הקשר בין אוויר דליל ל"פיצוצים קטנים בפה"

ברור לכול שהתפתחות השפה קשורה לאזור גיאוגרפי. כעת אנתרופולוגים חושבים שייתכן ודווקא גובה מקום מגורינו מהווה פקטור בהתפתחות צלילים לשוניים כאלה ואחרים. ההנחה המקובלת בקרב בלשנים ואנתרופולוגים גורסת כי הגיאוגרפיה משפיעה על השפה באופן שטחי בלבד. זאת אומרת ששפתו של אדם שנולד ביערות הגשם בברזיל לא תכלול מלים הקשורות להרים מושלגים, אך המקום אינו משפיע על הפונולוגיה - משמע, על ההגייה. אבל האנתרופולוג קיילב אוורט, מאוניברסיטת מיאמי, טוען אחרת. במחקר שערך באזור הקווקז, הסיק אוורט שהשפה של עמי המקום הושפעה באופן משמעותי מהעובדה שהם חיים במרום ההרים. המחקר שלו, שפורסם בכתב העת Plos One, מתמקד בעיצורים מסודקים - עיצורים שבמהלך הגייתם זרם האוויר מְוֻסָּת באמצעות פיקת הגרון ולא באמצעות הריאות. עיצורים אלה קיימים רק ב-20% מהשפות והם נפוצים במיוחד בשפות הקווקז, שבהן יש לא מעט צלילים שתוארו על ידי אנתרופולוגים כ"שריקות" ו"פיצוצים קטנים בפה". אוורט השווה בין 567 שפות, שאותן חילק לפי גובה האזור שבו הן מדוברות. חלוקה זו העלתה תמונה לפיה העיצורים המסודקים מתפתחים רק באזורים מעל גובה מסוים. רק באזור גבוה אחד - הרמה הטיבטית - השפה אינה כוללת את העיצורים האלה (לאוורט אין הסבר לזה). אוורט מציע הסבר פיזיולוגי לעניין העיצורים המסודקים, ואומר שלחץ האוויר הנמוך בגבהים אלה (מעל 1,500 מטר מעל פני הים) מאפשר לבטא את הצלילים המסובכים בקלות רבה יותר. בתגובה לממצאיו אמר הבלשן הגרמני מקס פלנק שהקשר בין גובה גיאוגרפי ועיצורים מסודקים נראה מבטיח, אך ההסבר שסיפק אוורט אינו מניח את הדעת. אנתרופולוגים אחרים מקווים שמחקרו זה יתניע מחדש את המחקר בתחום, ואולי בקרוב נתחיל לראות שוב אנתרופולוגים חיוורים מבלים חודשים בקרב עמים "פרימיטיביים" ברחבי העולם.

פרט מעניין זה התפרסם באלכסון ב