רמפות לשום מקום

לאחר ניתוח הבעיה ומגבלות מבנה הבלוקים והרמפות, המהנדסים מתאספים לשם סיעור מוחות קצר, שבסיומו הם מעדכנים שרטוטים וניגשים מחדש למלאכה. המהנדסים אמנם כבני שש בלבד, אך דבר לא יעצור בעדם: בסופו של דבר, הגולה תתגלגל בזיגזג, מראש המבנה במורד מערכת הרמפות, עד שתגיע ליעדה המתוכנן.

פרויקט "דרכים ורמפות" נֶהֱגה אי שם בשנות התשעים אך הוא צובר תאוצה וזוכה לאחרונה להתייחסות. במסגרת הדיון הער בשנים האחרונות אודות מערכת החינוך בארה"ב, מבקרים מסוימים מסתמכים על ממצאי מחקרים שהצטברו כדי להראות כי הרפורמות החינוכיות של אובמה אינן באמת מקדמות את מערכת החינוך: אפשר לשפוך כסף על כיתות טכנולוגיות, אפשר לצאת בהצהרות מלאות בכוונות טובות, אך הפזמון לעולם חוזר- אותה שיטה אנכרוניסטית של דירוג תחרותי וכיתה ממוקדת סביב מורה אחד המדבר ומדבר. מצד שני, הרפורמה של אובמה מאפשרת גם גמישות ומקום ליוזמות מקומיות של מחנכים היוצאים מהקופסה ומתנסים בשיטות פדגוגיות שונות. למשל, לינדה מור, במאמר בגארדיאן מלפני מספר חודשים המושפע עמוקות ממערכת החינוך הפינית, מתארת רפורמה מקומית, שבמקום להדגיש את ההצלחה במבחני דירוג סטנדרטיים, מפנה את הפוקוס אל שיטת לימוד הממוקדת בתלמיד, בחיזוק כישוריו באמנות, עידוד סקרנותו המדעית, למידה על תרבויות זרות, טיפוח חשיבה ביקורתית ועוד. תכנית "דרכים ורמפות", גם היא רפורמה מקומית הנהוגה בגנים ובבתי ספר בארבע מדינות בארה"ב, והיא ממומנת על ידי Race to the Top, התחרות הממשלתית של ממשל אובמה לעידוד רפורמות וחידושים.

בדומה לתוכנית הלימודים שתיארה מור, גם "דרכים ורמפות" היא ניסיון ברוח הפדגוגיה הקונסטרוקטיביסטית- הבניית ידע השמה דגש על תהליך של עשיה, פתרון בעיות, ואחריות הלומד על הידע לא פחות מאחריות המלמד. בכל שיעור הילדים מתנסים בתכנון ובניית מבני רמפות במסלולים פתלתלים, שאמורים לגלגל גולות אל היעד שנקבע. הרעיון הוא לאפשר להם להתנסות בכוחות עצמם (עם סיוע מכוון מצד המורים) בעיצוב מרחבי, גילוי קשרים סיבתיים, ופיענוח אינטואיטיבי של כללים פיסיקליים שונים (למשל, האצה ותנע כפונקציה של מדרון הרמפות וזוויותיהן).

פרופ' בת' ואן מיטרן מאוניברסיטת צפון איווה, החוקרת את התוכנית ומנסה לקדם אותה בבתי ספר נוספים, אומרת כי בעיני מחנכים רבים שיעור-משחק זה בהנדסה מעשית, פועל נגד המרוץ לקדם יכולות קריאה וחישוב אצל ילדים בגן ובבית הספר היסודי. אך ואן מיטרן ושותפיה מנסים להראות שהאפקט הוא הפוך: דווקא ההתמודדות עם המבנים הללו, שלעיתים עשויים להגיע לרמת מורכבות מרשימה יחסית, מצליחה לקדם חשיבה כמותית. ואת הקריאה והכתיבה, ממילא ניתן לשלב בשלבי תכנון המבנים.

לצד השפעת מערכת החינוך הפינית על הדיון בארה"ב, "דרכים ורמפות" שואבת השראה ישירה גם ממחקרים מהשנים האחרונות המציעים כי ילדים הם מדענים טבעיים. תוך גמישות מחשבתית בזיהוי דפוסים, ילדים מייצרים היפותזות, בוחנים אותן באמצעות מודלים שונים, ומנתחים את ממצאיהם. אך כיוון שכל אלה נעשים במסגרת משחק, סגנון הוראה אקדמי (מורה מדבר מול כיתה) הוא פחות אפקטיבי בגיל הגן ובית הספר היסודי. "משחק הוא סוג של ניסוי", מסבירה אליסון גופניק מאוניברסיטת ברקלי, "זהו ניסוי תוך איסוף מידע באופן הדומה לשיטה המדעית, שבסיומו נעשה שימוש בנתונים להסקת מסקנות. ילדים, בעיקר בגיל הגן, אינם זקוקים לכרטיסיות לימוד ושיעורים פרונטליים. יש לעודד אותם לבחון סיבה ותוצאה ובחינת האופן בו דברים פועלים".

מקורות
מאמר במגזין הסמית'סוניאן: "כדי לפתח את המהנדסים של מחר, כדאי להתחיל לפני שהם קושרים את נעליהם".מחקר על יתרונות התוכנית "דרכים ורמפות".סרטון בו מתועד שיעור טיפוסי.מאמר ב- PopSci על מחקר הגורס כי "כולנו נולדים מדענים".