעית החזירו גלי קול בחדות רבה יותר מאשר אפשר לצפות ממשקע בוצי. כאילו הם נופפו פנס בחדר חשוך והופתעו על-ידי הבזק אור ממראה. ב-1971 טענו שלושה גיאולוגים שהאזורים מחזירי האור האלה הם שכבות של הידרט המתאן. רק בשנת 1982 השיגו חוקרים נתח גדול של הידרט המתאן – דגימה באורך מטר. 99.4 אחוזים מהגז שבפנים היה מתאן. באותה שנה ייסדה ארצות הברית תוכנית למחקר הידרט המתאן.

המחקר היה חלק קטן ומאוחר ממאמץ עולמי לפיתוח נפט גולמי בלתי קונבנציונלי, מאמץ שהושק בעקבות טלטלות הנפט של שנות ה-70. לאזרחים קשה להבין חומרים בלתי קונבנציונליים, בעיקר כי הטקסונומיה המורכבת שהתעשייה משתמשת כדי לתאר אותם: חולות זפת, נפט קל, נפט כבד, גז פצלים, מתאן ממרבצי פחם, שמן פצלים, פצלי שמן (מתיש למדי לגלות ששמן פצלים שונה מפצלי שמן). כל הטעמים השונים האלה של נפט גולמי הם "בלתי קונבנציונליים" רק כי בעבר היה קשה מדי לחלץ אותם מכדור הארץ ולכן לא טרחו לעשות זאת. כיום הטכנולוגיה מנגישה אותם.

לרוב, אפשר לסווג חומרים בלתי קונבנציונליים לשתי קטגוריות: צורות של נפט גולמי שהן כבדות יותר ומזוקקות פחות מאשר הנפט הגולמי הגולמי ביותר, וצורות שהן קלות יותר ומזוקקות יותר מאשר נפט גולמי. שתי הקטגוריות שוות סכומים אדירים ומעוררות מחלוקת, בדיוק כמו נפט גולמי קונבנציונלי. אבל נדמה שהקטגוריה השנייה, שכולל את הגז הטבעי המופק מהידרט מתאן, תמלא תפקיד משמעותי הרבה יותר בעתיד המין האנושי – כלכלית, פוליטית ויותר מכול, סביבתית.

מהו נפט בלתי קונבנציונלי?

הקטגוריה הראשונה, הכבדה, מכילה נפט גולמי שיש לעבד במקום ההפקה כדי להמירו לנפט. חולות זפת, למשל, מכילים חול רגיל המעורבב עם ביטומן, רפש שחור וצמיגי שלא עמד במספיק חום ולחץ גיאולוגיים כדי להפוך לגמרי לנפט רגיל. מרבצי חולות הזפת החשובים ביותר נמצאים תחת אזור של יער תת-ארקטי במרכז קנדה שדומה בגודלו לאנגליה; חולות אלה הם מאגר הנפט המוכח השלישי בגודלו בעולם. ברוב המקרים, כריית חולות זפת דורשת קידוח של שתי בארות אנכיות, אחת מעל האחרת, בתוך שכבת הביטומן; הזרקת כמות עצומה של קיטור ומֵמֵסים בלחץ גבוה לתוך הבאר העליונה כדי להמיס את הביטומן; שאיבת הביטומן המומס בעוד הוא מטפטף לתוך החול שמסביב לבאר התחתונה; ואז זיקוק הביטומן לכדי "נפט גולמי סינתטי." במקרה הזה, משמעות הזיקוק היא הסרת גופרית, שאז מאוחסנת בגושים חסרי תועלת של מיליון טון כל אחד ברחבי מכרות ובתי זיקוק.

לעתים, מתארים כלכלנים דלק במונחים של תשואת האנרגיה שלו תמורת השקעת האנרגיה (EROEI), מדד שמתייחס לכמות האנרגיה שיש לנצל כדי להשיג, לעבד ולהפיץ את הדלק בצורתו היעילה. ההערכות המקובלות של נפט אופ"ק, לדוגמה, מייחסות לו EROEI של 12 עד 18, כלומר 12 עד 18 חביות מופקות בבאר על כל חבית נפט שנצרכת במהלך הפקתן. החישוב הזה לא מחמיא לחולות זפת: יש להן EROEI של 4 עד 7 (המסת הביטומן דורשת גם הרבה מים. אנשי איכות הסביבה שואלים, ובצדק מסוים, מאיפה יגיעו המים האלה).

הובלת הנפט מחולות הזפת לשווקיו הגדולים ביותר בארצות הברית, תדרוש בניית צינור ענק מאלברטה לטקסס, דבר שגרר התנגדות והכפשות מצד קבוצות איכות סביבה וכמה ממשלות מקומיות. משרד החוץ האמריקאי מעכב כבר זמן רב את הרישיונות לבניית הצינור הזה, עיכוב שמרתיח את תומכי האנרגיה שטוענים שממשל אובמה יורק בקערת המרק של קנדה, בעלת בריתה החשובה ביותר של ארצות הברית. אנשים אלה מדברים אך מעט על שני הצינורות הקנדיים לגמרי – אחד שיעביר נפט מחולות זפת לנמל בבריטיש קולומביה, והשני למונטריאול – שבנייתם מעוכבת על-ידי התנגדות קנדית לחלוטין. ובכל אותו זמן, קבוצות ילידיות במרכז קנדה, אנשים החמושים בכוחות מיוחדים שמעניקה להם החוקה הקנדית, שהמטירו את שטח חולות הזפת בתביעות. בלי להתחשב בצדקת טיעוניהם של המוחים, קשה להאמין שהם לא יניבו פרי, או שהנפט מחולות הזפת יזרום בזמן הקרוב.

הקטגוריה הבלתי קונבנציונלית השנייה חשובה הרבה יותר, ותת הקטגוריה החשובה ביותר שלה היא הגז הטבעי המופק משבירה הידראולית של פצלים. מדי כמה שנים מייצרת ממשלת ארצות הברית מפה של מרבצי פצלים בארצות הברית. סקירת המפות האלה משולה לצפייה בהתקדמותה של מגפה – מרבצי המתאן מופיעים בכל מקום וממשיכים להתפשט. כדי להשיג גז פצלים, חופרות חברות בארות שמגיעות לעומק מאות ואלפי מטרים. ואז, בגמישות מגוחכת של דמויות מצוירות, מתפתלות המקדחות הצדה כדי לחפור עוד מאות ואלפי מטרים בסלע הפצלים נושא המתאן. ברגע שהבאר מוכנה, מוזרקים דרכה מים בלחץ גבוה לתוך הסלע, ויוצרים בו סדקים דקיקים. המים מתערבבים בכימיקלים, חלקיקים של חול או חומר קרמי, שמונעים מהסדקים להיסגר לאחר שנוצרו. הגז הלכוד בין שכבות הפצלים זולג מעבר לכימיקלים, עולה בבאר ונאסף.

גז פצלים בהחלט אינו מהפכה, אמר לי ז'אן לאהרר, אלא "הונאת פּוֹנזי" שבה חברות הנפט רוכשות מרבצי מתאן בדיוניים ברובם כדי לשייף את המאזנים שלהן בשביל וול סטריט

כבר מאז שנות ה-40 משתמשים בשבירה הידראולית בעזרת מים, אבל היא נעשתה נפוצה יותר רק לאחרונה, אז היא שודכה לקידוח אנכי וחיישנים מתקדמים שמאפשרים את השימוש בה בעומקים גדולים. עלויות האנרגיה קטנות להפתיע; צוות מחקר שוויצרי-אמריקאי חישב בשנת 2011 שה-EROEI הממוצע לגז שהושג בשבירה הידראולית במחוז מייצג בפנסילבניה הוא כ-87 – פי שישה טוב יותר מאשר נפט מהמפרץ הפרסי ופי 16 טוב יותר מאשר חולות זפת (עם זאת, שבירה הידראולית משתמשת בהרבה מים ופעילי איכות הסביבה טוענים שהכימיקלים מזהמים מאגרי מי תהום). בגלל השבירה ההידראולית, עתודות הגז הטבעי של ארצות הברית זינקו בכמעט שלושה-רבעים מאז שנת 2000.

יש גם מי שמזלזל בגז פצלים. גז פצלים בהחלט אינו מהפכה, אמר לי ז'אן לאהרר, אלא "הונאת פּוֹנזי" שבה חברות הנפט רוכשות מרבצי מתאן בדיוניים ברובם כדי לשייף את המאזנים שלהן בשביל וול סטריט. מחקר מחודש פברואר שנערך על-ידי ה-Post Carbon Institute, טרסט מוחות המתנגד לדלק מאובנים, פטר את גז הפצלים כ"הפוגה זמנית מההתמודדות עם בעיות אמתיות", לכל היותר; קו המחשבה הכללי של הקבוצה בא לידי ביטוי בכתובת האינטרנט של האתר המיוחד שהיא הקימה לכבוד הדו"ח: shalebubble.org ("בועת הפצלים"). אבל ההשקפה הזו אינה נפוצה. יומיים לאחר שדיברתי עם לאהרר, אמר ראש מנהל נתוני האנרגיה של ארצות הברית בשימוע בקונגרס, שהתוספות לעתודות האנרגיה של אמריקה, אלה שהדו"ח האחרון של הסוכנות הילל, "היו – בהפרש גדול – הגבוהות ביותר מאז שהמנהל החל לפרסם הערכות מוכחות לעתודות בשנת 1977."

המלחמה נגד הפחם

כורי פחם במכרה בווירג'ינינה שבארה"ב, 1974. צילום: הסוכנות להגנת הסביבה

כורי פחם במכרה בווירג'ינינה שבארה"ב, 1974. צילום: הסוכנות להגנת הסביבה

כפי שכל כלכלן מתחיל יכול לחזות, הגעתן של כמויות עצומות של מתאן משבירה הידראולית כבר גרמו למחירי הגז הטבעי של ארצות הברית לצנוח. בתגובה נסגרו מאות בארות כדי לשמר את מרבצי המתאן שיהיה אפשר לגשת אליהם יום אחד בעתיד. אבל הפקת הגז הטבעי של ארצות הברית כמעט ולא הושפעה. וגם לא הביקוש: יותר ויותר תעשיות, שהתפתו על-ידי המחירים הנמוכים, עוברות מנפט ופחם – במיוחד מפחם – לגז.

כיום, חמישית מצריכת האנרגיה של ארצות הברית מקורה בפחם, בעיקר מאזור הרי האפלצ'ים והמערב, מקור אנרגיה ארוך טווח שסיפק מקומות עבודה למיליונים ומהווה דרך חיים רבת-שנים. הוא גם מייצר זיהום שהורג יותר מ-10,000 אמריקנים בשנה (ההערכה הזו מגיעה ממחקר משנת 2010 של המועצה הלאומית למחקר). שימוש בפחם מייצר בערך פי שניים דו-תחמוצת הפחמן מאשר שימוש בכמות זהה של גז טבעי. כמעט כל הפחם הביתי משמש לייצור חשמל – הוא מייצר 38 אחוז מאספקת החשמל של ארצות הברית. שבירה הידראולית משנה זאת במהירות: בשנת 2011, חברות השירותים דיווחו על תוכניות לסגור בשנה שלאחר מכן 57 מתוך 1,287 הגנרטורים המופעלים בפחם בארצות הברית. לא מעט בגלל זה, פליטות דו-תחמוצת הפחמן הנובעות ממקורות האנרגיה של ארצות הברית ירדו לשיעורים שלא נראו מאז 1995. מאז 2006, הם ירדו יותר מאלה של כל מדינה אחרת בעולם.

תעשיית הפחם של ארצות הברית מתלוננת על "המלחמה נגד הפחם." אבל הנזק הכלכלי לא היה גדול כפי שהיה אפשר לצפות; ייצוא הפחם של ארצות הברית, בעיקר לאירופה, כמעט והוכפל בין 2009 ל-2011. בהתפתחות שקשה שלא לכנותה בשמות תואר כגון "אירונית", גרמניה, שנחשבת למופת סביבתי בזכות מחויבותה לאנרגיה סולרית ואנרגיית רוח, הרחיבה את השימוש שלה בפחם, וכתוצאה מזה מגדילה אט אט את תפוקת דו-תחמוצת הפחמן שלה. שלא כמו האמריקנים, האירופאים לא יכולים לעבור בקלות לגז טבעי; מדינות יבשתיות, שמייבאות את רוב הגז הטבעי שלהן, הסכימו לחוזים ארוכי טווח שקושרים את מחיר הגז הטבעי למחיר הנפט, הגבוה למדי כעת. "זה כאילו שמישהו אמר, 'נמכור לך את כל התה שאתה רוצה, בהתבסס על מחיר הקפה,'" אמר לי מייקל לינץ', יועץ האנרגיה. "ואתה אמרת, 'איזה רעיון נהדר! אני אתחייב לו לעשרות שנים.'" הוא צחק. "ברצינות, המציאות עולה על כל דמיון."

יפן, שהוציאה 700 מיליון דולר על מחקר הידרט המתאן בעשור החולף, מנהלת את תוכנית מחקר ההידרט הגדולה בעולם

הנה גילוי נאות. לפני שתים עשרה שנים פנה אלי כתב עת וביקש ממני לכתוב מאמר לגבי עתודות אנרגיה. בזמן המחקר, פגשתי גיאולוגים ומהנדסים של נפט גולמי שסיפרו על טכניקה בשם שבירה הידראולית שעדיין נמצאת בשלבי בדיקה. הסתקרנתי ושאלתי כמה מומחי אנרגיה בולטים לגביה. כולם לעגו לרעיון. אם להיות הוגן, חלק מהמחקר המוקדם בנושא שבירה הידראולית אכן היה מוזר; שלושה ניסויים מוקדמים כללו הפעלת נשק גרעיני מתחת לאדמה (הם הצליחו לייצר גז טבעי, אבל הוא היה רדיואקטיבי). אני לא רוצה להביך אף אחד מהאנשים שדיברתי איתם. לא הפעלתי שיקול דעת עצמאי ולא הזכרתי במאמר שלי את השבירה ההידראולית, ולכן הטעות היא גם שלי. אבל אני לא רוצה להחמיץ פעם נוספת. אף על פי שהרבה מומחים מזלזלים בהידרט המתאן, אני נוטה כיום להקשיב לגיאולוגים ומהנדסים שחוזים מהפכה שנייה של שבירה הידראולית שתתרחש בעזרתו, מהפכה שבניגוד לבהלת גז הפצלים – תופעה צפון אמריקנית בעיקרה – תורגש ברחבי תבל.

יפן, שהוציאה 700 מיליון דולר על מחקר הידרט המתאן בעשור החולף, מנהלת את תוכנית מחקר ההידרט הגדולה בעולם – ואולי יש לומר תוכניות, כי הממשלות המחוזיות בחוף המערבי של יפן יצרו מאגד מחקר הידרט נוסף בשנה האחרונה (כמה חוקרים אמרו לי שהקרב הנוכחי בין סין לטוקיו לגבי האיים שבים סין המזרחי קשור פחות לתצוגות של לאומיוּת מאשר למרבצי הנפט הגולמי הנמצאים לא רחוק משם). באמצע חודש מרץ הסתיים ניסוי ספינת הצ'יקיו היפנית שבוע אחד מוקדם מן הצפוי, לאחר שחול חדר למנגנון הבאר. אבל עד אז כבר השיגו החוקרים יותר מ-100,000 מטר מעוקב של גז טבעי מהידרט המתאן, בקצב גבוה פי שניים מהצפוי. משרד הכלכלה, המסחר והתעשייה היפני להוט לייצר תעשיית נפט מקומית; נכון לעכשיו, המדינה מייצרת בעצמה רק אלפית מצרכיה. ייתכן שמדובר באופטימיות יתר, אבל המשרד הגדיר את 2018 כיעד למסחור הידרט המתאן. הודו ודרום קוריאה הולכות בעקבות יפן, ומוציאות כל אחד 30 מיליון דולר בשנה על ניסויי הידרט; התוכנית הקוריאנית מתפתחת באגרסיביות רבה.

לעומת זאת, התוכנית של משרד האנרגיה האמריקאי קטנה – התקציב השנתי שלה הוא כ-15 מיליון דולר, ורובו מוקדש למחקר בסיסי על מבנה ומיקום של הידרטים של גז. כ-2.4 מיליון דולר הולכים לחוקרי הידרט המתאן של ה-Geological Survey, שעורכים ניסויי כרייה במרבצים יבשתיים באלסקה וצפון-מערב קנדה הקרות. תוכנית ה-Geological Survey המבוססת בוודס הול, מסוצ'סטס ובדנוור, קולורדו, כוללת כשמונה חוקרים במשרה מלאה, וכן שותפים ביפן, קנדה, גרמניה, הודו וכמה חברות נפט.
אף על פי שרוב המחקר האמריקני נעשה עד כה בצפון, המרבצים המבטיחים ביותר נמצאים במפרץ מקסיקו. השערות אומרות שהידרטים מכסים כ-450,000 קילומטרים מעוקבים במפרץ, אזור בגודל קליפורניה. לפחות חלק מהמרבץ, דליפות ממאגרי פחמימנים קונבנציונליים, הוא חומר באיכות גבוהה, אף על פי שלאף אחד אין מושג כמה ממנו אפשר לחלץ. מה שכן ידוע, אומר טימותי קוֹלֶט, מנהל מחקר האנרגיה בתוכנית הנ"ל, הוא שחלק מבארות הנפט והגז של המפרץ, יותר מ-3,500 במספרן, נמצאות באזורים שבהם יש הידרטים של גז.

חילוץ ההידרטים האלה, לדידו, הוא הצעד ההגיוני הבא. "כדי להמשיך להזין את התשתית, אתה צריך לשמור על תשואה מסוימת. אחרת, תיטוש אותה," הוא אמר לי. "מבחינתו של מנהל התקן גדול עם תקציב של מיליוני דולרים, ייתכן שכדאי להתחיל לחפש הידרטים של גז, מפני שהפקת הנפט הגולמי ממעמקי הים הולכת ודועכת."
אם מדינה אחת תצליח לייצר כמויות מסחריות של מתאן מקרקעית הים, אחרות יבואו בעקבותיה. עצמאות אנרגיה בסגנון ארצות הברית, או דומה לה, עשויה להפוך למציאות ברוב מדינות אסיה ומערב אפריקה, חלקים מאירופה, ורוב מדינות יבשת אמריקה. כדי להגשים את החלום הזה, אומרת ההיסטוריה, סובסידיות להפקה מקומית יהיו נדיבות וממשלות יטילו עמלות על ייבוא נפט גולמי – במיוחד באסיה, שם עצמאות מאנרגיה זרה טורדת את המנוחה עוד יותר מאשר בארצות הברית. בנוסף לצפון אמריקה, המקורות העיקריים לגז טבעי שהושג באופן קונבנציונלי הם רוסיה, איראן וקטאר (ערב הסעודית גם היא מקור חשוב). כולם יחושו בקושי בעולם הידרט המתאן. אם גז טבעי מהידרט המתאן יהיה זמין בשפע וזול מספיק לעודד מדינות לעבור אליו מנפט, כפי שמקווים היפנים, תחום הסיכון יתרחב ויכלול גם את ברוניי, עיראק, ניגריה, האמירויות הערביות המאוחדות, ונצואלה ומדינות נפט אחרות.

המחלה ההולנדית

ההשלכות במדינות האלה יהיו סוערות. הכנסות הנפט הגולמי, במידה שהן גדולות, נושאות בחובן השפעות מוזרות וזדוניות על המדינות הזוכות בהן. בשנת 1959, הולנד גילתה נפט גולמי בחופי הים הצפוני. הכסף זרם למדינה. למרבה ההפתעה, זרם המזומנים הוביל לקיפאון כלכלי. לאחר מכן, הבינו כלכלנים שהמשכורות בתעשיית הנפט והגז הן כה גבוהות עד שאף אחד לא רוצה לעבוד בשום מקום אחר. כדי לשמר עובדים, נדרשו חברות בחלקים אחרים של הכלכלה להעלות את המשכורות, וכך גם עלו העלויות. בינתיים, זרם מטבע החוץ לתוך הולנד העלה את שער החליפין. העלויות והמטבע הנוסקים הקשו על חברות הולנדיות להתחרות; הייצור והכלכלה גמגמו; שיעור האבטלה טיפס, מלבד בתעשיית הנפט. התגלית הובילה לקיפאון – תופעה שמומחי הנפט והגז מכנים כעת "המחלה ההולנדית".

ישנם מלומדים כיום שתוהים עד כמה הושפעה הולנד באמת מהמחלה ההולנדית. ובכל זאת, הנקודה המרכזית מקובלת על הרוב. כלכלה מודרנית טובה היא כמו גג עם קורות תומכות חזקות רבות, כל אחת ממגזר כלכלי אחר. בתרחישי המחלה ההולנדית, הנפט מחליש את הקורות התומכות אבל אחת מהן – תעשיית הנפט והגז, מתנפחת כאילו קיבלה סטרואידים.

סדאם חוסיין הקצה יותר מחצי מכספי ממשלתו לחברת הנפט הלאומית של עיראק; אבל לאף אחד אין מושג מה קרה לכסף

אף גרוע מזה, הקורה התומכת שנותרה נעשית כה גדולה עד שכמעט בכל מדינה, הממשלה משתלטת ("כמעט," מפני שיש יוצא דופן: ארצות הברית, היחידה מבין 62 המדינות המייצרות נפט גולמי שמאפשרת לישויות פרטיות לשלוט בחלקים גדולים מעתודות הנפט והגז שלה). מכיוון שחברת הנפט והגז הלאומית, עם פרץ הכנסות הנפט שלה, היא המרכז של הכוח הכלכלי הלאומי, "השליט לרוב מציב גורם נאמן בראשה," אומר מייקל רוס, איש מדע המדינה מאוניברסיטת קליפורניה ומחבר הספר The Oil Curse (2012). "האפשרויות לשחיתות אינסופיות." ממשלות משתמשות בקופת הנפט כדי לתגמל חברים ולשחד אויבים. לעתים הכסף הולך פשוט על שוחד; בתחילת שנות ה-90, מאות מיליוני אירו מחברת הנפט של צרפת, Elf Aquitaine, ריפדה את כיסיהם של אנשי עסקים ופוליטיקאים בבית ובחו"ל. לעתים קרובות, כסף מנפט מנותב לפרויקטים בקנה מידה פרעוני: כבישים מהירים ומלונות, קניוני מעצבים ומפעלי התפלת מים. לא אחת, הכסף פשוט לא מדוּוח. כמה מעושר הנפט של ונצואלה נחטף על-ידי הוגו צ'אבז למטרותיו הפוליטיות, אף אחד לא יודע, מכיוון שהממשלה שלו מנעה את פרסום נתוני ההכנסות וההוצאות הרלוונטיים.

בדומה לזה, מציין רוס, סדאם חוסיין הקצה יותר מחצי מכספי ממשלתו לחברת הנפט הלאומית של עיראק; אבל לאף אחד אין מושג מה קרה לכסף, כי החברה מעולם לא הציגה תקציב (סדאם הורה באופן אישי על הלאמת הנפט העיראקי בשנת 1972, ואז מינף את השליטה שלו בהכנסות הנפט והגז כדי לקחת את השלטון מיריביו).
אם כן, חוסרים בהכנסות מנפט ממוטטים את הקורה התומכת היחידה, הבלתי יציבה, של מדינה – אירוע אדיר ממדים, במיוחד אם הוא מתרחש בפתאומיות. "חשבו על ערב הסעודית," אומר דארון אסימוגלו, כלכלן מ-MIT ואחד ממחברי הספר Why Nations Fail. "כיצד תרסן משפחת המלוכה גם את המולות וגם את הנוער המובטל, בלי כספים?" ואין עוד לאן לפנות כי הנפט הביא לנבילת שאר ענפי התעשייה, בסגנון המחלה ההולנדית. ואפשר להעלות שאלות דומות לגבי מדינות נפט באפריקה, העולם הערבי ומרכז אסיה. פיצוץ של הידרט המתאן עלול להוביל לקשת של חוסר יציבות מדרום מערב לצפון מזרח, מוונצואלה לניגריה לערב הסעודית, ומשם לקזחסטן ולסיביר. נראה הוגן לומר שאם האוטוקרטים במקומות האלה יפלו, רוב האמריקנים לא יתאבלו. אבל נראה הוגן באותה מידה לומר שהאמריקנים לאו דווקא יתלהבו ממחליפיהם.

הידרט המתאן עצמו יעצים את אי היציבות, מכיוון שרובו ממוקם באזורים לא נוחים שנמצאים שהריבונות עליהם שנויה במחלוקת. "בכל פעם שמוצאים משהו בים, יש מאבקי בעלות," אומרת טרי קארל, אשת מדעי המדינה מסטנפורד ומחברת הקלאסיקה The Paradox of Plenty: Oil Booms and Petro-States. חשבו על איי פוקלנד בדרום האוקיינוס האטלנטי, היא אומרת, שבגינן הלכו בריטניה וארגנטינה למלחמה לפני 30 שנה, ושבגינן הן מאיימות להילחם שוב. "אחת הסיבות האמתיות לבעייתיות של האיים היא האמונה שבים שלחופם יש נפט או גז טבעי." מרבצי הידרט המתאן מצויים בנקודות התלקחות ימיות: הקוטב הצפוני והים שלחופי מערב אפריקה ודרום-מזרח אסיה.

הנקודות השחורות הקטנות של יולין

במאמר הנמצא בתהליכי עבודה, טוענים מייקל רוס ועמית, אריק ווטן מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, שזרימה עולמית קבועה של נפט גולמי, המצרך החשוב ביותר של עולם המסחר, היא גם כוח מייצב רב-עוצמה. מדינות לא אוהבות להיות תלויות בנפט בינלאומי, אבל הן משחקות יפה יחד ומצייתות לכללים כי הן לא רוצות שינתקו אותן מהאספקה. לעומת זאת, מדינות עם עתודות אנרגיה גדולות מרגישות נוח להציב דרישות. "פחות סביר שהן יחתמו על אמנות גדולות או יצטרפו לארגונים בין-ממשלתיים מאשר מדינות אחרות; ולעתים קרובות הן קוראות תיגר על נורמות עולמיות – של זכויות אדם, הפקעת חברות זרות ומימון טרור או מרידות מחוץ למדינה." ההשלכות מפכחות: עולם שתלוי באנרגיה יהיה עולם של שחקנים אוטונומיים ונוחים להתרגז, שלא מחויבים זה לזה, ומשתפים פעולה עוד פחות מאשר כיום.

אף אחד מהדברים האלה אינו מה שגורם לכריסטופר קניטל להשתמש במילים כמו אסון. מה שקניטל חושב עליו, אפשר לומר, הן הנקודות השחורות הקטנות של יולין שבסין. לפני חמש שנים, טיילתי עם חבר ליולין, במחוז הצפון-מערבי שאאנשי, לא רחוק ממונגוליה. ביקרנו בחומה הגדולה של סין שחולפת מצפון לעיר. באזור הזה, החומה עצמה התפוררה כמעט לגמרי, ונותרו בעיקר מגדלי השמירה שמזדקרים מדי קילומטר, פחות או יותר. אנשים במגדל אחד היו אמורים להיות יכולים לאותת לאלה שבמגדל הבא, וכך להעביר מסרים כמו ספינות בים.

כשטיפסתי במעלה אחת המגדלים המפוררים, הופתעתי לגלות שאני לא רואה את המגדל השכן. ניקיתי את המשקפיים, אבל עדיין לא הצלחתי לראות את המגדל הבא. הנקודות השחורות לא היו רק על המשקפיים שלי.

בחודש מרץ, צוות מחקר העריך שהפחמן השחור וחומרים חלקיקיים נוספים מהמפעלים מבוססי הפחם של הודו, גורמים 100,000 מיתות בשנה

בהליכה ברחבי העיר, הבחנו חברי ואני שכמעט מחוץ לכל בית הייתה ערמה של פחם, גושים כהים ורכים שאנשים עדרו לתנורי בישול וחימום. אלפי תנורי פחם דולקים מילאו את האוויר בנקודות פיח קטנות. מדענים התחילו לקרוא לנקודות האלה "פחמן שחור" והחריפו בהדרגה את הערכותיהם לגבי הנזק שהוא גורם. בחודש מרץ, למשל, צוות מחקר בראשות קבוצת איכות סביבה ממומביי, העריך שהפחמן השחור וחומרים חלקיקיים נוספים מהמפעלים מבוססי הפחם של הודו, גורמים 100,000 מיתות בשנה.

מכרה פחם בהודו, יצרנית הפחם השלישית בגודלה בעולם.

מכרה פחם בהודו, יצרנית הפחם השלישית בגודלה בעולם.

אנשי איכות הסביבה דואגים אף יותר לגבי תפקידו של הפחמן השחור בשינוי האקלים. פחמן שחור שנמצא באוויר סופג חום ומכהה עננים. בכמה מקומות, הוא משנה את דפוסי הגשם. כשהוא נופל על שלג, הוא מאיץ את התמוססותו. צוות בן 31 מדענים מתשע מדינות פרסם בחודש ינואר הערכה מקיפה של ארבע שנים, הטוענת שתפוקת הפחמן השחור בכלל כדור הארץ היא המניע השני בגודלו לשינוי אקלים אנתרופוגני (שמקורו בפעילות אנושית); השפעתן של הנקודות השחורות הקטנות שמצאתי על המשקפיים והבגדים שלי, היא כשני שלישים מזו של דו-תחמוצת הפחמן.

גז טבעי כמעט ולא מייצר פיח, ורק מחצית מדו-תחמוצת הפחמן שמייצר פחם. במקומות מרובי-פחם, כגון סין, הודו, מדינות ברית המועצות לשעבר ומזרח אירופה, חימום בתים ומשרדים בגז טבעי במקום פחם יהיה צעד ענק. מחקר מ-MIT בראשות ארנסט מואיז, שאותו הציג הנשיא אובמה בחודש מרץ כמועמדו לתפקיד שר האנרגיה, טען שגז טבעי הוא "גשר בעלות משתלמת" לעבר "עתיד דל-פחמן."

הממשלה הסינית מודעת לזה, וזו אחת הסיבות שהיא מתעניינת בגז פצלים וכן בהידרט המתאן. אבל אנשי איכות הסביבה נלהבים פחות ממה שאפשר לצפות לגבי גמילה מבוססת-גז מפחם. הסיבה היא שלמתאן עצמו – גז טבעי שלא נשרף – יש יכולת גדולה הרבה יותר ללכוד חום סולרי מאשר דו-תחמוצת הפחמן (מכיוון שמתאן לא נשאר באוויר זמן רב כמו דו-תחמוצת הפחמן, ההשוואה המדויקת תלויה במסגרת הזמן הנבחרת; לרוב אומרים חוקרים שהשפעתו של מתאן קטנה פי 20 או 30). פעילי איכות הסביבה חוששים שההשפעות השליליות של השגת גז טבעי עלולות לבטל את ההשפעות החיוביות של שריפתו. הם צודקים לחלוטין, אם כי לא באופן שהם חושבים.

כמעט כל חבר או שכן שדיברתי איתו לגבי הידרט המתאן שאל האם הנבירה במרבצים התת-ימיים האלה עלולה לשחרר כמויות אדירות של מתאן בבת אחת וכך להביא להשלכות הרסניות על הסביבה בכדור הארץ. לפי קרולין רופל מ-Geological Survey, החששות האלה מובנים – אבל מוטעים. אם הדברים ישתבשו במבצע ההידרט, חלק מהמתאן יברח אל בדיוק אותם הטמפרטורות והלחצים הגבוהים שלכדו אותו מלכתחילה. חלקו ייאכל על-ידי חיידקים, וכך תיווצר דו-תחמוצת הפחמן, שתתמוסס במים; דבר זה מגדיל את חומציותו של הים, אבל ההשפעה תהיה קטנה ביותר. המתאן הנותר יעלה מתוך המשקע וכמו דו-תחמוצת הפחמן, יתמוסס בים בלי לגרום נזק (אין לבלבל את כל זה עם מקור אחר של מתאן: הצמחייה הרקובה בכפור-העד, שתשחרר מתאן אם כפור-העד יפשיר).

חזון לבאות

החשש האמתי, אמרו לי רופל וחוקרים אחרים, אינו פרץ חד-פעמי של מתאן שיגיע מתחת לפני השטח – האסון הסביבתי שייתכן ועשה שמות בכדור הארץ לפני עידנים – אלא שחרור אטי בגובה פני האדמה, מהמכונות שיחלצו את הידרט המתאן מתוך קרקעית הים. הבעיה כבר קיימת בשבירה הידראולית. "כלל האצבע אומר שאם מתוך באר דולפים יותר משלושה אחוזים" מתפוקת המתאן שלה אל האוויר, "גז טבעי נעשה מזיק יותר מפחם, מבחינת שינוי האקלים," אומר ראמז נאם, מחבר הספר The Infinite Resource, ספר שראה אור לאחרונה ועוסק במרוץ שבין הדרדרות סביבתיות לחדשנות טכנולוגית. "אבל הדבר המדהים הוא שאין לנו נתונים בכלל – אף אחד לא נדרש לנטר את המתאן בבאר. ולכן יש רק קומץ מחקרים, שתוצאותיהם שונות להפליא." יתרה מזו, תשתית הגז הטבעי המתיישנת מלאה בחורים ודליפות; מוקדם יותר השנה, סקירה של צינורות גז ראשיים לאורך יותר מ-1,200 הקילומטר של כבישי בוסטון, בדיקה ראשונה מסוגה, חשפה 3,356 דליפות. באוגוסט שעבר, תיקנה הסוכנות להגנת הסביבה את חוק האוויר הנקי (Clean Air Act) כך שידרוש ממפעילי בארות ללכוד מחדש חלק מהמתאן; מכיוון שאף אחד לא יודע כמה גז טבעי נפלט לאוויר, השפעתם של הכללים החדשים אינה ברורה.

ובכל זאת, תיקון הדליפות הוא משימה שאומות מפותחות מסוגלות לבצע. "בארצות הברית," אומר לינץ', "אפשר לשכור פקחים ולשלוח אותם בוואנים לבנים כדי למדוד פליטות מתאן. הם יכולים לומר לחברות לפזר עוד סיליקון במכשור שבפתחי הבארות. יכול להיות שהחברות עדיין ישתוללו לגבי הביורוקרטיה והעלויות, אבל זה משהו שאפשר לעשות."

מה שאי אפשר לעשות, לפחות לא באופן מיידי, הוא להתגבר על חוקי הכלכלה.
בחזונות העתיד האלה, גז טבעי ממלא שני תפקידים. מבחינתם של פוליטיקאים וכלכלנים, הוא כלי לביסוס מחדש של העוצמה האמריקנית – אנרגיה זולה שתשחרר את ארצות הברית מכבלי הנפט הגולמי הזר. מבחינתם של אנשי איכות הסביבה, גז טבעי הוא גז מגשר, תחליף לפחם ונפט שיהיה בשימוש עד – אבל רק עד – שהעולם יוכל לעבור למקורות אנרגיה ללא פחמן: אור שמש, רוח, גאות ושפל, גלים וחום גיאו-תרמי.

בטווח הקצר, החזונות האלה תואמים. אף על פי שעלותה של אנרגיה מתחדשת יורדת במהירות, היא עדיין לא משתווה לזו של אנרגיה מדלקי מאובנים. לדוגמה, לתאים סולריים רגילים יש כיום EROEI של 10 – טוב יותר מאשר חולות זפת אבל הרבה יותר גרוע מאשר רוב הנפט והגז (כל ההערכות האלה הן גסות, כי התפוקה של מקורות אנרגיה מתחדשים, בניגוד לזו של נפט גולמי, תלויה במיקום שלהם. הערכה שפורסמה לאחרונה קובעת כי ה-EROEI של רשת האנרגיה הסולרית הנרחבת של ספרד היא פחות מ-3). תומכים רבים של אנרגיה סולרית מאמינים שה-EROEI שלה ישתווה לזה של דלקי המאובנים תוך עשור. אבל גם אם הם צודקים, אור השמש הפכפך ובלתי עקבי מכדי שחברות השירותים יוכלו להסתמך עליו. רשתות חשמל מודרניות דומות במובנים מסוימים לשדות תעופה עמוסים, עם פקחים מיוזעים הבוהים בצגים ועורכים בקדחתנות התאמות בתפוקת האנרגיה ממפעלים גדולים אל המערבולות הגחמניות של הביקוש האנושי לקירור, חימום ופופקורן במיקרו. ככל שתגיע עוד ועוד אנרגיה מהשמש, הרוח, הגאות והשפל, ומקורות משתנים אחרים, הבעיה של איזון ההיצע הבלתי יציב והביקוש הבלתי יציב, רק תלך ותחריף. כשמקורות של אנרגיה מתחדשת יספקו 20 עד 30 אחוז מכלל החשמל, כך חוזים מהנדסים רבים שעוסקים באנרגיה לשירותים, המערכת לא תוכל עוד לאזן היצע וביקוש. מפלי מתח רבים יתרחשו; מרכזי בקרה יתקשרו לחברות גדולות ויתחננו מהן לכבות את האורות; מנהלים של מרכזי בקרה מודרניים ורגישים ביותר יצפו באימה בשעה שנפילות מתח יובילו להתרסקויות חשמל במפעלים (גרמניה, המובילה בשימוש באנרגיה מתחדשת, נתקלת במצב הזה כבר כיום).

לבקש מחברות התשתיות לקבל על עצמן כמויות גדולות של אנרגיה סולרית – חשמל המיוצר על-ידי מאות או אלפי התקנים קונים, רבים מהם על גגות או מדשאות שכונתיים, ותפוקתם מושפעת על-ידי עננים – זה כמו לבקש מחברת ספנות להחליף את אניות המכולות שלה, על אנשי הצוות המקצועיים שלהן, בשייטות של סירות קנו שאותן מפעילים בפדלים בני נוער אקראיים. מקורות אנרגיה מתחדשת אחרים עשויים להיות אמינים יותר מהשמש, אין ספק, אבל כולם יקרים יותר מנפט גולמי וקשה יותר לשלבם ברשתות הקיימות. גז טבעי, מנקודת מבט זו, נראה כמו התחליף הזמני המושלם.
ההתנגשות תתרחש כשמקורות האנרגיה המתחדשת יהיו מוכנים לפעולה – והגז הטבעי עדיין יהיה בשטח כמו מכונית ישנה, מלוכלכת, אך אמינה. עדיין יהיה זול להפיק אותו ולהשתמש בו, לאחר ששבירה הידראולית של פצלים תוחלף ברחבי העולם על-ידי כרייה תת-ימית של הידרט המתאן.

יהיה קשה מאוד, מבחינה כלכלית וטכנית, לשכלל את רשת החשמל, הפועלת על מקורות קונבנציונליים כמו פחם ונפט, כך שתוכל להכיל מקורות בלתי קונבנציונליים כמו גז טבעי ואנרגיה סולרית. יש לבנות מתקנים לאחסון אנרגיה לימים חשוכים ונטולי רוח; יש לבנות קווים להעברת אנרגיה ממקומות חמים כמו ניו מקסיקו למקומות קרים כמו ניו אינגלנד; יש לערוך התאמות ברשתות כדי לאפשר ליצרני אנרגיה קטנים לשתף את שכניהם ישירות במקום שיהיו חייבים להכניס הכול קודם לכן למרכזי כוח גדולים. כל זה יהיה עול על עסקים וצרכנים גם יחד. אבל חייבים לעשות זאת כדי למנוע את שינוי האקלים, כי ייצור החשמל אחראי לכשליש מפליטות גזי החממה של אמריקה. הנתון הזה נכון, פחות או יותר, גם למדינות מפותחות אחרות.

התקדמות איטית מדי

רוב מומחי הנפט מסכימים שהמין האנושי מתקדם באופן טבעי לעבר עתיד של אנרגיה ללא פחמן. המין שלנו כבר עבר מעץ לפחם לנפט לגז, כל אחד מאלה נקי יותר בבערתו מקודמו. רוח, שמש ומקורות אנרגיה מתחדשת אחרים הם הצעד המתבקש הבא. הבעיה, אומרים מדענים, היא ששינוי האקלים מתרחש מהר מדי. במקום להתפתח לאורך עשרות שנים, כפי שקרה עם בניית רשת החשמל, המעבר למקורות אנרגיה מתחדשת חייב להתרחש עכשיו, מהר יותר מכל שינוי בעבר.

נפט גולמי זול ושופע תקע מקלות בגלגלי האנרגיה הסולרית בשנות ה-80 והוא מוכן לעשות זאת שנית

נכון שיש דרכים להרוויח זמן. מדענים ערכו ניסויים, למשל, בהזרקת דו-תחמוצת הפחמן לתוך הידרט המתאן; מסיבות כימיות מורכבות, הגבישים "מעדיפים" את דו-תחמוצת הפחמן, קולטים אותה ומסלקים מתוכם את הגז הטבעי. אם יהיה אפשר לכרות את הידרט המתאן התת-ימי בצורה הזו, דו-תחמוצת הפחמן שנלכדה, כלואה לעד בקרח שמתחת לגלים, תאזן חלק מהפליטות. הסוג החדש הזה של לכידת פחמן יוכל לשפר בטווח הארוך חלק מהנזק הסביבתי שייגרם על-ידי שימוש עולמי נרחב בגז טבעי מהידרט המתאן. אבל גם אם טכניקות כאלה יעבדו כפי שחוקרים מקווים, עדיין עומד לפנינו שינוי תשתיתי עצום בהיקפו. הוא יהיה שקול למהפכה תעשייתית שנייה, שתתרחש הפעם בכל רחבי העולם ובשליש מהזמן.

במשך שנים מקווים אנשי איכות הסביבה שהידלדלותם של מאגרי הנפט תכפה עלינו, בפועל, את השינוי הצודק הזה; בהינתן הבחירה בין אין-אנרגיה לאנרגיה סולרית, גם האדם קצר הראייה ביותר יבחר באפשרות השנייה. סביר להניח שהתקווה הזאת תרוסק. נפט גולמי זול ושופע תקע מקלות בגלגלי האנרגיה הסולרית בשנות ה-80 והוא מוכן לעשות זאת שנית. גז טבעי בכמויות גדולות הוא ברכה גיאופוליטית וכלכלית מחד גיסא, אך מכשול קלימטולוגי מאידך גיסא. מבחינתו של וצלב סמיל, המדען הסביבתי מאוניברסיטת מניטובה, הרעיון שאפשר לפעול מהר כל כך הוא נאיבי, ואף מגוחך. "השינויים בתחום האנרגיה הם תמיד אטיים," הוא כתב לי בדוא"ל. תשתיות האנרגיה המודרניות נבנו לאורך עשרות שנים, ואי אפשר לשדרג אותן בן לילה. יתרה מזו, לדעתו התיאבון הציבורי להתחיל את התהליך הזה, או אף להעריך את מה שיידרש מאיתנו בעתיד, קטן ביותר. "העולם רץ לעבר דלקי המאובנים, ולא הרחק מהם."

סמיל צודק – שינוי האנרגיה המהיר הנדרש לנו מעולם לא התרחש בעבר. בה בעת, יש לציין שאין אף חוק פיזיקלי שאומר שהשינויים האלה חייבים להיות אטיים. חברות השתנו בעבר במהירות, גם כשהדבר דרש כסף רב. אף אחד לא יכול לחזות את העתיד, אבל מדהים לשמוע שמאל וימין גם יחד מבכים את "המציאות" שבה החברה לא יכולה להשתנות, כשבה בעת מבכים שני הצדדים את השלכותיהם של שינויים חברתיים עוויתיים. גז טבעי, בין שמקורו בשבירה הידראולית ובין שבהידרט המתאן, נותן לנו דרך לצמצם את פליטות הפחמן בשעה שאנחנו מחפשים פתרון מקיף. הוא יכול לשמש כקביים יעילים. אבל רק אם נבין שבקרוב נצטרך להניח אותם בצד.

צ'רלס מאן כותב לכתב העת "אטלנטיק" מאז 1984, ולכתבי עת נוספים, ביניהם "נשיונל ג'יאוגרפיק", "ניו יורק טיימס מגזין" ו"אוריון". הוא מחברם של חמישה ספרים, ביניהם "1493", שזכה בפרס האקדמיה הלאומית האמריקאית למדע. פרטים נוספים באתר שלו.
כל הזכויות שמורות לאלכסון.

©2013 The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי צ'רלס מאן, Atlantic.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על ומה אם הנפט לעולם לא ייגמר?

השאלה האם הנפט יגמר או לא כבר איננה מעניינת, היות שהעתודות המזוהות היום בדלקים הפוסילים השונים מסתכמות לפי חמש (5!) מכמות הדלק הפוסילי שמותר לנו לשרוף אם אנחנו רוצים (אפילו הפוליטיקאים הסכימו שזה היעד...) להגביל את התחממות כדור הארץ ל- 2 מעלות, ולמנוע סחרור אקלימי.
אבל, האנושות ממשיכה להשקיע תקציבי עתק (1% מהתל"ג הגלובאלי, בעיקר במימון קרנות הפנסיה שלנו, איזה אבסורד) בחיפוש אחר דלקים פוסילים נוספים. רק תחשבו איזה עולם טוב ונקי יותר יכל להיות לנו את התקציבים הללו היו מופנים לפיתוח והוזלת מקורות אנרגיה נקיים.