עתיד שכונות המגורים בישראל

בשנים האחרונות, ועל כך יעידו אינספור הכתבות בנושא מגורים ונדל"ן בישראל בעיתונות היומית, העיסוק בנושא הדיור מתעצם. קיימת מצוקה והיא אמיתית. בשל כך גם בחרו לצאת לרחובות מאות אלפים במסגרת המחאה החברתית ב-2011. אך את נושא הדיור ותכנון שכונות המגורים יש להבין באופן רחב יותר, מעבר להיבטים כלכליים וניהול שוק הדיור. כמובן קיימת בעיה בניהול שוק הדיור אך זו מתרחשת לצד מתחים חברתיים ולאומיים, יוקר מחיה, מדיניות תכנון אסימטרית שמשפיעה על הצמיחה של קהילות ומגזרים, שאיפות אישיות לעתיד טוב יותר לילדים וחשש גובר בקרב מקבלי ההחלטות והמנהיגות שכישלון להתמודד עם הסוגיה יגבה מחיר כלכלי ותדמיתי גבוה. בחלק מן הערים, בישראל ובעולם, מתחים אלו הגיעו למצב שיא חדש של חיכוך תחרותי בין תושבים בסביבות המגורים שלהם ואף לאלימות. אולם אין לראות את מצב העניינים הזה כרע אלא כתולדה של מודעות התושבים לכוחם להשפיע על סביבת מגוריהם. במילים אחרות, חשוב לבחון את המתחים והקונפליקטים סביב נושא הדיור מעבר לעיסוק בעימותים אתניים, הבדלים ואי-שוויון ולחקור את הפעילות ושליטת התושבים בסביבת המגורים שלהם. מעל הכול חשוב לקבל את העובדה ששכונות מגורים, בעולם הגלובלי והמקוטב של ימינו, הן זירה של עימות ממושך, שבה תחושות שייכות וניכור מתקיימות בו-זמנית. רק כשאנו מקבלים תפיסה זו, הרואה את שכונות המגורים כמרחב של מחלוקת תמידית, אנו יכולים להבין טוב יותר את הנושא להתמודד עמו ולהציע חלופות.

שכונות מגורים – על מה המחלוקת?

למרות הנטייה לחשוב על דיור ושכונות מגורים בהקשר של חלוקת משאבים לא צודקת, ערכי נדל"ן, והוצאות משק הבית על משכנתאות, המחלוקות הן רבות יותר ומורכבות לעין שיעור. מחלוקת מרכזית ראשונה נוגעת לעצם המושג שכונה והרלוונטיות שלו לתיאור סביבות המגורים ואורחות החיים בעידן העכשווי. מהי שכונה? לפי ההגדרה המילונית זהו אזור של בתי מגורים בתוך העיר. אך זוהי הגדרה רזה מאוד, ובשדה הגיאוגרפי, התכנוני, האדריכלי והסוציולוגי השכונה נתפסת כצורת התארגנות מרחבית שקושרת בין המקום הפיזי לקהילה. השכונות הן יחידות טריטוריאליות קטנות היוצרות מצרף עירוני של חיים חברתיים. אולם שני המושגים הללו, שכונה וקהילה, שינו את משמעותם בעשורים האחרונים בשל התפתחותם של אמצעי ניידות ותקשורת המאפשרים את יצירתן של קהילות הפרושות במרחב הפיזי. במיוחד התחזקה התפיסה שקהילות בעידן העכשווי מבוססות על מבנה של רשתות ושבני האדם פועלים במקביל במספר רב של קהילות, וכפועל יוצא מכך כל אדם מרכיב לעצמו קהילות אישיות רבות שאינן תלויות במקום גיאוגרפי. אולם למרות תפיסה זו והשינויים שחלו באורחות החיים החברתיים, ניכר כי השכונה היא עדיין יחידת ייחוס משמעותית בכמה רבדים: (1) עבור התושב, השכונה היא סביבה יומיומית המספקת תחושת שייכות וביטחון, מרחב של פנאי וצריכה, ומתפקדת כשדה של רשתות חברתיות בזיקה למקום; (2) עבור היזם השכונה היא מרחב ייחוס בשוק הנדל"ן ומשווקת כסמל מעמדי; (3) עבור המתכננים וקובעי המדיניות השכונה היא יחידת ארגון מרכזית בגיבוש של סדר סוציו-מרחבי. לכן, למרות המהפכה הטכנולוגית, הרואה את המרחב כמערך רשתי מורכב שאינו מתיישב עם התפיסה תלוית המקום, עבור התושב, קבוצות חברתיות, השוק, קובעי המדיניות ומתכננים – השכונה היא עדיין יחידה משמעותית.

מחלוקת נוספת קיימת בנוגע לעומק התהליכים הסוציו-מרחביים המתרחשים בשכונות, ובפרט התחזקותן של ההומוגניות, של קהילות מגודרות, של בידול אתני. בעיקר לא ברור עד כמה גורפת התופעה ומהן השלכותיה על לכידות חברתית ועל תפקודה הכולל של החברה. יתרה מזו, ישנו חוסר הסכמה גובר גם לגבי ניסיונות לייצר תמהילים חברתיים שיפרקו או יאטו תהליכים אלו ולגבי האופן שבו אלו עשויים להפחית מתחים בין קבוצות מעמדיות ואתניות. כלומר, לא ברור אם לתכנון יש יכולת להתערב ולהצליח לחולל שינוי בתהליכים אלו.

חשוב להכיר בכך שסביבת המגורים כיום היא זירה ממשית של מאבקים שבה לשדה המקצועי יכולת מוגבלת "לנתב" תהליכי שינוי

המחלוקת המשמעותית ביותר, במיוחד בשדה התכנוני, נוגעת לשליטה בתהליכים המתרחשים בשכונות מגורים ובכוח לנתבם. השדה התכנוני מבוסס על ההנחה כי לאנשי המקצוע היכולת לכוון את "נתיב החיים" של היחידה השכונתית, קרי לנתב ולעצב את הדינמיקה החברתית הכלכלית והפיזית המשפיעה על השכונה, כמו למשל עליית מחירי הדיור, הזדקנות והתכווצות דמוגרפית של האוכלוסייה, ג'נטריפיקציה, התחדשות עירונית וכן הלאה. אך כיום, על בסיס מקרי מבחן בעולם, לא ברור אם אכן ניתן להתערב בהצלחה בדינמיקה הזו על ידי מדיניות ממשלתית או מקומית.

חשיבותן של כל המחלוקות הללו בתרומתן לבחינה מחודשת של נושא הדיור ותכנון היחידה השכונתית. חשוב להכיר בכך שסביבת המגורים כיום היא זירה ממשית של מאבקים שבה לשדה המקצועי יכולת מוגבלת "לנתב" תהליכי שינוי. אין פירוש הדבר שלא ניתן לחולל שינוי, אך ניסיון כזה חייב להישען על דיון ביקורתי ועל אתגור השיח והמדיניות הקיימים.

השכונה הישראלית

כאשר מתבוננים בתכנון של מגורים בישראל לא ניתן להתעלם מן העובדה כי השכונה היא יחידת עבודה בסיסית בעיצוב המרחב הבנוי בישראל. עוד טרם כינונה של המדינה הייתה השכונה אבן יסוד בבניית הערים בישראל. שורשיה של גישה זו במצאי הקרקע המוגבל שעמד לרשות הקהילה היהודית וכן בשימוש ביחידה השכונתית כאמצעי ליצירת זהות והתבדלות מן הרקמה הקיימת, הילידית.

שכונת תבנית: יד התשעה, הרצליה. צילום: מיכאל יעקובסון

בראשית ימי המדינה עוצב אורח החיים של האוכלוסייה היהודית באופן אחיד והומוגני, כאמצעי לבנייתה של זהות לאומית ואזרחות טובה. מגמות עולמיות ומקומיות חוללו תפנית בהלך רוח זה בישראל, במיוחד החל משנות ה-70 עם דעיכת רעיון מדינת הרווחה והמעבר למדיניות ניאו-ליברלית, צמצום המעורבות הממשלתית בשוק הדיור הישראלי ועליית רמת החיים בישראל. במובנים רבים המהפך הפוליטי בשנת 1977 ועליית הליכוד לשלטון סימנו את שינוי מדיניות המעורבות הממשלתית בשוק הדיור. אמנם בשנות ה-70 הממשלה לא הפסיקה לחלוטין את מעורבותה בשוק הדיור, אך הסבסוד הממשלתי של דירות הומר למענקים והלוואות ולהפרטה של חברות דיור ממשלתיות. בשנות ה-80 וה-90 הושלם תהליך צמצום המעורבות הממשלתית הפיננסית, והבנייה הפרטית החלה להוביל את שוק הבנייה למגורים. הטיפולוגיה של יחידת הדיור והשכונה השתנתה, מרבדים של מבנים פרטיים נפרשו בצפיפות נמוכה על הקרקע, מתחמי מגורים נבנו למעמד הבינוני. העלייה בהכנסה הפנויה ובכוח הקנייה, ויחד אתם ברמת הדיור, הפכו את אופן המגורים לחלק בלתי נפרד מזהותו של הישראלי.

המעמד של המדינה בארגון המרחבי של סביבות המגורים, הצורך באספקת יחידות דיור ומהירות הפיתוח, קידמו את מה שניתן לכנות כ-שכונה-מדינה

תהליכי העיור המהירים בעשורים האחרונים והפיתוח במסגרת מתווים שכונתיים יצרו מצרפים של שכונות בעלות ממשקים פיזיים וחברתיים רופפים. המעמד של המדינה בארגון המרחבי של סביבות המגורים, הצורך באספקת יחידות דיור ומהירות הפיתוח, קידמו את מה שניתן לכנות כ-שכונה-מדינה, שכונות אשר גם אם הן נמצאות תחת מטרייה עירונית אינן יוצרות מארג של חיים עירוניים. את התפיסה המרחבית הזו, בפרט בצורתה הניאו-ליברלית הנוכחית, יש לראות גם על רקע המאבקים והקונפליקטים הרבים בסביבות המגורים הקשורים למאבק יסוד על המפתח הפוליטי-מרחבי של חלוקת המשאבים – מאבק הנטוע בהקשר פוליטי מורכב המייצר תופעות של אפליה על בסיס אתני והדרה של מגזרים שלמים. במילים אחרות, מרחב המגורים בישראל הוא שיקוף של חוסר השוויון האזרחי והקיטוב החברתי-כלכלי.

מסיבות רבות, קשה לראות כיצד ניתן לשנות הלך רוח זה. המרחב הבנוי בישראל מתפתח ללא הפוגה, ללא חשיבה מעמיקה על המשכיות, קישוריות, ממשקים עירוניים והזיקה בין הרקמה הבנויה לדינמיקה החברתית. השוק והכלכלנים מובילים את תהליך התכנון ולא להיפך. בתהליך חזרתי, מנהל מקרקעי ישראל מפשיר קרקעות, ואנשי התכנון מגבשים תוכניות אוטונומיות לשכונות חדשות ברחבי הארץ. לעתים רחוקות, אם בכלל, ניתנת הדעת על הממשקים (הפיזיים והחברתיים) בין שכונות, אך יחד הן מאוגדות לכלל מה שאנו מכנים עיר. אמנם בעשור האחרון רבות מהרשויות העירוניות מבקשות לחשוב מחדש על מצב עניינים זה ולארגן את השלד העירוני באמצעות תוכניות אסטרטגיות ומתאריות, אך במקביל הן מתעלמות מביקורת על סביבות המגורים וממשיכות לפתח שכונות חדשות במנותק מן הרקמה והעיר הקיימת. אשדוד, ראשון לציון, חולון, נתניה הן רק דוגמאות בודדות לתופעה רחבה וגורפת בכל רחבי הארץ. במילים אחרות הפיתוח של שכונות המגורים היום נעדר טיפול בהיבטים איכותניים, חברתיים ותרבותיים ונשען כל כולו על היבטים כלכליים. לכאורה ניתן היה לקבוע כי הלך הרוח הזה של פיתוח סביבות מגורים אוטונומיות בקנה מידה שכונתי הוא תפיסת עולם ראויה, המתאימה לצורכי הפיתוח הדינמיים והמשתנים בישראל; אך בעשורים האחרונים גישה זו מאיצה חלוקה מרחבית-מעמדית בערי ישראל, תהליך הנתפס כגזרת גורל, כ"רצון העם" וכ"מדיניות ממשלה".

תכנון השכונה בישראל

שכונת מתחם: נאות אשלים, ראשון לציון. צילום: מיכאל יעקובסון

באופן גס, ניתן לקבוע כי בישראל ניתן למצוא שלוש תפיסות ארגוניות מרחביות בולטות של סביבות מגורים: תבנית, מרבד, מתחם – כל אחת מהן נטועה בהקשר פוליטי והיסטורי מסוים, ותכנונה משקף במידה רבה את הלך הרוח המקומי והבינלאומי. עם קבוצה הראשונה של שכונות, מסוג תבנית (ה"שיכונים"), נמנות סביבות מגורים מבוזרות, נעדרות כיווניות מובהקת. במהותה משקפת התבנית את האידיאולוגיה החברתית-כלכלית של מדינת הרווחה והיותה כלי תכנוני ליישום מטרות פוליטיות-לאומיות בהקמתה של מדינה חדשה: במישור המרחבי, בבניית ה"בית הלאומי"; במישור החברתי-תרבותי, ביצירת "זהות ישראלית" אחידה בקרב המהגרים; ובמישור הכלכלי, בגיבוש הדיור כמוצר. בשונה מהתבנית, סביבת המגורים המרבדית ("בנה ביתך") מאופיינת ביצירת משטחים רציפים של בינוי בצפיפות נמוכה, שבהם ניתן לתושבים חופש יחסי בארגון היחידה הפרטית. את התפשטותה של סביבת המגורים המרבדית יש להבין על רקע התמורות שעברה החברה הישראלית לאחר מלחמת 1967, וכללו ארבעה תהליכים מרכזיים התלויים זה בזה: עלייה ברמת החיים, ביזור של הסמכויות מהשלטון המרכזי לרשויות המקומיות, היאחזות בקרקע והתכנסות אל תוך היחידה הפרטית והתא המשפחתי. מבחינה מרחבית, גבולות המרבד גמישים ומאפשרים את המשך התפשטות הרקמה. המוקדים המסחריים והקהילתיים מרוכזים בדרך כלל מחוץ לסביבת המגורים או בשוליה, מעודדים תהליכי הזרה ותורמים להיווצרותן של "סביבות שינה".

מאז ראשית ימי המדינה, נקודת המוצא התכנונית של סביבות המגורים בישראל היא גיוס האישי בידי הפוליטי

המרבד, כסביבת מגורים, חוצה מגזרים אך מאופיין בהומוגניות חברתית ותרבותית. מתווה נוסף, שלישי, המתחם, מאופיין בבנייה רוויה התורמת ליצירתן של סביבות מגורים אוטונומיות ומופנמות. המתווה המתחמי נוצר בזיקה לעלייה ברמת החיים, תרבות צרכנית מפותחת, ניידות גבוהה והתפתחות טכנולוגית מואצת. את התפשטותו של מודל זה החל משנות ה-90 בישראל ניתן לראות כתוצר של המעבר ממשק ריכוזי סוציאליסטי למשק ניאו-ליברלי, המתיימר להיות חופשי ופתוח. אמנם האיתור והתכנון המתארי של סביבות המתחם נעשה על ידי המדינה, אך הקרקע משווקת ליזמים ולקבלנים פרטיים שאחראים לתכנון המפורט של הבתים ולשיווקם לציבור. מבחינה מרחבית, גבולותיו הברורים של המתווה המתחמי מייצרים הבחנה מובהקת, מתבדלת, בינו לבין סביבתו הקרובה.

המשותף לשלושת המתווים הוא היותם מבוססים על היגיון פוליטי (לאומי) המעוגן ביעילות כלכלית (גלובלית). ככלל, מאז ראשית ימי המדינה, נקודת המוצא התכנונית של סביבות המגורים בישראל היא גיוס האישי בידי הפוליטי. אמנם צורת הגיוס משתנה מתקופה לתקופה, אך הפוליטי הוא עדיין כלי מרכזי בעיצוב הנוף המקומי. כיום, תכנון השכונות בישראל הוא שיקוף של עקרונות ביזור והתבדלות והתמקדות בתא המשפחתי ה"ישראלי" (כיחידת ייחוס עיקרית נורמטיבית). עקרונות אלו משתקפים בתכנון פיזי שבסופו של דבר תורם לתהליכי התבדלות בתוך החברה הישראלית. זוהי תפיסה תכנונית ומדינית המקדמת קבוצות שונות ומגזרים שונים – אנשי צבא וחוק, משפחות בנות מעמד הביניים, המגזר הערבי והמגזר החרדי – כישויות נבדלות. לכן, טיפול בשוק הדיור גרידא ללא הבנה מעמיקה של מהו המרחב אותו אנו מכוננים, הרה אסון.

המארג, מתווה רעיוני ראשוני לקידום סביבות מגורים בישראל

שכונת מרבד: נווה אילן, יבנה. צילום: מיכאל יעקובסון

מה ניתן לעשות? תשובתם של קובעי המדיניות לשאלה זו (המובלת בעיקר על ידי כלכלנים) תהיה מערכתית, תוך אתגור של הביורוקרטי באמצעות רפורמות בחוק התכנון והבנייה, במקביל לקידום אסטרטגיות כמו קיימות ומדיניות של דיור בר-השגה. התשובה שהשיח הבינלאומי המדעי מציע לשאלה זו היא נושאית, תוך התמקדות ביחסי הגומלין בין אדם לסביבה באמצעות הטמעה והתייחסות לנושאים של שינויי אקלים, עירוניות גלובלית מואצת, זחילה עירונית (sprawl) וגידול אוכלוסין.

שתי ההצעות אינן פשוטות ליישום. הראשונה מאמצת פרספקטיבה מקומית, מצריכה קמפיינים רחבים ומשאבים פוליטיים, אשר במהלכם האידיאולוגיה לעתים מעצבת מחדש את החזון. השנייה מאמצת פרספקטיבה גלובלית רחוקה מהסכמה בכל הנוגע לאופן שבו ראוי לתרגם את המידע המדעי לתהליכי תכנון וקבלת החלטות, בייחוד בזיקה למישור המקומי. אך מעבר לסוגיות אלו, חסרים עיסוק ובחינה של התכונות האיכותניות של סביבות המגורים ושל חיי היומיום בהן; תכונות אשר יסייעו להגדיר ולבחון את הדרכים ליצירת מארג "נוף חיים" המקדם הטרוגניות ושוויון חברתי בישראל. גישה זו אינה יכולה להיפתר באמצעות שיח כלכלי גרידא. לפיכך מוטב להתייחס בזהירות לרפורמות עכשוויות בתחום הדיור.

במהותו, המארג מציע מתווה אשר יכול לאפשר את קידומן של רמות שונות של חיוניות וממשקים בין סביבות, מקומות ואנשים

הכיוון האפשרי לטיפול במשבר זה, הוא להסיט את הדיון גם להיבטים איכותניים בנושא תכנון שכונות המגורים ושוק הדיור וקידום של סביבות מארג. מהו המארג? זהו סל של כלים וכיווני מחשבה, המבקש להציע רציונל אחר, איכותני, כבסיס לארגון המרחב והמשאבים בתכנון סביבות מגורים בעיר. למארג אין קנה מידה והוא בו בזמן מקום, רשת וטריטוריה. זהו מרחב פעולה המחייב חשיבה אסטרטגית רב-ממדית (פיזית, חברתית, נושאית), ומבקש לקדם בה בעת ערכים אוניברסליים (כמו צדק וזכויות) ואת הייחודיות של המקום, מעין הכלאה בין תפיסת עולם פוזיטיביסטית ופרשנית. מבחינה רעיונית, המארג יוצא כנגד כמה מאפיינים בולטים של הלך הרוח בתכנון שכונות בישראל: (1) הרעיון של דיור ככלי למימוש מטרות לאומיות (כמו פיזור אתנו-דמוגרפי, התרחבות טריטוריאלית או היבדלות, ביטחון), רעיון שלרוב פועל נגד המטרות של יצירת סביבות מגורים רב-תרבותיות, רב-אתניות ודינמיות; (2) שימוש עכשווי, שגוי ומניפולטיבי ברעיונות כמו "סביבתי" "מקיים" ו"ירוק", בגישות לשימור כאמצעים לקידום נרטיבים פוליטיים; (3) העיסוק בפוליטיקה של הזהויות המנוצל לקידום הסקטוריאליות; (4) התייחסות למושג הזהות כנקודת ייחוס פיזית-חברתית לתכנון השכונה, נקודת מוצא אשר מייצרת מעין סד רעיוני למחשבה יצירתית על סביבות מגורים. במהותו, המארג מציע מתווה אשר יכול לאפשר את קידומן של רמות שונות של חיוניות וממשקים בין סביבות, מקומות ואנשים מתוך הנחה כי יש לקדם את הנראות והתנועה המשותפת של קבוצות חברתיות על ידי עידוד של אורחות חיים שונים והזדמנויות מגוונות כאמצעי לייצר סביבות רב-תרבותיות. במובן זה, המארג אינו ניטרלי אלא מבקש לאתגר את סדר היום הפוליטי והתכנוני הקיים של הפרדה על ידי יצירה של ממשקים סוציו-מרחביים בין קבוצות. גישה מעין זו – אשר משהה היררכיות גיאוגרפיות וחברתיות אך מכבדת מורכבויות גיאוגרפיות וחברתיות – יכולה לסייע ביצירת שכונות מגורים עתידיות טובות יותר. בסופו של דבר, המוסד התכנוני הוא חלק מהרשות הפוליטית ולכן אתגור של תכנון סביבות המגורים וחיי היומיום הוא אתגור של ההקשר האידיאולוגי שבו נטוע הריבון.

המחאה הפוליטית של קיץ 2011 בישראל הייתה קריאת כיוון ראשונה בהכרה שיש צורך לחשוב מחדש על מצב עניינים זה ועל חלוקת המשאבים ולעבור מהתבוננות סקטוריאלית לתפיסה הוליסטית הכוללת את כל חלקי החברה. ההתכנסות סביב המונח "צדק" על כל רבדיו יצרה לכידות רגעית בין המשתתפים השונים. אולם על מנת לחולל שינוי נדרשת בחינה מעמיקה של המקום מתוך נקודת מוצא של ויתור – נכסי, משאבי, מעמדי – למען המשותף, למען כינונו של מארג סוציו-מרחבי. ללא ויתור, מצד כל הקבוצות בחברה, לא ניתן לחולל שינוי. האם נצליח בכינונו של מארג כזה?

טלי חתוקה היא ראש המעבדה לעיצוב עירוני. המאמר מבוסס על פרק בספר "שכונה-מדינה" של המעבדה לעיצוב עירוני, הרואה אור בימים אלה בהוצאת רסלינג. לבלוג של המעבדה לעיצוב עירוני לחצו כאן.