כמה מאושר היית אתמול?

אִם גַּם רֹאשֵׁנוּ שָׁח
וְעֶצֶב סוֹבְבָנוּ –
הָבָה וְנִתְלַקַּח
מִן הַשִּׂמְחָה שֶׁבָּנוּ.

הבית הראשון של "שיר שמח" קורא לנו לשמוח - וגם מתוך העצב. המילים של יעקב אורלנד והלחן של מרדכי זעירא, שנכתבו לפני ששים שנה כמעט, זכו לביצועים מפורסמים (אבי ואסתר עופרים, שוקולך מנטה מסטיק) ועד היום הם מושמעים במחוזותינו. למי שלא זוכר את קלאסיקת הרטרו-הורה הזו: עצרו את הקריאה, מצאו את השיר ביוטיוב, וצאו במחולות!

ההצלחה של השיר אינה מפתיעה: "שיר שמח" אכן משמח. שירים אחרים עם מסר דומה הצליחו ומצליחים בכל העולם. בעבר למשל, כתבתי בהקשר הזה על להיט האייטיז "Don't Worry, Be Happy" של בובי מקפרין, שהיה שיר ה-א-קפלה הראשון בהיסטוריה שהגיע למקום הראשון במצעד  Billboard. ומי מאיתנו לא פיזז לשורה האלמותית "מוכרחים להיות שמח"? עם מסרים כאלו קשה להתווכח.

הסתקרנתי לגבי ההשראה שהולידה את שירם של אורלנד וזעירא, וגוגל שלח אותי ל"סיפורו העצוב של שיר שמח" באתר האינטרנט של ביה"ס רקפת בכרמיאל. לפי האתר, במרץ 1954, במהלך חג פורים ומיד לאחר פיגוע בו הותקף אוטובוס במעלה העקרבים, נתקל ראש הממשלה דאז משה שרת בצמד, המשורר והמלחין, במועדון תל אביבי. ראש הממשלה רצה שיר שישפר את מוראל העם הירוד. "יעקב אורלנד סיפר פעם שמשה שרת דחק אותם לתוך חדר צדדי, והודיע להם ש'אינכם יוצאים מפה בלי שיר שמח לכבוד החג' ונעל אחריו את הדלת".

הסיפור מעניין. אינני יודע אם הוא אמיתי, אבל הוא בהחלט עשוי מהחומר הנכון. הוא סיפור שייקסם לרבים, על מנהיג לאומי המוטרד ממצב רוחה של האומה והמנסה לעשות משהו בשביל לשמח את העם. אותי מעניין הסיפור בעיקר כי הוא רלוונטי לימינו: בשנים האחרונות מספר הולך וגדל של מנהיגי מדינות מדברים על מצב הרוח של אומותיהם ועל מה אפשר לעשות לגביו.

ועכשיו ברצינות

המנהיגים נראים רציניים. דיוויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה, אמר כבר לפני כמה שנים ש"הגיע הזמן שנתמקד לא רק בתמ"ג, אלא גם ברווחה כללית... אני מאמין ששיפור תחושת הרווחה בחברה שלנו הוא האתגר הפוליטי המרכזי של זמננו". מנהיגים אחרים משמיעים קריאות דומות. ולא רק מנהיגים: מבן ברננקי, נגיד הבנק הפדרלי בארה"ב, שדיבר בכמה מנאומיו בשנים האחרונות על "כלכלת האושר", ועד לאחרון יושבי האוהלים ברוטשילד במחאה החברתית של קיץ 2011, שקראה לממשלה להתמקד ברווחתו של הציבור ולהתייחס ברצינות למצב רוחו. שלא לדבר על מה שקורה מסביבנו בשאר המדינות במזרח התיכון.

מראית עין של רצינות מצדם של מנהיגים (ומפגינים) מובילה לעתים קרובות לאכזבה. אבל במקרה הזה, אכן נעשים בעולם המערבי מאמצים, ראשוניים אך מרשימים. בשלב ראשון, מדינות שונות משקיעות מאמצים בפיתוח מדדים כמותיים של מרכיבי מצב הרוח הלאומי כגון אושר, שמחה, עצב, כאב, וכו', כמו גם של היבטים נוספים של רווחת הציבור כגון: שביעות רצון מהחיים, הנאה מחרויות שונות, היכולת להגשים מטרות, איכותן של מערכות יחסים, וכו'. תחת הכותרת הרשמית "מדדי רווחה סובייקטיביים" ("subjective well-being measures") מתרחשת לאחרונה פעילות רבה. בקרב חוגים מסויימים, בפוליטיקה כמו גם באקדמיה, הנושא הפך נושא חם, ויש כבר כאלה ששמים להם למטרה להוסיף לשלל המדדים המקובלים, "האובייקטיביים" לכאורה -- התמ"ג, שיעור האינפלציה, שיעור האבטלה, ודומיהם -- מדדים נוספים, חלקם "סובייקטיביים", שימדדו, לשיטתם, את מה שחשוב באמת.

מדד החיים הטובים של ה-OECD משלב נתונים כלכליים מסורתיים כמו דיור, הכנסה, ותעסוקה, עם נתונים הרבה פחות מסורתיים כמו שביעות רצון מהחיים

וכך למשל, בשבוע הראשון של יולי השנה, במפקדה הפריזאית של ארגון ה-OECD -- הארגון היוקרתי "לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי" אליו הצטרפה ישראל בקול תרועה רמה לפני כמה שנים -- נפגשו שוב אנשי אקדמיה ואנשי ה-OECD כדי להחליף ידע ודעות בנושא. על סדר היום נדונה היתכנותה ומעשיותה של מדידה אמינה לא רק של עושרן של האומות, אלא גם של אושרן. הסטטיסטיקאית הראשית של ה-OECD הציגה חזון בו לצד רווחה כלכלית, נאמדים באופן שיטתי גם אספקטים לא-כלכליים של רווחת הציבור. הארגון הציג לאחרונה את גרסת 3.0 לפרוייקט "מדד החיים הטובים יותר". אתר האינטרנט של המדד מסביר ש"החיים הם יותר מהמספרים הקרים של תמ"ג ונתונים סטטיסטיים", ושמדד ה-OECD אמור להיות כוללני יותר. המדד מבוסס על 11 תחומים שהארגון זיהה כהכרחיים: דיור, הכנסה, תעסוקה, קהילה, השכלה, סביבה, מעורבות פוליטית וציבורית, בריאות, שביעות רצון מהחיים, ביטחון, ואיזון בית-עבודה. בגרסה הגרפית המוצגת באתר, מאפשר המדד השוואה בין 34 המדינות החברות בארגון (ועוד שתי מדינות שאינן חברות).

העיקר הבריאות?

נו, אז מי היא המדינה מספר אחת לפי מדד ה-OECD? תלוי. ואם לדייק, תלוי במשקל. מדד ה-OECD הוא מדד משוקלל. אתר האינטרנט של הארגון מאפשר לגולשים לשחק עם המשקלות שניתנים לכל אחד מ-11 התחומים עליהם מבוסס המדד. מבלי להיכנס לפרטים בנוגע לאיך נמדדים התחומים השונים, אם, למשל, נותנים לבריאת משקל מירבי ולכל שאר הנושאים משקל אפס, ישראל היא בחמישיה הראשונה המכובדת (מיד אחרי ניו זילנד, אוסטרליה, שוויץ, וקנדה). אם, לעומת זאת, נותנים לשביעות הרצון מהחיים משקל מירבי ולכל שאר הנושאים אפס, ישראל מאבדת גובה ויורדת למקום שנחשב אצלנו קדוש: המקום ה-13. אם נותנים לכל הנושאים משקל שווה, ישראל צוללת אל מתחת לחציון, ומתמקמת קצת מעל פולין וקצת מתחת לאיטליה ולצ'כיה. אפשר כמובן לבחור גם את המשקלות כך שישראל תגיע למקום קרוב יותר לתחתית הטבלה. הוא שאמרנו: שאלה של משקל. נסו ותהנו -- האתר פתוח למבקרים.

בקיצור, כמו בכל מדד, גם ב"מדד החיים הטובים", מה שיוצא תלוי במה שנכנס (ובאיך נכנס מה שנכנס). התוצאות תלויות, ראשית, ברשימת התחומים הנכללים במדד: תחומים שאינם ברשימה הרי מקבלים אוטומטית משקל אפס -- כלומר, אינם על סדר היום, אינם משפיעים, ולכאורה אינם כה חשובים. שנית, התוצאות תלויות במשקל היחסי שמקבל כל אחד מהתחומים שהתמזל מזלו וזכה להיכלל ברשימה.

שאלת השאלות

מדד החיים הטובים של ה-OECD משלב נתונים כלכליים מסורתיים כמו דיור, הכנסה, ותעסוקה, עם נתונים הרבה פחות מסורתיים כמו שביעות רצון מהחיים. נתונים כאלה מבוססים על סקרי "אושר" לאומיים (או סקרי "רווחה סובייקטיבית", אם להשתמש במונח האקדמי). הארגון כאמור אינו לבד: למרות שכל הנושא של מדדים חלופיים, בעיקר אלו שמבוססים על סקרים, שנוי במחלוקת בקרב חוקרים (ובטח לבטח בקרב כלכלנים), ארגונים נוספים רבים בוחנים אותו בכובד ראש. רק בשנתיים האחרונות, למשל, הוועדה לסטטיסטיקה של האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית כינסה סדרת מפגשים של "פאנל בנושא מדידת רווחה סובייקטיבית במסגרת מכוונת-מדיניות"; ולשכת הסטטיסטיקה הלאומית הבריטית התחילה לכלול את השאלות הבאות בנושא רווחה סובייקטיבית בסקר משקי הבית המשולב שלה, סקר שמגיע ל-200,000 בריטים מדי שנה:

באופן כללי, עד כמה את/ה שבע/ת רצון מחייך כיום?
באופן כללי, כמה מאושר/ת (או שמח/ה) הרגשת אתמול?
באופן כללי, כמה חרד/ה הרגשת אתמול?
באופן כללי, עד כמה את/ה מרגיש/ה שהדברים שאת/ה עושה בחייך הם בעלי ערך?

דומה שמאמצים אלה ואחרים, כמו גם התלהבותם של המנהיגים שהוזכרה לעיל, התגברו בעקבות מסקנות "ועדת שטיגליץ", שהוקמה בשנת 2008 על ידי הנשיא הצרפתי דאז ניקולא סרקוזי, ונקראה באופן רשמי, "הוועדה למדידת ביצועים כלכליים והתקדמות חברתית". חברי הוועדה כללו, בין היתר, כמה חתני פרס נובל והדו"ח שלה משנת 2009 ממליץ על איסוף ופרסום נתוני רווחה סובייקטיביים על-ידי לשכות הסטטיסטיקה הלאומיות. הרעיון אינו חדש: המושג "אושר לאומי גולמי" (על משקל 'תוצר לאומי גולמי') הומצא בבהוטן כבר בשנות השבעים, אבל הדו"ח של שטיגליץ וחבריו למחקר נתן לו דחיפה משמעותית גם בעולם המתועש.

לורד ריצ'רד ליירד

איך החליטו הבריטים אילו ארבע שאלות לשאול? כמו במקרה של ה-OECD, הם התייעצו במומחים. הם פנו למספר "מומחי אושר", ובראשם הכלכלן הלורד ריצ'רד ליירד, שנחשב חלוץ בקרב כלכלנים העוסקים בסקרי אושר. ליירד והצוות שלו למדו את הנושא, חקרו, בדקו, והשוו, ולבסוף בחרו להמליץ על ארבע השאלות לעיל. אבל מומחים אחרים, כמו אנגוס דיטון, דניאל כהנמן (חתן פרס נובל בכלכלה אף הוא), ואחרים, חלקם חברים בצוות של שטיגליץ, לא כל כך הסכימו. הם כתבו ללשכת הסטטיסטיקה הבריטית המלצה להתמקד בשאלות שונות מהארבע לעיל, ולתת משקל למשל לשאלות על כאב, לחץ קיצוני, דאגה וכעס, שיאפשרו לטענתם לעקוב אחר מצב האומה בדרך טובה יותר.

כמה זה שוקל?

אז אילו שאלות צריכה לשאול ממשלה שרוצה לכמת את רווחת האומה, ואיזה משקל יחסי צריכה לקבל כל שאלה במדד הרווחה? על השאלה הראשונה -- שאלת ה"אילו שאלות" -- אין כאמור הסכמה בין המומחים. ואפילו אם היתה, על השאלה השנייה -- שאלת ה"איזה משקל" -- מדברים הרבה פחות, והלא התשובה עליה חשובה, כפי שהדגמנו לעיל עם הדוגמא של ישראל במדד ה-OECD. האם הציבור הבריטי, למשל, מחשיב את ארבע השאלות לעיל -- בנוגע לשביעות רצון מהחיים, שמחה, חרדה, ועשיית דברים בעלי ערך -- כמייצגות את ארבעת הממדים החשובים ביותר ברווחתו? ואם כן, כיצד ירגישו אנשים לגבי מדיניות ממשלתית שמגדילה, למשל, הן את האושר והן את החרדה של הציבור בו בזמן? האם הם יתמכו בה? מה הם המשקלות היחסיים שהיו נותנים לאושר ולחרדה?

ביקשנו מכמה אלפי משיבים -- בני 20 ומעלה המתגוררים בארה"ב -- לפרט את העדפותיהם האישיות לגבי ההיבטים שברשימה שלנו. למשל: לו היית צריכ/ה לבחור, האם היית מעדיפ/ה אהבה רבה יותר בחייך או תחושת שליטה רבה יותר בחייך?

שאלות טובות. בכנס ב-OECD בפריז, בו השתתפתי בצדם של אנשי האקדמיה, הצגתי מאמר משותף לי ולשלושה חוקרים נוספים -- דן בנג'מין וניקול זמברוט, שניהם מאוניברסטית קורנל, ומיילס קימבול מאוניברסיטת מישיגן. המאמר שלנו, שכותרתו "Beyond Happiness and Satisfaction: Toward Well-Being Indices Based on Stated Preference", מציג את שתי "שאלות השאלות" הבלתי פתורות האלה -- אילו שאלות יש לשאול את הציבור? ואילו משקלות יש לתת להן במדד הכולל? -- ומציע קצה של כיוון של רעיון לפתרון. הרעיון הוא דמוקרטי, והוא כולל שני שלבים: ראשית, אספו רשימה, ארוכה ככל שתוכלו, של שאלות אפשריות בנושא רווחה שממשלות עשויות לכלול בסקריהן; שנית, תנו לציבור להחליט, בעזרת סקר ייעודי שאנחנו תכננו, מה משקלה היחסי של כל שאלה.

כדי להדגים את השיטה שלנו, יישמנו את שני השלבים האלה הלכה למעשה, אבל בגרסה פשוטה ובקנה מידה קטן הרבה יותר מזה בו יוכלו לשכות סטטיסטיות לאומיות לעבוד. תחילה אספנו רשימה ארוכה של היבטי רווחה הניתנים (אולי) למדידה באמצעות שאלות בסקרים. הרשימה, שכללה לבסוף 136 שאלות, התבססה על היבטים שזוהו כמרכיבים חשובים של רווחה בעבודות חשובות מתחומי הפילוסופיה, הפסיכולוגיה והכלכלה. הרשימה שלנו אמנם לא ממצה את כל האפשרויות, אך לצרכי הדגמה היא התחלה טובה, ולמיטב ידיעתנו היא המקיפה ביותר שנערכה עד היום. היא כוללת מדדי רווחה נפשית שכלכלנים רבים משתמשים בהם (למשל, אושר ושביעות רצון מהחיים), כמו גם מדדים אחרים, כולל אלה שקשורים ליעדים והישגים, חירויות, מעורבות, מוסר, ביטוי עצמי, מערכות יחסים ורווחתם של אחרים. בנוסף, למטרות השוואה, כללנו מדדים "אובייקטיביים" שמשמשים פעמים רבות כמחווני רווחה (למשל, כאמור, תמ"ג, אבטלה, ואינפלציה).

כדי להדגים את השלב השני של המתודה שאנו מציעים, תכננו וביצענו מה שכלכלנים מכנים בשפת הסתרים הכלכלית "סקר העדפות צרכנים" (stated preference survey), כדי להעריך את התועלת השולית היחסית של 136 היבטי הרווחה שברשימה שלנו. ועכשיו בעברית: ביקשנו מכמה אלפי משיבים -- בני 20 ומעלה המתגוררים בארה"ב -- לפרט את העדפותיהם האישיות לגבי ההיבטים שברשימה שלנו. למשל: לו היית צריכ/ה לבחור, האם היית מעדיפ/ה אהבה רבה יותר בחייך או תחושת שליטה רבה יותר בחייך? או: האם היית מעדיפ/ה קצת יותר אושר או קצת פחות לחץ? וכדומה. מספיק תשובות למספיק שאלות כאלה (במסגרת ההדגמה אספנו כחמישים אלף תשובות), לצד עזרתן האדיבה של כמה הנחות מפשטות במודל שלנו (כמיטב המסורת המחקרית הכלכלית), מאפשרות לאמוד את המשקל היחסי שמייחסים המשיבים לכל אחד מהיבטי החיים האלה.

אושר, בריאות, משפחה וכל השאר

נו, אז מה חשוב למשיבים שלנו? או יותר נכון, מה עולה כחשוב מתוך טענותיהם, המבוססות או לא, לגבי בחירות שהיו עושים? בין השאר, הנתונים שלנו מרמזים כי היבטי רווחה, שלעתים תכופות כבר נכללים בסקרים - כגון אושר, שביעות רצון מהחיים ובריאות - אכן זוכים למשקל רב (או לתועלת שולית יחסית גבוהה). אבל קיימים גם היבטים אחרים, שנמדדים לעתים רחוקות יותר, ושמשקלם היחסי אינו פחות. אלו כוללים היבטים הקשורים למשפחה (רווחתה, אושרה ואיכות מערכות היחסים שבין חבריה); ביטחון (פיננסי, פיזי ולגבי החיים והעתיד באופן כללי); ערכים (שאלות של מוסר ומשמעות); ואפשרויות בחיים (חופש בחירה ומשאבים).

שאלנו גם שאלות של בחירת מדיניות, במסגרתן מתבקשים הנסקרים להצביע עבור אחת משתי אפשרויות הנבדלות באופן שבו הן משפיעות על רווחת כל בני האומה –- זאת במקום שיתבקשו לבחור איזו מבין שתי האפשרויות הם היו מעדיפים עבור עצמם. המשכנו בשאלות המדיניות למצוא את הדפוסים שלעיל, אך מצאנו משקל גבוה גם להיבטים הקשורים לזכויות פוליטיות, מוסרם של אחרים וחמלה כלפי אחרים - במיוחד כלפי העניים ואוכלוסיות מתקשות אחרות. חקרנו גם את ההבדלים בין קבוצות דמוגרפיות שונות וקבוצות בעלות העדפות פוליטיות שונות בקרב הנשאלים.

אבל נניח לרגע לממצאים שלנו. ככלות הכול, המדגם שלנו לא היה מייצג, איסוף הנתונים שלנו היה בעיקר לשם הדגמת המתודה, ואכן פה ושם נדרשנו לפשרות מעשיות שגופים ממשלתיים לא יידרשו לעשות. התרומה העיקרית של עבודתנו, כך אנו רוצים להאמין, היא התווית שיטה חדשה והדגמת היתכנותה המעשית. כעת ניתן לדון בשיטה שלנו, לבקר אותה ולשפרה. צריך לזכור שגם המחוונים המקובלים, כגון תמ"ג, אינפלציה ואבטלה, לא התחילו את הקריירה המפוארת שלהם בצורתם הנוכחית, המלוטשת; כשהתחילו להימדד, הם היו רחוקים מלהיות אמינים או שימושיים, אבל הגיעו כיום לאן שהגיעו כתוצאה מתהליך מתמיד של שיפור שנמשך כבר עשרות שנים, ועוד ימשיך בעתיד.

לפרוייקט המחקר שלנו אם כן מטרה צנועה: לתרום לשיח המתהווה על מדדי רווחה אלטרנטיביים. אנחנו מניחים על שולחן הדיונים הצעה שיטתית לבחירת השאלות שיכללו במדדים כאלה כמו גם לבחירת המשקל של כל שאלה. השיטה תוכל לספק בסיס לתהליך ארוך של שיפור שידמה לזה של המדדים המקובלים כיום. בפרק הסיכום של המאמר שלנו רשימה של מכשולים, תיאורטיים ומעשיים, שעדיין ניצבים בדרך למדידת רווחה סובייקטיבית וליצירת מדדים המבוססים עליה, ושעליהם טרם התגברנו. למשל, שאלה חשובה אחת שאינו פתורה עדיין היא כיצד לעבור ממודל של פרט יחיד למדדים לאומיים שישקפו חברה שלמה, על שלל פרטיה, כמו גם על אי השוויון שבה. ומן הסתם, קיימים מכשולים נוספים עליהם כלל לא חשבנו.

ראי ראי שעל הקיר

באתר בו מצאתי את סיפורו העצוב של שיר שמח, מספרים גם שיעקב אורלנד חיבר בית נוסף שאינו מושר בביצועים המפורסמים:

אִם אֵין לָנוּ מְאוּם -
אֵין אֹשֶר כְּאָשְרֵנוּ.
אִם הָרְאִי עָקוּם
הָבָה וּנְיַֹשְרֶנוּ.

יש ברעיון הישן הזה, של אושר רב גם כשאין מאום, מין יופי זני-בודהיסטי קסום. אבל הקריאה ליישר את הראי "העקום" יכולה גם להטריד. הרי איך בדיוק יודעים שהראי הוא עקום? אולי הוא ישר כמו סרגל, ומעשה "יישורו" בעצם מעקם אותו? הבית הלא מושר הזה הזכיר לי שוב שלמדדי האושר למיניהם יש עדיין מתנגדים רבים, וטוב שכך: ביקורתם של המתנגדים חשובה ובונה. בעיקר הזכיר לי הבית הלא מושר את הביקורת של הכלכלן אמרטיה סן, אף הוא זוכה פרס נובל וחבר מרכזי בוועדה של שטיגליץ. סן מבקר את העמדה הפילוסופית הגורסת שרווחה יכולה להמדד במצבים נפשיים (כמו אושר). סן מספר את סיפורו של "העבד המאושר": גווע ברעב, הרוס, מוכה וחולה, אבל שמח ומאושר; מישהו שימח את העבד, כותב סן, "על ידי איזו התניה מנטלית". התניה מנטלית? כמו למשל איזה שיר שמח, שהוזמן במיוחד על ידי מנהיג מודאג?

ה-OECD נולד ב-1961, פחות מעשור אחרי לידתו של "שיר שמח". הארגון חגג לאחרונה 50 שנות פעילות, תחת המוטו "Better policies for better lives". איני מומחה יחסי ציבור; לעיני הבלתי מקצועית נראה המוטו הזה מוצלח, שכן הוא משדר דאגה של קובעי מדיניות לרווחתו של הציבור. למרות שההשוואה שטחית ובעייתית, קשה לי שלא לחפש מוטו שיסכם את "סיפורו העצוב של שיר שמח". אולי "Happy songs for better lives"?

במלים אחרות, האם מה שנחוץ לעבד הרעב של סן זה שיר שמח שיישר ראי עקום? שהרי אם רווחת הציבור נמדדת במידת השמחה או שביעות הרצון שלו, למה לממשלות לעבוד קשה ולדאוג שיהיה לנו יותר ממאום, אם קל יותר לנעול משוררים ומלחינים בחדר עד שייצרו משהו שישמח לבב העם? חששות כאלה ואחרים גורמים כאמור לרבים לנהוג בזהירות בריאה בכל הנוגע למדדי האושר שנכנסו לאחרונה לאופנה.

מסע החיפוש אחר מדדי רווחה טובים יותר מאלו הקיימים יצא לדרך לא מכבר. על אף ההתפתחויות המעודדות וההתלהבות של השנים האחרונות, הוא אינו צפוי להסתיים בקרוב; עוד ארוכה הדרך.

ד"ר אורי חפץ הוא מרצה לכלכלה בביה"ס למנהל עסקים ע"ש ג'ונסון באוניברסיטת קורנל. הוא עוסק בגבול שבין כלכלה ושאר מדעי החברה (סוציולוגיה, פסיכולוגיה, אנטרופולוגיה, וכו'). חוקר ופרסם מאמרים מקצועיים בנושאים הכוללים צריכת ראווה, סטטוס חברתי, התנהגות צרכנים, סקרי אושר ומדדי רווחה סובייקטיביים.
כל הזכויות שמורות לאלכסון