כולן מדברות על שוויון

הדיונים לגבי מגדר עדיין מתקיימים בתוך מסגרות ישנות וחלולות, והפמיניסטיות החדשות רק מחמירות את המצב
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אשתי רוכנת לעברי. לפני שנה, אחרי תשע שעות צירים, היא קיבלה אפידורל ומיד ביקשה ממני להעביר את האייפד כדי שהיא תוכל לשלוח הודעה לעבודה. אמרתי לה שאולי כדאי שנקדיש את הזמן הזה לעצמנו ולילדה הקטנה שעושה את דרכה לעולם, אבל קשה להתווכח עם אישה שיש לה פתיחה של שמונה סנטימטרים. חוץ מזה, למה לא לשלוח הודעה? עוד מעט התינוקת, השנייה שלנו, תצא מהרחם. הפסקת האפידורל הזאת היא הרגע השלו ביותר שיהיה לנו בחודשים הקרובים. כולנו עמוק בתוך הסיפור הזה, בין עבודה למשפחה, בטירוף המבלבל של הכול, מיד, בבת אחת, אלה החיים כיום. למה לבזבז אפילו שנייה?

שנה אחת אחרי שאן-מארי סְלוֹטֶר פרסמה באטלנטיק את מאמרה "מדוע נשים עדיין לא יכולות להשיג הכול" ( Why Women Still Can’t Have It All), גל הפמיניזם הפלוטוקרטי ממשיך לשטוף אותנו. ספרה של שריל סנדברג, Lean In: Women, Work, and the Will to Lead, מאיים לכהן ברשימות רבי-המכר עוד חודשים רבים. שני הספרים מלאים בסיפורים כמו סיפור האייפד בחדר הלידה, סיפורים על נשים בלתי נלאות שעושות תמיד כמה דברים בבת אחת, דואגות למשפחה על כוס שמפנייה באירוע של האו"ם, או מאבחנות כינים אצל הילדים שלהן בשיחת טלפון ממטוס החברה. הגברים בדרך כלל בתפקיד משנה. סלוטר, יש לזקוף לזכותה, מדברת ללא הרף על בעלה ומציינת שהוא עשה כל שביכולתו לתמוך גם בקריירה שלה וגם בשני בניהם, ואף קיבל על עצמו את רוב מטלות ההורות בזמן שהיא חיה במשך שנתיים על הקו שבין פרינסטון לוושינגטון די.סי.

גם סנדברג מדברת על התפקיד שממלא בעלה בבית (בהקדשת הספר שלה, היא אומרת שהוא "אפשר את הכול"). אבל בדיון לגבי פוליטיקה מגדרית, שמנוהל כמעט לחלוטין על-ידי נשים, גברים הם הרבה יותר אנונימיים – אויבים עקשניים לקדמה כשהם בדרגים הגבוהים, לוזרים חסרי ישע בכל שאר המקומות. ובינתיים, הבעלים הטובים – שהבחירה בהם היא "ההחלטה החשובה ביותר" שאישה צעירה יכולה לקבל בקריירה שלה, לפי סנדברג – שקטים בדיוק כמו הנשים הקטנות והטובות בעבר.

היעדרותם של גברים מהדיון בנושא בית ועבודה היא מוזרה, כי ההחלטות המתקבלות לגבי עבודה וטיפול בילדים, פרנסה ובזבוז כספים, אינן מתקבלות על-ידי הנשים בלבד או על-ידי כוח אימפרסונלי כלשהו שנקרא "החברה". החלטות במערכות יחסים הטרוסקסואליות מתקבלות על-ידי נשים וגברים יחד. כשגברים אינם חלק מהדיון בנושא איזון בית-עבודה, אין מי שיקרא תיגר על הנחות מיושנות בנושא אבהות. חמור אף יותר, אף אחד לא מדבר על המציאות המשפחתית האמתית. העימות המרכזי של חיי הבית נכון לעכשיו אינו גברים מול נשים או אימהות מול אבות, אלא משפחה מול כסף. חיי הבית של ימינו הם כמו תוכנית "מאחורי הקלעים" של עסקי השעשועים. המתח הנרטיבי המרכזי הוא: "איך לעזאזל אנחנו הולכים לגרום לסידור הזה להצליח?" יש דמעות וצחוק וקצת אינטריגות, אבל בסופו של דבר, זה נס שההצגה נמשכת, שכולם שבעים ולבושים ויוצאים החוצה לענייניהם כל בוקר.

בשנת 2009, 54 אחוז מהאבות לילדים מתחת לגיל 17 האמינו שילדיהם הצעירים זקוקים לאימא שלא עובדת. תוך 4 שנים, הנתון הזה צנח ל-37 אחוז

"מה הייתן עושות אם לא הייתן מפחדות?," שואלת סנדברג את הנשים בפרק שפותח את ספרהּ Lean In. מובן מאליו שהיא לא עיתונאית (כמו אשתי) או אקדמאית (כמו שאני הייתי), ובטח שלא עובדת במפעל. השאלה מבחינתן של רוב הנשים האמריקאיות, מבחינת רוב המשפחות, פשוטה הרבה יותר: "איך לשרוד?" ספרה של סנדברג הושווה לקלאסיקות פמיניסטיות כמו המיסטיקה הנשית, אבל הוא בעצם שייך לסוגת הפנטזיה הקפיטליסטית שהתחילה עם ספרו של סמואל סמיילס, Self-Help, ונעשתה פופולארית בזכות הרומנים של הורשיו אלגר. את הצלחתו של Lean In אפשר לייחס, בין השאר, לתקווה המנחמת אך הכוזבת שהוא מפיח בלב הקוראים: נדרשים רק עבודה קשה וכישרון כדי להגיע לצמרת. אלה שטויות מוחלטות, לגבי נשים וגם לגבי גברים. המבנים המעמדיים התקבעו עד כדי כך שבדנמרק יש יותר ניעות חברתי מאשר בארצות הברית. המיתוס האחרון שימות באמריקה יהיה מיתוס התעוזה; Lean In הוא בסך הכול העדות הנוכחית לעוצמתו.

העיתונאית והפמיניסטית גלוריה סטיינם ב-1995. "שחרור האשה יהיה גם שחרורו של הגבר".

העיתונאית והפמיניסטית גלוריה סטיינם ב-1995. "שחרור האשה יהיה גם שחרורו של הגבר".

גם מאמרה של סלוטר משקף את השטחים המתים של האליטה הטכנוקרטית. הוא המדריך של הזוג השאפתן להקמת משפחה. ככה היא מתארת את ההפסקות שהיא עושה בחייה המקצועיים העמוסים כדי להתרכז במשפחה: "אני חושבת על העצירות האלה כעל 'זמני השקעה.'" לואיז ריצ'רדסון, סגנית נשיא אוניברסיטת סנט אנדרוז בסקוטלנד, מאורגנת בצורה כל כך "חסרת רחמים", לדבריה של סלוטר, עד שכאשר היא מחממת אוכל במיקרו, היא מקלידה 1:11, 2:22 או 3:33 – במקום 1:00, 2:00 או 3:00 – כדי לחסוך זמן. זה אינו שימוש חסר רחמים בזמן, אלא פטישיזציה של הזמן.
גל הפמיניזם הפלוטוקרטי הציב את עצמו כיורשה של המהפכה הפמיניסטית ארוכת הימים שהתחילה בשם כל הנשים באשר הן. אבל כשקראתי בפעם הראשונה את "מדוע נשים עדיין לא יכולות להשיג הכול", חשבתי מיד על גברים שאני מכיר שאפשר לומר שיש להם "הכול." אשתו של אחד העורכים שלי עברה לידה מוקדמת, בשבוע 28; אחרי שהם הביאו את התינוק הביתה, הוא לא פספס אפילו יום עבודה אחד. אני מתאר לעצמי שלחיילים יש "הכול". יש להם עבודה בעלת משמעות ואז הם באים הביתה (בסופו של דבר) למשפחות שמחכות להם. מישהו חושב שבעיני עצמם הם המנצחים הגדולים של הסידור המשפחתי הנוכחי של החברה?

אף על פי שקשה להבין זאת מהדיון שסנדברג וסלוטר התחילו, האבהות האמריקאית שינתה את צורתה לחלוטין בעשורים האחרונים. מרכז Pew פרסם מחקר שנקרא "הורות מודרנית" בחודש מרץ, זמן רב אחרי שסנדברג או סלוטר יכלו להתייחס אליו, וזה חבל. בכל הנוגע לעימות בין עבודה לבית, המחקר גילה שכמחצית מכל ההורים העובדים אומרים שקשה לאזן בין קריירה לאחריות משפחתית "בלי פערים משמעותיים בגישות בין אימהות לאבות." זה לא מאוד מפתיע, בהתחשב בכך שתפקידיהם של אימהות ואבות התמזגו מאוד בחצי המאה האחרונה. מאז שנת 1965, מדווח Pew, אבות שילשו את הזמן שהם מבלים עם הילדים. גם הגישה של אבות כלפי תפקידן של האימהות משתנה במהירות: בשנת 2009, 54 אחוז מהאבות לילדים מתחת לגיל 17 האמינו שילדיהם הצעירים זקוקים לאימא שלא עובדת. תוך 4 שנים, הנתון הזה צנח ל-37 אחוז. לבסוף, אף על פי שעקרי בית הם בהחלט עדיין מיעוט, מספרם הוכפל בעשור האחרון.

ובינתיים נמשכת עלייתן של נשים לדומיננטיות כלכלית במעמד הבינוני. מאז שנת 1996, נשים קיבלו יותר תארים ראשונים מאשר גברים, ובשנה שעברה הן התחילו לקבל גם יותר תארי מאסטר ודוקטור. זאת שערורייה שעדיין קיימים פערי שכר בין גברים לנשים, ובכל זאת, במהלך 10 השנים האחרונות, הפערים האלה הצטמצמו בכמעט כל מדינה בעולם הראשון. במדינות אלה, לפי רוב המדדים הכלכליים, חייהן של נשים השתפרו ביחס לאלה של גברים. מתוך 15 קטגוריות התעסוקה בעלות הצמיחה המהירה ביותר בארצות הברית, 13 נשלטות על-ידי נשים.

מה שלא משתנה הוא שהמשרות הבכירות נשארות כמעט כולן בידי גברים. "99 אחוזים הולכים ונעשים ורודים יותר, אבל האחוז העליון הוא עדיין מועדון לגברים בלבד," ציינה כריסטיה פרילנד בשנה שעברה, בספרה Plutocrats: The Rise of the New Global Super-Rich and the Fall of Everyone Else. לפי דו"ח "הפער המגדרי הגלובלי" של הפורום הכלכלי העולמי, נשים ברחבי העולם מחזיקות בסך הכול ב-20 אחוז מהמשרות הפוליטיות הבכירות. בארצות הברית, רק 12 אחוזים מחברי הדירקטוריונים הם נשים – בושה.

המשפחה השתנתה והיא ממשיכה להשתנות, בשעה שבעבודה הפטריארכיה שורדת כמעין ירושה אנכרוניסטית

אנחנו חיים בפטריארכיה חלולה: המבנה פטריארכלי, אבל רוב דייריו דוגלים בשוויון זכויות. וכך נוצרים פרדוקסים מוזרים. גם נשים עם משרתים ומשרות בכירות ומאות מיליוני דולרים מרגישות שהן נמצאות בחיסרון מוסדי. והן צודקות. על נשים בעלות כוח רב חלות מגבלות שלא חלות על גברים. תנועות שונות למען זכויות הגבר צצו, לכאורה כדי לייצר משקל נגד לפמיניזם, אבל הטענה שלהן מגוחכת ביסודה. הכוח הגדול ביותר עדיין שוכן בידיהם של כמה גברים, אף שרוב הגברים מפסידים במרוץ של כלכלת הידע. הגבריות מאבדת מעוצמתה אבל היא עדיין סמל של כוח. ולכן הגברים שותקים. אחרי ככלות הכול, אין שום דבר גברי פחות מאשר לדבר על גבריות דועכת.

בשנות החמישים הפטריארכיה שררה בעבודה ובבית. האב היה ראש המשפחה כי הוא פרנס אותה, והבוס היה ראש החברה כי הוא סיפק את העבודה שפרנסה את המשפחה. אצל הרוב המכריע של המשפחות, הסדר הביתי הישן התפוגג. הימים שאבא היה עובד כל השבוע ואז, לאחר שמילא את חובותיו, הולך לשחק שניים שלושה סיבובי גולף בסוף השבוע, נעלמו כבר מזמן. וכך גם הימים של האב כראש המשפחה, הקובע האחד והיחיד. סקר של Pew משנת 2008 שאל זוגות גברים ונשים, "מי מקבל את ההחלטות בבית?" ב-26 אחוז מהבתים, הגבר קיבל את ההחלטות; ב-43 אחוז מהבתים, האישה. המשפחה השתנתה והיא ממשיכה להשתנות, בשעה שבעבודה הפטריארכיה שורדת כמעין ירושה אנכרוניסטית.

הפטריארכיה החלולה מרחיקה את האישה מהכוח ומבלבלת את הזהות הגברית (הבחור העובד הממוצע חווה חוויה מוזרה: הוא שייך למין שמוחים נגדו כי הוא מחזיק בכל הכוח, אבל בו בזמן, לו עצמו אין כוח). הסידור הנוכחי לא מועיל לאף אחד. ועם זאת, ייתכן שיהיה קשה לנפץ אותו עוד יותר מאשר מצבים סקסיסטיים קודמים. המאבקים שמתוארים בספרים המין השני, המיסטיקה הנשית והסריס הנשי היו אופוזיציוניים ורחבים – נשים נגד גברים, צעירים נגד זקנים, פמיניסטיות נגד מבני הכוח הקיימים. כיום, גברים ונשים אינם נלחמים אלה באלה בשדה הקרב; הם תקועים יחד במבוך של סתירות.

מי לובש את המכנסיים

בשנת 2007 אשתי ואני היינו איפה שרצינו להיות. אחרי העליבות והצמצום של תקופת הלימודים באוניברסיטת טורונטו, השגתי, בגיל 31, עבודה במסלול לקביעות בסיטי קולג' בהארלם, כמרצה לשייקספיר. הרומן השני שלי הוצג בחלונות הראווה של חנויות ספרים עצמאיות נחשבות בברוקלין, הוא קיבל ביקורת טובה בניו יורק טיימס, והסולן של ה-Decemberists המליץ עליו בראיונות. בעיקרון, כל מה שחלמתי עליו. ואז ויתרתי על הכול. אשתי קיבלה את משרת החלומות שלה כעורכת הבכירה של מגזין Toronto Life (פחות או יותר, המקבילה של מגזין ניו יורק בקנדה), ואנחנו חזרנו הביתה.

אפשר לראות במעבר הזה כניצחון שוויון הזכויות, ובמובן מסוים זה נכון. אני לא חושב שאבא שלי היה מוותר בשביל אימא שלי על עבודה במסלול לקביעות. אבל בנישואים שלי, ההחלטה התקבלה על בסיס כלכלי נטו: אשתי עמדה להרוויח פי שניים ממה שאני הרווחתי. בטורונטו, בתי ספר טובים ובתי חולים טובים הם בחינם. אלה הסיבות שעזבנו. ולו הייתי אני מקבל עבודה שבה אני ארוויח פי שניים ממנה, היינו עוברים שוב. פוליטיקה מגדרית לא קשורה לזה.

אבל הפוליטיקה בכל זאת דחפה את האף. עברנו בחזרה לטורונטו, שם אנשים מזדהים כסוציאליסטים, ולכן ציפיתי לפתיחות. אבל התגובות שקיבלתי לירידה במעמדי המקצועי ומעורבותי הגדלה בטיפול בילדים התחלקו בבירור לפי קבוצות גיל. אצל בני דור הבייבי בום צצו הסטריאוטיפים המגדריים. מבחינתם, אני נעשיתי "האישה" ואשתי נעשתה "הגבר." גברים מדור הבייבי בום לא הצליחו לעכל את מה שעשיתי, והנשים חייכו חיוך מלא תדהמה, ועיניהן נצצו עם קורטוב של שביעות רצון. הנה אנשים צעירים שמשלימים את מה שהן התחילו.

בקרב אנשים בני גילי, התגובה היתה מורכבת יותר. בסיפור שלנו היתה מעין רומנטיקה מוגבלת: לחברינו האקדמאים, עצם הרעיון שאני ויתרתי על קביעות אפשרית הייתה כמו הסתערות הבריגדה הקלה – התאבדות מקצועית מרהיבה. אבל רוב החברים והמכרים בקבוצת הגיל שלי הבינו את אופייה של ההחלטה. הם הבינו שהרדיפה אחרי משרות היא חלק מהחיים במאה העשרים ואחת, ושלפעמים נישואים דורשים הקרבה. ליותר ממחצית מחבריי הגברים יש נשים שמרוויחות יותר מהם. ובכל זאת, בחיים החברתיים, מצאתי את עצמי הופך לנספח: "זה סטיבן. הוא אשתהּ של שרה."

עלייתן של נשים אינה תוצאה של אידיאולוגיה או תנועה פוליטית; היא תוצאה של הבנה רחבה, שהתקבלה מתישהו אחרי מלחמת העולם השנייה, שמשפחות שבהן נשים עובדות הן משפחות משגשגות

אבל בואו נגיע לפרטים – במיוחד לפרטים הכלכליים. הגורם המרכזי בסיפור שלנו, הגורם החשוב ביותר ללא ספק בפוליטיקה המגדרית האישית שלנו, הוא שבקנדה יש לנו גישה לגנים איכותיים לילדים, במימון חלקי צנוע של המדינה (הם בכל זאת רחוקים מלהיות חינם). מכול הפריבילגיות שאשתי ואני השגנו, מקום בטוח לבן שלנו בין תשע לחמש, מקום שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו, הוא הפריבילגיה הגדולה ביותר. וזאת הסיבה שלסיפור הזה יש סוף טוב; זה מה שאפשר לי לבנות קריירה חדשה. גנים אינם שחרור תיאורטי. זה הדבר האמתי, לנשים וגם לגברים.

הסידור הביתי החדש שלנו, כמו המעבר שהניע אותו, נוצר בעקבות נסיבות, לא בעקבות אידאולוגיה. אני הייתה פרילנס. אשתי ניהלה מגזין. אז אני אספתי את הילד מהגן כל אחר צהריים וטיילתי איתו בעגלה בימי פברואר הבלתי נסבלים בטורונטו. כשהיא הייתה באירועיהם למיניהם, הילד ואני עשינו "ערבי בנים", ראינו הוקי ואכלנו טייק אווי פורטוגזי בפיג'מות. אפשר לומר שזאת הייתה התשובה שלנו ל"זמני ההשקעה" של סלוטר.

אצל אנשי הבייבי בום או אנשים מבוגרים יותר, ההחלטות של זוג נשוי לגבי עבודה הם בסופו של דבר עניין של כוח. אצל אנשים צעירים יותר, ההחלטות האלה הן בעיקר עניין של כסף. ובכל זאת, הדיונים לגבי מגדר, ובמיוחד הדיון שמסעיר אלפי בלוגים לגבי הדברים שכתבו סלוטר וסנדברג, מתקיימים בתוך מסגרות ישנות. הדיונים האלה מכירים בפטריארכיה, אבל לא מכירים בכך שהיא חלולה, או בתהליכים שעושים אותה חלולה.

כמעט מתוך הרגל, הפמיניסטיות הפלוטוקרטיות תמיד קוראות בסופו של דבר לשינוי גישה, לשינוי מחשבתי – הן שואפות לשחזר, ואולי לנצל, את האופטימיזם של שנות השישים, שבהן חלה התעוררות של מודעות. אבל המודעות כבר ערה. גישות מגדריות לא משפיעות על מציאות כלכלית, אלא להיפך. עלייתן של נשים אינה תוצאה של אידיאולוגיה או תנועה פוליטית; היא תוצאה של הבנה רחבה, שהתקבלה מתישהו אחרי מלחמת העולם השנייה, שמשפחות שבהן נשים עובדות הן משפחות משגשגות. ומדינות שבהן נשים עובדות הן מדינות משגשגות. בשנת 2006 הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי הקים מאגר נתונים שהוכיח את מה שההיגיון הבריא אומר לנו: ברוב המקרים, מדינות שבהן לנשים יש יותר כוח כלכלי ופוליטי, הן עשירות יותר מאשר מדינות שבהן לנשים אין כוח. פטריארכיה היא עסק יקר. ולכן נחרץ גורלה להיעלם.

רשת "Lean In Circles" של שריל סנדברג – מועדוני ספרים בשילוב קבוצות תמיכה מקצועיות לנשים – לא אמורה להיות סתם תרגיל שיווקי; היא אמורה לספק מפגשי דרבון לנשים מצליחות שרוצות להיות תקיפות יותר. כל הכבוד להן, אני מניח. אבל האם אנחנו באמת רוצים שנשים יחקו את הָאֶגוֹמַנְיָה של הזכר התאגידי? האם אנחנו באמת רוצים שהטירוף המסוים הזה יתפשט? האם היהירות הזאת לא היתה מה שהוביל להתמוטטות הכלכלית של 2008? אני מתאר לעצמי שעולם שבו בנקאיות משקיעות לא פחות זמן בקוקאין וזונות מאשר עמיתיהן הגברים יהיה עולם הוגן יותר; אבל האם זה עולם שכדאי להילחם למענו?

סנדברג וסלוטר מדברות על התועלות שיזרמו אל נשים מלמעלה למטה. סלוטר רוצה לצמצם את פערי ההנהגה: לבחור אישה נשיאה וחמישים נשים סנטוריות; להבטיח שנשים מיוצגות בצורה שוויונית בצמרת התאגידית ובבתי המשפט. רק כשלמספיק נשים יהיה כוח, נוכל ליצור חברה שבאמת עובדת למען כל הנשים. זאת תהיה חברה שעובדת למען כולם. ויכול מאוד להיות שהיא צודקת – אבל בינתיים הנשים הספורות שהגיעו לעמדות כוח לא סיפקו מזור. בבריטניה היתה ראשת ממשלה במשך כמעט 12 שנים, והמדינה לא הפכה לגן עדן פמיניסטי. סנדברג עושה עניין גדול מהאופן שבו "אישה הרה אחת בצמרת" תחולל שינוי גדול לטובת כל שאר הנשים. אבל הדוגמה הספציפית שהיא מעלה – הקמפיין שלה למקומות חניה ייעודיים לנשים הרות בגוגל – לא נראית מהפכנית כל כך.

אני זוכר את עצמי מתעורר כנער במושב האחורי של מכונית משפחתית במגרש חניה של בית חולים באדמונטון, אלברטה. אבא שלי היה מחוץ לעיר – הוא טס לעיר אחרת כל יום במשך שנתיים. ולכן בכמה מקרים, אימא שלי, שהיתה רופאה, השאירה את אח שלי ואותי במכונית בזמן שהיא יילדה תינוק באמצע הלילה. אהבתי את ההרפתקאות האלה. מאוחר יותר הבנתי שההורים שלי עשו את דרכם למעמד הביניים בעבודה קשה ועם הרבה תמרונים על-אנושיים כאלה. חמותי, מצדה, היתה חוזרת הביתה מעבודתה כשדרנית, מאכילה שני ילדים, משכיבה אותם לישון ואז חוזרת למשרד לעוד שעתיים של עבודה. אם ככה זה היה בשביל רופאים ושדרנים, איך נראו החיים של עובדים במפעל?

הפתרון לחידת הבית-עבודה אינו "גיוס גברים" (כפי שמנסחת זאת סלוטר) לַסְּפֶרָה הביתית. הפתרון הוא הקמת מנגנוני תמיכה חברתיים שמאפשרים למשפחות לתפקד. האמת היא שגברים לא יכולים להשיג הכול מאותה סיבה שנשים לא יכולות להשיג הכול: אם העול בלתי נסבל, לא משנה אם הוא מתחלק שווה בשווה. הוא לא ייעשה נסבל ברגע שהמודעות תעלה, או ברגע שגברים יהיו שותפים מלאים לתמיד בחיי הבית. הוא ייעשה נסבל כשדברים שגרתיים בהרבה ייעשו נפוצים – למשל, חופשת לידה בתשלום להורים, וגנים איכותיים וזולים (דברים שסנדברג וסלוטר מקדמות).

כפי שצוין לאחרונה בכתבת שער של ניו רפבליק תחת הכותרת "הגיהינום שהוא הגנים האמריקאים," המכונים הלאומיים לבריאות דירגו רק 10 אחוזים מהגנים בארצות הברית כגנים "איכותיים" (הרוב דורגו כ"סבירים" או "גרועים"). ובכל מדינה העלות השנתית הממוצעת לגן לשני ילדים עולה על שכר הדירה השנתי הממוצע. ולא מפתיע שכיום הסיכוי שאימהות בעלות הכנסה נמוכה יישארו בבית גדול הרבה יותר מהסיכוי שאימהות בעלות הכנסה גבוהה יישארו בבית. הנשים האלה מוותרות על עבודה בתשלום כי הן לא יכולות להרוויח מספיק כסף כדי לממן את הגן.

כשלשכת מפקד האוכלוסין של ארצות הברית חוקרת את מצב הגנים, היא "רואה באימהות את 'ההורה האחראי' גם כששני ההורים נמצאים בבית 

קולותיהם של גברים נעדרים מהדיון לגבי משפחה, ואני חושש שאנחנו יכולים להאשים רק את עצמנו. כן, מדי פעם מופיעות בעיתונים ובמגזינים כתבות מאת אבות טריים – סוגה שנדמה לעתים שתפקידה לבסס את הגבריות הספרותית של הכותב ולא לעורר דיון ממשי – אבל באופן כללי, גברים לא הצליחו להשמיע את קולם. הקולניים ביותר הם לרוב חברים בקבוצות של זכויות הגבר, או אנטי-פמיניסטים מובהקים, שכמהים למשפחה מסורתית שלא מתאימה למציאות של ימינו. גברים אינם קורבנות בסיפור הזה, וגם לא עדים חסרי ישע למאבק של נשותיהם. ובכל זאת: מקהלה של נשים דורשת חופשת לידה. איפה מקהלת הגברים שתדרוש חופשת לידה גם לעצמה?

דיון לגבי איזון בית-עבודה שמנוהל על-ידי ולמען נתח קטן מהאוכלוסייה הנשים, רק מנציח את התפיסה שזאת בעיה נשית, ולא בעיה משפחתית. אם אתם לא מאמינים שהתפיסה הזאת עדיין נפוצה, קראו את מאמר הדעה בניו יורק טיימס לגבי השפעת מדיניות המס על משפחות עובדות. תמצאו בו את המשפט הבא: "רוב האימהות העובדות שמשלמות על גן, משלמות עליו משכר הנטו שלהן." כן כן: גנים אינם הוצאה של האב, או הוצאה משפחתית, אלא הוצאה של האם. כפי שסנדברג מציינת, כשלשכת מפקד האוכלוסין של ארצות הברית חוקרת את מצב הגנים, היא "רואה באימהות את 'ההורה האחראי' גם כששני ההורים נמצאים בבית. כשאימהות מטפלות בילדיהן, זאת 'הורות', אבל כשאבות מטפלים בילדיהם, הממשלה מכתירה זאת כ'סידור לטיפול בילד'."

כל עוד עניינים משפחתיים מוצגים כענייני נשים, יתייחסו אליהם כאל תחינות של קבוצת אינטרס אחת מיני רבות. ובאמת קשה מאוד להבין, לפחות במונחים של הצגות פוליטיות, למה תלונותיהן של הנשים העשירות והמצליחות ביותר בעולם צריכות לדגדג למישהו. אבל מאבק למען המשפחה האמריקאית הוא דבר אחר. כשפעילים של זכויות הלהט"ב הפכו את המאבק שלהם למען מיעוט מדוכא למאבק למען יצירת ופרנסת משפחות, התנועה שלהם השיגה ניצחון פוליטי כמעט חסר תקדים. קל לפתח קריירה כאנטי-פמיניסט. ולכן אנחנו צריכים להכריח את יריבי סבסוד הגנים וחופשות הלידה לצאת נגד משפחות עובדות. שינסו. הכרזתה המפורסמת של גלוריה סטיינם, "שחרור האישה יהיה גם שחרורו של הגבר," נכונה. גם ההיפך נכון. שחרור אמיתי אינו של האחד מהאחר, אלא של השניים יחד.

סטיבן מארש הוא סופר וחבר מערכת במגזין Esquire.
כל הזכויות שמורות לאלכסון.
©2013 The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סטיבן מארש, Atlantic.
- דימוי שערשריל סנדברג, מנכ"לית פייסבוק ומנביאות הפמיניזם החדש, בהרצאה לפני חברות תא הנשים של מדינת קליפורניה, מאי 2013. צילום: ארין לובין, "בלומברג"

תגובות פייסבוק

2 תגובות על כולן מדברות על שוויון

01
חגית

מסכימה עם המחבר שהבעיה היא לא מגדרית.
יחד עם זאת, בישראל יש יום לימודים ארוך וגנים מסובסדים. ועדיין אין איזון בין משפחה לעבודה.
המחבר לא התייחס לבעיה כמו כמות ימי חופשה במערכת החינוך (גם בקנדה יש חופשת קיץ ארוכה).
ולא התייחס לכמות שעות העבודה השבועיות / חודשיות. בישראל ״מבלים״ בין 9-11 שעות בעבודה (כולל נסיעה מ/אל הבית), מתי בדיוק נשאר זמן לבלות עם המשפחה?

02
אורלי

חשוב מאוד להשמיע קולות כאלה גם. אני אומרת את זה כבר הרבה זמן. אין היום הרבה בעלים ואבות בעלי תפיסה פטריאכלית "קלאסית" שרוצים שנשותיהם ישבו בבית - להפך, מרבית הגברים היום מעדיפים שנשותיהם יעבדו, כדי שהמשפחה תהיה מבוססת כלכלית. למעשה הם אפילו חוששים ממצב בו עול הפרנסה נופל על כתפיהם בלבד. מצד שני, מרבית האבות גם רוצים זמן איכות עם הילדים, ושותפים פעילים למדי בבית - כל משפחה בדרכה שלה. עדיין יש חסמים חברתיים בפני נשים, אבל הם נובעים כבר מסיבות אחרות, ובהחלט ייתכן שפשוט מתוך הרגל פטריכאלי מיושן - או מתוך האינטרס של בעלי ההון והמדינה הקפיטליסטית, ששמים את המשפחה במקום השני.