מעטים מהמבקרים באולמות הקונצרטים מודעים להיררכיה הבלתי מוצהרת של עולם נגני המיתרים. בראש מוצב הכנר, המעניק ליצירה את המלודיה. אחריו הצ'לן, המעניק לה את ההרמוניה. אחר-כך נגן הקונטרבאס, האחראי על הקצב של הנגינה. ובתחתית הפירמידה מופיע נגן הוויולה, שמעניק ליצירה -- טוב, כנראה ששום דבר.
מה המשותף לברק ולאצבעות של נגן ויולה?
שניהם לא מכים אף פעם באותו המקום פעמיים.
ומכאן גם המיקום שלו על הבמה: נגני הוויולה נדחסים בין שתי חטיבות נגינה רבות עוצמה, נגני כלי הנשיפה מצד אחד והצ'לנים מצד שני. הם מנגנים עם הכלי הפוך לקהל, מה שהופך את נגינתם לחרישית מכדי להשפיע באמת. שעתם הגדולה היא בעת נגינת וואלס, כאשר הם תורמים את הפא-פא-פא-פא-פאם, היקר לכל שחקן קומי. בשפה המוזיקלית הרשמית הם נחשבים "נגנים מסייעים". בשפה הבלתי-רשמית, הם בעצם מיותרים בקונצרט.
למה הוויולה גדולה יותר מהכינור?
היא לא. פשוט, הראש של נגני הוויולה קטן יותר.
בשבוע שעבר נוגנה במסצ'וסטס (ארה"ב) בכורה עולמית של יצירה חדשה לוויולה של המלחין האמריקאי מרטין בויקן, אחד המלחינים בני-זמננו הבודדים שמקדישים מחשבה כלשהי לוויולה. הכיסוי העיתונאי של האירוע במוספי התרבות ובאתר התזמורת עצמה התרכז אך ורק בשאלה אחת -- למה ויולה? בויקן עצמו הסביר שוב ושוב שזה כלי חשוב, אשר מוצרט בכבודו ובעצמו ניגן בו בקביעות, אבל מבקרי המוסיקה בשלהם: מה פתאום ויולה?
מה ההבדל בין כלב לנגן ויולה?
כלב יודע מתי להפסיק לגרד.
במצב זה, קשה לנגני ויולה לקבל את הכבוד המגיע להם. בטור אישי קורע לב בירחון המוסיקה Listen, הנגנית הלן קמפבל מתאבלת על הרגע בנעוריה שבו עברה בהמלצת מורה מקולל מהכינור לוויולה. הכלי גם מאתגר ברמה פיזיולוגית: התנוחה המאובנת והמוגבלת של הנגן, וכמובן החזרתיות האינסופית של נגינתו בקונצרט (כאמור, פא-פא-פא-פא-פאם), גוררות פציעות לרוב, ובעיקר דלקות גידים.
וכמובן, לדידה של הלן קמפבל, החלק המשפיל ביותר הוא הפקת הצליל עצמו: "סוד גלוי הוא שהמיתרים של הוויולה הם ארוכים מדי יחסית לתיבת התהודה של הכלי, מה שיוצר צליל מאנפף ודקיק בסולמות הגבוהים, וצליל עמום וקופצני בסולמות הנמוכים. מה הפלא שהנגנים הווירטואוזים המעטים בתולדות הוויולה נושאים שמות כשלעצמם בלתי הרמוניים בעליל: טראמפלר, טרטיס, פוקס, באקמט".
מה ההבדל בין ויולה לבצל?
אף אחד לא בוכה כאשר הוא חותך ויולה.
בויקן מגדיר זאת בשפה דיפלומטית יותר: "צריך להבין שהכינור והצ'לו שוכללו במשך מאות שנים, ואילו הוויולה לא. זה מה שמעניק לכלי את הצליל המיוחד שלו, ואת הטווח המוזר שלו. זה בהחלט אתגר מעניין למלחין".
לא רק מוצרט, גם ג'ימי הנדריקס ניגן בוויולה, מזכירה קמפבל: כאשר הוא היה בכיתה ד', המורה למוסיקה חילק כלי-נגינה לתלמידים למגמה לקראת מופע הסיום, והנדריקס העצלן הגיע אחרון. מה הפלא אם כן שהוא קיבל ויולה? אחרי המופע, אגב, הוא זנח את הכלי והשלב הבא היה לקנות גיטרה בחמישה דולר.
מה זה ויולה?
ארון מתים עם האיש המת בחוץ.
גם מוצרט עצמו לא היה נדיב במיוחד כלפי הוויולה, אף כי בוודאי יותר אמפטי מאשר ריכרד ואגנר, שכתב ביומנו: "נגני ויולה הם בדרך כלל כנרים עם נכות כלשהי, או נגני כלי נשיפה קשישים שניגנו פעם באקראי בכלי מיתר... אין לי מה לעשות בה".
מה הטווח של ויולה?
כמה רחוק שאפשר לבעוט אותה.
אבל שיא ההשפלה נרשם השבוע: שני כלי נגינה נדירים ביותר, אשר השתייכו אישית למוצרט, הגיעו לארה"ב בהשאלה מיוחדת של משרד התרבות האוסטרי: ויולה וכינור. שני הכלים מוצגים במסגרת פסטיבל המוזיקה המוקדמת של בוסטון ומושכים עניין רב, שהרי כפי שהעיתונים האמריקאיים טורחים להזכיר לקוראיהם, מוצרט עצמו לא ביקר אף פעם ביבשת. הוויולה הוחזקה על ידי אלמנתו של מוצרט עד ל-1810, ונרכשה על ידי קרן מוצרט מזלצבורג ב-1955. אין עוררין לגבי מקורה וייחוסה.
והנה, עם פרסום התוכניה של הפסטיבל, מתברר שהכינור העתיק יככב בלא פחות משמונה קונצרטים, אבל באי הפסטיבל לא יזכו לשמוע ולו צליל בודד של הוויולה: "באמת ניסינו, אבל לא מצאנו שום דבר מעניין שאפשר לנגן בה," הסביר לניו יורק טיימס המנהל האמנותי, בלי שאפשר יהיה לאתר צער כלשהו בקולו.
ומכאן עד לבדיחות שאוספים בשקדנות נגני הוויולה, הדרך כנראה קצרה.
מקורות:תוכנית הפסטיבל למוסיקה של בוסטון דיווח בניו יורק טיימס על הוויולה של מוצרטהמאמר של הלן קמפבל באתר Listenאתר האגודה העולמית לקידום מעמד הוויולה"זמן הוויולה", ראיון עם המלחין מרטין בויקן
תגובות פייסבוק
18 תגובות על למה יש בדיחות על נגני ויולה?
מעולה.
מזכיר לי את שתי הבדיחות שאני מכיר על נגני אקורדיון.
הראשונה היא ציטוט של אוסקר ויילד:"ג'נטלמן הוא מי שיודע לנגן על אקורדיון אך בוחר לא לעשות זאת".
השניה היא על נגן אקורדיון שחוזר מהופעה ועוצר כדי לקנות לעצמו משהו לאכול. פתאום הוא נזכר שהוא שכח את החלון באוטו פתוח והאקורדיון שלו נמצא על המושב הקדמי וכל אחד יכול לראות אותו. הוא רץ מהר חזרה למכונית אך זה היה כבר מאוחר מדי. מישהו השאיר שם עוד אקורדיון.
מעניין מאוד. אגב, אחד מנגני הוילה הידועים בעולם הוא ישראלי, עתר ארד.
נכון. וכדאי מאוד לשאול אותו ״למה ויולה״? אולי נשמע משהו מענין.
מעולה!
גם גליה חי היא ויולנית שעושה שם טוב לקהילה הזו ;)
לייק, ובצם איפה כפתור הלייק כאן?
עתר ארד התייחס בעבר לשאלה הזו. לפי אתר ״הבמה״, הוא עבר מכינור לוויולה בשנת 1971 מכיוון ש״הוקסם מצלילה העמוק והחם״. בכל אופן, הצלחתו הבינלאומית הושגה כבר עם הוויולה, לא הכינור.
ממליץ לכל חובבי הויולה לשמוע את המוזיקה של המלחין האוסטרי פול שיימר.
ליצירותיו של שיימר (שנכתבו כולן לויולה!) קו נורא ברור שמגדיר מדיוק מאוד את מנעד ואופי הכלי. מומלץ.
גם שיימר התייחס לשאלה "למה ויולה" והתשובה חרוטה בשם הקטע המפורסם שלו -"why not".
בבדיחת הויולה הפוגענית והתלושה ביותר יש יותר הגיון מאשר בגיבוב ההבלים מעלה; והבדיחה, בניגוד לכתוב כאן, לפחות מצחיקה.
יפה ומעניין וגם מצחיק אבל לא לגמרי נכון. הרבה יצירות נכתבו לויולה דווקא במאה ה-20. אני זוכר במיוחד יצירה חזקה מאוד מאת המלחין הישראלי גלעד הוכמן "עקדה" ויש עוד הרבה יצירות, גם עם פסנתר וגם ככלי סולו.
הלוואי וידעתי לנגן על ויולה. זה היה בהחלט מספק אותי, ומספיק לי כדי להטריד את מנוחת השכנים בין שתיים לארבע.
כל כך לא נכון. עצוב לי שאנשים שאינם מתעסקים במוזיקה מרשים לעצם להשתלח בכלי כל כך יפה. כל מי שכן מתעסק במוזיקה יכול לדעת שבהרמוניה (שהיא בעצם התורה של המוזיקה לאחר ימה"ב) ישנם 4 קולות: סופרן, אלט, טנור ובס. שמה השני של הויולה הוא אלט ומי שניסה לעשות תרגילים בהרמוניה יודע כמה התפקיד הזה חשוב. ניגנתי בחיי כמה וכמה סימפוניות ולויולה גם סולואים חשובים ומשמעותיים. לעיתים נוטים לשייך את הויולה כחיקוי של הכינור מכיוון שהן באותו המנעד אך מי שבאמת מוזיקאי ובעל השכלה מוזיקלית לא היה כותב מאמר כזה.
נכון, צוחקים עלינו, הויולנים, ואף אומרים שאנו החיקוי של הכינור אך ידוע לכל בר דעת שהויולה הייתה לפני הכינור בשמות וגדלים שונים: ויולה דה גמבה, דמור וכ'ו. נכון, ייתכן וכתבת את המאמר הזה בצחוק, אך אין אני, ואיתי אוכלוסיה שלמה רואה את הדבר בבדיחות וצר לי שלא ראית את החשיבות של הסברת הדברים שעליהם כתבתי למעלה. ייתכן ואינך מוזיקאית, אך (הייתי בטוחה) כי כעיתונאית עליך לחקור את הנושא טרם פרסום כתבה כה שגויה.
כתבה כל כך לא נכונה ולא הוגנת. הויולה משחקת תפקיד מאוד חשוב גם בתזמורת וגם כסולנית ויש לה רפרטואר רחב ויפה. להגיד שהיא ״מיותרת בקונצרט״ פשוט מראה על חוסר ידע במוזיקה. יש לויולה צליל מיוחד וייחודי רק לה ששונה לגמרי מכינור ומצ׳לו. בעצם תפקידה בתזמורת היא להיות באמצע ולגשר בין הגבוה לנמוך. באמת אין סיבה לרדת ככה על הויולה, זה כלי נהדר ומגיע לו כבוד בדיוק כמו לכינור ולכל כלי אחר.
כותב יקר,
מה הביא אותך לכתוב על מוזיקה?
סביר להניח שאתה אוהב מוזיקה, ומוזיקה קלאסית בפרט, אחרת מדוע שתכתוב בנושא...
וסביר להניח שהכתבה נכתבה בהומור, אחרת היא פשוט מרושעת.
דבר נוסף, וסביר לא פחות - אין לך הרבה מושג במוזיקה, ואני לא מדבר על נגינה, אני מדבר על האזנה בלבד
אני לא מנגן על ויולה, אני דווקא מנגן על כינור, אבל מוקסם מרוב כלי הנגינה, ומכלי קשת בפרט.
ממליץ לך להאזין לפנחס צוקרמן, שניגן על כינור ועל ויולה (נסה את זה: https://www.youtube.com/watch?v=szMu8si_YYQ&t=1190s)
דו-שיח נפלא בין שני מוזיקאים גדולים, על שני כלים נפלאים, ויולה וכינור.
פשוט מרושע
ויולנים, הירגעו.
הכל בצחוק.
הכל בסדר. יש לכם כלי נהדר.
ויש אנשים שכותבים דברים שמצחיקים אותם.
הויולה כלי מקסים שמדמה ומתקרב לקול האנושי. הבדיחות מצחיקות אולם כבודה של הויולה נותר במקומו
על כמה משוגעים, בעבר ובהווה
עלי מוהרכך קראנו פעם לכל חסרי הבית, התמהונים, המסוממים, האבודים, כל אלה שיצאו...
X 7 דקות
אני מדבר על הבתים ועל בני האדם
אני מדבר על הבתים ועל בני האדם,
על החיים ועל המתים:
על מה שחולף ואינו שב עוד לעולם...
אל תבואו לומר לי שהדבר היה צפוי
באופן מהותי,
אה, אל תבואו לי עם תאוריות!
אני רואה את החורבן ואת הרעב,
את הכאבים שאין להם שם,
את הפחדים החרושים לעד בפניהם הטרגיים
של הקרבנות.
ואני יודע שאני רואה, שאני מדמיין רק חלק זעיר,
חלק חסר-משמעות של הטרגדיה.
אני, אילו ראיתי, לא הייתי מאמין.
אילו ראיתי, הייתי הופך למטורף או לנביא,
הייתי הופך לראש לליסטים, לשודד ברחוב -
אך לא הייתי מאמין!
אני מביט בבני האדם, בבתים ובבעלי החיים.
אני מביט בתדהמה ללא גבול,
ואני נותר ללא מלים,
בכאב של היותם בני אדם שעשו את כל זאת:
העיסה ספוגת הדם
הבוץ הזה של דם ונשמה,
של דבר מתקיים,
ואני שואל במועקה האם עדיין עשויה להיות עוד תקווה,
האם השנאה לפחות תשמש לדבר-מה...
תנו לי לבכות – ובכו!
הדמעות תשטופנה לפחות את הבושה על כך שאנו חיים,
על כך שבשתיקתנו הסכנו לפשע שהיה למוסד
ובזמן שנבכה אולי נחשוב שהדרמה היא שלנו,
לרגע יהיה שלנו מעט מסבלו של הזולת,
לשנייה אחת נהיה המתים והמעונים,
המורחקים לכל ימי חיים, המטורפים והכלואים,
נהיה האדמה הרקובה מרוב גופות,
נהיה הדם של העצים,
הבטן הכואבת של הבתים הבזוזים,
- כן, לרגע נהיה הכאב של כל זאת...
אינני יודע מדוע זולגות לי דמעות,
מדוע אני רועד ואיזו צמרמורת חולפת בתוכי,
אני, שאין לי קרובים או חברים במלחמה,
אני, שאני זר לכל זאת,
אני, היושב בביתי הרוגע,
אני, שאין מלחמה בדלתי
- אני, מדוע אני רועד ומתייפח?
מי בוכה בתוכי, הגידו – מי בוכה בתוכנו?
הכל כאן הולך כמו נהר העייף מלהכיר את פיתוליו:
הרחובות הם רחובות עם אנשים ומכוניות,
אין צופרים הזועקים פחדים שאין לכבשם,
והמסכנות היא אותה מסכנות שהייתה כבר קודם...
ואם הכל זהה לימים של פעם,
על אף שאירופה סביבנו, נטולת דם וקדושה מעונה,
אני שואל האם איננו חולמים שאנו אנשים,
ללא אחים או מצפון, פה, קבורים בעודנו חיים,
בלי דבר פרט לדמעות שבאות באיחור, ולילה מעבר לפינה,
לילה שבו לעולם לא מגיע אורו של השחר העולה.
אדולפו קסאיש מונטיירו (Adolfo Casais Monteiro), יליד 1908, היה משורר, מסאי וסופר פורטוגזי. ב-1954 גלה מפורטוגל לברזיל לאחר שהדיקטטורה של סלזאר אסרה עליו ללמד באוניברסיטה. הוא הלך לעולמו בסאו פאולו, ברזיל, בשנת 1972.
תרגם מפורטוגזית: יורם מלצר
גם בכאב יש פוליטיקה
רוב בודיסכשמדובר בכאב, מדע הרפואה סובל ממגבלות. תופעת הכאב מעוגנת בתרבות, באמנות ובהגות,...
X רבע שעה