עכשיו כולם חיוך גדול

המצלמות, הרשתות החברתיות ורפואת השיניים הקוסמטית שינו את האופן שבו אנו רוצים לראות את עצמנו. האירוניה היא שכל החיוכים האלה מכניסים אותנו לדיכאון
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בביקור שערכתי לאחרונה במוזיאון הנרי פורד, התנדב חבר לצלם אותי ליד הלימוזינה שבה נרצח הנשיא קנדי. לרגע קצר לא הייתי בטוחה איך אני אמורה להיראות. עצובה? כועסת? האם להפגין יראת כבוד?
קוראים יקרים, אני חייכתי. כמעט בלתי אפשרי לא לחייך כשהמלצה מופנית לעברך (אלא אם אתם לינדזי לוהן ובתיק שלכם נמצאת שרשרת של מישהו אחר). למעשה, כשהנשיא אובמה ביקר בניוטאון מיד לאחר מקרה הירי בבית הספר היסודי סנדי הוק, הוא נפגש עם הורים והתאבל איתם על ילדיהם. אבל אז, לפי הניו יורק טיימס, "רגעים ספורים לאחר מכן, הוא חייך, כאילו על-פי אות. אחד הצלמים שלו היה במקום, כמו תמיד, ולמרות הכול האבלים רצו להצטלם עם הנשיא."
הנשיא לא התנהג בשטחיות או בחוסר כבוד. הוא פשוט התנהג כמו אמריקאי במאה ה-21. במדינה הזאת, בעידן הזה, או שאתה מחייך, או שמשהו לא בסדר איתך. באופן אירוני, ייתכן שהציווי לחייך עושה רבים מאיתנו עצובים.

הימים הטובים והעגומים

הסופר מארק טוויין (במרכז) יחד עם הסופר ג'ורג' אלפרד טאונסנד והעורך דיוויד גריי ב-1871. צילום: ספריית הקונגרס

הסופר מארק טוויין (במרכז) יחד עם הסופר ג'ורג' אלפרד טאונסנד והעורך דיוויד גריי ב-1871. צילום: ספריית הקונגרס

חיוך לא תמיד היה ברירת המחדל של ארצות הברית. הביטו בתמונות משפחה דהויות מהמאה ה-19, ואף בעשורים הראשונים של המאה ה-20, ותראו שאין חיוך אחד על פניהם של המצולמים. הבעות הפנים שלהם נעות בין רשעות לאומללות.
סיבה מרכזית לזה היא שהם אכן היו אומללים. התמונות המוקדמות ביותר דרשו חשיפה ארוכה; מי שהתיישב לקראת צילום דיוקן נדרש להישאר דומם לחלוטין במשך כמה דקות או שהתמונה תהיה מטושטשת. היה קל הרבה יותר לבהות בנוקשות לפנים מאשר לשמור על ארשת של הנאה ספונטנית במשך שתיים או שלוש דקות.
יתרה מזו, מציין ג'ארד סייס, מומחה לתקשורת בלתי מילולית מניו יורק, צילומי דיוקן היו יקרים להפליא, נחלתם של מומחים לדבר, וגם האמידים למדי לא יכלו להרשות לעצמם להצטלם לדיוקן יותר מכמה פעמים בחייהם. על התמונות היה לעמוד במבחן הזמן, ועל כן דרש המעמד כובד ראש.

החיוך נכנס לאמנות המערבית בעיקר בציורי הוואניטאס של הרנסנס, המציגים את אווילותו של הקיום האנושי ואת פיתויי הבשר

בתולדות הדיוקן – כל הציורים של אנשים שנעשו לפני עידן הצילום – קשה לחשוב על אדם אחד שמחייך מלבד מונה ליזה, וגם היא לא חושפת ולו שן אחת. למעשה, ייתכן שהחיוך שלה מפורסם כל כך לא בגלל מסתוריותו הרבה אלא בגלל עצם קיומו.
החיוך נכנס לאמנות המערבית בעיקר בציורי הוואניטאס של הרנסנס, המציגים את אווילותו של הקיום האנושי ואת פיתויי הבשר, מיחסי מין ועד להימורים וניאוף, מציין ריצ'רד אסטל, אמן מפילדלפיה שיחד עם אשתו, קמיל וורד, חקר את החיוך בתולדות האמנות. החייכנים היחידים בתמונות האלה הם הטיפשים שארנקיהם עומדים להיגנב או שעומדים להפסיד את כספם לקלפנים. הציירים הדגולים האמינו שחיוכים הם ללוזרים.

חוץ מזה, חיוכים לא משדרים כוח. מלכים ומלכות נראו רציניים בדיוקנאותיהם, וכך גם כל מי שרצה להיראות משגשג, קרי כולם. נראה שהם כבר ידעו את מה שהפסיכולוגים גילו זה לא כבר: שליטה וחיוכים לא הולכים יד ביד. גברים עם רמות טסטוסטרון גבוהות מחייכים פחות מאשר גברים עם רמות נמוכות של ההורמון הזה, ואחרים נוטים לתפוס אותם כנחמדים פחות.

אז איך משהו ילדותי – ואף מגוחך – כמו החיוך נעשה הבעת הפנים היחידה שמקובל להראות בפומבי כיום? ומה עושים כל החיוכים האלה לנפש שלנו?

האבולוציה של החיוך

חיוכים ליוו את המין האנושי מאז ומתמיד. הם מובנים בנו מלידה. לא זו בלבד שתינוקות מחייכים, גם אנשים שנולדים עיוורים מחייכים, ומחקרים מראים שהם יכולים לחוש בחיוכיהם של האנשים סביבם. מוזר אף יותר, אומר דיוויד מטסומוטו, מייסד ומנהל המעבדה לחקר התרבות והרגש של אוניברסיטת סן פרנסיסקו סטייט, העיוורים מלידה אף מחייכים חיוכים מזויפים. נראה שיש לנו דחף מולד להעמיד פנים שאנחנו שמחים גם כשאנחנו לא.

כשאדם מחייך באמת, שריר העין החוגי זז גם כן ויוצר קמטים בזוויות העיניים

החיוך המזויף הזה נקרא, ובכן, חיוך מזויף או חיוך חברתי. חיוך אמתי ידוע כ"חיוך דוּשֵן", על שם הפיזיקאי הצרפתי גיום דושן, שבאמצע המאה ה-19 קבע שכאשר אנשים מחייכים מתוך נימוס, רק שרירי הלחיים שלהם זזים ומושכים את זוויות פיהם מעלה. אבל כשאדם מחייך באמת, שריר העין החוגי זז גם כן ויוצר קמטים בזוויות העיניים. חיוך אמתי הוא עסקה של שניים במחיר אחד: פה ועיניים. כמו כן, קצות הגבות נוטות מעט מטה.

דרווין חקר הבעות פנים והצליח להסיק סיבה אבולוציונית לרובן: האף המקומט של הגועל הוא דרך למנוע שאיפת משהו מזיק. פחד מרחיב את הקשתית ומאפשר לאור רב יותר לחדור לעין כך שיהיה ניתן לראות מצב מסוכן טוב יותר. אבל דרווין לא הצליח להבין מה הסיבה לחיוך, אומר הפסיכולוג פול אקמן, אחד החוקרים הבכירים בעולם להבעות פנים. הוא המשיך את המחקר במקום שבו דרווין עצר.

אחד הניסויים המוקדמים של אקמן נועד לקבוע אם הבעות פנים, ובהן החיוך, מוּבָנוֹת אוניברסלית. הוא ועמיתו ואלאס פריזן חיפשו את אנשי הפוֹרה בגינאה החדשה, תרבות מבודדת לחלוטין, ללא ידיעת קרוא וכתוב, וסיפרו להם סיפורים עם קשת רגשות רחבה – פחד, הפתעה ועוד. ואז הם ביקשו מאנשי הפורה להתאים תמונות של פנים המביעים רגשות שונים לסיפורים. אנשי השבט בחרו באותן תמונות כמו קבוצת בקרה של אנשי גינאה החדשה שהתמערבו יותר, ואף הולכים לסרטים. יצירת ופירוש הבעות פנים הם עניין אנושי בסיסי, הסיק אקמן.
אחר כך הפנה אקמן את תשומת לבו למיקרו-הבעות, העוויות או קימוטי מצח בלתי רצוניים שמופיעים על פנינו לשבריר שנייה ומשקפים רגשות אמתיים, בלתי ערוכים. הוא לימד את כולם, מפסיכותרפיסטים ועד סוכני FBI, כיצד לקרוא את איתותיהם החולפים של רגשות אמתיים.

על הדרך הסיק אקמן שרובנו לא טובים במיוחד בהבחנה בין רגשות מזויפים לחיוכים "דושניים". ייתכן, הוא טוען, שיש לזה סיבה דרוויניסטית: "לאורך ההיסטוריה, כנראה לא הפקנו תועלת רבה במיוחד מההבחנה בהבדל." אולי עדיף לא לדעת אם מישהו באמת שונא אותנו – או לפחות את סלט האננס-קינואה שלנו. עדיף להאמין שהזייפן ואתם מסתדרים פשוט מצוין.

גם בעולם החיות קיימים חיוכים מזויפים. צילום: דיוויד שנקבון

גם בעולם החיות קיימים חיוכים מזויפים. צילום: דיוויד שנקבון

הדבר נכון גם בעולם החיות, שם קיימים חיוכים מזויפים, או חברתיים, בקרב פרימטים כגון שימפנזים, אומר הפסיכולוג מטסומוטו. "בדרך כלל, הם נאבקים על היררכיה, והכנוע מחייך. זה אות לפיוס." זה חיוך שלבטח גם אתם חייכתם כשהבוס שאל מה אתם חושבים על מצגת הפאוור פוינט שלו בנושא ניהול מסמכים. זה אותו חיוך שאתם רואים באולימפיאדה – על פניו של הזוכה במדליית הכסף (רק תשאלו את מקיילה מרוני).

כשאתם מחייכים

חיוך עושה פלאים לא רק במצבים חברתיים אלא גם לנפש שלכם – גם אם אתם מחייכים בלי סיבה בכלל. זה משהו שהפסיכולוג החברתי ג'יימס ליירד חקר רוב חייו (הוא פרש לאחרונה מאוניברסיטת קלארק), אבל התחיל מבחינתו בפקק תנועה בדרכו הביתה מהעבודה לפני 40 שנה.

ליירד עבד בבית חולים פסיכיאטרי, וערב אחד, בדרכו הביתה, הוא חשב על מטופל עם "חיוך מוזר." בזמן הנהיגה, ניסה ליירד לעוות את פניו לכדי חיוך דומה, בניסיון לקבל תובנה לגבי האיש. כשהוא לא הצליח לשחזר את החיוך במדויק, הוא התחיל לתהות, "ואני, איך אני מחייך?" כשהתאמן על החיוך שלו, הוא שם לב למשהו מוזר מאוד: הוא התחיל להרגיש שמח בלי שום סיבה נראית לעין.

הסתבר שיש מתאם טוב למדי בין הבעת הפנים לרגש שהבעה זו סימלה בדרך כלל

האם ייתכן שהחיוך עשה אותו שמח?
"לאחר מכן הלכתי לכל חבריי ואמרתי, 'חייכו! איך זה גורם לכם להרגיש?'" נזכר ליירד. הוא התלהב מהאפשרות להוכיח את התיאוריה של הפסיכולוג המוקדם ויליאם ג'יימס, שאומרת כי המוח משתמש במצב הפיזיולוגי של הגוף, ולא להפך (ג'יימס היה טוען שאנחנו חשים צמרמורת ואז מבינים שאנחנו מפחדים). הוא העמיד את החיוך במבחן. הוא אמר לנבדקים שלו שהוא הולך לתעד תנועות שריר, ואז הצמיד לפניהם אלקטרודות שאינן פעילות. ליירד הורה להם להעלות על פניהם הבעה דמוית חיוך או לחילופין לקמט את מצחם. ואז, כאילו ללא קשר לניסוי, הוא שאל, "דרך אגב, איך אתם מרגישים?"

הסתבר שיש מתאם טוב למדי בין הבעת הפנים לרגש שהבעה זו סימלה בדרך כלל. "זה עבד טוב יותר עם אנשים מסוימים מאשר עם אחרים," מודה ליירד. "אם תשכנע חדר שלם לחייך, חצי מהם ירגישו שמחים." אבל מה שריתק אותו הוא שהיה נראה שאף אחד מהם לא מבין שהגוף שלהם משפיע על מצב הרוח שלהם, ולא להפך.
האם הגיוני לחייך, רק כדי לנסות לעודד את עצמך? זה בהחלט לא יזיק. ויש הרבה ראיות לכך שחיוך, מסיבה כלשהי או בלי סיבה בכלל, מסייע להשגת תגובות חיוביות.
"אסור להמעיט בערכו של חיוך," אומר הפסיכולוג דן היל, נשיא חברת הייעוץ לתחום התובנות הרגשיות, Sensory Logic. "כשמחייכים, מכניסים יותר חמצן לריאות. זה מקרר. זה מרגיע ופותח אותך לאפשרויות חדשות." גם כשאתם עצובים והחיוך שלכם נראה כמו זה של צ'רלי בראון, "אתם מוכיחים שאתם מנסים לעבור את זה. חלק גדול מאיתותי [הפנים] שלנו משקפים את הרצון שלנו להרגיש טוב לגבי עצמנו ולמשוך בעלי ברית." חיוך עוזר בזה.

לאורך רוב תולדות האנושות, חיוכים נתפסו כסימן לטירוף: רק טיפשים וילדים חייכו

חיוך הוא כמו שיחה דוממת, אומרת ננסי ב. ארווין, פסיכותרפיסטית מלוס אנג'לס. "כן, חיוך מאדם זר יכול לשנות לחלוטין את מצב הרוח של בן אדם." חשבו על חיוך מעודד שקיבלתם בדרך לעבודה, או על חיוך סקסי ממישהו באוטובוס. אנחנו רושמים את החיוכים האלה, בתוך התאים שלנו.
יתרה מזו, "אם מחייכים וזוכים לחיוך בחזרה, מרגישים חיבור," אומרת ראמאני דורוואסולה, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה סטייט בלוס אנג'לס. חשבו על טיול במקום שבו אינכם יודעים את השפה. החיוך באמת מדבר בשבילכם. ברגע שמשיבים לכם בחיוך, למי אכפת אם אתם לא מדברים מילה בלטבית? אתם והמקומיים מתקשרים. החיוך הוא יותר מאשר שפה בינלאומית. הוא פועל כמו מטה קסמים ומסיר מחסומים. הוא גם מפרק מחסומים ללמידה. "הפרעות כמו דכאון או חרדה מיוחסות להפרעות בקשב וריכוז," אומרת דורוואסולה. "שבגללן אתם לא לומדים בכלל." חייכו וזכו לדבר נוסף שאפשר לשמוח עליו: יהיה לכם קל יותר ללמוד ואולי אף תשיגו ציונים טובים יותר.

מהפכת החיוך

במאה ה-20 התחוללו כמה מהפכות בחיוך. עד אז, חיוכים היו הבעות פנים מתוקות הכוללות רק שפתיים ועיניים; איפשהו באמצע המאה, הם כבר היו בדרכם להפוך לאירועים רבי-עוצמה של שיניים חשופות ופה פתוח. אנשים גם החלו לייחס חיוכים לאושר והנאה. אבל לאורך רוב תולדות האנושות, הם נתפסו כסימן לטירוף: רק טיפשים וילדים חייכו.

במאה ה-18, הרגש השולט באירופה היה עצבות, אומרת כריסטינה קוצ'מידובה, מרצה לתקשורת בספרינג היל קולג' במובייל, אלבמה. הרהור ובחינה עצמית היו חלק מחיי היומיום. אמנויות רבות ניסו לעורר עצב, לא צחוק. כשהעצבות הייתה באופנה, היא אומרת, "דמעות היו סימן לנפש אצילית."

אבל מצב רוח שונה השתלט על אמריקה. אם האירופאים היו עצובים בדרך כלל כי הם הרגישו שאין להם הרבה לומר בנוגע למצבם (תודות לשיטת המעמדות שמנעה ניידות), האמריקאים, שחיו באווירה של הזדמנויות רבות יותר לכול, נראו אופטימיים ועליזים יותר. רק בארצות הברית הוכנסה הרדיפה אחר האושר לחוקה; היא לא קיימת באף חוקה אירופית. בשנת 1908, תנועת הצופים של ארה"ב הכניסה גם היא גישה חיובית לתורתה. "הצופה מחייך ושורק בכל הנסיבות," אומר חוק הצופים. עם עלייתם של הסרטים התפתחה תרבות הדימויים החזותיים, ואיתה ה"צ'יז!". חיוכים הופיעו בכל מקום – אי היה אפשר לברוח מהם.

תנועת הצופים של ארה"ב הכניסה גישה חיובית לתורתה. מתוך הסרט אימפריית אור הירח

תנועת הצופים של ארה"ב הכניסה גישה חיובית לתורתה. מתוך הסרט אימפריית אור הירח

הכוכבים הראשונים של הסרטים האילמים, בשנות העשרה של המאה ה-20, לא חייכו הרבה. אבל ברגע שהסרטים המדברים, ובמיוחד מחזות הזמר, השתלטו על המסך, החיוכים השתלטו עליו גם הם. אפילו רין טין טין חייך וחשף את ניביו (כשלשונו תלויה ביניהם). וכשהכוכבים הציגו שיניים לבנות, הצופים הלכו הביתה, צחצחו את שיניהם וליטשו את חיוכיהם.

תרבות החיוכים העולה קיבלה חיזוק רציני מהגעת משחת השיניים, שנעשתה פופולרית בסביבות מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1929, לוועד האורתודונטים האמריקאי כבר היו תקנים חדשים לשלמוּת השיניים. כיום, רפואת שיניים קוסמטית מוצגת באופן אוניברסלי כמעט, לא כתהליך כואב ויקר, אלא כעשיית "מייקאובר לחיוך." גם רופאי השיניים השכונתיים מכתירים את עצמם בתור "מעצבי חיוך" והקליניקות שלהם הן "מרכזי חיוך." ככל שעוד ועוד אנשים זוכים לשיניים לבנות וישרות בפרופורציות מושלמות, כך הם נכונים יותר לחשוף אותן. וכך הולך ונעשה החיוך הגדול והלבן נפוץ יותר – והופך לנורמה.
גם תחום הפרסום צבר תאוצה וגילה את כוחו של הדימוי החזותי. עד שנות העשרים, אומרת קוצ'מידובה, רוב המודעות היו מודעות מילים שליליות: אם לא תשתמשו בליסטרין, תהפכו לבתולות זקנות. אבל עם פיצוץ שלטי החוצות וכתבי העת שלאחר מלחמת העולם הראשונה, המפרסמים פנו לכיוון החזותי: למה לדבר על אדם אומלל ללא המוצר כשאפשר להראות אדם שמאושר עד הגג בזכות המוצר? המודעות התחילו להראות אנשים שמחים שעושים דברים שגרתיים לכאורה – מגהצים, שוטפים כלים, מכסחים את הדשא. אם ספונג'ה לא ממלאת אתכם באושר, אולי אתם לא משתמשים בחומר הנכון. ואף גרוע מזה: אולי אתם לא משתמשים במותג.

פרופיל מלא חיוכים

אנחנו שוחים כיום בים של חיוכים, ועובדה זו לבדה נושאת בחובה מגוון של השפעות. אם אנחנו רואים מישהו מחייך במודעה, זה מעורר בנו חשק לקנות את המוצר. אם אנחנו רואים מישהו מחייך כשהוא חולף על פנינו, אולי נחייך חזרה – ממריץ מידי. אבל מה יקרה אם נראה את כולם מחייכים בשעה שאנחנו מרגישים כמו איה החמור? או אז הופכים החיוכים לחיצי רעל קטנים.
"אנחנו עלולים להרגיש מבודדים מאוד כשהמצב הרגשי שלנו אינו תואם את עולם החיוכים, אבל גם כשהוא אינו תואם תרבות ששמה דגש פורנוגרפי כמעט על האושר," אומרת דורוואסולה. כשנדמה שהאושר הוא מצב העניינים הנורמלי, "אנשים חושבים, 'למה אני לא מחייך כל הזמן?'"

אפילו סימני הניקוד שלנו מחייכים. מצב רוח שאינו טוב חורג מהנורמה – קרי, הוא לא נורמלי

הציווי לחיוביות ששטף את התרבות העכשווית עלול להיות רודני, כפי שמסבירה קוצ'מידובה: כל ציביליזציה מנחה את אזרחיה באופן מעודן אך בלתי פוסק כיצד להתנהג. בתרבות האמריקאית, המלאה בספרי שיפור עצמי, סיטקומים, מודעות, טורי עצות ומקומות עבודה שדורשים מאיתנו לחייך כחלק מהגדרת התפקיד, מצב רוח טוב הפך לנורמה. אפילו סימני הניקוד שלנו מחייכים. מצב רוח שאינו טוב חורג מהנורמה – קרי, הוא לא נורמלי.
"זה הופך עצבות וייאוש לתופעות פתולוגיות בתרבות הזו יותר מאשר בכל מקום אחר," אומרת קוצ'מידובה. יתרה מזו, היא מציינת, נראה שהחיוך בפה פתוח שאול מהצחוק, אירוע נוירו-פיזיולוגי בלתי רצוני המלווה בדרך כלל בקול. זו פעולה שונה מאוד – גם בגלל הגוון האגרסיבי של שיניים חשופות – מהפגנת שביעות רצון על-ידי חיוך.

שלושת אלפים חמש מאות תמונות מועלות לכאורה לפייסבוק מדי שנייה. נסו למצוא תמונה שבה נראה אדם כועס או עצוב. זה נעשה יותר ויותר קשה כל יום. מצלמות רבות מציעות לנו כיום הגדרה של "חיוכים-בלבד", בעזרת תוכנה לאיתור חיוכים. הן לא יהיו מוכנות לצלם תמונה אלא אם המצולם מחייך.

חיוכים מציפים את המחשבים שלנו ומפיצים מצב רוח טוב לאחדים וייאוש לאחרים. מחקר שנערך לאחרונה על-ידי חוקרים גרמנים הראה ששליש מ-584 הנבדקים שלהם הרגישו מרוצים פחות לגבי החיים שלהם לאחר שביקרו בפייסבוק. "הופתענו מכמות האנשים שחווים חוויה שלילית בפייסבוק," מסבירה האנה קרסנובה. הממצא היה נכון במיוחד למשתמשים פסיביים, אלה שגולשים אבל לא מפרסמים הרבה סטטוסים.
עם מיליארד משתמשיה, רשת פייסבוק "מספקת באופן טבעי כר פורה לקנאה," מכריזים החוקרים. הגולשים באתר משווים את עצמם לגולשים האחרים ולעתים קרובות מרגישים שהם נחותים. קנאה כזו עלולה להוביל משתמשים מסוימים להפריז באושרם כשהם מפרסמים סטטוס, דבר שבתורו מעצים את התופעה ויוצר "מערבולת של קנאה."

המדיה החברתית הופכת במהירות לאוסף של חוויות שיא. ואו, לכולם הולך כל כך טוב! אבל הפוסטים שמעוררים את הרגשות המקוונים הגרועים ביותר הם תמונות החופשה – נראה שהפרצופים המחייכים שעל החוף או בבית הקפה שבטיילת דוקרים את לבם של גולשים רבים.
הפסיכולוגית המשפחתית מניו יורק, ג'נט זין, מטפלת במתבוננים הקנאים האלה. אבל היא מטפלת גם באותם אנשים שמפרסמים תצלומים מעוררי קנאה, וגם הם נמצאים תחת שלטונן הרודני של התמונות שלהם. "בפייסבוק הם מופיעים יחד בתמונות יפהפיות, מחייכים בשעת חופשה," אומרת זין. "וכשהם מגיעים אלי, הם בקושי מתקשרים, הם כל כך כועסים זה על זה."
מקורות המתח שביניהם טבעיים לחלוטין. עם זאת, מציינת זין, "הם לא אמורים לגלות לעולם שהם לא מאושרים, או אפילו שמדי פעם הם לא מאושרים."

בהתחשב בהטיית הבחירה הבסיסית שקיימת במדיה חברתית, כדאי שנזכיר לעצמנו שאין אדם שחייו מושלמים כפי שנדמה מבחוץ. במיוחד כשכל מה שאנחנו חשופים לו הם רגעי שיא שנבחרו בקפידה.
אם כן, עלינו לראות תמונת פייסבוק – או כל תמונה באשר היא – בתור מה שהיא באמת: הצגה של רגע אחד מתוך מיליון, רגע שנבחר במודע כדי לייצג אדם בשיאו כשהוא נוטף רגש שכנראה זויף למען הצילום.
חיוך עשוי להיות אמתי או מזויף. הוא עשוי לשדר מסר ישיר או מעורפל, לרומם את הנפש או לקרוע אותה לגזרים. אבל מה שבטוח הוא שחיוך לא נמשך לעד.
מלבד בתמונות.

לנור סקנייזי היא מחברת הספר ובעלת הבלוג Free-Range Kids. התוכנית שלה World's Worst Mom משודרת בערוץ Discovery/TLC.

Reprinted from Psychology Today. ©2013 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי לנור סקנייזי, Psychology Today.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על עכשיו כולם חיוך גדול

01
לינדזי

לרשום הערה על לינדזי לוהן זו לא רכילות זולה אלא רפרנס תרבותי ,מה לעשות שזאת התרבות הפופלריות היום- סלבס ומעלליהם. מה גם שהכתבה תורגמה מאנגלית, ובארה"ב מהדורות החדשות (ולא, לא רק בערוצי נישה) מלאות בידיעות על לינדזי לוהן וחבר מרעיה. בקיצור תרד ממגדל השן, וכפרפרזה על השיר של שלומי שבן "הלוואי והיית עמוק כמו שאתה יומרני".