סקירת ספר הבן האובד של האטום

הוא היה גיבור לאומי, עיניו הכחולות ומגבעתו השטוחה מזוהים בכל בית באמריקה - ואז הוצג כיהודי קומוניסט ובוגדני. ביוגרפיה חדשה של רוברט אופנהיימר מבקשת לפתור את החידה
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

מבטו של רוברט אופנהיימר מושפל מטה, וצל עפעפיו הכבדות מרחף על אישוניו. כאשר נגלים מתחת לו אגמי עיניו האור שלהן מהפנט מתמיד. שפתיו הדקות נעות והוא מדבר אל המצלמה ברהיטות האופיינית לו, במשפטים מדודים שהצטרפו למשמעות חזקה ועמומה באחת, כי אופנהיימר “אף פעם לא התבטא עד הסוף", אמר עליו איזידור רבי, “הוא תמיד הותיר תחושה שיש עומקים של רגש ותובנה שעדיין לא התגלו". מבלי להרים את עיניו, אופנהיימר מספר למראיין מה הרגיש 20 שנה קודם לכן, ב-16 ביולי 1945, כאשר חזה במדבר ניו מקסיקו בניסוי האטום הראשון בהיסטוריה. “ידענו שהעולם לא יהיה אותו הדבר", אמר:

“היו אנשים שצחקו, היו אנשים שבכו, רובם שתקו. נזכרתי בשורה מכתבי הקודש ההינדיים, מהבהגאוואד גיתא. וישנו מנסה לשכנע את הנסיך שעליו לבצע את חובתו, וכדי להרשים אותו הוא מתגלה בצורתו מרובת הזרועות ואומר, 'עכשיו אני המוות, משמיד העולמות'. אני מניח שבדרך זו או אחרת כולנו חשבנו ככה".

הנסיך ההינדי, ארג'ונה, שנרתע מהרג והמוות הכרוך בלחימה, מבין בהוראתו של וישנו כי אסור שיעמדו בינו ובין המוטל עליו. המשפטים האלה צוטטו רבות מאז 1965 כביטוי מצמרר של אסון האטום. אבל כדרכן של ציטטות תלושות לרוב אינם מסגירים שכאשר "אבי פצצת האטום" הוגה אותם הוא נשנק בדמעות.

כשבועיים וחצי אחרי הניסוי, נשק האטום שהיה אך שלוש שנים קודם לכן בגדר אפשרות תיאורטית בלבד השמיד מאות אלפי חיים בשתי הפצצות בהירושימה ובנגסאקי ביפאן. אופנהיימר - “אופי", כפי שנודע מאז ימיו כסטודנט באירופה של שנות ה-20 – היה הכוח הכריזמטי שניצח על המפעל המדעי שהוליד את הפצצה, חסר תקדים בגודלו וברב-תחומיותו. הוא לא הצטער מעולם על חלקו. כשגייס את בכירי הפיסיקאים בארה"ב לבוא לעבוד על פרויקט סודי שאת פשרו לא ידעו אלא אחרי שהגיעו לאתר לוס אלאמוס באמצע המדבר, אופנהיימר השתמש בטיעון שאם לא הם, הגרמנים יקדימו אותם.

אופנהיימר היה בן יחיד עד לידת אחיו פרנק ב-1912, ותשומת לבה האוהבת של אמו הוקדשה רק לו – ביתר חרדה אחרי שבנה השני מת כשרוברט היה בן 4

היכולת לייצר פצצת אטום לא היתה שאלה של ידע: הרי זה היה בגרמניה ב-1939 שאוטו האן ופרנץ שטראוסמן פרסמו את הצלחתם המרעישה בביקוע האטום, אשר עמדה בבסיס הנשק. זו לא היתה שאלה של ידע, אלא של מאמץ, אמנם כמעט על-אנושי, שבוודאי בעיניי אופנהיימר עצמו היה מנוגד במובנים רבים למהות שהצמיחה את הידע הגרעיני מלכתחילה. הפוטנציאל הלחימתי של האטום היה ידוע עוד משנות ה-20, אבל בכ-30 השנים שקדמו לפיתוח הפצצה חקר האטום הונע קדימה בידי מה שאופנהיימר ראה כייעודו האמיתי של המדען – הרצון לרדת לחקר האמת, במנותק מתכלית או מטרה.

מי באמת היה רוברט אופנהיימר? ביוגרפיה חדשה ומעוררת מחלוקת, Robert Oppenheimer: A Life Inside the Center של מרצה בכיר לפילוסופיה, ריי מונק, מבקשת להחזיר לאופנהיימר את זהותו המפורקת. כדברי מונק בספר:

"השאלה אם אופנהיימר היה או לא היה קומוניסט דומה לשאלה אם היה או לא היה גרמני יהודי. הוא לא החשיב את עצמו כגרמני, כיהודי או כקומוניסט, ועדיין, בשימוש המקובל של המילים האלה הוא היה גרמני יהודי מבחינה אתנית וקומוניסט מבחינה פוליטית. אין צורך להאשים בטעות לא את אופנהיימר ולא את השימוש המקובל בשפה; צריך פשוט להיזהר בהבחנה באילו מובנים הוא היה או לא היה גרמני או יהודי או קומוניסט". והוא מוסיף ומבהיר: "האמירה שאופנהיימר אכן היה חבר ביחידה קומוניסטית סודית אין בה כדי לתמוך בשום אופן בהנחה שאופנהיימר עסק בפעילות חתרנית כלשהי. לא כל מה שסודי הוא גם חתרני".

אם טון הנזיפה של מונק אינו מקרי, נראה שהוא מוחה על עצלות המחשבה שכורכת יחד מושגים ומשטיחה את המציאות לקטגוריות סותרות. זה אחד מהישגיו של מונק שהוא ניגש לחייו של אופנהיימר "בראש פתוח", אם לצטט משם ספרו מ-1955 של מושא הביוגרפיה. בהקדמה לספרו, מונק משווה את עבודתו לביוגרפיות על אופנהיימר שהספיקו לצאת לאור ב-15 שנים בהן עבד על זו שלו. המקיפה ביותר בהן, “פרומתאוס אמריקאי" (2006, ראתה אור בעברית רק לפני שנה), לוקה בעיניו בכך שאמנם יש בה מידע מלא ומאיר עיניים על חייו הפרטיים ועל עיסוקיו, אבל היא מתעלמת כמעט לגמרי מעבודתו הפיסיקאית, המרכזית כל כך לחייו; “ג'. רוברט אופנהיימר והמאה האמריקאית" (2005) “בהחלט מעניק יותר מקום לעבודתו המדעית של אופנהיימר", מודה מונק, אבל "כפי שמצביע שמו של הספר", הוא בעיקר "בוחן את חייו של אופנהיימר מפרספקטיבה היסטורית וחברתית רחבה".

“הילדות שלי לא הכינה אותי כלל לעובדה שבחוץ יש אכזריות קשה"

מונק מציע פרדיגמה ביוגרפית אחרת, כזו שאינה מתעלמת מהפנורמה החברתית וההיסטורית של אופנהיימר אבל מאזנת את משקלה בהרבה גורמים אחרים כדי לכתוב סיפור מורכב ורב-משמעי שבמיטבו מתרחש בדיוק בתווך שבין אופנהיימר לעולמו. “מה שמעניין אותי מעל לכל זה אופנהיימר עצמו", הוא מדגיש בהקדמה, “הכוח האינטלקטואלי האדיר שלו, המורכבות הרגשית והפסיכולוגית שלו והערבוב המשונה של עוצמה וחולשה במגעיו עם אחרים”. מושא ביוגרפי כאופנהיימר, שהצליח להישאר אניגמטי גם אחרי שקרביו נשפכו בציבור בשימוע של 1954, דורש להבנתו סילוק של מחיצות. המערכת המסובכת של אישיותו מובנת במיטבה כאשר בוחנים את יחסי הגומלין בין ההיבטים של חייו.

אופנהיימר חונך את המרכז הגרעיני בנחל סורק, 25 במאי 1958. צילום: ארכיון גטי

אופנהיימר חונך את המרכז הגרעיני בנחל סורק, 25 במאי 1958. צילום: ארכיון גטי

במקרה או לא, הפרדיגמה הביוגרפית של מונק מהדהדת דבר שאופנהיימר עצמו גם הצטיין בו וגם האמין בו: שתנועה חופשית של רעיונות, מעבר לגבולות דיסציפלינריים ופוליטיים, הכרחית להתקדמות הידע. נוסף על עבודתו בפיסיקה תיאורטית, היתה לאופנהיימר השכלה ספרותית רחבה וחוצת גבולות (הוא למד סנסקריט כדי לקרוא הינדית בשפת המקור, והקריאה ב”בעקבות הזמן האבוד” היתה אירוע מכונן בצעירותו). כראש פרויקט מנהטן בלוס אלאמוס, הוא מיזג עשייה מתחומים מדעיים נפרדים שמפגשם היה הכרחי לייצור פצצת האטום. עוד לפני כן גילה יכולת להוביל עשייה חדשנית.

ג'וליוס רוברט אופנהיימר נולד ב-1904 למשפחה יהודית אמידה באפר ווסט סייד של ניו יורק. אביו, ג'וליוס, היגר ב-1888 מגרמניה לניו יורק, שם הצטרף לדודיו שהיגרו שנים קודם לכן וכמו יהודים רבים שהיגרו מגרמניה לארה”ב החל משנות ה-30 של המאה ה-19, צברו הון במסחר ועסקים. ג'וליוס החל לעבוד בעסק הטקסטיל המשפחתי והיה עד מהרה לאיש עשיר מאוד. אמו של אופנהיימר, אלה פרידמן, היתה ציירת ומורה לציור שהסתובבה בחוגי האמנות של ניו יורק ונודעה באנינותה. גם היא היתה יהודיה-גרמניה ממעמד גבוה, במובן מסוים אף יותר משל ג'וליוס: בניגוד אליו, היא נולדה על אדמת ארה"ב.

אופנהיימר היה בן יחיד עד לידת אחיו פרנק ב-1912, ותשומת לבה האוהבת של אמו הוקדשה רק לו – ביתר חרדה אחרי שבנה השני מת בן 45 ימים כשרוברט היה בן 4. לעתים רחוקות נפגש עם ילדים אחרים, מחשש שייחשף למחלות. “הילדות שלי לא הכינה אותי כלל לעובדה שבחוץ יש אכזריות קשה", אמר פעם. הוא גדל במרחבי דירת הפאר המרווחת של הוריו במערב רחוב 92 בניו יורק, שקירותיה מלאים בעבודות מאוסף האומנות המשובח של בני הזוג אופנהיימר. הם יצאו מגדרם לספק לילדם גירויים תרבותיים ואינטלקטואליים, ולהחדיר בו את ערכי המצוינות והעשייה של אדלר. הוא מצדו גילה ברק שהקדים בהרבה את שנותיו וגם בגרות יתרה. ציפו שיהיה ילד טוב, והוא היה "טוב להבחיל", כמו שהעיד על עצמו בראיון שנתן פעם. נענה לציפיות הגבוהות של הוריו, הוא היה הישגי מגיל צעיר ו"תמיד הרגיש שהוא מאכזב אותם, אם לא אינטלקטואלית אז מוסרית", כותב מונק. אופנהיימר היטיב לנסח זאת כשאמר: “החזרתי על האמון שנתנו בי הוריי בכך שפיתחתי אגו בלתי-נעים שעורר מחאה, אני בטוח, הן בילדים והן במבוגרים חסרי המזל שבאו עמי במגע".

אופנהיימר הצעיר בדק חישובים מתמטיים של פרופ' בורן, וניגש אליו בתדהמה מוחצנת: “לא מצאתי כאן אף טעות אחת – באמת עשית את כל זה בעצמך?”

אכן, יהירותו של אופנהיימר הרתיעה רבים. ב-1926 הוא הגיע לאוניברסיטת גטינגן בגרמניה לאחר שנה בקיימברידג' לכתוב את הדוקטורט שלו בהנחיית הפיסיקאי פורץ הדרך מקס בורן. באוטוביוגרפיה שלו בורן מספר לא פעם על הארוגנטיות של אופנהיימר ה"מודע לעליונותו". הוא פרסם בקושי שני מאמרים שוליים יחסית, בעוד בורן היה בשיא תהילתו ונמנה על הפיסיקאים המובילים בעולם. אופנהיימר הגיע אליו אחרי שנה כושלת בקיימברידג', שבה התגלה ככישלון בפיסיקה אקספרימנטלית ולא מצא את מקומו. בודד ומושפל, הוא חווה משבר נפשי קשה ואלים שנמשך כמה חודשים ואילץ את הוריו לבוא לטפל בו. אבל לגטניגן הגיע אדם אחר: הוא בורן הגדול הוא שהזמינו לעבוד עמו. אופנהיימר היה עכשיו כה בוטח, שלא פעם השפיל את בורן בהתנשאותו. פעם אחת אופנהיימר בדק חישובים מתמטיים של בורן, וניגש אליו בתדהמה מוחצנת: “לא מצאתי כאן אף טעות אחת – באמת עשית את כל זה בעצמך?”

בורן לא נפגע, לטענתו: “זה רק הגדיל את הערכתי לאישיותו יוצאת הדופן". בורן למעשה העריץ את אופנהיימר, שנהפך עד מהרה לסטודנט המקורב ביותר אליו, חוקר שותף ממש, ולבן בית. אבל קצת אחרי שחזר אופנהיימר לארה"ב ב-1927, כתב בורן לפיסיקאי פול ארנפסט: “האיש הזה כמעט הרס את נשמתי". “בנטייה שלו לדעת יותר טוב מכולם ולהמשיך כל רעיון שתיתן לו, הוא שיתק את כולנו למשך שלשת-רבעי שנה".

כבר בנעוריו, “רוברט נהנה להיות שונה", העיד פרד קוניג, שהתיידד עמו במחנה קיץ יהודי ב-1918, כשהיה בן 14. “הוא היה סנוב אינטלקטואל, אקהיביציוניסט מנטלי, מבריק ורגיש אבל בקונפליקט עמוק עם עצמו". באותו קיץ קרה דבר שהשפיע עמוקות על אופנהיימר. הגסויות של הבנים האחרים לא מצאו חן בעיניו, והוא הלך להלשין. כמה מהם תפסו אותו לילה אחד, הפשיטו אותו, צבעו את איבר מינו בצבע ירוק והשאירו אותו קשור בחדר קירור. הרברט ווינסלו סמית', מורה לאנגלית בתיכון ומעין דמות אב לאופנהיימר, אמר אחר כך שזו היתה, בעיניו, אחת התקריות המשמעותיות בחייו. קוניג עצמו, שהיה לפרופסור לפיסיקה באוניברסיטת סטנפורד, העיד: “לעתים קרובות הרגשתי שמה שקרה לרוברט במחנה באותו קיץ יכול בקלות להסביר כל כך הרבה מההתנהגות שלו – מהפעולות שלו – שבעיני אנשים מבחוץ נראו בלתי מובנות לחלוטין”.

אינשטיין הגיב באומרו: "הבעיה עם אופנהיימר היא שהוא אוהב אשה שלא מחזירה לו אהבה – ממשלת ארצות הברית"

 

זה אחד מסממני האניגמטיות של אופנהיימר שאנשים שהכירו אותו ניסו להבין את סודו, את אותו יסוד מתעתע, שבעיניי האף.בי.אי התפרש כעוד סיבה לחשוד שהוא מרגל. ידידו, חתן פרס נובל איזידור רבי, האמין שאופנהיימר סבל מבעיית זהות שנבעה מהתכחשותו ליהדותו. אופנהיימר נולד למעשה בסביבה שמזה כמה דורות התרחקה מהבדלנות של הדת. יהודי ארה"ב הגרמנים יצאו מתחת לאדרתו של משה מנדלסון ותנועת ההשכלה, מוכנים להשיל את סממניהם המבדילים ולהיות אזרחים נאורים ושווי זכויות בארצם. המהגרים לארה"ב לקחו עמם את הרעיון הזה לעולם החדש. מבית כנסת "עמנו-אל" המפואר של הקהילה בשדרה החמישית, ייסד פליקס אדלר ב-1877 את ה"תרבות האתית" שהטיפה ליהדות הומניסטית כמפתח לקידמה ולטוב אנושי אוניברסלי. (הוא, ולא רב כמקובל, גם השיא את אלה וג'וליוס ב-1903 – "הצהרה פומבית מאוד שאינם מחשיבים את עצמם ליהודים", כותב מונק). בית הספר של התנועה האתית הוקם בפארק אווניו בניו יורק בשנות ה-1870 במטרה להנגיש חינוך מצוין בחינם לילדי פועלים. אבל בשעה שרוברט בן ה-7 החל ללמוד שם ב-1911, רובם המכריע של התלמידים השתייכו למשפחות המעמד הבינוני-גבוה, בהם גם לא-יהודים.

בהתאם למשנתו של אדלר, בית הספר נחשב לחממה לדור הבא של מנהיגים אמריקאים, אשר, מצויידים בערכי המוסר הגבוהים של התרבות האתית, יובילו את אמריקה למימוש ייעודה. הדמוקרטיה האמריקאית גילמה בעיני אדלר "אידיאל חדש": “האידיאל האמריקאי", הוא כתב, “הוא האידיאל של האיכות הלא-רגילה החבויה באדם הרגיל". ב-1917, כארה"ב נכנסה למלחמת העולם הראשונה, אדלר התנגד לכל ביקורת על המדיניות האמריקאית, וכמו המחוקקים שהעבירו בימים ההם את חוקי הריגול וההמרדה, ראה בה ביטוי של חוסר נאמנות.

במובן הזה, אופנהיימר היה תוצר מובהק של בית הספר, כותב מונק: “אפשר שאהבתו הגדולה ביותר היתה זו שחש למולדתו. בעיניי עצמו לפחות, היתה תשובה פשוטה לשאלת הטבע של זהותו: הוא לא היה גרמני ולא יהודי, אבל הוא כן היה אמריקאי, וגאה בזה". חברו היחיד בבית הספר היה פרנסיס פרגוסון, אחד הלא-יהודים המעטים בבית הספר. הוא נולד למשפחה שישבה מזה כמה דורות בניו מקסיקו, והשתייכה לאצולת הדרום. “לא היה להם כסף כמו לגולדמנים, לסאקסים או לשפיגלמנים. אבל היו להם דברים שאביו של אופנהיימר, אמו ומעל לכל רוברט עצמו השתוקקו להם: היתה להם תרבות ספרותית, היתה להם את ה'קלאסה' המיוחדת לחברי האליטה התרבותית, האינטלקטואלית והפוליטית של אמריקה, והיה להם חלק ביצירה של אמריקה עצמה".

סבך הזהות של אופנהיימר, סבור מונק, הבעיר בו תשוקה לחיות "חיים בתוך המרכז"

אופנהיימר לעולם לא ישכח את הקיץ שבילה ב-1922 בניו מקסיקו עם פרגוסון וחברו פול הוגאן, שבבגרותו היה לסופר נודע. לשבועות הבאים השלושה היו לבלתי נפרדים ואופנהיימר פרח בנופי הפרא האינסופיים של המדבר הדרום-מערבי, רוכב עם חבריו על סוסים במרחבים הגדולים, הרחוקים ככל האפשר מהוריו המהגרים, חנוטים בדירתם האורבנית ועמוסה באמנות. הוא חיזר בהתלהבות אחרי קתרין צ'אווס, נשואה טרייה שנהנתה מתשומת הלב שלו והצטרפה אל השלושה בטיוליהם. בשובו לניו יורק, לפני תחילת לימודיו בהרווארד ב-1922, אופנהיימר היה "אדם אחר". כמה שנים אחר כך הוא ופרנק אחיו רכשו בית בניו מקסיקו, שנשאר ברשותו עד סוף ימיו.

אופנהיימר (משמאל) עם מנהל המעבדה ארנסט לאורנס בחווה שלו בניו מקסיקו, 1931

אופנהיימר (משמאל) עם מנהל המעבדה ארנסט לאורנס בחווה שלו בניו מקסיקו, 1931

אהבתו למערב הובילה אותו ב-1927 להעדיף משרה בקליפורניה, שהיתה שממה פיסיקאית יחסית לאוניברסיטאות החוף המערבי ובוודאי לעומת אירופה, הזירה הבלעדית עד אז למחקר חדשני בפיסיקה תיאורטית. שם, בברקלי, נחוש היה לבנות בית ספר אמריקאי, שיצליח לראשונה להתחרות בדומיננטיות האירופית במחקר הפיסיקה. בשנותיו הראשונות שם הוא נחשב למרצה קשה ומתנשא, אבל בתוך זמן קצר הצליח למשוך אליו סטודנטים מעולים שטיפח בשיתופי פעולה מחקריים ובעזרה במציאת משרה אקדמית; הם שגשגו בהנחייתו. עד מהרה בית הספר בברקלי נהפך לאטלטרנטיבה היחידה בארה"ב למחקר הפיסיקה באירופה. ב-1942, כאשר אופנהיימר ומפקד פרויקט מנהטן, קולונל לזלי גרובס, חיפשו מקום להקים בו את מפעל הפצצה, אופנהיימר הוא שהציע אתר בניו מקסיקו אהובתו (מנהלי הבנייה התלוננו על הקושי העצום להסיע מאות טונות של ציוד בתנאי השטח באזור).

במשפט השדה שערכו לו הוא נאלץ להעלות בפומבי את זכרונותיו האישיים ביותר

אם הזהות האמריקאית לא הצליחה לאחד את נפשו המשוסעת של אופנהיימר, אפשר שזה משום שהומניזם יהודי ופסגת האמריקאיות לא דווקא התאחדו במחשבתם של אמריקאים לא-יהודיים. ב-1877, השנה בה ייסד אדלר את התרבות האתית, התרחשה תקרית שסימלה בדיעבד את סוף העידן הפרה-אנטישמי באמריקה. השופט הנרי הילטון סירב לארח במלונו היוקרתי בסרטוגה את הבנקאי ג'וזף סליגמן, כי יהודים לטענתו מבריחים לקוחות. בקנה אחד עם דעת הקהל הרווחת, מאמר המערכת של הניו יורק טיימס גינה נחרצות את הילטון, אבל המעשה נעשה ושלטי "אין כניסה ליהודים" נפוצו במלונות ארה"ב. ההגירה ההמונית של יהודי מזרח אירופה בשנות ה-1880 נתנה עוד דחיפה לאנטישמיות ובעשורים הבאים, יהודים באמריקה לא יוכלו לבוא בחברה כרצונם.

סבך הזהות של אופנהיימר, סבור מונק, הבעיר בו תשוקה לחיות "חיים בתוך המרכז", כבכותרת של ספרו. בחקר הפיסיקה, בפיתוח פצצת האטום, בחיי החברה של האוניברסיטה ובפוליטיקה. לא יהודי, לא גרמני – אמריקאי. אבל בנרטיב של מונק, היהדות של אופנהיימר מודגשת רק כדי להבין את מניעיו הפסיכולוגיים בשלבים מוקדמים של חייו; כמניע ביחס החברה אליו היא אינה מוזכרת כלל. האם יהדותו האיצה בממשל האמריקאי לרדוף אותו? ב-1953, ג'וליוס ואתל רוזנברג הוצאו להורג באשמת ריגול למען הסובייטים. שבע שנים קודם לכן, בשעה שאופנהיימר עמד בראש פרויקט מנהטן, אחיה של אתל, דיוויד גרינגלאס, גויס לצבא המדענים שעמל על פצצת האטום בלוס אלאמוס והעביר מידע לגיסו. האם אופנהיימר היה נחשד כמרגל סובייטי אילולא היה, כמוהם, יהודי?

מונק לא אומר על כך דבר, ואף מתעלם בספר מביקורו של אופנהיימר בישראל ב-1956, לחנוכת המרכז הגרעיני בנחל סורק. במכתביו של אופנהיימר מתקופת עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933, מציין מונק, אין התייחסות לנעשה בגרמניה, ארץ מוצאו ומקום מגוריו של רבים מבני משפחתו. רק לקראת 1937 הוא החל להרגיש הזדהות עם יהודי גרמניה, ועלה בידו לחלץ את דודתו ולהביאה לארה"ב.

עד 1936, אין רמז לתודעה פוליטית אצל אופנהיימר. "גישתו מסתכמת במשפט שאמר פעם ללאו נדלסקי: 'תאמר לי, מה לפוליטיקה ולאמת, טוב ויופי?" בחצי הראשון של שנות ה-30 הוא השקיע את מרצו בבניית בית הספר ובמחקרים משותפים עם תלמידיו בפיזיקה תיאורטית, שהניבו את עבודתו המדעית הטובה ביותר. עניינו הגובר בפילוסופיה הינדית הביא אותו ללמוד סנסקריט, והוא קרא את הטקסטים בשפת המקור. למרות ההיסטוריה המסוכסכת של חייו החברתיים, בברקלי הוא היה מסמר המסיבה. "אופנהיימר לא הצטיין בטיפוח קשרים קרובים”, כותב מונק, "אבל הוא ידע איך להקסים אנשים". לפי הרולד צ'רניס, שהכיר אותו בתקופה ההיא, 'די היה בהופעתו החיצונית, בקולו ובגינונים שלו כדי לגרום לאנשים להתאהב בו – גברים, נשים, כמעט כולם".

באחת מאותן מסיבות ב-1936 אופנהיימר פגש את הפסיכיאטרית ג'ין טטלוק, יש יאמרו אהבת חייו. טטלוק בת ה-22 הצטרפה עוד קודם למפלגה הקומוניסטית

ב-1935, אחיו פרנק בן ה-23 הגיע לכתוב דוקטורט בקלטק בקליפורניה. שני האחים היו קרובים מאוד והתכתבו לעתים קרובות ובגילוי לב. פרנק שהה באירופה בעת שהנאצים החלו לסלק מאוניברסיטאות מדענים שרק שנים קודם לכן נחשבו לעמודי התווך שלהן. כבר בנעוריו הוא היה פעיל פוליטית והשתתף בקמפיין לבחירת המועמד הדמוקרטי אל סמית; בקליפורניה, בעת שהעננים קודרים של פאשיזם מתקדרים מעל אירופה, פרנק חבר לפעילי שמאל. כמה מהם היו סטודנטים בהווה או בעבר של אחיו, שיצא להם שם של “בוהמינים שמאלניים”. ב-1937 הוא ורעייתו ז'קלין הצטרפו, בגילוי גמור, למפלגה הקומוניסטית.

כמו רבים אחרים מהאינטליגנציה של קליפורניה שהצטרפו למפלגה או פעלו באחד הארגונים הקשורים בה, המפלגה גילמה בעיניי פרנק וז'קלין אופנהיימר ערכים אמריקאים במהותם, לפחות כפי שאדלר הבין את ה"אידיאל האמריקאי": שיוויון, חירות, עזרה הדדית. פעילותם התמקדה בחיי הקהילה בשכונה השחורה ברובה שבה חיו בפסדינה, וביוזמות נגד סגרגציה במתקנים ציבוריים.

מאוחר יותר העיד אופנהיימר שהצטרפותו של פרנק למפלגה היתה למורת רוחו. “יכול להיות", אומר מונק, “שזה מפני שהיה מודע מאוד לכך שחברי המפלגה הקומוניסטית התקשו למצוא משרות אקדמיות" – שגם כך היו מעטות בימי השפל הכלכלי. כך או כך, בזמן שפרנק הצטרף למפלגה, שינוי עמוק כבר חל בתודעה הפוליטית של רוברט: פוליטיקה כבר לא היתה בעיניו ניגודם של האמת, היופי והטוב. באירופה, פאשיזם ונאציזם; בארה"ב, השפל הגדול. הוא ראה חוקרים בזה אחר זה מסיימים את תואר הדוקטור שלהם ולא מוצאים את מקומם בכלכלה הממוטטת. “התחלתי להבין כמה עמוקה יכולה להיות השפעתם של אירועים פוליטיים וכלכליים על חיי אדם". (ההון של משפחת אופנהיימר, אגב, לא נפגע כהוא זה במפולת של 1929).

הוא העיד שמעורבותו הפוליטית החלה עם מלחמת האזרחים בספרד. "מעולם לא הייתי בספרד" כתב, "אבל כמו אמריקאים טובים ורבים אחרים חשתי מחויבות רגשית עמוקה למחנה הלויאליסטי. תרמתי לכמה ארגוני הצלה בספרד. הלכתי להרבה מסיבות, בזארים וכיוצא באלה וגם עזרתי בארגונם. גם כשהמלחמה בספרד היתה כבר אבודה, הפעילויות האלה נמשכו. סוף המלחמה ותבוסת הלויליסטים גרמו לי לצער רב". מאחר שמדינות המערב לא הצטרפו למאבק בפרנקו והרפובליקאים בספרד, רוב הארגונים שעסקו בסיוע ללויאליסטים עברו דרך גופים סובייטיים ושלוחותיהם בארה"ב. בספטמבר 1943 נשאל אופנהיימר בתחקיר בטחוני: “בטח היית שייך לכל ארגוני הקש של המפלגה הקומינסטית בחוף המערבי", על כך השיב אופנהיימר, “כמעט כולם".

בשימוע נשאל למה לכל הרוחות המציא את הסיפור הזה. “הייתי אידיוט", הוא ענה

הוא השתתף וארגן הפגנות ואירועים לגיוס כספים לארגוני שמאל, ישב במועצה המנהלת של איגוד הצרכנים המערב והיה פעיל באיגוד המורים. מ-1937 ועד 1942, הוא תרם דרך קבע למפלגה הקומוניסטית דרך תומאס אדיס, פרופ' לרפואה מסטנפורד ופעיל שמאל, שלדברי אופנהיימר הסביר לו שזו הדרך הטובה ביותר להבטיח שהכספים ישרתו את המטרות הלויאליסטיות בספרד. “התחלתי להרגיש בצורך להיות מעורב יותר בחיי הקהילה", הוא הסביר מאוחר יותר. “אהבתי את התחושה החדשה של חברותא, ובה בעת הרגשתי שאני נהפך לחלק מחיי התקופה שלי והארץ שלי".

באחת מאותן מסיבות ב-1936 אופנהיימר פגש את הפסיכיאטרית ג'ין טטלוק, יש יאמרו אהבת חייו. טטלוק בת ה-22 למדה רפואה באוניברסיטת סטנפורד. שלוש שנים קודם לכן, כסטודנטית בברקלי, הצטרפה למפלגה הקומוניסטית וכתבה באופן קבוע לעיתון המפלגה, “הפועל המערבי". לפי כל העדויות אופנהיימר היה מאוהב לחלוטין בג'ין, יפה ועוצמתית. היא סירבה לשתי הצעות נישואין של אופנהיימר, והם נפרדו ב-1939 אחרי שלוש שנים יחד,, אבל המשיכו ביחסיהם עד זמן קצר לפני התאבדותה בינואר 1944 (אופנהיימר שמע על כך דרך סוכני אף.בי.איי שהיו במעקב אחריה). בשימוע ב-1954 אמר אופנהיימר שטטלוק היתה "רק אחד הגורמים" שהעבירו אותו לגדה השמאלית, ומונק מסכים שהשפעתה על הרדיקליזציה של אופנהיימר קטנה משנהוג לחשוב. “אידיאולוגית, מנקודת מבט קומוניסטית היא היתה בורגנית חסרת תקנה: פרויד ויונג עניינו אותה הרבה יותר מאשר מרקס".

בתיאוריו את האחים אופנהיימר ופעילים אחרים בפוליטיקה הרדיקלית של קליפורניה, מונק מקפיד להוציא את העוקץ מהתיוג הקומוניסטי. כידוע פעלו בחוגים האלה מרגלים אמיתיים שהעבירו מידע לסובייטים; אבל רוב הפעילים – וכך גם אופנהיימר – פעלו בשם אידיאלים שמגלמים את האמריקאיות אך עוותו מפרספקטיבת האימה של המלחמה הקרה והבהלה האדומה. העמדות של אופנהיימר, הוא כותב, היו סוציאליסטיות יותר מכפי שהיו סוציאליסטיות: ואמנם אין עדות לכך שהאמין בקריסה בלתי נמנעת של הקפיטליזם וציפה למהפכה שתכונן את הדיקטטורה של הפרולטריון.

החל משנת 1935 אופנהיימר ותלמידיו שיחקו תפקיד מרכזי ביצירה ובקידום ההבנה של פיזיקת החלקיקים, תחום מחקר שהיה אז בחבלי לידתו. בתכונתו זו, שזכתה להוקרה בדרגים הגבוהים ביותר של הממשל האמריקאי, היתה לו לרועץ אחרי המלחמה, כי בשעה שמסך הברזל התגבהה בין הגוש הקומוניסטי לעולם המערבי, הוא דיבר בטובת שיתוף מידע אטומי עם בריה"מ. זו היתה עמדה רווחת בקרב מדענים, שנאבקו – והצליחו – להעביר בתום המלחמה את ניהול סוגיות האטום מידי הצבא אל ועדת מדענים. אבל בעיניי ראש ה-FBI ג'י אדגר הובר וכמה בכירים בממשל האמריקאי, עמדתו זו היתה רק חיזוק לחשד שעורר אצלם אופנהיימר עוד לפני שקיבל סיווג בטחוני לפרויקט מנהטן ב-1942: החשד שהוא מרגל למען הסובייטים.

הרעיון שבקרוב מאוד אופנהיימר לא רק יעמוד בראש הפרויקט אלא יוכתר לעד בתואר "אבי פצצת האטום", נראה מופרך לחלוטין באותם ימים

ערב מלחמת העולם השנייה, בינואר 1939, הגיעו לארה"ב חדשות מרעישות מגרמניה: הפיסיקאית ליזה מייטנר ואחיינה אוטו פריש פרסמו תוצאות ניסוי שהצליח לבקע גרעין של אטום, ולשחרור הכוח האלקרוסטטי העצום שמחזיק יחד את הפרוטונים שבתוכו. פצצת האטום, אפשרות תיאורטית מאז שנות ה-20, התקרבה צעד ענק למציאות.

ג.ג. תומפסון ממעבדת קבנדיש בקיימברידג' היה הראשון להדגים שהאטום עשוי חלקיקים ולא, כפי שחשבו, ממקשה אחת, ב-1897. שלוש שנים אחר כך הפיסיקאי הגרמני מקס פלאנק הציג את התיאוריה הקוואנטית והראה שבניגוד להנחה המקובלת אנרגיה איננה גל אלקטרומגנטי מתמשך אלא מתקיימת, כמו החומר, ביחידות נפרדות – קוואנטות. פלאנק חישב את הפרופורציה הקבוע ("קבוע פלאנק") המתקיים בין האנרגיה של היחידה ותדירות הגל האלקטרומגנטי שהיא מקרינה. ב-1905, בהמשך לעבודתו של פלאנק, אלברט אינשטיין הציע שאור, וקרינה אלקטרומגנטית בכלל, עשוי גם הוא מקוונטות של אור – שנקראים כיום פוטונים. בשנים הבאות, ב-1911, ארנסט רותרפורד הציע מודל של האטום כענן של חלקיקים עם מטען שלילי (אלקטרונים) שנעים באורביט סביב גרעין שמטענו חיובי, המורכב מפרוטונים ונייטרונים. אלא שהמבנה הזה לא התיישב עם חוקי המכניקה הקלאסית: אם נכון המבנה שהציע רותפורד, לפי המכניקה הקלאסית האלקטרון אמור לפלוט קרינה ולאבד מסה תוך כדי תנועתו, ולבסוף לקרוס לתוך הגרעין.

המדגם הראשון של פלוטוניום-239, שנשמר בקופסת סיגרים בפרוייקט, מארס 1941. צילום באדיבות מעבדות אוניברסיטת ברקלי

המדגם הראשון של פלוטוניום-239, שנשמר בקופסת סיגרים בפרוייקט, מארס 1941. צילום באדיבות מעבדות אוניברסיטת ברקלי

ב-1913, הפיסיקאי הדני נילס בוהר הציע פתרון לבעיה של מודל רותפורד, כאשר השתמש בממצאים של פלאנק כדי לנסח חוקי משיכה באטום שמתקיימים לא מכוח הכבידה אלא מכוחות אלקטרוסטטיים בין חלקיקי האטום, ה”קופצים” בין האורביטים בהתאם ליחס הקוואנטי שתיאר פלאנק. ב-1924 הצרפתי פול דה ברויי הציע את האפשרות שחלקיקי האטום אינם בדיוק חלקיקים, כי אם גל וחלקיק בעת ובעונה אחת. זו היתה ראשיתה של תקופת ה"קנאבנפיזיק" ("פיסיקת נערים") העליזה - כאשר וללפגנג פאולי, וורנר הייזנברג, פול דיראק ופיסיקאים אחרים, בקושי בני 25, הולידו בפינג פונג רעיוני מבריק מעל יבשת אירופה את מהפכת מכניקת הקוונאטים, שהציעה מודל קוהרנטי של האטום והחליפה את המכניקה הקלאסית.

כדוקטורנט מבטיח באירופה ב-1926, אופנהיימר בן ה-22 היה נוכח שם ברגע הלידה. בורן, שהיה כאמור המנחה שלו, ניסח רק שנה קודם לכן יחד עם פסקוואל ג'ורדן וורנר הייזנברג את מכניקת המטריצות, שסיפקה את ההסבר הקונסיסטנטי הראשון למכניקת הקוואנטים והסבירה את "קפיצות" האלקטרונים שבוהר תיאר כ-11 שנה לפני כן. הוא הותיר רק חותם חיוור במהפכה – עבודתו החשובה ביותר נעשתה בשנות ה-30 בברקלי, בתחום האסטרופיסיקה דווקא – אבל הוא נוכח במו עיניו כמה הכרחית היתה ההתכתבות הקדחתנית בין אנגליה לדנמרק, גרמניה ואיטליה, החילופים העזים והמהירים של רעיונות, כדי להצית את ניצוץ הידע. ב-1933 מקס בורן, יהודי מומר, גורש מאוניברסיטת גטינגן. פיזיקאים יהודים אחרים, המפורסם בהם אלברט אינשטיין, נמלטו לארה"ב.

עליית הנאצים לשלטון ואחריה מלחמת העולם השנייה הקימה במחקר הפיסיקה חומות של חשאיות ויריבות, וגייסה את כולו למאמץ המלחמתי הלאומי. במארס 1939, קבוצת חוקרים בפאריס בראשות פרדריק ג'וליו-קירי פרסמה ממצאים שאישרו כי בעזרת כמות גדולה של אורניום, יכולה להיווצר תגובת שרשרת. "ברגע שמשרד החינוך של הרייך שם עין על המאמרים האלה", כותב מונק, "הממשלה הגרמנית הטילה איסור על ייצוא אורניום והקימה תוכנית לחקר ביקוע גרעיני.

בארה"ב, אנריקו פרמי וליאו זילרד ביצעו ניסויים שהפיקו תוצאות דומות, ששיכנעו אותם בכוח ההרס העצום שגלום בביקוע. ב-2 באוגוסט 1939, זילרד והמדען אדוארד טלר נסעו לראות את אינשטיין בלונג איילנד. יחד ניסחו השלושה מכתב לנשיא רוזוולט, ובו המלצה להקים צוות פעולה משותף לממשלה ולפיזיקאים שחוקרים את תגובת השרשרת. בנבואת החורבן שהתממשה על הירושימה ונגסאקי, תיאר המכתב את האימה: “פצצה אחת כזו, שנישאת בסירה ומופעלת בנמל, יכולה בהחלט להרוס את הנמל כולו יחד עם חלק מהטריטוריה הסמוכה". ב-11 באוקטובר 1939 הבנקאי ויועצו של רוזוולט אלכסנדר סאקס מסר את המכתב ישירות לידיו. “מה שאתה רוצה", אמר רוזוולט לסאקס אחרי שקרא במכתב, “זה לדאוג שהנאצים לא יפוצצו אותנו". “בדיוק", השיב סאקס, ועשרה ימים אחר כך הוקמה הוועדה המייעצת על אורניום ובא לעולם פרויקט הפצצה האמריקאי.

הרעיון שבקרוב מאוד אופנהיימר לא רק יעמוד בראש הפרויקט אלא יוכתר לעד בתואר "אבי פצצת האטום", נראה מופרך לחלוטין באותם ימים. בפברואר 1940 הוא פרסם חיבור בשם "דו"ח לקולגות שלנו", שכתב כנראה עם חבריו לתא הקומוניסטי בברקלי, ובו שטח את עמדתו ביחס למפלגה הקומניסיטית שאחרי חתימת הסכם מולוטוב-ריבנטרופ באוגוסט 1939. לשיפוטו של מונק, החיבור "כמעט נטול מחשבה מקורית, בהיותו לא יותר מביטוי של הקו הרשמי של המפלגה הקומניסטית". המסמך מעודד התעלמות מהברית הנאצי-סובייטית לטובת המשך פעילות המפלגה הקומניסיטית האמריקאית ככוח לשינוי חברתי וכלכלי בזירה הביתית, ויוצא נחרצות נגד כניסה של ארה"ב למלחמה: “מחשבה רווחת וסבירה היא שבתום המלחמה אירופה תהיה סוציאליסטית, והאמפריה הבריטית תיעלם", כותב אופנהיימר. הנשיא רוזוולט מכונה במאמר "מחרחר-מלחמה קונטרה-רבולוציוני", שכל שאיפתו להגן על הסדר הישן והנצלני.

אהובתו  ג'ין טאטלוק התאבדה בדירתה בינואר 1944. אופנהיימר שמע על כך דרך סוכני אף.בי.אי שעקבו אחריה

מונק סבור שיש בהתנגדותו למלחמה להסביר את העובדה המסקרנת שדווקא אופנהיימר, שאהב להיות בחוד החנית של המחקר המדעי, לא נסחף בהתרגשות ביקוע האטום "למרות שאופנהיימר ותלמידיו התלהבו בבירור מהבשורה והעמיקו לחקור אותה". אבל חודשיים בלבד אחרי פרסום הדו"ח רוב מערב אירופה נפלה בידי גרמניה הנאצית, וביוני נכבשה גם פאריס. בזמן הקצר הזה השתנו השקפותיו של אופנהיימר, אם להסתמך על הפיסיקאי האנס בתה. בתה, גרמני-יהודי שנמלט לארה"ב ב-1935, זוכר שבמסיבה קטנה בסיאטל ביוני 1940 אופנהיימר אמר שיש להבטיח שבריטניה וארה"ב לא יפלו כצרפת: “עלינו להגן על ערכי המערב מפני הנאצים. ובגלל הסכם מולוטוב-פון ריבנטרופ, אסור שיהיה לנו שום עסק עם עם הקומניסטים". לקראת הבחירות לנשיאות ב-1940, הוא היה תומך נלהב של רוזוולט.

אופנהיימר ואיינשטיין. תגיד לממונים עליך שהם טיפשים ולך הביתה, יעץ לו איינשטיין. צילום: פארי-מאץ'

אופנהיימר ואיינשטיין. תגיד לממונים עליך שהם טיפשים ולך הביתה, יעץ לו איינשטיין. צילום: פארי-מאץ'

ביוני 1940, העסקה השטנית של מוסקבה עם ברלין ערערה את אמונתם של קומוניסטים בארה"ב, ולא כל שכן את דעת הקהל. “רוב האמריקאים לא ידעו ולא היה להם איכפת איך מגיבים קומוניסטים אמריקאים למצב החדש והמאיים באירופה", כותב מונק. “מה שעמד לנגד עיניהם הוא שהמפלגה הקומוניסטית קשורה הדוקות בברית המועצות, אשר חתמה על עסקה עם גרמניה הנאצית שאיפשרה את המצב המדאיג הזה, אדרבא, שזו היתה מטרתה מלכתחילה". ביוני 1940 העביר הקונגרס חוק רישום זרים, “חוק סמית", שהפך לעבירה פלילית את "הכוונה לקדם או ללמד על הנחיצות או היתרונות שבלהפיל את הממשלה". מעט אחריו, חוק וורהיס חייב כל ארגון "הנתון לשליטה זרה" להרשם במחלקת המשפטים האמריקאית. בחסות שני החוקים האלה החלה בהלה אדומה קטנה, שבישרה את התפרצות המקרתיסטית ב-1947. “בסתיו 1940 המפלגה הקומניסטית כבר נחשבה בארה"ב לארגון מוקצה ולא-פופולרי, חוקי רק בקושי, שעורר את חשדם העמוק של הממשלה ושל הציבור".

אופנהיימר הבריק לא רק במחשבתו החדה, הוא גילה גם יכולת יוצאת דופן להוביל את המפגשים

באותו זמן ממש אופנהיימר, למרות השינוי שככל הנראה חל בו, רק העמיק את זיקתו לחוגים קומוניסטים כאשר בנובמבר 1940 הוא נישא אחרי היכרות קצרה לקתרין (קיטי) האריסון, שמעמדה בחוגים הקומוניסטים התקרב לקדושה: היא היתה אלמנתו של ג'ו דאלט, פעיל מרכזי במפלגה הקומוניסטית שנהרג כשנלחם כתף-אל-כתף עם לויאליסטים בספרד. שבעה חודשים אחרי נישואיהם נולד לזוג אופנהיימר בנם הראשון, פיטר (בת שנייה, טוני, נולדה בלוס אלאמוס ב-1944). ביתם המשותף "נהפך למרכז המפגש החברתי לסטודנטים של אופנהיימר, אבל גם לחיים הפוליטיים של השמאל בברקלי". אם עד אז הוא הסתובב עם "ורדרדים" – פרופסורים וסטודנטים קומוניסטים שהיו חבריו לפעילות הפוליטית בברקלי – נישואיו עם קיטי הרחיבו את המעגל החברתי שלו לכלול "בכירים ובעלי תפקידים במפלגה הקומוניסטית", שהיו רובם ככולם במעקב של האף.בי.איי. נוכחותו של אופנהיימר במסיבה אצל בכיר במפלגה, האאקון שבלייה, ואזכור שמו בשיחה, שיכנע את אנשי הארגון שיש בו פוטנציאל חתרני, וב-23 במארס 1941 נפתח תיק האף.בי.איי של ג' רוברט אופנהיימר.

במקרה נודע לו על פרויקט מנהטן. ב-21 בספטמבר 1941, הפיסיקאי הבריטי מארק אוליפנט ביקר בברקלי את עמיתו ארנסט לורנס בברקלי, שניהם עבדו אז על תוכנית האטום הניצנית, ארנסט בארה”ב ואוילפנט בבריטניה כחלק מוועידת MAUD, תוכנית האטום הבריטית שהתמזגה עד מהרה עם פרויקט מנהטן. אופנהיימר נכנס למשרד של לורנס כשהשניים ישבו שם יחד.

“מתוך הנחה שאופנהיימר שותף לסודות הרשמיים שהוא ולורנס דנו בהם, אוליפנט המשיך לדבר על הדו"ח של MAUD, על האופטימיות של המדענים הבריטיים ביחס לסיכויים לבנות פצצה, על שיתוף הפעולה בין בריטניה לארה"ב במחקר ופיתוח של הפצצה", כותב מונק. “אחרי שהבחין באי נוחות קיצונית אצל לורנס, ובהבעת התדהמה על פניו של אופנהיימר, אוליפנט הבין שזה הרגע חשף לראשונה בפני אופנהיימר את קיומה של תוכנית לבנות פצצה. אופנהיימר כיחכח בגרונו והציע לאוליפנט שאולי מוטב לא להמשיך בשיחה, מאחר שהוא לא מעורב בפרויקט". “אבל זה נורא", ענה אוליפנט. “אנחנו צריכים אותך". בין אם היה בו צורך ובין אם לא, עכשיו, כותב מונק, “הוא כבר ידע יותר מדי מכדי שאפשר יהיה להשאיר אותו בחוץ".

חודש אחר כך כבר היה בלב ההתרחשות. האף.בי.איי, והובר בראש ובראשונה, לא מיהר לתת לאופנהיימר סיווג בטחוני. חלפה שנה מאז הגיש בקשה באפריל 1942 ועד שהתקבלה חותמת האישור. אבל בינתיים לורנס מינה אותו ליועץ ואחראי לחקר כמה סוגיות פיסיקליות שדרשו הבהרה. בסדרת מפגשי חשיבה בקיץ באותה שנה, אופנהיימר הבריק לא רק במחשבתו החדה, הוא גילה גם יכולת יוצאת דופן להוביל את המפגשים. “אופנהיימר מעולם לא אירגן שום דבר – הוא מעולם, למשל, לא עמד בראש המחלקה שלו בברקלי", כותב מונק. “והנה כאן, ממונה על תשעה מהפיסיקאים המובילים בארה"ב, אופנהיימר גילה את עצמו כמנהיג רב-יכולת שכל הנוכחים רכשו לו כבוד". “יכולתי לראות ממקור ראשון את העוצמה האינטלקטאלית של אופנהיימר", נזכר בתה, “שהיה המנהיג הבלתי מעורער של הקבוצה". בינתיים הוא התרחק מקשריו בחוגי השמאל של ברקלי, לא מספיק, כפי שעוד ייווכח. ב-1943, בתמיכתו הנלהבת של קולונל לזלי גרובס, המפקד האימתני של פרויקט מנהטן, אופנהיימר התמנה למנהל המדעי של התוכנית וניצח על מפעל ענק של מחקר ופיתוח עד לשיאו המוצלח בניסוי "טריניטי" ב-16 ביולי 1945.

ומשהדבר נעשה בלוס אלאמוס, אחרי המלחמה אופנהיימר התעקש, בתפקידו הרשמי כיו"ר הוועדה המייעצת לוועדת האטום האמריקאית, שהסודיות מסוכנת להתקדמות הידע ולקדמה האנושית, שני דברים שהיו בעיניו כרוכים זה בזה. "נשאלתי אם בשנים הבאות תהיה אפשרות להרוג 40 מיליון אמריקאים ב-20 הערים האמריקאיות הגדולות על ידי שימוש בפצצות אטום בלילה אחד", הוא אמר במסיבת עיתונאים בוושינגטון הבירה ב-1945, מדקלם כהרגלו את המילים אך הפעם מיישיר את עיניו במלואם למצלמה. “אני חושש שהתשובה לשאלה הזו היא 'כן'”, הטעים בסיבוב חד של הראש. אחרי שהבהיר שאין שום נשק שיכול להילחם בפצצת אטום, המשיך ואמר דבר כמעט בלתי נתפש בעידן שאחרי מרדכי וענונו: “נשאלתי אם יש תקווה לביטחון האומה. בשמירה על סודיות כמה מההליכים בייצור פצצת האטום, אני חושש שאין כל תקווה כזו. אני סבור שהתקווה היחידה לביטחוננו העתידי חייבת להיות בשיתוף פעולה המבוסס על אמונה, עם עמי העולם האחרים".

הוא לא הצטער על חלקו בפיתוח הפצצה, אבל הוא הצטער שבעוינות הגושית שהגיחה מהמלחמה נותר מעט מאוד מקום לתנועה חופשית של רעיונות, שננעלו כעת בכספות צבאיות. “אני מאמין שהיתה לנו מטרה נעלה”, אמר עשרים שנה אחר כך. "אבל אני לא חושב שהמצפון שלנו צריך להיות שקט לחלוטין על כך שפסענו מחקר הטבע, מגילוי האמת על אודותיו, לשינוי מהלך ההיסטוריה האנושית. לפני הרבה שנים אמרתי פעם, שבמובן כלשהו שלא וולגריות ולא הומור יוכלו אי פעם למחוק, הפיסיקאי טעם חטא, ולא התכוונתי בכך למוות שגרמה עבודתנו. התכוונתי לכך שידענו את חטא הגאווה".

בנו פיטר עובד כקבלן ונגר ומתרחק מכל מה שקשור באביו. הבת הצעירה טוני התאבדה בגיל 32

 

אם ביקש, בהפצרותיו לפתיחות ולשיתוף, לחטא את חטא הגאווה המדעי ולהחזיר את המדע למסלולו הבלתי תלוי, הרי הזניח את חטא הגאווה האישי שלו. בעונת המקרתיזם, עמדותיו בהווה והעבר הרדיקלי שלו בפוליטיקה הצטרפו כדי להפיל אותו מגיבור לאומי לחשוד בריגול קומוניסטי.

הוא היה גיבור לאומי אחרי המלחמה, עיניו הכחולות ומגבעתו השטוחה מזוהים בכל בית באמריקה. הוא מונה ליו"ר הוועדה המייעצת לוועדה לאנרגיה אטומית של ארה"ב, שקמה ב-1 בינואר 1947 והעבירה את השליטה באנרגיה האטומית החדשה מידי הצבא לידיים אזרחיות. בתפקיד הזה הוא התנגד נחרצות לפיתוח פצצת מימן, הרסנית פי עשרות מונים מאלה שהוטלו ביפן. בעוינות הגוברת בין הגוש הקומוניסטי למערב, אחרי שבריה"מ הדביקה את ארה"ב בניסוי אטומי (1949) ואחר כך עקפה אותה בניסוי בפצצת מימן (1953); כשפרשת הריגול של הזוג רוזנברג חשפה חפרפרות בלב פרויקט מנהטן, הפילוסופיה המוסרית של אופנהיימר, יחד עם עברו הפוליטי, הציפה על פני השטח את החשד הנושן שהוא מרגל סובייטי, והפעם ביתר שאת. בדצמבר 1953 הוא התבשר על השהיית הסיווג הביטחוני שלו בכפוף לשימוע.

הוא יכול היה לסגת, לוותר על תפקידיו הפוליטיים ולהתמקד בעבודתו כראש המכון למחקר מתקדם בפרינסטון, ניו ג'רזי. אלברט איינשטיין ייעץ לו לומר לממונים שהם טיפשים וללכת הביתה, אבל אופנהיימר החליט לעבור את השימוע. על כך הגיב אינשטיין: "הבעיה עם אופנהיימר היא שהוא אוהב אישה שלא מחזירה לו אהבה – ממשלת ארצות הברית".

החקירה החטטנית פרטה את הרקורד המרשים שלו בפוליטיקה רדיקלית ואת חייו הפרטיים ב-3,000 עמודי מסמכים ובהצהרות של 40 עדים, אך לא העלתה ממצאים חדשים. רוב הדברים שתוארו כבר היו ידועים לאף.בי.איי משנים של ציתות ומעקב אחרי אופנהיימר והחבורה הרדיקלית בחוף המערבי. אנשי צבא ומדענים כאחד העידו על מעלותיו. בהחלטה בעניינו, שהוגשה ב-27 במאי 1954, חברי ועדת השימוע ציינו שהשתכנעו מעל לכל ספק שאופנהיימר הוא אזרח נאמן. אבל סוגייה אחת שחזרה ועלתה במהלך השימוע לא הניחה את דעתם: מדוע שיקר בעניין האאקון שבלייה?

אופנהיימר ושבלייה, פרופ' לספרות צרפתית בברקלי ופעיל קומוניסטי, התיידדו ב-1937 ועבדו יחד בארגון פוליטי באוניברסיטה. הוא ורעייתו היו חברים טובים של הזוג אופנהיימר וב-1 במארס 1943, כשאופנהיימר כבר עמד למעשה בראש פרויקט מנהטן, הזוגות נפגשו ושבלייה לקח את אופנהיימר הצידה לשיחה קצרה במטבח, שבה גישש אם אפשר לגייס אותו לרגל למען הסובייטים. המדען ג'ורג' אלטנטון, אמר שבלייה לאופנהיימר, יכול להעביר מידע טכני על הפצצה לסובייטים. אופנהיימר נרתע מהרעיון, ושבלייה הניח לו.

אופנהיימר דיווח על התקרית למפקדים בלוס אלאמוס רק כמה חודשים אחר כך, אחרי שחקירת אף.בי.איי במעבדת הקרינה בברקלי איימה למשוך אותו בחזרה אל עברו הקרוב. כדי להסיר מעליו את החשדות (קולונל בוריס פאש, אמריקאי ורוסי "לבן" במוצאו שניהל את החקירה במעבדת הקרינה, היה משוכנע שהוא מרגל), אופנהיימר החליט לדווח על תקרית שבלייה. במיזוג משונה של תמימות וגאוותנות, אופנהיימר סבר כנראה שתהיה לו שליטה במידע שימסור, והוא החליט לומר רק את שמו של אלטנטון, ולהימנע מלסבך את שבלייה. הוא לא היה מוכן לכך שישאלו אותו שאלות נוספות, שכן כאשר נשאל אם אותו אדם ניגש רק אליו, נידב את הפרט המומצא לחלוטין שהוא ניגש לשלושה מדענים נוספים. הוא גם לא היה מוכן לאגרסיביות של פאש, שעשה לו חקירת פתע בסוף אוגוסט 1943 ודרש לקבל את שמות השלושה. אופנהיימר הסתבך, ונאלץ להודות בשקר. בשימוע נשאל למה לכל הרוחות המציא את הסיפור הזה. “הייתי אידיוט", הוא ענה. בהנחה – המוחלטת – שלא היה מרגל קומוניסטי, ההסבר היחיד להתנהגות הזו היא אנושיות – מפוחדת, מבוהלת, לא טיפוסית באבי פצצת האטום, אבל כן בנער הצבוע ירוק בחדר הקירור.

הסיווג הביטחוני של אופנהיימר ניטל ממנו. הוא התמקד בחיים האקדמיים, אבל לא שב עוד למחקר. כמה חודשים אחרי השימוע, אופנהיימר נמשח כגיבור חופש במאמר שהתפרסם ב"הארפר'ס מגזין" ובמסורת של אמיל זולא האשים את הממסד האמריקאי ברדיפת שווא של אזרח נאמן ומסור. הוא חילק את זמנו בין פרינסטון לבית הקיץ שרכשו הזוג אופנהיימר באי סיינט ג'ון. בסוף שנות ה-50, שמו היה נקי דיו בעיניי הציבור והממשל שיכול, לו רצה בכך, לחזור לפוליטיקה. אבל אופנהיימר המשיך הלאה: בתשע השנים עד למותו הוא הרבה לתת הרצאות לקהל הרחב על פיסיקת חלקיקים, שגם שודרו בטלוויזיה בהצלחה רבה. בנאומיו הוא דיבר בזכות ידע לשם ידע, במנותק מתכלית מוגדרת.

אופנהיימר לקראת סוף חייו. צילום: אלפרד אייזנשטדט, טיים-לייף

אופנהיימר לקראת סוף חייו. צילום: אלפרד אייזנשטדט, טיים-לייף

ב-1966 אובחן גידול סרטני בגרונו. באותה שנה הוא התפטר מראשות המכון בפרינסטון ושנה אחר כך, ב-18 בפברואר 1967, הוא מת בשנתו. ג'ין טאטלוק התאבדה בדירתה בסן פרנסיסקו 23 שנה קודם, בינואר 1944. אופנהיימר שמע על כך דרך סוכני אף.בי.אי שעקבו אחריה. קתרין אופנהיימר מתה ממחלה כחמש שנים אחרי בעלה. פיטר, שהתנתק מהוריו עוד בחייהם, חי בניו מקסיקו. לפי מונק, הוא עובד כקבלן ונגר ומתרחק מכל מה שקשור באביו. הבת הצעירה טוני התאבדה בגיל 32, זמן קצר אחרי התפרקות נישואיה השניים.

אופנהיימר הותיר מעט מאוד רמזים לחיי הרגש שלו. אפשר כמעט לשמוע נימה של ייאוש אצל מונק כאשר הוא כותב בסיכום ספרו: “אופנהיימר אהב את קיטי, את טוני ואת פיטר, אבל הוא מעולם לא היה מסוגל להיות הבעל והאב החם והאוהב שלו הזדקקו. הקשיים שידע בילדותו ליצור קשרים קרובים עם אחרים ליוו אותו כל חייו". אופנהיימר ניסה להיות "ספר פתוח" לקראת סוף חייו, “אבל הספר נותר סגור. מה שהוא כינה אוסף 'שלם להחריד' של כתביו האישיים הוא אכן בעל נפח מרשים, אבל ב-296 ארגזים של מכתבים, טיוטות וכתבי יד, כמעט ואין שום דבר בעל אופי אינטימי". בטקס האשכבה שלו אמר ג'ורג קנאן: “הארוגנטיות שהיתה בעיניי רבים חלק מאישיותו הסתירה במציאות תשוקה בלתי ניתנת להכלה להעניק ולקבל חיבה. לא הנסיבות ולא, לעתים, המזג שלו עצמו איפשרו לצורך הזה להתממש במידה שהתקרבה ולו במעט לעוצמתו”.

בניגוד לרבים, הוא לא חשב שקרתה לו טרגדיה וגם הקל ראש בנטילת הפרטיות שלו. נראה שבעיניו, הרישום של פצצת האטום על רוחו ועל הפילוספיה שלו האפיל על כל האחרים. אבל אם אכן היה אדם שהתקשה בקשרים אינטימיים, מצער כפליים שהמעטים שכן הצליח ליצור רודדו בידי הממשל האמריקאי לאוסף ראיות. במשפט השדה שערכו לו הוא נאלץ להעלות בפומבי את זכרונותיו האישיים ביותר. ובכל זאת, אופנהיימר נותר ספר סגור. מונק מצליב בין אמירותיו, מעשיו ומה שמשתמע מהם כדי לנסות לחלץ הסברים להתנהגותו; אבל האיש שקרביו נשפכו בפומבי זכה באניגמטיות עד.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עומר הלין.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על הבן האובד של האטום

01
שם מלא

כתבה מאלפת. תודה.
תיקון: ללמוד "סנסקריט כדי לקרוא הינדית בשפת המקור" זה בלתי-אפשרי. הינדי (לא הינדית) היא שפה אחת, מודרנית ומשמעותית בתפוצתה בהודו, בעוד שסנסקריט היא שפה עתיקה מאותה משפחת שפות, שיש ביניהן קשר מבוסס זמן ותרבות, אבל לא זהות. אפשר להשוות אותן ללטינית ואיטלקית.

02
יורם גרשמן

פליטת מקלדת:
״העמדות של אופנהיימר, הוא כותב, היו סוציאליסטיות יותר מכפי שהיו סוציאליסטיות״ צ.ל. מכפי שהיו קומוניסטיות?