שתי סיבות להישאר רציונלי

במוקדם או במאוחר יתייצב הפסימיסט האוניברסלי מול האופטימיסט הרציונלי ובידו שני הקלפים המנצחים שלו: אפריקה והאקלים. יפה מאוד שאסיה מחלצת את עצמה מהעוני אומר הפסימיסט, וייתכן שגם אמריקה הלטינית עושה זאת, אבל הרי ברור שקשה לדמיין את אפריקה הולכת בעקבותיהן.

גורלה של היבשת נחרץ בגלל התפוצצות האוכלוסייה, המחלות האנדמיות הרבות שמשתוללות בה, השבטיות והשחיתות והיעדר התשתיות שבה, ואפילו (לוחשים כמה מהם בצער יותר מאשר מתוך דעה קדומה) הגֶנים שלה. "הדברים ברורים ובהירים כשמש," אומר פעיל הסביבה ג'ונתן פּוֹריט. "גידול אוכלוסייה שאינו נתמך בשום אמצעי קיום ברוב חלקי אפריקה יותיר אותה שקועה לתמיד, בלי תקווה, בעוני העמוק והחשוך ביותר."

ובכל מקרה, ממשיך הפסימיסט, אפריקה אינה יכולה לקוות לשפע, מפני שהשינויים באקלים יחריבו את היבשת האומללה עוד לפני שיעלה בידה לשגשג. בעת כתיבת הדברים האלה, ההתחממות הגלובלית היא הסיבה האופנתית ביותר לפסימיות.

האטמוספרה של כדור הארץ מתחממת, ונראה שהניסוי הגדול בן 100 אלף השנים של קדמה אנושית עומד בפני מבחן קשה נוכח הפשרת כיפות הקרח הקוטביות, עליית פני הים, וכל הבצורות והסערות ומכות הרעב והמגפות הכלל־עולמיות והשיטפונות שעתידים לבוא בעקבות כך. פעילות האדם — ובראש ובראשונה שרפת דלקים מאובנים, שהאנרגיה המשתחררת מהם אחראית להעלאת רמת החיים של רבים מתוך שבעה מיליארד תושבי העולם — גורמת לחלק ניכר מהשינוי הזה. מכיוון שכך, במאה הקרובה תעמוד האנושות בפני דילמה קשה, בין המשכת השגשוג המתודלק בפחמן עד שהתחממות כדור הארץ תביא אותו לעצירה הרת־אסון, ובין הגבלת השימוש בפחמן והסתכנות בירידה תלולה ברמת החיים בגלל מחסור במקורות אנרגיה חלופיים שהם זולים די הצורך. כל אחת מהאפשרויות עלולה להמיט אסון נורא על האנושות.

אפריקה והאקלים מציבים אפוא אתגר לא קטן, אם לנקוט לשון המעטה, בפני האופטימיסט הרציונלי. בשביל מישהו שהקדיש כשלוש מאות עמודים להתבוננות בצד החיובי של המאמץ האנושי, תוך שהוא טוען כי התפוצצות האוכלוסייה עומדת להיעצר, שהאנרגיה לא תאזל בקרוב, ושהזיהום והמחלות והרעב והמלחמות והעוני צפויים כולם להתמעט אם רק לא נפריע לבני האדם לעסוק באופן חופשי בחילופי סחורות, שירותים ורעיונות — בשביל אדם כמו מחבר ספר זה העוני של יבשת אפריקה וההתחממות המהירה של העולם כולו הם אכן אתגרים קשים.

יתר על כן, שתי הסוגיות קשורות זו לזו, מפני שהמודלים החוזים התחממות גלובלית מהירה נשענים על ההנחה שהעולם ישגשג במידה ניכרת, ושהמדינות העניות בעולם (אשר רובן מצויות באפריקה) יהיו עשירות בסוף המאה הזאת בערך פי תשעה מכפי שהן עכשיו. אם לא יגיעו לכך, הפליטות של פחמן דו־חמצני לא יגיעו לרמה שתגרום להתחממות מהירה כל כך. ובעת הזאת, אין דרך לעשות את האפריקנים עשירים כמו האסיינים, אלא באמצעות הגדלת ניצול הדלק המאובן לנפש. לכן הדילמה של אפריקה קשה במיוחד: התעשרו על ידי שרפת כמויות גדלות של פחמן ושאו בתוצאות האקלימיות, או הצטרפו לשאר העולם בפעולה נגד שינוי האקלים והמשיכו להתפלש בעוני.

מתוך "המיליארד שבתחתית" — מונח שטבע פול קוֹלייר, ומתייחס למיליארד תושבי כדור הארץ שנותרו מאחור ואינם נהנים משיאי השגשוג האחרונים — יותר מ־600 מיליון הם אפריקנים. האפריקני הממוצע חי על דולר אחד ביום

אלה דברי החוכמה המקובלים. אני חושב שהדילמה עצמה שקרית, והערכה הוגנת של העובדות מובילה למסקנה כי מה שצפוי לקרות בתשעה העשורים הקרובים בסבירות גבוהה הרבה יותר הוא שאפריקה תתעשר, ושלא יתרחש שינוי קטסטרופי של האקלים.

המיליארד בתחתית אפריקה

כמובן, לא כל העוני נמצא באפריקה. אני מודע היטב לעובדה שיש מחסור נורא בחלקים רבים אחרים של העולם, בהאיטי ובאפגניסטן, בבוליביה ובקמבודיה, בכלכתה ובסאו פאולו, ואפילו בחלקים של גלזגו ושל דטרויט. אבל בהשוואה לדור הקודם, ובעיקר הודות להתקדמות במקומות אחרים, העוני מרוכז היום ביבשת האחת הזאת. מתוך "המיליארד שבתחתית" — מונח שטבע פול קוֹלייר, ומתייחס למיליארד תושבי כדור הארץ שנותרו מאחור ואינם נהנים משיאי השגשוג האחרונים — יותר מ־600 מיליון הם אפריקנים. האפריקני הממוצע חי על דולר אחד ביום. הצלת אפריקה היתה ליעד של האידיאליסטים ולמקור הייאוש של הפסימיסטים. אפריקה לא רק כשלה בהצטרפות לשגשוג שידעה אסיה מאז 1990, אלא שרוב הזמן היא קפאה במקומה, ואף נסוגה לאחור. בין 1980 ל־2000 הוכפל מספרם של האפריקנים החיים בעוני. מלחמות במערב היבשת, השמדת עם במזרחה, איידס בדרום, רעב בצפון, רודנים במרכז, וגידול אוכלוסייה בכל רחבי היבשת: אין בה כמעט מקום שניצל מהזוועות. סודן, אתיופיה, סומליה, קניה, אוגנדה, רואנדה, קונגו, זימבבווה, אנגולה, ליבריה, סיירה לאון — השמות של המדינות האלה היו, כל אחד בתורו, למילים נרדפות לכאוס בפיהם של קוראי החדשות במערב.

זאת ועוד: אף שהתמורה הדמוגרפית באפריקה כבר החלה, יעבור עוד זמן רב עד שגידול האוכלוסייה בה ייעצר. שיעור הילודה בניגריה אמנם ירד בחצי, אבל הוא עדיין גדול כפליים מ"שיעור התחלופה". מאין יבואו "שטחי הרפאים", שסתומי ההגירה או המהפכה התעשייתית של אפריקה?

יש כמה יוצאים מן הכלל המעוררים תקווה, כמו מאלי, גאנה, מאוריציוס ודרום אפריקה — מדינות שהשיגו מידה של חירות, 
התקדמות כלכלית ושלום. בכל רחבי היבשת החלה הצמיחה הכלכלית להתעורר בשנים האחרונות, ובקניה, אוגנדה, טנזניה, מלאווי, זמביה ובוצוואנה תוחלת החיים עולה במהירות, לאחר שירדה בעת שהאיידס גבה את מחירו (דרום אפריקה ומוזמביק עדיין לא מתקדמות בעקבותיהן). ההנחה שחייהם של כל האפריקנים עוברים עליהם בניסיון לחמוק מעוני, שחיתות, אלימות ומחלות היא קלישאה מערבית שקרית. אבל רבים מדי אכן חיים כך, והניגוד בין המצב של אפריקה ובין זה השורר ברוב יבשת אסיה הולך ומקצין מדי שנה. ההכנסה לנפש לא השתנתה באפריקה בעשרים וחמש השנים האחרונות, ואילו באסיה היא גדלה פי שלושה בזמן הזה. ואם לא די בכך, הצמיחה הכלכלית המבטיחה שהסתמנה באפריקה בראשית שנות האלפיים נקטעה באבה באופן טרגי בגלל מפולת האשראי.

אפשר לשמוע אנשים במערב שאומרים שצמיחה אינה הדבר החשוב, שהדבר שאפריקה זקוקה לו הוא שיפור במדד ההתפתחות האנושית לשם השגת יעדי הפיתוח של המילניום ולחיסול הסבל בלי להעלות את ההכנסות, או שהיא זקוקה לצורה חדשה של צמיחה בת קיימא. פול קולייר ועמיתיו בבנק העולמי עוררו סערת מחאות מצד ארגונים לא־ממשלתיים לאחר שפירסמו מחקר תחת הכותרת, "צמיחה טובה לעניים". החשד הזה בצמיחה הוא מותרות שרק אנשי המערב העשירים יכולים להתמכר להם. הדבר שהאפריקנים זקוקים לו הוא רמת חיים גבוהה יותר, וזו מגיעה בעיקר מצמיחה כלכלית.

מבחן הסיוע

מקצת הצרכים הדחופים ביותר של אפריקה יכולים לקבל מענה מסיוע מוגדל מהעולם העשיר. סיוע יכול להציל חיים, להקטין רעב, ולספק תרופות, רשתות יתושים, ארוחות או כבישים. אבל סטטיסטיקה, אנקדוטות ומחקרים מראים כולם שהדבר היחיד שסיוע אינו יכול לעשות באופן אמין הוא להביא צמיחה כלכלית או להאיץ אותה. הסיוע לאפריקה הוכפל בשנות השמונים; הצמיחה התמוטטה בדיוק באותה עת וירדה מ־2 אחוזים לאפס. הסיוע שזמביה קיבלה מאז 1960, אילו היה מושקע במקום זאת בנכסים המניבים תשואה סבירה, היה יכול לספק לבני האדם החיים היום בזמביה הכנסה לנפש כמו זו של הפורטוגלים — 20 אלף דולר במקום 500. נכון אמנם שבראשית שנות האלפיים הצליחו כמה מחקרים למצוא ראיות לכך שסוגים מסוימים של סיוע מתניעים צמיחה לפעמים, בארצות בעלות מדיניות כלכלית מסוימת, אבל גם המסקנות המסויגות האלה הופרכו בשנת 2005 בידי רגוראם ראג'אן וארווינד סוּבּרַמַניַאן מקרן המטבע העולמית. הם לא הצליחו למצוא כל ראיה לכך שסיוע הביא אי־פעם לצמיחה בארץ כלשהי.

חמוּר מכך. רוב הסיוע מועבר מממשלות לממשלות. מכיוון שכך הוא עלול להיות מקור הן לשחיתות והן לדיכוי יזמוּת. חלק ממנו מסיים את דרכו בחשבונות של רודנים בבנקים שווייציים; חלק מושקע בהקמת מפעלים שאינם עובדים לעולם; חלק ניתן בתנאי שהמדינה המקבלת תייבא סחורות מסוימות מהמדינה המעניקה; ולא פעם התורם והמקבל אינם מעריכים את יעילותו של הסיוע. כמה מנהיגים אפריקנים התאכזבו כל כך מהסיוע שקיבלו ארצותיהם, שהם אימצו את ההמלצות של דמביסה מוֹיוֹ, כלכלן מזמביה, שהגיע למסקנה העגומה ש"הסיוע לא עובד, לא עבד בעבר, ולא יעבוד בעתיד [...] הסיוע חדל להיות חלק מפתרון אפשרי. הוא חלק מהבעיה. למעשה, הסיוע הוא הבעיה."

יתר על כן, בשנים האחרונות הוענק סיוע רב תוך התניית הענקתו ברפורמה כלכלית שתכונן שוק חופשי — דבר אשר במקום לתת תנופה לצמיחה כלכלית מתגלה במקרים רבים כהרסני למסורות מקומיות, ומערער את עצם קיומם של המנגנונים שיכולים להתניע צמיחה והתעשרות. כפי שניסח זאת ויליאם איסטֶרלי בביקורתו על הטיפול בהלם שגרם נזק רב הן בגוש הסובייטי והן באפריקה, "אי אפשר לתכנן שוק". ההנחתה מלמעלה־למטה של מערכת שמטבעה צומחת מלמטה־למעלה נידונה מראש לכישלון.

איסטרלי מביא כדוגמה כילות שטופלו בקוטלי חרקים. מחיר כילה אחת כזאת הוא ארבעה דולרים בקירוב והיא אמצעי זול ומוכח למניעת מלריה. הכילות עלו לכותרות בכינוס הכלכלי העולמי בדאבוס בשנת 2005, ובעידודם של יחסי ציבור משומנים ושל אישים כמו בּוֹנוֹ וגורדון בראון ושרון סטון הפכו לאיקונה אופנתית של תעשיית הסיוע. לרוע המזל, כאשר חולקו חינם בידי סוכנויות סיוע, הן הפכו במקרים רבים לפריטי אופנה, או נמכרו בשוק השחור בתור הינומות כלה או רשתות דיג. ומוטטו בתוך כך סוחרים מקומיים שמכרו אותן בכסף. קרן צדקה אמריקנית אחת, ששמה "שירותי אוכלוסייה בינלאומיים", עלתה על רעיון טוב יותר. היא מכרה את הכילות תמורת חמישים סנט לאמהות שהשתתפו בקורסים לקראת לידה במרפאות במלאווי. האמהות העניות, שקנו את הכילות במחיר שכר מחצית יום עבודה, דאגו שייעשה בהן שימוש ראוי. בתוך ארבע שנים עלה שיעור הילדים המלאווים מתחת לגיל חמש שישנו מתחת לכילות כאלה מ־8 אחוזים ל־55 אחוז.

כדי לעשות טוב ולא להזיק, אומר איסטרלי, עסקי הסיוע צריכים להשתנות ולהפוך למעין כיכר שוּק שקופה יותר, שבה תרומות יתחרו במימון מיזמים ומיזמים יתחרו על משיכת תרומות. למרבה המזל, האינטרנט עושה את הדבר הזה לאפשרי. globalgiving.com, למשל, הוא אתר המאפשר למיזמים להתחרות אלה באלה על חסדיהם של תורמים. בשבוע שבו כתבתי את הפסקה הזאת, מיזמים שהיו זקוקים למימון והופיעו באתר, הקיפו תחומים מהאכלת פליטים אתיופים ועד בניית גדר סביב בית מחסה לצ'יטה מחמד שכיכבה בעבר בפעילות לשימור חיי הבר בדרום אפריקה.

בפורומים מהסוג הזה הסיוע נעשה דמוקרטי. הוא מוצא מידיהם של ביורוקרטים בינלאומיים לא יעילים ושל פקידים אפריקנים מושחתים, מורחק ממרפאים־בהלם ואידיאליסטים של השוק החופשי, מופרד מעסקאות נשק וממיזמים של תעשיות גדולות ומורחק מכל מיני עושי טובות פטרנליסטים, ובמקום זאת הוא ניתן מאדם לאדם. מדינה עשירה יכולה לעודד את אזרחיה לתרום באמצעות הענקת שחרור ממסים, או הפחתת מסים, לכל אזרח שהעניק תרומה ראויה מסכום מסוים ומעלה. למי שאומרים שגישה כזאת תוליד עסק לא מתואם ולא מתוכנן, אני עונה: בדיוק כך.

ליעדים גרנדיוזיים ולתכנונים צנטרליסטיים יש היסטוריה ארוכה ורצופת אסונות לא רק בפוליטיקה, אלא גם בהושטת סיוע. איש לא תיכנן את המהפכה התעשייתית, או את הגאות הכלכלית של סין. תפקידם של המתכננים היה לזוז הצידה ולפנות את הדרך לפתרון המתפתח מלמטה־למעלה.

נידון לכישלון?

רוב הכלכלנים מסכימים ביניהם על רשימת הסיבות לכישלונה של אפריקה להתניע צמיחה כלכלית. רבות ממדינות היבשת חסרות מוצא לים, דבר שמנתק אותן מן הסחר העולמי. הכבישים המקשרים בין ערים מרוחקות גרועים, ומצבם רק מידרדר והולך. שיעור הילודה ברבות מהמדינות מרקיע שחקים, והן סובלות ממגפות מלריה ואיידס, וממחלות כמו מחלת השינה ותולעי מעיים טפיליות. המוסדות החברתיים לא התאוששו במלואם מההרס שחולל סחר העבדים. בעבר הן היו מושבות, ומשמעות הדבר היא ששלטו בהן מיעוטים שלא היה להם כל עניין לעודד התפתחות של מעמד יזמי. הודות למתיישבים הקולוניאלים, למנהיגים המרקסיסטים שהובילו אותן לעצמאות ולתורמי הסיוע מהמערב, רוב מדינות אפריקה איבדו הרבה מהמסורות ומהמוסדות החברתיים שלהן, ולכן הצדק והזכויות לקניין בהן נעשו שרירותיים ולא מובטחים. התעשייה המבטיחה ביותר שלהן — החקלאות — נחנקת בדרך כלל על ידי פיקוח על מחירים וסוכנויות שיווק ביורוקרטיות שהאליטות העירוניות כופות עליה, ומקוצצת על ידי מחסומי סחר וסובסידיות שמטילות אמריקה ואירופה; ואין לשכוח את ההרס שמחוללת רעיית־יתר של עדרי עזים. במקומות רבים הפוליטיקה מורעלת על ידי מאבק אתני בין השבט הגדול ביותר, המחזיק בשלטון באמצעות המפלגה היחידה המותרת, ובין יריבו השנוא. באופן פרדוקסלי, כמה מארצות אפריקה קוללו משמים בעושר מינרלי עצום, כמו נפט ויהלומים, שעיקר השפעתו באה לידי ביטוי בהשחתה של פוליטיקאים, בחיזוק כוחם של רודנים, בהסטת פעולתם של יזמים, בקלקול יחסי המסחר של יצואנים ובעידוד לקיחת הלוואות ממשלתיות חסרות אחריות.

עטיפת הספר

קחו, למשל, מדינה אפריקנית טיפוסית אחת. אין לה מוצא אל הים, היא סובלת מבצורות, ושיעור הריבוי הטבעי בה גבוה. תושביה נחלקים לשמונה שבטים עיקריים, שבניהם מדברים לשונות שונות, וכאשר השתחררה מהשלטון הקולוניאלי ב־1966 היה בה כביש סלול אחד באורך שנים־עשר קילומטרים (שטחה של המדינה קרוב לזה של טקסס), עשרים ושניים בוגרי אוניברסיטה ומאה בוגרי בית ספר תיכון. זמן־מה לאחר מכן קוללה המדינה הזאת בגילוי מכרה יהלומים גדול, נפגעה קשות מאיידס, הוכתה במחלת בקר, ונשלטה בידי מפלגה אחת כמעט ללא אופוזיציה ראויה לשמה. הוצאות הממשלה נותרו גבוהות, וכמוהן גם חוסר השוויון הכלכלי. ארץ זאת, הרביעית בעונייה בעולם כולו ב־1950, הוכתה בכל הקללות האפריקניות. כישלונה היה בלתי נמנע וצפוי מראש.

אבל בּוֹצוַואנָה לא נכשלה. היא הצליחה, ולא במידה מתונה, אלא באופן מרהיב. בשלושים השנים שעברו מאז קיבלה עצמאות היא הצמיחה את התמ"ג שלה במהירות רבה יותר בממוצע (כמעט 8 אחוזים) מכל מדינה אחרת בעולם — מהר יותר מיפן, מסין, מקוריאה הדרומית ומארצות הברית באותה התקופה. היא הגדילה את ההכנסה לנפש פי שלושה־עשר, כך שהאזרחים הממוצעים שלה עשירים יותר מאזרחי תאילנד, בולגריה או פרו. לא היו בה הפיכות, מלחמות אזרחים או רודנים. היא לא התנסתה בהיפר־אינפלציה או בחדלות חובות. היא לא הכחידה את הפילים שלה. היא שומרת בעקביות על מעמדה בתור הכלכלה המוצלחת בעולם בעשורים האחרונים.

נכון שאוכלוסיית בוצוואנה קטנה, ונכון גם שבניגוד למדינות אפריקניות רבות אוכלוסייתה הומוגנית מבחינה אתנית, אבל היתרון היחיד הגדול ביותר שלה הוא דבר שגם שאר מדינות היבשת יכולות להשיג בקלות: מוסדות טובים. זכויות הקניין נשמרות היטב בבוצוואנה וכל תושבי המדינה נהנים מהן. כאשר בדקו דארון אָסֶמוֹגלוּ ועמיתיו את הקשר בין זכויות קניין לצמיחה כלכלית בכל רחבי העולם, הם מצאו שזכויות הקניין מסבירות שיעור מפתיע של שלושה רבעים מהשונות בצמיחה, וכי בוצוואנה איננה חריגה: הסיבה לשגשוג שלה נעוצה בכך שתושביה מחזיקים ברכוש בלי לחשוש שייתפס בידי ראשי שבטים או גנבים במידה גדולה בהרבה מאשר בשאר מדינות אפריקה. במידה רבה זהו אותו ההסבר לכך שהמאה השמונה־עשרה היתה טובה באנגליה, אך לא בסין.

ובכן, האם עלינו להבטיח את זכויות הקניין בכל שאר מדינות אפריקה, ואז לא יהיה עלינו אלא להמתין ליוזמה שתעשה בקסמיה? הלוואי שזה היה קל כל כך. בדרך כלל אי אפשר להנחית מוסדות טובים מלמעלה למטה. הנחתה מלמעלה ומוסדות טובים הם בגדר אוקסימורון. מוסדות טובים חייבים להתפתח מלמטה. ומתברר שלמוסדות בבוצוואנה יש שורשים אבולוציוניים עמוקים. בני צוואנה, שהשתלטו על האזור במאה השבע־עשרה תוך ששיעבדו את התושבים הילידים הקוהיסנים (ועדיין אינם מתייחסים אליהם כראוי), החזיקו במערכת פוליטית שהיתה דמוקרטית במידה מרשימה. הבקר היה בבעלות פרטית, אבל הקרקע היתה בבעלות משותפת. המנהיגים, אשר הקצו קרקע וזכויות מרעה, היו מחויבים להתייעץ במועצת השבט, הקְגוֹלְטָה. הצוואנה היו גם נכונים להכיל, וצירפו ברצון שבטים אחרים למערכת שלהם, דבר שזיכה אותם בתמיכתם של האחרים בעת שהתעורר הצורך לכונן צבא משותף כדי להדוף את הבּוּרים בקרב דימאווה ב־1852.

זו היתה התחלה טובה. גם בהמשך האיר המזל פנים לבני הצוואנה, והם התנסו במשטר קולוניאלי נוח למדי: בֶּצ'וּאלנד (כפי שנקראה בוצוואנה בפי אדוניה הבריטים) נקלטה באימפריה הבריטית בצורה אגבית כל כך, שלמעשה לא התנסתה כמעט במשטר קולוניאלי. הבריטים ניכסו אותה בעיקר כדי למנוע מהגרמנים ומהבּוּרים להשתלט עליה. "לעשות מעט ככל האפשר במה שקשור לממשל או להתיישבות" היתה המדיניות הממשלתית שהוצהר עליה במפורש 
ב־1885. בוצוואנה נעזבה לנפשה וכמעט לא חוותה שלטון אירופי ישיר, ממש כמו סיפורי הצלחה מאוחרים יותר באסיה, מקומות כמו תאילנד, יפן, טייוואן, קוריאה וסין. ב־1895 באו לבריטניה שלושה ראשי שבטים מבני צוואנה, והגישו בקשה למלכה ויקטוריה (המלכה נענתה לבקשה) להישאר מחוץ לצבת אחיזתו של הקולוניאליסט הבריטי ססיל רוֹדס, שפעל להרחבת שליטת בריטניה באפריקה הדרומית ובין השאר השתלט על זמביה וזימבבווה של היום; בשנות השלושים של המאה העשרים פנו שני ראשי שבטים לבית המשפט כדי למנוע עוד ניסיון להנהיג משטר קולוניאלי פולשני יותר, ואף על פי שהם נכשלו, המלחמה שפרצה כתוצאה מכך הרתיעה נציבים תאבי אדנות מהשתלטות. הזנחה נוחה לבריות המשיכה לשרור במושבה.

סֶרֶטסֶה קאמה, אחד מראשי השבטים בבוצוואנה והנשיא הראשון לאחר קבלת העצמאות, התנהג כמו רבים מעמיתיו באפריקה, ובין השאר שלל זכויות מראשי השבטים האחרים ודאג לנצח בכל הבחירות (דבר שהועיל למפלגה שלו גם תחת שני הבאים בעקבותיו). צעדים אלה, יחד עם העוני הנורא של המדינה, התלות שלה בסיוע חוץ ובשוקי כוח עבודה זרים (בדרום אפריקה), ומכירה של זכויות כריית המינרלים במדינה לחברת דה ביירס, לא בישרו טובות. אבל בוצוואנה התחזקה הודות להשקעה נבונה של הכנסותיה מיצוא בקר (ובהמשך מרווחי היהלומים שהתגלו בה) בפיתוח חלקים אחרים של הכלכלה. רק מגפת איידס הרסנית, שהורידה את תוחלת החיים בין 1992 ל־2002, מקלקלת את התמונה; ואפילו הצרה הנוראה הזאת נמצאת עכשיו בנסיגה.

כל העולם לפניך

אפריקה אינה סובלת מהיעדר יוזמה: הרחובות בערי היבשת שוקקים יזמים המומחים בעשיית עסקאות. הבעיה היא שהם אינם יכולים להגדיל את העסקים שלהם בגלל מחסומים מובנים במערכת. שיכוני העוני של ניירובי ולאגוס הם מקומות מזעזעים, והאשמות העיקריות בקיומם הן הממשלות, המציבות מחסומים ביורוקרטיים בדרכם של היזמים המנסים לבנות דיור בר השגה. המפתחים, שאינם מסוגלים להתמודד עם מבוך התקנות ששולט בתכנון, אינם בונים בשביל העניים, ואלה בונים את שכונות העוני שלהם לפי יכולתם, באופן לא חוקי, פחון אחר פחון, ולאחר מכן מחכים לבולדוזרים של הרשויות. בקהיר נדרשים עשרים ושבעה נהלים ביורוקרטיים שמעורבות בהם שלושים ואחת סוכנויות, וכמעט ארבע־עשרה שנים, כדי לרכוש ולרשום חלקת קרקע בבעלות המדינה ולבנות עליה בית. אין פלא אפוא שכמעט חמישה מיליון מצרים החליטו לוותר על ההתמודדות עם האתגר הזה, ובנו לעצמם בתי מגורים לא חוקיים. בעל בית אופייני בקהיר בונה עד שלוש קומות בבנייה לא חוקית על גג ביתו, ומשכיר אותן לקרובי משפחה.

סיום יום המסחר בבורסה של קמפאיה, אוגנדה. אפריקה מלאה ביזמים מכל הסוגים. צילום: טרבור סנאפ, "בלומברג"

שיבושם לו. הבעיה היא שרוב היזמים המבקשים להקים עסק מממנים את העסק החדש באמצעות לקיחת משכנתה, ואי אפשר לקבל משכנתה על מבנה לא חוקי. לפי אומדן של הכלכלן הפרואני הרננדו דה סוטו, תושבי אפריקה מחזיקים בבעלותם סכום מדהים של טריליון דולר ב"הון מת" — חסכונות שאין להם שימוש כערבויות מפני שהם מושקעים בנכסים שאינם מתועדים כהלכה. הוא משרטט מקבילה מאלפת לארצות הברית הצעירה בתחילת המאה התשע־עשרה, שם לחם החוק הכתוב מלחמת מאסף חסרת סיכוי בפולשים שתבעו זכויות על הקרקעות שאליהן הם פלשו. עוד ועוד מדינות גילו סובלנות כלפי מי שהתיישבו על קרקע שלא היתה שייכת להם, ואפילו העניקו מעמד חוקי לבעלות שנרכשה על ידי התיישבות על הקרקע ושיפור שלה.

בסופו של דבר החוק, ולא הפולשים, הוא שנאלץ לוותר. החוק השתנה בדרך של אבולוציה מלמטה־למעלה, ולא בתכנון הנעשה 
מלמעלה־למטה. הנסיגה הגיעה לשיאה בחוק החזקה משנת 1862, אשר נתן מעמד חוקי למה שהתרחש לאורך שנים, וסימן בכך "את סופו של מאבק ממושך ומר בין חוק אליטיסטי ובין סדר חדש שהתהווה על ידי הגירה המונית וצרכים של חברה פתוחה". התוצאה היתה דמוקרטיה של בעלות על רכוש, שבה כמעט לכל אחד יש הון "חי", שיכול לשמש ערבות להקמת עסק. גידור חלקות מילא תפקיד דומה בבריטניה בתקופה מוקדמת יותר, אם כי המחסור ששרר בה בקרקע לא מיושבת הביא לתוצאה הרבה פחות שוויונית. מהפכה השיגה זכויות קניין גם לעניי צרפת, גם אם בדרך הרבה יותר מדממת, וייתכן שהיתה משיגה דבר דומה לרוסים אלמלא ההתקוממות הבולשביקית.

זכויות קניין אינן מטה קסמים. במדינות אחדות לא הביאה הנהגתן בחוק אלא ליצירת מעמד של בעלי הכנסות מרכוש, וסין עברה התעוררות אדירה של יזמות אחרי 1978 בלי שלסינים ניתנו זכויות קניין מוגנות באמת

את חשיבותן של זכויות הקניין אפשר להדגים אפילו במעבדה. בארט וילסון ועמיתיו הקימו שלושה כפרים וירטואליים מאוכלסים בסטודנטים אמיתיים משני סוגים — סוחרים ויצרנים — שייצרו וצרכו שלושה סוגים של יחידות: אדומות, כחולות וּורודות. מאחר שאף אחד מהכפרים לא יכול לייצר יחידות מכל שלושת הסוגים, היו המשתתפים צריכים לסחור אלה עם אלה, וכך הם אכן עשו. בניגוד למה שקרה בניסוי הקודם והפשוט יותר של וילסון ועמיתיו (ראו עמודים 
102-101), בניסוי הזה התקדמו המשתתפים בהדרגה לחילופים לא־אישיים דמויי שוק. אבל כאשר למשתתפים לא היתה היסטוריה של שמירה על זכויות קניין — למשל, הם יכלו לגנוב יחידות ממשתתפים אחרים — המסחר לא שיגשג והסטודנטים הלכו הביתה עניים יותר מכפי שהיו כאשר היתה להם היסטוריה של שמירה על זכויות קניין. זה בדיוק מה שאומרים זמן רב כלכלנים כמו דֶה סוֹטוֹ ודגלאס נוֹרת על העולם האמיתי.

(אגב, יש עכשיו ראיות למכביר לכך שזכויות קניין מנוסחות היטב הן גם המפתח לשימור הטבע וחיי הבר. בין שחושבים על דגים בחופי איסלנד, קוּדוּ בנמיביה, יגוארים במקסיקו, עצים בניז'ר, דבורים בבוליביה או מים בקולורדו, אותו הלקח חל על כולם: תנו לבני המקום את הכוח להחזיק בבעלות על משאב הטבע, לנצל אותו ולהרוויח ממנו, ובדרך כלל הם ישמרו ויכבדו את המשאב הזה. אם תשללו מהם כל חלק ונחלה במשאב טבע כלשהו בגלל היותו תחת פיקוח — סליחה, בשל היותו "מוגן" על ידי ממשלה מרוחקת — הם בדרך כלל יזניחו, יהרסו ויבזבזו אותו. זהו הלקח האמיתי מהטרגדיה של פשוטי העם.)

זכויות קניין אינן מטה קסמים. במדינות אחדות לא הביאה הנהגתן בחוק אלא ליצירת מעמד של בעלי הכנסות מרכוש, וסין עברה התעוררות אדירה של יזמות אחרי 1978 בלי שלסינים ניתנו זכויות קניין מוגנות באמת. אבל זכויות קניין מאפשרות לבני אדם להקים עסקים תוך שהם סובלים ממטרדים ביורוקרטיים קטנים יחסית, ולכן המלצה נוספת של דה סוטו היא להקטין מאוד את מספר החוקים השולטים בעסקים. דה סוטו ועוזריו מצאו כי בזמן שבארצות הברית ובאירופה נדרש קומץ לא גדול של צעדים כדי להקים חברה, בטנזניה אותה פעולה אורכת 379 ימים ועולה 5,506 דולר. גרוע מכך: איש עסקים טנזני רגיל, בעל קריירה בת חמישים שנה, נאלץ לבלות יותר מאלף ימים תמימים במשרדי ממשלה בהגשת בקשות לרשיונות מסוג זה או אחר, ולהוציא עליהם 180 אלף דולר בקירוב.

אין פלא אפוא ש־98 אחוז מכל העסקים בטנזניה מצויים מחוץ לחוק. אין פירוש הדבר שהם לא כפופים לשום חוק: להפך. המחקר של דה סוטו מצא אלפי דוגמאות למסמכים שאנשים משתמשים בהם כדי להעיד על בעלות, לתעד הלוואות, לגלם חוזים וליישב מחלוקות. ניירות כתובים ביד, חלקם חתומים בטביעת אגודל, מנוסחים, מאושרים בידי עדים, מוטבעים בחותמות, משוכתבים, מתויקים ומוכרעים במשפט בכל רחבי הארץ. כפי שנהגו האירופים לפני שהחוק "הלאים" בהדרגה את המנהגים המקומיים שלהם, כך הטנזנים מפתחים מערכת מורכבת מעשה ידי עצמם המאפשרת להם לעשות עסקים עם זרים ועם שכנים. מסמך אחד לדוגמה, של עמוד יחיד כתוב ביד, מתעד חוזה של הלוואה שנערך בין שני אנשים — סכום ההלוואה, שיעור הריבית, תקופת התשלום, הערבות (ביתו של הלווה) — והוא נחתם ביד ובחותמת בידי מכובד מקומי שהיה גם העד.

אבל המנהגים האלה, החוקים האלה של העם, הם חידת תצרף המורכבת מפיסות רבות. הם פועלים היטב כמענה לצרכים של סוחרים יחידים בקהילות קטנות, אבל מאחר שהם תלויים באנשים מקומיים ובכללים מקומיים, אין בהם כדי לסייע ליזם השאפתני שמנסה להרחיב את עסקיו אל מעבר לגבולות הקהילה המקומית. טנזניה צריכה לעשות את מה שנעשה באירופה ובארצות הברית לפני מאות שנים — היא לא צריכה לאכוף את המערכת המשפטית הרשמית שלה, אלא לעודד בהדרגה את החוקים הלא־רשמיים המתפתחים מלמטה־למעלה, ולתת להם להתרחב ולתקנן את עצמם. הצוות של דה סוטו זיהה 
לא פחות מ־67 צווארי בקבוק המונעים מהעניים להשתמש במערכת המשפט כדי לייצר עושר.

רפורמה מוסדית מהסוג הזה תעשה למען רמת החיים באפריקה הרבה יותר מאשר סכרים, בתי חרושת, סיוע או פעולות להגבלת גידול האוכלוסייה. העיר נאשוויל ניצלה בשנות השלושים של המאה העשרים מעוני בזכות יזמי המוזיקה שלה, שהשתמשו בחוקי זכויות יוצרים מקומיים טובים כדי להתחיל להקליט מוזיקה מקומית, ולא בזכות הסכרים הענקיים של רשות עמק טנסי. באופן דומה, בָּמָקוֹ בירת מאלי יכולה להיבנות מהמסורות המוזיקליות החזקות שלה אם יהיו לה חוקי זכויות יוצרים מתאימים ורוח יזמית.

דוגמה קולעת לשינוי מלמטה היא ההתלהבות שבה אימצו העניים את הטלפונים הניידים בכל רחבי אפריקה, להפתעתם של מי שחשבו שזוהי טכנולוגיה של מותרות שזמנה יגיע בשלב מאוחר יותר בהתפתחות היבשת. בקניה, מיואשים מקווי הטלפון הרגילים הנשלטים בידי המדינה, רבע מתושבי המדינה רכשו טלפונים ניידים מאז שנת 2000. איכרים קנייתים מטלפנים לשווקים שונים כדי לבדוק היכן יקבלו את המחיר הטוב ביותר לפני שהם יוצאים עם תוצרתם לדרך, ומצבם משתפר הודות לכך.

מחקרים שנעשו ביישובים חקלאיים בבוצוואנה מצאו כי ביישובים חקלאיים שהקליטה של טלפונים ניידים טובה בהם יותר, יש יותר מקומות עבודה לא־חקלאיים בהשוואה ליישובים שהקליטה בהם גרועה. טלפונים ניידים לא רק מאפשרים לאנשים למצוא עבודה, אלא גם לשלם ולקבל תשלומים תמורת שירותים — אשראי טלפוני היה למעשה לצורה של בנקאות לא־פורמלית ולשיטת תשלום. יצרני חולצות־טי בגאנה יכולים לקבל תשלום במישרין מקונים אמריקנים באמצעות אשראי טלפוני. בנקאות מיקרו־פיננסית, טלפוניה ניידת והאינטרנט מתמזגים עתה ומכוננים מערכות המאפשרות ליחידים במערב לתת הלוואות קטנות ליזמים באפריקה (דרך אתרים דוגמת Kiva), ואלה יכולים להשתמש באשראי הטלפוני שלהם כדי להפקיד תקבולים ולשלם חשבונות בלי לחכות לסניף הבנק שייפתח ובלי לשאת מזומנים הפגיעים לשוד. ההתפתחויות האלה מזמנות לעניי אפריקה כל מיני הזדמנויות שלא היו זמינות לעניי אסיה בדור הקודם, והן אחת הסיבות לכך שבשנים האחרונות ידעה אפריקה עלייה בצמיחה הכלכלית ברמות דומות לאלה של הנמרים האסייניים.

תפקידו של הטלפון הנייד בהגדלת הכנסתם של העניים הומחש בצורה מוצלחת במיוחד במחקר על דייגי הסרדינים במדינת קֶראלה בדרום־מערב הודו (אם כי היום אפשר לספר סיפורים דומים על אפריקה). כפי שהדברים תועדו בידי הכלכלן רוברט יֶנסֶן, ב־14 בינואר 1997 הצליחו אחד־עשר דייגים מהכפר בּאדאגארה לדוג כמות גדולה במיוחד של סרדינים, אבל עם שובם לחוף גילו שאין להם קונים: השוק המקומי היה רווי, ומחירם של הסרדינים, שחיי המדף שלהם קצרים, היה אפס. אבל בצ'וֹמבּאלה ובקוּילאנדי, במרחק של פחות מעשרים קילומטרים מצפון ומדרום לבאדאגארה, היו באותו בוקר 27 קונים מעוניינים שעמדו לעזוב את השוק בידיים ריקות מפני שלא מצאו סרדינים, אפילו במחיר המופקע של כמעט עשר רופיות לקילוגרם שהם היו מוכנים לשלם. אילו ידעו זאת הדייגים מבּאדאגארה, הם היו יכולים להפנות את הסחורה שלהם לשווקים האחרים, ולשלשל לכיסם רווח נקי של 3,400 רופיות לאיש. מאוחר יותר באותה שנה, בזכות רשת סלולרית שהותקנה באותה עת ואשר היה אפשר לקלוט אותה במרחק שמונה־עשר קילומטרים בים, החלו הדייגים של קראלה לפעול בדיוק כך: הם היו מבררים מראש בטלפונים הניידים שלהם היכן כדאי להם להציע את מרכולתם. התוצאה היא שרווחי הדייגים גדלו ב־8 אחוזים, מחירי הסרדינים לצרכנים ירדו ב־4 אחוזים, והשמדת הסרדינים שלא נמכרו ירדה מיותר מ־5 אחוזים משלל הדיג לאפס כמעט. כולם יצאו נשכרים (מלבד הסרדינים). רוברט ינסן העיר על כך: "ענף הדיג עבר תמורה מסדרה של שווקים אוטרקיים למעשה למצב של ארביטראז' מרחבי כמעט מושלם."

באמצעות שימוש בטכנולוגיות כאלה, אפריקה יכולה לעלות על הדרך לשגשוג שכל שאר העולם מתקדם בה: להתמחות ולעסוק בחילופים. ברגע ששני בני אדם מוצאים דרך לחלק ביניהם את העבודה, שניהם יוצאים נשכרים מכך. העתיד של אפריקה נמצא במסחר — במכירת תה, קפה, סוכר, אורז, בקר, קשיו, כותנה, נפט, בוקסיט, כרום, זהב, יהלומים, פרחים, שעועית, מנגו ועוד — אבל לאפריקנים העניים, הפועלים בתוך כלכלה לא־רשמית, אין כמעט אפשרות להיות יזמים במסחר בינלאומי כזה. חוזה כתוב ביד בין שני אנשים בטנזניה עשוי להיות בר השגה, וגם ניתן לאכיפה, אבל אין בו תועלת רבה אם הלווה רוצה להקים עסק של יצוא פרחים למרכול בלונדון.

כמובן, כל זה לא יקרה בלי קשיים, אבל אני מסרב להיות פסימי ביחס לאפריקה — בוודאי שלא בעת שהזדמנויות כאלה יכולות להיפתח לפניה בהינף עט, ובעת שיש ראיות חזקות כל כך לחיוניות יזמית תוססת במגזר שמחוץ לחוק ביבשת. חוץ מזה, ככל שקצב גידול האוכלוסייה שלה יורד, אפריקה נמצאת בדרכה לגזור "דיווידנד דמוגרפי", שיינתן לה כאשר האוכלוסייה שלה שמצויה בגיל העבודה תהיה גדולה הן ביחס לזו של אוכלוסיית הקשישים הלא־פעילים והן ביחס לזו של אוכלוסיית הצעירים הלא־פעילים: נראה כי מתנה דמוגרפית כזאת הרעיפה על אסיה שליש מנֵס הצמיחה שלה. מרכיבי המדיניות החשובים ביותר שיכולים לסייע לאפריקה הם ביטול הסובסידיות שאירופה ואמריקה משלמות לחקלאים שלהן, חיסול הגנות מפני יבוא, מתן מעמד רשמי לחוקים השולטים בעסקים ופישוט החוקים האלה. כמו כן, יש לערער את אחיזתם של הרודנים במדינות היבשת, ומעל לכול לעודד את צמיחתן של ערי סחר חופשי. ב־1978 סין היתה ענייה בערך כמו אפריקה היום ורודנית. היא השתנתה מפני שהתירה לאזורי סחר חופשי להתפתח תוך חיקוי של הונג קונג. אם כך, אומר הכלכלן פול רוֹמֶר, למה לא לשחזר את הנוסחה באפריקה? למה לא להשתמש בסיוע מהמערב כדי להקים שם על קרקע לא מיושבת "עיר זיכיון", שתהיה חופשית לסחור עם כל העולם, ולהתיר לה למשוך בני אדם מהאומות השכנות? זה עבד היטב בצוֹר לפני שלושת אלפים שנה, באמסטרדם לפני שלוש מאות שנה, ובהונג קונג לפני שלושים שנה. וזה יכול לעבוד באפריקה היום.
כן, בתנאי שהאקלים לא יידרדר.

אקלים

נזק שנגרם לבתים לחופי ניו ג'רזי בהוריקן סנדי באוקטובר 2012. צילום: חיל האוויר האמריקאי

באמצע שנות השבעים של המאה העשרים פשתה בקרב העיתונאים אופנה קצרת ימים של כתיבת סיפורי אימים על התקררות קרבה של כדור הארץ והצגתה כחדשות רעות בתכלית. עכשיו אופנתי לכתוב סיפורי אימים על ההתחממות של כדור הארץ, המוצגת כחדשות רעות בתכלית. הנה שני ציטוטים מאותו כתב עת, ששלושים שנה מפרידות ביניהם. האם תוכלו לומר איזה מהם מדבר על התקררות ואיזה על התחממות?

מזג האוויר גחמני תמיד, אבל בשנה שעברה הוא העניק מובן חדש למונח. שיטפונות, הוריקנים, בצורות — המכה יחידה שחסרה היתה צפרדעים. הדפוס של מצבים קיצוניים תואם את התחזיות של המדענים באשר למה שהעולם יהיה.

המטאורולוגים חלוקים ביניהם בדבר הסיבה וההיקף של מגמת ה[...], כמו גם בדבר ההשפעה הספציפית שתהיה לה על תנאי מזג אוויר מקומיים. אבל כמעט כולם תמימי דעים ביחס להשקפה האומרת שהמגמה תפחית את הפריון החקלאי למשך יתרת המאה [...] ככל שהמתכננים משתהים יותר, כך יקשה עליהם להתמודד עם השינוי האקלימי ברגע שהתוצאות יהפכו למציאות עגומה.

המטרה שלי בדברים האלה אינה להראות שאחד החיזויים התגלה כשגוי, אלא שהכוס היתה ריקה למחצה בשני המקרים. התחזיות צפו שהן ההתקררות והן ההתחממות יהיו אסון כבד, ומשתמע מכך שרק האקלים הנוכחי מושלם. אבל האקלים נתון תמיד לשינויים, והאמונה שרק האקלים הנוכחי מושלם היא צורה מיוחדת של נרקיסיזם. (התשובה, אגב, היא שהפִסקה הראשונה היא אזהרה מהעת האחרונה מפני התחממות, והשנייה היא אזהרה ישנה מפני התקררות, ושתיהן לקחות מ"ניוזוויק".)
אני יכול לצלול לתוך הוויכוח המדעי ולנסות לשכנע אתכם ואת עצמי שההמולה הנוכחית של פעמוני האזעקה מוגזמת ממש כפי שהיתה ההמולה במקרה של הגשם החומצי, ספירת הזרע והסרטן — שסביר יותר שההתחממות הצפויה לכדור הארץ במאה העשרים ואחת תהיה מתונה ולא קטסטרופלית; ששלושת העשורים האחרונים, שהתאפיינו בשינויים אטיים בטמפרטורה הממוצעת, מתיישבים עם מודל בעל רגישות נמוכה להתגברות אפקט החממה יותר מאשר עם מודל בעל רגישות גבוהה; שעננים עשויים להאט את ההתחממות ממש כשם שהם עשויים להגביר אותה; שזה עשרים שנה שהעלייה בריכוז המֶתָן באטמוספרה מצויה בהאטה (תוך תנודות); שהיו תקופות חמות יותר בהיסטוריה של כדור הארץ בימי הביניים ולפני כ־6,000 שנה, ולמרות זאת לא התרחשה האצה והטמפרטורה לא הגיעה ל"נקודת התערערות"; וכי האנושות והטבע שרדו תנודות חריפות של התחממות בתקופות הקרח, שהיו מהירות הרבה יותר מכל מה שצפוי לקרות במאה העשרים ואחת. יש טיעונים מדעיים מכובדים התומכים בכל הטענות הללו — ובמקצת המקרים גם טיעוני־נגד מכובדים לא פחות. אבל אין זה ספר על אקלים; הוא עוסק במין האדם וביכולתו להשתנות. חוץ מזה, גם אם יתברר שהאזהרה הנוכחית מוגזמת, אין ספק שהאקלים של כוכב הלכת הזה היה נתון לתנודות פתאומיות בעבר, וגם אם למזלנו לא היתה תנודה אדירה ב־8,200 השנים האחרונות, היו בתקופה הזאת כמה תנודות מחריבות־ציוויליזציה — כפי שמלמדות כנראה חורבות אַנגקוֹר־ואט בקמבודיה וצ'יצֶן־איצה במקסיקו. לכן יש טעם לשאול, גם אם רק באופן היפותטי, אם הציוויליזציה שלנו תוכל לשרוד שינוי אקלימי שיתרחש בקצב הצפוי על פי המדענים המשתתפים ב"פאנל הבין־ממשלתי לשינוי האקלים" (IPCC) — כלומר, עם התחזית שכדור הארץ יתחמם במהלך המאה העשרים ואחת ב־3 מעלות צלזיוס בערך.

חשוב לציין שהנתון הזה הוא "אמצע טווח השינוי". בשנת 2007 השתמש IPCC בשישה "תרחישי פליטה" של גזי חממה — תרחישים שנעו מגאות גלובלית בשימוש בדלקים מאובנים, עד משהו מתון הרבה יותר, מעין שירה סביב המדורה — כדי לחשב בכמה מעלות תעלה הטמפרטורה במהלך המאה העשרים ואחת. עליות הטמפרטורה הממוצעות הצפויות לסוף המאה הנוכחית נמצאו בטווח שבין 1.8 ל־4 מעלות צלזיוס מעל רמות הטמפרטורה של 1990. הכניסו לתוצאות את הרווח בר הסמך של 95 אחוז, ותקבלו טווח של 6-1 מעלות צלזיוס. במקצת הערים ההתחממות תהיה — למעשה היא כבר — רבה יותר בגלל אפקט המכונה "אי חוֹם אורבני". החדשות הטובות הן שכל המומחים מסכימים שההתחממות תהיה רבה יותר בלילות, בחורף ובאזורים קרים, ופירוש הדבר הוא שעונות קרות ומקומות קרים יהיו קרים פחות מכפי שמקומות חמים ייעשו חמים יותר.

ומה באשר למה שעשוי לקרות אחרי 2100? בשנת 2006 מינתה ממשלת בריטניה עובד מדינה בשם ניקולס סטרן לחשב את המחיר שיהיה לשינוי אקלים קיצוני הרחק בעתיד. סטרן מצא שהעלות תהיה גבוהה כל כך, עד כי שווה לשלם כמעט כל מחיר בהווה כדי להקטין אותה. אבל סטרן הגיע לממצא המבהיל הזה משום שליקט אך ורק אומדני נזק גבוהים, ואז השתמש בשערי ריבית נמוכים במידה יוצאת דופן כדי למדוד את הערך הנוכחי של הנזקים העתידיים. אם למשל הכלכלן ההולנדי ריכרד טוֹל אמד שהעלויות יהיו "קטנות במידה ניכרת" מ־14 דולר לטונה של פחמן דו־חמצני, סטרן פשוט הכפיל את הסכום ל־29 דולר לטונה. טול, שאיננו ספקן, אמר על הדו"ח של סטרן שהוא מעורר בהלה, לא מקצועי ושערורייתי. באשר לשערי הריבית, סטרן חישב לפי 2.1 אחוזים במאה העשרים ואחת, 1.9 אחוזים במאה העשרים ושתיים ו־1.4 אחוזים במאות הבאות. בהשוואה לשער ריבית טיפוסי של 6 אחוזים, החישוב הזה מגדיל את עלות הנזק הצפוי במאה העשרים ושתיים פי מאה. במילים אחרות, סטרן אמר שחיים שיינצלו מהצפת חופים בשנת 2200 אמורים לקבל עכשיו כמעט אותה עדיפות בהוצאת כספים כמו חיים שניצלים מאיידס או ממלריה היום. גדודים של כלכלנים, ובהם אישים בולטים כמו ויליאם נורדהאוס, מיהרו להצביע על כך שהדברים האלה אינם מתיישבים עם השכל הישר. נובע מהם שאבי הסבא של הסבא של הסבא שלכם חסר הכול, שרמת חייו היתה בערך כזאת של תושב זמביה היום, היה צריך לחסוך את רוב הכנסתו כדי לשלם את החשבונות שלכם היום. לפי שער ריבית גבוה יותר, הטיעון של סטרן קורס מפני שאפילו במקרה הגרוע ביותר, נזק שייגרם על ידי שינויי אקלים במאה העשרים ושתיים, יקר הרבה פחות מהנזק שנגרם על ידי אמצעים הננקטים לייצוב האקלים היום. נייג'ל לוסון שואל, בהיגיון לא מבוטל: "מה גודל ההקרבה שסביר או מציאותי לדרוש מהדור הנוכחי, במיוחד מהדור הנוכחי בעולם המתפתח, בתקווה למנוע את הנזק הצפוי לאנשים בעולם המתפתח, שבעוד מאה שנים לא יהיו עשירים פי 9.5 מכפי שהם עכשיו, אלא רק פי 8.5?"

בתרחיש אחד של IPCC, אוכלוסיית העולם מגיעה ל־15 מיליארד נפש בשנת 2100, כמעט כפליים ממה שצופים הדמוגרפים

הנכדים שלכם יהיו עשירים עד כדי כך. אינכם צריכים לסמוך על המילה שלי: כל ששת התרחישים של IPCC מניחים שהעולם יתנסה בצמיחה כלכלית גדולה כל כך, עד שהאנשים שיחיו בו בשנת 2100 יהיו עשירים פי ארבעה עד פי שמונה־עשר מכפי שאנו היום. התרחישים מניחים שרמת החיים הממוצעת בכל העולם תנוע בין זו של פורטוגל לזו של לוקסמבורג היום, ואפילו תושבי הארצות המתפתחות יהיו בעלי הכנסות שינועו בין אלה של מלזיה ובין אלה של נורווגיה היום. בתרחיש הלוהט ביותר, ההכנסה עולה מאלף דולר לנפש במדינות עניות היום ליותר מ־66 אלף דולר בשנת 2100. בני הדורות הבאים, שיחיו בעתידים האפשריים האלה, יהיו עשירים כקורח בהשוואה להווה, אפילו באפריקה — הנחת מוצא מעניינת לניסיון להזהיר אותנו מפני עתיד נורא. שימו לב שהממצא הזה נכון גם אם עד שנת 2100 יביא שינוי האקלים לצמצום העושר ב־20 האחוזים של סטרן: תרחיש כזה משמעו שהעולם יהיה עשיר יותר "רק" פי שניים עד פי עשרה. הפרדוקס זעק לעין כאשר הנסיך צ'רלס אמר ב־2009, ש"נותרו לאנושות מאה חודשים לנקוט את הצעדים ההכרחיים כדי לבלום התמוטטות בלתי הפיכה של האקלים והאקוסיסטמה", ואחר כך המשיך ואמר באותו נאום, שבשנת 2050 יהיו תשעה מיליארד בני אדם בעולם, וכי רובם יצרכו מוצרים ברמות מערביות.

הסיבה להנחות הוורודות האלה על גידול העושר היא שהגורם היחיד להתחממות רבה כל כך של העולם הוא התעשרות רבה מאוד הכרוכה בפליטה של המון פחמן דו־חמצני. כלכלנים רבים סבורים שהעתידים האלה, נפלאים ככל שהם נשמעים, אינם סבירים. בתרחיש אחד של IPCC, אוכלוסיית העולם מגיעה ל־15 מיליארד נפש בשנת 2100, כמעט כפליים ממה שצופים הדמוגרפים. בעתיד אחר, המדינות העניות ביותר מגדילות את ההכנסה לנפש שלהן במהירות גדולה פי ארבעה מזו שהיתה ביפן במאה העשרים. כל העתידים משתמשים בשערי חליפין בשווקים, במקום בהשוואות של כוח קנייה לחישוב התמ"ג, ובכך הם מוסיפים ומגזימים בהערכת ההתחממות. במילים אחרות, התחזיות הקיצוניות מבוססות על הנחות פרועות, ולכן התחממות של 4 מעלות, שלא לדבר על התחממות בלתי סבירה של 6 מעלות, תתרחש רק אם היא תלוּוה בעלייה מתמיהה מאוד בעושרם של בני האדם. ואם אפשר להתעשר כל כך, לא ייתכן שההתחממות תביא נזק כלכלי ניכר לאורך הדרך.

כלכלנים אחדים, דוגמת מרטין ויצמן, אומרים בתגובה לדברים האלה שגם אם הסיכוי לקטסטרופה קרוב לאפס, המחיר של קטסטרופה כזאת יהיה גדול כל כך, עד שאין לטפל בה בהתאם לכללים הרגילים של הכלכלה: כל עוד יש אפשרות כלשהי לאסון גלובלי, העולם צריך לנקוט את כל הצעדים האפשריים כדי למנוע אותו. הבעיה עם הטיעון הזה היא שהוא חל על כל הסכנות המרחפות מעל ראשנו, ולא רק על שינוי האקלים. הסיכוי להתנגשות עם אסטרואיד ענקי, כמו זה שהביא להשמדת הדינוזאורים, מוערך באחד למאה מיליארד. בהנחה שמאורע כזה יקטין במידה רבה את עושרו של האדם, המין האנושי נראה קמצן למדי כשהוא מקצה רק ארבעה מיליון דולר בשנה לאיתור אסטרואידים כאלה. ולמה איננו מוציאים סכומים גדולים להקמת מקלטים ומחסני מזון בערים כדי שאנשים יוכלו לשרוד התקפות של טילים צפון קוריאניים, רובוטים שייצאו מכלל שליטה, פלישת חייזרים, מגפה כלל־עולמית או התפרצות וולקנית אדירה? לפי הטיעון של ויצמן, גם אם כל אחת מהקטסטרופות האלה אינה סבירה, כשהנזק הפוטנציאלי גדול כל כך, ראוי להשקיע משאבים כמעט בלתי מוגבלים במניעתן, ולא להשקיע כמעט מאומה בגורמים למצוקות ההווה.

בקצרה, הנזקים העצומים הצפויים מאקלים קיצוני הם בלתי סבירים כל כך, ותלויים בהתממשות של הנחות פרועות כל כך, שהם אינם מותירים אפילו שריטה קלה בשריון האופטימיות שלי. אם יש סיכוי של 99 אחוז שעניי העולם יתעשרו מאוד במהלך מאה השנים הבאות, בעוד אנו ממשיכים לפלוט פחמן דו־חמצני, כי אז מי אני שאמנע מהם את הסיכוי הזה? אחרי הכול, ככל שהם יתעשרו יותר, הכלכלות שלהם יהיו תלויות פחות במזג האוויר, והם יוכלו להסתגל ביתר קלות לשינויי האקלים.

חם יותר ועשיר יותר או קר יותר ועני יותר?

עד כאן בעניין הסכנות המרוחקות. ועכשיו תנו דעתכם לתרחיש המרכזי והסביר הרבה יותר של IPCC: עלייה של הטמפרטורה ב־3 מעלות עד שנת 2100. (אני אומר שהוא סביר יותר, אבל שימו לב שכדי שהוא יתממש יהיה על קצב עליית הטמפרטורה להיות כפול מזה שהיה בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים — והקצב נמצא בירידה מאז, לא בעלייה.) הבה נחשב את העלות, ואת התועלת, של עלייה כזאת במונחים של גובה פני הים, מים, סערות, בריאות, מזון, מינים ביולוגיים ומערכות אקולוגיות.

גובה פני הים הוא הבעיה המדאיגה ביותר, מפני שגובה פני הים הנוכחי הוא באמת הטוב ביותר מכל הגבהים האפשריים: כל שינוי, כלפי מעלה או כלפי מטה, יוציא את הנמלים הקיימים מכלל שימוש. התחזית של IPCC אומרת שגובה פני הים יעלה ב־2 עד 6 מילימטרים בשנה, וזאת בהשוואה לקצב בעת האחרונה, שהיה 3.2 מילימטרים בשנה (כ־35 סנטימטר במאה שנה). בקצב כזה, אף שהצפת החופים תגדל במקצת בכמה מקומות, כמה מדינות ימשיכו להרוויח אדמה כתוצאה משקיעת טין יותר מכפי שהן מפסידות בתהליכי סחף. כיפת הקרח של גרינלנד תפשיר במקצת בשוליה — קרחונים רבים בגרינלנד נסוגו בעשורים האחרונים של המאה העשרים — אבל אפילו האומדנים הגבוהים ביותר של ההפשרה בגרינלנד אומרים שכעת היא מאבדת מסה בקצב של אחוז אחד במאה שנה. בקצב הזה, כיפת הקרח תיעלם בשנת 12000. כמובן, בטמפרטורה מסוימת כיפות הקרח של גרינלנד ושל מערב אנטארקטיקה יתפרקו, אבל לפי התרחישים של IPCC, אם בכלל נגיע לטמפרטורה הזאת, זה לא יקרה במאה העשרים ואחת.

באשר למים מתוקים, מעניין לציין שהראיות מצביעות על כך שההתחממות כשהיא לעצמה תקטין את מספר בני האדם הנתונים בסכנה של מחסור במים. חזור שנית? כן. תקטין. עולם חם יותר ייהנה מגשמים רבים יותר בגלל התאדות רבה יותר מהאוקיינוסים, ממש כפי שקרה בתקופות קודמות של התחממות. כך למשל קרה בראשית תקופת ההוֹלוֹקֶן, כאשר האוקיינוס הארקטי היה חופשי כנראה מקרח כל הקיץ, וכך קרה בתקופת פריחת התרבות המצרית והרומית, ובמהלך ימי הביניים עד ראשית המאה הארבע־עשרה. הבצורות הגדולות ששינו את ההיסטוריה במערב אסיה התרחשו, כפי שחוזה התיאוריה, בזמנים של התקררות: בעיקר לפני 8,200 שנה ולפני 4,200 שנה. אם מסתמכים על ההנחות של IPCC, רואים בבירור שכל התרחישים חוזים שעד שנת 2100 תהיה ירידה בגודל האוכלוסייה הנתונה בסכנה של מחסור במים. נכון שהמים ימשיכו להיות עילה למלחמות, והזיהום וניצול־היתר שלהם יימשכו בעת שנהרות ובארות יתייבשו בגלל שימוש־יתר, אבל כל זה יקרה גם בעולם קר יותר. כל עוד אזורי האקלים זזים, דרום אוסטרליה וצפון ספרד עשויים להתייבש יותר, אבל בסאהֶל ובצפון אוסטרליה תימשך ככל הנראה מגמת ההתלחלחות הנוכחית. וגם אין שום ראיות לנכונות הטענה הנשמעת תכופות בדבר קשר בין עלייה בהפכפכות האקלים ובין עלייה בלחות. ליבות קרח מאשרות את הטענה שהיציבות של האקלים עולה במידה ניכרת כאשר האדמה מתחממת לאחר תקופת קרח. קרוב לוודאי שתהיה עלייה מסוימת באירועי גשם קיצוניים, ואולי יהיו גם יותר שיטפונות עקב כך, אבל אמת עצובה היא שככל שבני האדם עשירים יותר, כך הם צפויים פחות לטבוע, ולכן, ככל שהעולם יהיה חם יותר ועשיר יותר, כך תהיה התוצאה הכללית טובה יותר.

הדבר נכון גם לגבי סערות. במהלך ההתחממות של המאה העשרים לא היתה עלייה במספר הסערות, וגם לא בעוצמת ההוריקנים שהגיעו ליבשה, ואילו עוצמת הציקלונים באוקיינוס ההודי צנחה ב־2008 לרמה הנמוכה ביותר זה שלושים שנה. נכון אמנם שחלה עלייה ניכרת בנזקים הכלכליים שגורמים ההוריקנים, אבל זו היתה תוצאה של בניית נכסי חוף יקרים וביטוח שלהם, ולא של עוצמת הסערות או תדירותן. מאז שנות העשרים של המאה העשרים חלה בעולם כולו ירידה מרשימה של 99 אחוז בשיעור מקרי המוות באסונות טבע — מ־242 חללים למיליון נפש בשנה בשנות העשרים, לשלושה חללים למיליון נפש בשנה בראשית המאה העשרים ואחת. כוח ההרג של ההוריקנים תלוי בעושר ובתחזיות מזג אוויר יותר מאשר במהירות הרוח. הוריקן דין מדרגה 5 הכה ב־2007 בחופי יוּקטאן, שהיו מוכנים היטב, ולא קטל איש. סערה דומה, שהכתה כעבור שנה בבורמה הענייה והלא־מוכנה, המיתה 200 אלף. אם יניחו לתושבי בורמה לשגשג, עד שנת 2100 הם יוכלו להרשות לעצמם אמצעי מיגון, הצלה וביטוח.

ככל שמדובר בבריאות, שימו לב לעובדה שמספר המתים בעולם כולו ממזג אוויר קר ממשיך להיות גדול בהרבה ממספר המתים בגלל גלי חום — ביחס של אחד לחמישה בערך ברוב ארצות אירופה. אפילו מספר המתים המפורסם לשמצה, והחד־פעמי, שנרשם באירופה בגל החום של קיץ 2003, אינו משתווה למספר מקרי המוות בגלל קור המתועדים באירופה רוב החורפים. חוץ מזה, וכבר אמרתי זאת, בני אדם יסתגלו, ממש כפי שהם מסתגלים כיום. אנשים עוברים ברצון מלונדון להונג קונג, או מבוסטון למיאמי, ולא מתים מחום; אם כך, מדוע ימותו אם עיר מולדתם תתחמם בהדרגה בכמה מעלות? (היא כבר התחממה, בגלל אפקט אי החום האורבני.)

פרשנים רבים נתפסו לאומדן שפירסם ארגון הבריאות העולמי בשנת 2002, וטען כי 150 אלף בני אדם מתים מדי שנה בגלל שינוי האקלים. החישוב הסתמך על הנחות שרירותיות, כמו ההנחה כי 2.4 אחוזים ממקרי המוות משלשול נבעו מעלייה בחום

ומה בדבר מלריה? אפילו מדענים מכובדים נשמעו מכריזים כי התחממות העולם תביא להתפשטות המלריה צפונה ולגובה. אבל המלריה השתוללה באירופה ובאמריקה הצפונית ואפילו ברוסיה הארקטית במאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים, כאשר העולם היה קר במעלה אחת כמעט מכפי שהוא היום. היא נעלמה בעת שהעולם הלך והתחמם מפני שבני אדם החזיקו את הבקר שלהם ברפתות (וכך סיפקו ליתושים חלופה לסעודות הערב האנושיות שלהם), נמצאו בלילה בבתים מאחורי חלונות סגורים, ובמידה פחותה יותר מפני שהביצות נוקזו ויובשו, וגם הודות לשימוש בחומרי הדברה. לא האקלים הוא שמונע היום את התפשטות המלריה: יש המון שטחים שהיא יכולה להשתולל בהם אבל אינה עושה זאת. הדבר נכון גם לגבי ההרים. רק 2 אחוזים משטחה של אפריקה גבוהים מדי עבור יתושי המלריה. במהלך המאה האחרונה נעשו אזורים גבוהים אחדים, למשל בקניה ובגיניאה החדשה, נגועים ביתושי מלריה, אבל הגורם לכך לא היה שינוי האקלים, אלא הגירה של בני אדם ושינוי בתי הגידול. "אין ראיות לכך שהאקלים מילא תפקיד כלשהו בטרגדיה המתפתחת של המחלה הזאת בגובה כלשהו," אומר פול רייטר, מומחה למלריה. האם איננו צריכים לעשות משהו עכשיו, כדי למנוע את מותם של מיליון אנשים מדי שנה ממלריה הניתנת למניעה, לפני שנדאג מכך שההתחממות הגלובלית אולי תגדיל את המספר הזה ב־30 אלף לכל היותר? בדומה לכך, קפיצה בתחלואה ממחלה המועברת על ידי קרציות שאירעה במזרח אירופה ב־1990 בקירוב, ויוחסה בתחילה לשינוי באקלים, נמצא שהגורם לה היה אובדן מקורות הפרנסה של אנשים אחרי נפילת הקומוניזם, מה שדחף אותם לבלות זמן רב ביערות בחיפוש אחר פטריות.

פרשנים רבים נתפסו לאומדן שפירסם ארגון הבריאות העולמי בשנת 2002, וטען כי 150 אלף בני אדם מתים מדי שנה בגלל שינוי האקלים. החישוב הסתמך על הנחות שרירותיות, כמו ההנחה כי 2.4 אחוזים ממקרי המוות משלשול נבעו מעלייה בחום שהביאה לעלייה בשכיחות החיידקים הפתוגניים, וכי שיעור מסוים של המתים ממלריה נבע מעלייה בכמות הגשם שהובילה לעלייה במספר היתושים. אבל גם אם מקבלים את הניחושים האלה, הנתונים של ארגון הבריאות העולמי עצמו מראים ששינוי האקלים התגמד כגורם תמותה לעומת חסר בברזל, עודף כולסטרול, יחסי מין לא בטוחים, עישון טבק ותאונות, וכל זה עוד לפני שהזכרנו את השלשול ואת המלריה "הרגילים". לפי אותו דו"ח, אפילו מספר בני האדם שמתו בגלל השמנת־יתר כפול ממספר החללים בגלל שינוי האקלים. וגם לא נעשה שום ניסיון לאמוד את מספר החיים שניצלו בזכות פליטות פחמן — למשל, בזכות אספקת חשמל לכפרים שתושביהם סבלו מבריאות לקויה בשל זיהום הנובע מבישול על אש פתוחה בתוך הבתים, או מספר בני האדם שניצלו ממוות מתת־תזונה בזכות העלייה ביבולים החקלאיים הודות לשימוש בדשנים מלאכותיים. בשנת 2009 הכפיל הפורום ההומניטרי הבינלאומי (GHF) של קופי אנאן את מספר מקרי המוות בגלל שינוי האקלים והעמיד אותו על 315 אלף נפש בשנה, אבל הוא עשה זאת רק משום שחבריו התעלמו מהנקודות האלה, הכפילו באופן שרירותי את מספר מקרי המוות משלשול שגרם האקלים, והוסיפו הנחות מגוחכות על האופן שבו שינוי האקלים אחראי ל"מלחמה הבין־שבטית בסומליה", להוריקן קתרינה ולאסונות אחרים. זכרו ש־50 עד 60 מיליון בני אדם מתים מדי שנה: אפילו לפי הפורום, פחות מאחוז אחד מהם מתים בגלל שינוי האקלים.

אספקת המזון העולמית תגדל ככל הנראה אם הטמפרטורה תעלה ב־3 מעלות צלזיוס לכל היותר. לא זו בלבד שהחום יגדיל את היבולים בארצות הקרות והגשם המרובה יגדיל אותם במקצת הארצות היבשות, אלא שעצם העלייה בשיעור הפחמן הדו־חמצני באטמוספרה תגדיל את היבולים, בעיקר באזורים יבשים. העלאת ריכוז הפחמן הדו־חמצני מ־295 חלקים למיליון ל־600 חלקים למיליון, למשל, גורמת להעלאת קצב הגדילה של החיטה ב־15 עד 40 אחוז. (בחממות משתמשים לעתים קרובות באוויר מועשר בפחמן דו־חמצני בריכוז של 1,000 חלקים למיליון כדי להגדיל את קצב הצמיחה.) האפקט הזה, יחד עם ריבוי גשמים ושיטות עיבוד חדשות, משמעו שבעולם חם יותר, שטח קטן יותר של בתי גידול טבעיים יאבד לטובת חקלאות. למעשה, בתרחיש החם יותר, עד שנת 2100 יהיה אפשר להחזיר שטחי אדמה רבים למצבם הטבעי, ולהשאיר רק 5 אחוזים מקרקעות העולם לשליטת המחרשה (וזאת בהשוואה ל־11.6 אחוז המעובדים היום), וכך יהיה מקום רב יותר לחיי בר. הגרסה העשירה ביותר והחמה ביותר של העתיד תסבול מרעב פחות מכל האחרות, ותחרוש שטחים קטנים יותר כדי להאכיל את עצמה. החישובים האלה לא נולדו במוחם של ספקנים מטורללים, אלא באלה של החברים המובילים של IPCC. וזה עדיין בלי שנלקחה בחשבון יכולתן של חברות האדם להסתגל לאקלים המשתנה.

ארבעת הפרשים של האפוקליפסה האנושית, הגורמים למספר הגדול ביותר של מקרי מוות בטרם עת במדינות העניות, ואשר אפשר להיאבק בהם בהצלחה, הם עתה (וימשיכו להיות במשך שנים רבות) אותם הפרשים: רעב, מים מזוהמים, עשן בתוך הבתים ומלריה, אשר ממיתים בכל דקה כשבעה, שלושה, שלושה ושני בני אדם בהתאמה. אם אתם רוצים לעשות משהו טוב למען בני אדם כמוכם, עליכם להשקיע את המאמצים שלכם במלחמה בארבעת אלה, כדי שבני האדם יוכלו לשגשג, ויהיו מוכנים להתמודד עם אתגרי האקלים בבוא העת. כלכלנים מעריכים כי דולר אחד שמושקע במיתון שינוי האקלים מניב טובת הנאה בשווי 90 סנט, וזאת בהשוואה לתשואה של 20 דולר על כל דולר שמושקע בבריאות, ו־16 דולר על כל דולר שמושקע במאבק ברעב. השארת האקלים ברמות של 1990, בהנחה שאפשר לעשות זאת, תותיר יותר מ־90 אחוז מהסיבות לתמותת בני אדם ללא כל שינוי.

הצלת מערכות אקולוגיות

אבל כל זה היה על המין האנושי. ומה באשר למינים אחרים? האם ההתחממות תביא לגל של הכחדה? ייתכן, אבל לא בהכרח. עד כה, למרות שני גלים של התחממות במאה העשרים, לא נמצא אפילו מין ביולוגי אחד שהוכרע כליל ובאופן חד־משמעי על ידי השינוי הגלובלי באקלים. הקרפדה הזהובה של קוסטה ריקה, המוזכרת לעתים בתור הקורבן הראשון, נכחדה ממחלה פטרייתית, או בגלל התייבשות יער העננים שלה, שנגרמה ככל הנראה בגלל כריתת עצים במדרונות הנמוכים של בית הגידול ההררי שלה: סיבה מקומית, לא גלובלית. הדוב הלבן, שעדיין משגשג היום (אחת־עשרה מתוך שלוש־עשרה האוכלוסיות שלו גדלות או יציבות בגודלן) אבל נתון בסכנה בגלל התמעטות הקרחונים בים הארקטי בשיא הקיץ, עשוי לצמצם את תחום המחיה שלו הרחק צפונה. עם זאת, הוא כבר מתחיל להסתגל לחודשי קיץ ללא קרח במפרץ הדסון בכך שהוא צם בהיותו על היבשה עד שהים קופא מחדש, ויש ראיות טובות מצפון גרינלנד לכך שלפני 
כ־5,500 שנים, בתקופה שהיתה חמה במידה ניכרת מזו שלנו, היו קיצים כמעט חופשיים לגמרי מקרח באזור הארקטי. אם ניזכר 
באורנג־אוטן, שנפגע קשות משום שהיערות שהוא חי בהם נכרתים כדי לטעת על שטחם דקלים לייצור דלק אורגני, נוכל לומר שהאנרגיות המתחדשות מאיימות על קוף־האדם מבורניאו הרבה יותר מכפי שההתחממות הגלובלית מאיימת על הדוב הלבן.

אל תבינו אותי לא נכון. אני לא מכחיש שהכחדה של מינים ביולוגיים אכן מתרחשת. אני מאמין בכל לבי בהצלה של מינים בסיכון מהכחדה, ופעמיים עבדתי במסגרת מיזמים שניסו להציל מינים כאלה: מין של פסיון וחוברה הודית. אבל האיומים על המינים האלה הם כולם רגילים לגמרי: אובדן בית גידול, זיהום, תחרות מצד מינים פולשים וציד — אלה הם אותם ארבעת פרשי האפוקליפסה האקולוגית שאיימו עליהם מאז ומתמיד. ועם זאת, רבים מארגוני הסביבה הגדולים איבדו פתאום עניין באיומים האלה בלהט מרדפם אחר האשליה של ייצוב האקלים, שמעולם לא היה יציב. נראה כאילו הדגש המושם לאחרונה בשינוי האקלים שאב את כל החמצן מתנועת שימור הסביבה. פעילי שימור, אשר עשו מעל ומעבר במשך מחצית המאה האחרונה למען הגנה על מערכות אקולוגיות ועל השבת כמה מהן למצבן הטבעי, ועודדו תושבים מקומיים לתמוך בהן ולהעריך אותן, נבגדים בידי פעילי האקלים החדשים, שתשוקתם לאנרגיה מתחדשת מכרסמת עמוק בתוך אותן מערכות אקולוגיות, ושוללת מפעילי השימור את כל המימון שנועד לקידום מאמציהם.

קחו לדוגמה את שוניות האלמוגים, הסובלות בצורה מזעזעת מזיהום, מהצטברות טין, מנגר יבשתי של שיירי דישון ומדיג — בעיקר מדיג מרובה של דגים אוכלי צמחים השומרים על ניקיון השוניות. למרות זאת, פעילי סביבה נוהגים לדבר כאילו שינוי האקלים הוא אִיוּם גדול בהרבה מכל אלה, והם מנפחים במרץ את ההצהרות האפוקליפטיות שלהם בדיוק כפי שעשו לגבי היערות והגשם החומצי. צ'רלי וֶרוֹן, ביולוג ימי מאוסטרליה: "אין תקווה שהשוניות ישרדו אפילו עד אמצע המאה בצורה כלשהי המוכרת לנו היום." אלכס רוג'רס מהחברה הזואולוגית של לונדון מתחייב: "יש לי ביטחון מוחלט בהשמדתן." כשזו התחזית, אין טעם בפעילות למען השוניות. נכון שחימום מהיר של המים במעלות אחדות יכול להרוס שוניות כתוצאה מ"הלבנה" — חיסול האצות החיות בסימביוזה עם האלמוגים, כפי שקרה לשוניות רבות ב־1998, שנת האל־ניניו החמה במיוחד. אבל ההלבנה תלויה בקצב השינוי יותר מאשר בטמפרטורה המוחלטת. זה חייב להיות כך, משום שאין שום מקום בעולם, גם לא במפרץ הפרסי שטמפרטורת המים בו מגיעה ל־35 מעלות צלזיוס, שבו הים חם מכדי שיהיו בו שוניות אלמוגים. (מקומות רבים, כמו איי גלפגוס, קרים מדי בשביל אלמוגים.) עתה כבר ברור שאלמוגים מתאוששים במהירות מפרקי הלבנה כאלה, ומאכלסים מחדש שוניות מתות בתוך שנים מעטות בלבד; כך מן הסתם הם שרדו במהלך תנודות ההתחממות בסוף תקופת הקרח האחרונה. ממחקרים שנעשו לאחרונה עולה גם שהאלמוגים נעשים יותר גמישים ועמידים ככל שהם מתנסים בהתחממויות פתאומיות. נכון, מקצת השוניות עלולות למות בכל זאת אם העולם יתחמם במהירות במאה העשרים ואחת, אבל אחרות, באזורים הקרים יותר, עשויות לגדול. איומים מקומיים דחופים יותר משינוי האקלים.

 התוצאות משלוש־עשרה אנליזות כלכליות של שינוי האקלים, המניחות רמות התחממות שיש עליהן הסכמה כללית, מגיעות למסקנה שהשינוי יוסיף או יגרע שנה אחת בלבד של צמיחה כלכלית גלובלית במחצית השנייה של המאה העשרים ואחת

להחמצת האוקיינוסים יש חזות המחשידה אותה כתוכנית גיבוי שהגו קבוצות לחץ למען הסביבה למקרה שהאקלים לא יתחמם כפי שחבריהן צופים: ניסיון נוסף לחרוץ את דינם של הדלקים המאובנים. ככלל, האוקיינוסים הם בסיסיים (כלומר, ההפך מחומציים), עם pH ממוצע של 8.1, שהוא הרבה מעל לניטרלי (7). הם גם מיוצבים היטב ברמה הזאת (הודות למלחים המומסים בהם). רמות גבוהות מאוד של פחמן דו־חמצני המתמוסס במים יכולות להוריד את ערך ה־pH הזה, אולי ל־7.95 עד שנת 2050 — וזה עדיין ערך בסיסי גבוה למדי, וגבוה בהרבה מכפי שהיו האוקיינוסים במשך רוב מאה מיליון השנים האחרונות. יש מי שטוענים שהתזוזה הזעירה הזאת כלפי מטה 
בבסיסיות הממוצעת עלולה להקשות על בעלי חיים וצמחים 
המשקיעים סידן פחמתי בבניית השלדים שלהם. אבל הטענה הזאת אינה מתיישבת עם הכימיה: הסיבה לעלייה בחומציות היא שגם כמות מלחי הסידן הפחמתי, הביקרבונטים המתמוססים במים, נמצאת בעלייה, ועלייה בריכוז הביקרבונטים מגדילה את הקלות שבה ניתן להשקיע פחמן ביחד עם סידן על ידי היצורים שזקוקים לכך. אפילו בריכוזי ביקרבונט גדולים פי שלושה, אלמוגים מראים עלייה מתמשכת הן בפוטוסינתזה (שמבצעות האצות) והן בהשקעת סידן בבניית השלדים שלהם. עובדה זו זוכה לאישוש 
מצד מבול של מחקרים אמפיריים, המראים שלעלייה בריכוז החומצה הפחמתית אין כל השפעה, או שהיא מגדילה למעשה את הצמיחה של פלנקטון עתיר סידן פחמתי, של לַרווֹת של רכיכות ימיות ושל קוֹקוֹליתוֹפוֹרים (מיקרואורגניזמים בעלי שלדים הבנויים מסידן פחמתי).

האופטימיזם הכללי שלי לא נסדק אפוא למרות האתגר שאין חולק עליו של התחממות כדור הארץ בגלל פליטת פחמן דו־חמצני. גם אם העולם יתחמם כפי שרוב החזאים צופים, הנזק הממשי יהיה קטן מהנזק האמיתי מאוד הנגרם עתה על ידי גורמים הניתנים למניעה; ואם הוא יתחמם במידה כזאת, זה יהיה משום שאנשים רבים יותר יהיו עשירים די הצורך להרשות לעצמם לעשות משהו בקשר לכך. כמו תמיד, העיתונות לא אוהבת את האופטימיזם בוויכוח הזה. האופטימיסטים נדחים בזלזול כשוטים, ואילו הפסימיסטים הם חכמי העדה בעיניהם של אנשי התקשורת, שאוהבים הודעות לתקשורת המאכילות אותם סיפורי אימה בכפית. זה לא אומר שהאופטימיסט צודק, אבל הרקורד העלוב של הפסימיסטים צריך לפחות לגרום לכם לעצור ולחשוב. אחרי הכול, כבר היינו בסרט הזה. "אני מבקש להדגיש את דחיפות האתגר," אמר פעם ביל קלינטון, "זה לא אחד מסרטי הקיץ האלה שבהם אתם יכולים לעצום את העיניים בקטעים המפחידים." הוא לא דיבר על שינוי האקלים, אלא על שנת 2000: על האפשרות שכל המחשבים יקרסו בחצות הלילה של 31 בדצמבר 1999.

שחרור הכלכלה מפחמן

בקיצור, עולם חמים יותר ועשיר יותר ישפר את רווחתם של בני אדם ושל מערכות אקולוגיות יותר משיוכל לעשות זאת עולם קר יותר ועני יותר. כדברי הכלכלן אינדוּר גוֹקלאני, "אין זה סביר ששינוי האקלים יהיה הבעיה החשובה ביותר הניצבת בפני כדור הארץ במאה הזאת, לא מטעמים של בריאות הציבור וגם לא בשל גורמים אקולוגיים." התוצאות משלוש־עשרה אנליזות כלכליות של שינוי האקלים, המניחות רמות התחממות שיש עליהן הסכמה כללית, מגיעות למסקנה שהשינוי יוסיף או יגרע שנה אחת בלבד של צמיחה כלכלית גלובלית במחצית השנייה של המאה העשרים ואחת. מבקרים של ההשקפה הזאת טוענים לעתים תכופות שפיתוח השימוש בפחמן והפחתתו אינם חייבים להיות חלופות, ומזכירים שהעניים הם שנפגעים קשה ביותר משינוי האקלים. נכון, אבל הנקודה הזאת חלה על שני הכיוונים, והעניים הם אלה שנפגעים קשה מכל האחרים גם בגלל עלייה במחיר האנרגיה. אם לא תנוהל כראוי, עלולה הפעילות להקלת השינוי באקלים להתגלות כפוגעת ברווחת האדם ממש כמו שינוי האקלים עצמו. מוות של ילד מפגיעת עשן בתוך בית בכפר שנמנע ממנו חיבור לחשמל המיוצר באמצעות דלקים מאובנים הוא טרגדיה גדולה לא פחות ממוות של ילד בשיטפון שנגרם משינוי האקלים, ויער שנכרת בידי אנשים שאין להם דלק מאובן הוא יער אבוד בדיוק כמו יער שגווע בגלל שינוי האקלים. אם שינוי האקלים יתגלה כמתון, אבל צמצום השימוש בפחמן יגרום נזק אמיתי, ייתכן שנגלה כי עצרנו דימום מהאף על ידי קשירת חוסם עורקים סביב הצוואר.

וצמצום השימוש בפחמן משמעו גם שהאנרגיה תהיה יקרה יותר. כך אומר הפאנל הבין־ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC). אם אני אמור לקבל את האומדן של IPCC על עליית הטמפרטורה, עלי לקבל גם את האומדן שלו על מחיר הקיצוץ בפחמן — מחיר שהוא מעריך ב־5 אחוזים מהתמ"ג לאחר שנת 2050, וזאת לאחר שהוא מניח הנחות לא סבירות לגבי (ציטוט מדו"ח IPCC לשנת 2007) "שווקים שקופים, ללא עלויות עסקה, ולכן גם יישום מושלם של אמצעי מדיניות לכל אורך המאה העשרים ואחת, שיובילו לאימוץ אוניברסלי של אמצעים להקלת השינוי שהם אפקטיביים מבחינת העלות, כגון מסים על פחמן או תוכניות בינלאומיות למסחר בנקודות זכות תמורת צמצום הפליטות."

כלכלת העולם זקוקה להרבה מאוד ג'אוּלים של אנרגיה אם אין היא רוצה להתבסס על עבודת עבדים, וכרגע המקור הזול ביותר מכל מקור אחר לג'אולים האלה הוא שרפה של פחמימנים. כל אלף דולר של פעילות כלכלית כרוכים בפליטה של כ־600 קילוגרם פחמן דו־חמצני. אין ולוּ מדינה אחת ש"אפילו מתחילה להתקרב למסלול" המוביל לצמצום ניכר של הנתון הזה, אומר הפיזיקאי דייוויד מקיי. זה יכול להיעשות, אבל במחיר סביבתי ופיננסי כבד מאוד. קחו למשל את בריטניה, ארץ "עשירה ממוצעת". שרפת פחמימנים עדיין מספקת 106 מתוך 125 קילוואט־שעה לנפש ליום של עבודה, והעבודה הזאת היא שמספקת לבריטים את רמת החיים שלהם. איך תוכל בריטניה להניע את עצמה בלי דלקים מאובנים? נניח שתוכנית תקיפה ויקרה לשאיבת חום, שרפת פסולת ובידוד קומות עליונות תחסל רבע מהביקוש הזה, ותותיר ביקוש למאה קילוואט־שעה ליום שיש צורך להשיגם. חלקו את המאה האלה בארבע, וקחו 25 קילוואט־שעה מכוח גרעיני, 25 מטורבינות רוח, 25 מאנרגיית השמש וחמישה מכל אחד מהמקורות הבאים: דלק אורגני, עץ, גלי ים, גאות ותחנות הידרואלקטריות. איך תיראה הארץ?

יהיו שישים תחנות כוח גרעיניות על החופים, חוות של טורבינות רוח יכסו עשירית משטח הארץ (או שטח רחב מאוד של ים), קולטים סולריים יכסו שטח בגודלו של חבל לינקולנשייר, צמחים לייצור דלק אורגני יכסו שטח שגודלו פי 18 מלונדון־רבתי, שטח הגדול פי 47 מניו פוֹרֶסט יצמיח עצים במחזורי גידול מהיר לכריתת עצים, לאורך החופים יהיו מאות קילומטרים של מכונות גלים שימירו את אנרגייית הגלים בחשמל, סכרי גאות כבירים ייבנו בשפך הנהר סֶוֶורן ובסטרַנגפוֹרד לוֹך, וסכרים של תחנות הידרואלקטריות על הנהרות יהיו במספר גדול פי 25 ממספרם היום. התחזית אינה מעוררת תיאבון: כל הארץ תיראה כמו תחנת כוח. עמודים ענקיים יצעדו על הגבעות בצפון ושיירות של משאיות יסיעו בולי עץ בכבישים. הפסקות חשמל יהיו שכיחות — דמיינו לכם יום שקט, קר וערפילי בינואר, בעת ששעת ביקוש השיא תחפוף לשפל בסוורן, כאשר קולטי השמש מתים וטורבינות הרוח דוממות. חיי הבר יסבלו מאובדן שפכי הנהרות, נהרות זורמים ונוף פתוח. אספקת אנרגיה לעולם באמצעים מתחדשים כאלה היא הדרך הבטוחה ביותר להרוס את הסביבה. (כמובן, כריית פחם וקידוחי נפט מקלקלים גם הם את הסביבה, אבל בהשוואה לרוב המקורות המתחדשים, עקבות הפחמן שלהם קטנים להפתיע ביחס לכמות האנרגיה שהם מניבים.)

חוץ מזה, אין כל סימן לכך שרוב המקורות המתחדשים נעשים זולים יותר. מחיר הפקת אנרגיית הרוח תקוע זה שנים רבות בערך הגבוה פי שלושה מזה של אנרגיית הפחם. כדי להשיג דריסת רגל מינימלית בשוק החשמל, אנרגיית הרוח מחייבת תשלומי העברה רגרסיביים לבעלי קרקעות ולאנשי עסקים עשירים שוחרי רנטות: הכלל העגום הוא שהערך שטורבינת רוח מייצרת מסובסידיות עולה על הערך שהיא מייצרת מחשמל. אפילו דנמרק, שיש בה 6,000 טורבינות, לא חסכה אפילו פליטה אחת של גזי פחמן, משום שהרוח שאינה קבועה דורשת גיבוי של דלק מאובן (אנרגיית הרוח של דנמרק מיוצאת לשוודיה ולנורווגיה, שיכולות להפעיל במהירות את תחנות המים שלהן כאשר הרוח בדנמרק שוככת). ובינתיים, כפי שמאשר מחקר שנעשה בספרד, סובסידיות לייצור אנרגיית רוח מחסלות מקומות תעסוקה: על כל עובד העובר מייצור חשמל קונבנציונלי לייצור חשמל ממקור מתחדש, "יש לוותר על שתי משרות בשכר דומה במקום אחר, שאם לא כן אין דרך להשיג את הסכומים הנדרשים לכיסוי העלויות הנוספות של ייצור אנרגיה ממקורות מתחדשים." אף על פי שפעילים ירוקים נוהגים לטעון שהעלאת מחיר האנרגיה היא דבר טוב, בפועל היא מחסלת מקומות עבודה בגלל צמצום השקעות במגזרים אחרים. "הרעיון שאנחנו יכולים לחלץ את עצמנו מהדשדוש הכלכלי על ידי כך שנוציא ברוחב יד על מקורות אנרגיה חדשים ויקרים באופן יוצא דופן הוא אבסורד," כותב פיטר יוּבֶּר.

זה מה שקורה היום. ומה יקרה מחר? ייתכן בהחלט שבעתיד הקרוב יימצאו מקורות אנרגיה נטולי פחמן שיהיו משוחררים מהחסרונות האלה. ייתכן (גם אם מאוד לא סביר) שהמקורות האלה יכללו אנרגיה גיאותרמית חמה ויבשה, רוחות בקרבת החופים, גלים וגאות, ואפילו המרת אנרגיה תרמית של האוקיינוסים באמצעות שימוש בהבדלי הטמפרטורות בין מעמקי הים לפני הים. המקורות האלה עשויים לכלול גם דלקים אורגניים טובים יותר, שהמקור להם יהיה לגונות מכוסות אצות, אם כי באופן אישי אני מעדיף לראות תחנות כוח גרעיניות, ולהשאיר את הלגונות לחוות דגים או לשמורות טבע. אפשר גם שבקרוב יצליחו מהנדסים להשתמש באור השמש כדי לייצר מימן ישירות מהמים תוך שימוש בצבע רוּתֶניוּם כזרז — תהליך שבעצם משכפל פוטוסינתזה. פחם נקי, שבמהלך הפקתו הפחמן הדו־חמצני של הפחם מוזרק בחזרה לסלעים, עשוי למלא תפקיד, אם יהיה אפשר להוריד את מחירו ("אם" גדול מאוד).

תרומה גדולה תגיע מן הסתם מהשמש — המקור המתחדש שהוא הפחות רעב לשטחים מכל המקורות האחרים. ברגע שיהיה אפשר לייצר לוחות קולטים בעלות של 200 דולר למטר רבוע וביעילות של 12 אחוז, יוכל לוח בשטח כזה לייצר אנרגיה מקבילה לזו שמפיקים מחבית נפט. וכאשר זה יקרה, במקום לקדוח חבית נפט ב־40 דולר, כולם ימהרו לכסות את הגגות שלהם (וגם חלקים גדולים משטחן של אלג'יריה ואריזונה) בקולטי שמש זולים. רוב שטחה של אריזונה מקבל בערך שישה קילוואט־שעה של אור שמש ליום למטר רבוע, ולכן, בהנחה של 12 אחוז יעילות, יהיה צורך בערך בשליש משטחה של המדינה כדי לספק לאמריקנים את כל האנרגיה שהם צריכים: הרבה מאוד אדמה, אבל לא בלתי מתקבל על הדעת. לבד מהמחיר, הבעיה הגדולה של האנרגיה הסולרית, כמו זו של הרוח, היא טבעה המקוטע: היא לא נוצרת בלילה, למשל.

אבל הנתיב הברור שיש ללכת בו כדי לצמצם את פליטת הפחמן הוא נתיב האנרגיה הגרעינית. תחנות כוח גרעיניות כבר מייצרות אנרגיה רבה יותר תוך השארת עקבות פחמן קטנים יותר, ועם מספר קטן יותר של תאונות קטלניות ופחות זיהום מכל טכנולוגיית אנרגיה אחרת. הפסולת שהן מייצרות אינה בעיה בלתי ניתנת לפתרון. היא קטנה בנפחה (פחית קולה לאדם למשך כל חייו), מאוחסנת בקלות, ושלא כמו כל חומר רעיל אחר, היא נעשית בטוחה עם חלוף הזמן. שיטות טובות יותר להפקת אנרגיה גרעינית יכללו סוללות גרעיניות קטנות לשימוש חד־פעמי, מוגבלות באורך חייהן, שיספקו אנרגיה לערים יחידות למשך פרקי זמן מוגבלים; וכורים אטומיים מהירים, מיוצבים על מצע חלוקי אבן ובעלי אבטחה מובנית, שיהיו מסוגלים להפיק 99 אחוז מהאנרגיה האצורה באורניום (במקום אחוז אחד בכורים הקיימים היום) וייצרו כמויות קטנות יותר של פסולת קצרת חיים בעשותם זאת. הכורים האטומיים של היום כבר שונים מהכורים הלא־יציבים והקשים־להכלה מטיפוס הכור בצ'רנוביל, כשם שמטוס סילון שונה ממטוס בוכנה דו־כנפי.

המהנדס האיטלקי צֵ'זָרֶה מַרקֶטי שירטט גרף המתאר את השימוש שעשו בני אדם באנרגיה במהלך מאה וחמישים השנים האחרונות תוך שעברו מעץ לפחם, לנפט ולגז. בכל מעבר כזה ירד היחס בין אטומי הפחמן לאטומי המימן בחומר הבעֵרה: הוא עמד על עשרה בבעֵרה של עץ, על אחד בפחם, על חצי בנפט ועל רבע בגז מֶתָן. בשנת 1800 היו אטומי פחמן אחראים ל־90 אחוז מהבערה, ב־1935 היה היחס 50-50 בין פחמן למימן (בשימוש בנפט), וייתכן מאוד שבשנת 2100 יתקבלו 90 אחוז מהבערה מאטומי המימן — קרוב לוודאי באמצעות חשמל ממקור גרעיני. ג'סי אוסובל צופה ש"אם יניחו למערכת האנרגיה להתנהל בכוחות עצמה, רוב הפחמן ייעלם ממנה עד שנת 2060 או 2070."

העתיד יתאפיין בטכנולוגיות ובמכשירים שהיום הם בקושי נצנוץ בעיניהם של מהנדסים: מתקנים בחלל שירתמו את רוח השמש או את האנרגיה הנוצרת בסיבוב כדור הארץ סביב עצמו; או מתקנים נושאי מראות שיוצבו בנקודות לַגרָנז' בין השמש לכדור הארץ. איך אני יודע? מפני שכושר ההמצאה משתולל כפי שלא השתולל בעבר בעולם הזה, המרושת בלי גבול, וקצב החדשנות מואץ על ידי חיפושים אקראיים ולא על ידי תכנון מכוון. כאשר אנשים נשאלו ביריד העולמי של 1893 בשיקגו איזו המצאה סביר שתהיה לה ההשפעה הגדולה ביותר במאה העשרים, איש לא ציין את המכונית, ובוודאי שלא את הטלפון הנייד. לכן היום, יותר מאשר בעבר, אינכם יכולים אפילו להתחיל לדמיין את הטכנולוגיות שיהיו הרות־משמעות, ובה בעת רגילות, בשנת 2100.

ייתכן שהן לא יתמודדו בכלל עם ייצור אנרגיה, אלא יפנו במקום זאת היישר אל מחזור החומרים בטבע. בכל שנה יותר מ־200 
מיליארד טונות של פחמן מסולקים מהאטמוספרה על ידי צמחים ופלנקטון, ו־200 מיליארד מוחזרים אליה בתהליכים של ריקבון ושל עיכול ונשימה. פעילות האדם מוסיפה פחות מעשרה מיליארד טונות למחזור הזה. לא נראה לי שיהיה זה מעבר לתחכומה של האנושות במאה העשרים ואחת לדחוק קצת במחזור הטבעי ולגרום לטבע לסלק עוד עשרה מיליארד טונות פחמן. אפשר לעשות זאת באמצעות דישון שטחים שוממים של האוקיינוסים בברזל או בפוספטים; באמצעות עידוד צמיחתם של אצטלניים, שהם אורגניזמים ימיים עתירי פחמן השוקעים עם מותם לקרקעית האוקיינוס; או באמצעות הטמנת "בִּיוֹ־פחם" — פחם עץ שנוצר מגידולים חקלאיים ונטחן לאבקה.

לבחירה בטכנולוגיה המתאימה תתלווה מן הסתם הטלת מס פחמן כבד והורדת מס הכנסה. הדבר יעודד תעסוקה וירתיע פליטות פחמן. הדרך הלא־נכונה להשגת היעד הזה היא בחירת כיוונים כושלים כמו אנרגיית רוח ודלקים אורגניים, תגמול ספקולנטים שסוחרים בנקודות זכות של פחמן, והעמסת כללים ומגבלות וסובסידיות ועיוותים ושחיתות על הכלכלה. כאשר אני מתבונן בפוליטיקה של הפחתת הפליטה, האופטימיות שלי מתנדנדת. כינוס קופנהגן בדצמבר 2009 התקרב במידה מדאיגה לכפיית מערכת משחיתה וחסרת תוחלת של הקצבת פחמן, אשר היתה פוגעת בעניים, הורסת מערכות אקולוגיות ומתגמלת מבריחים ודיקטטורים.

זכרו שאינני נמצא כאן כדי לפתור את המחלוקת בשאלת האקלים, וגם לא כדי לטעון שאסון הוא בלתי אפשרי. אני מעמיד את האופטימיות שלי למבחן העובדות, ואני מוצא שההסתברות לשינוי אקלים מהיר וחמור היא קטנה; שההסתברות לנזק משינוי האקלים אשר סביר שיתרחש היא קטנה; שההסתברות שלא תהיה שום הסתגלות היא קטנה; ושההסתברות שלא יופיעו בטווח הארוך שום טכנולוגיות אנרגיה דלות־פחמן חדשות גם היא קטנה. הכפילו את כל ההסתברויות הקטנות האלה, ותמצאו שההסתברות שהמאה העשרים ואחת תהיה מאה של שגשוג היא גדולה בהגדרה. אפשר להתווכח על השאלה עד כמה היא גדולה, ולכן גם על השאלה כמה יש להוציא על אמצעי זהירות; אבל בהסתמך על המספרים של IPCC, אינכם יכולים לומר אלא שסביר מאוד שבשנת 2100 העולם יהיה מקום טוב יותר מכפי שהוא היום.

ויש סיבות רבות להאמין שגם לאפריקה יהיה חלק בשגשוג הזה. למרות המלחמות הנמשכות, ולמרות המחלות והרודנים, לאט־לאט, עקב בצד אגודל, האוכלוסייה תתייצב, הערים יפרחו, היצוא יגדל, החוות ישגשגו, הטבע יישמר וישרוד, והאנשים יחיו בשלום. בימי המגה־בצורות של תקופת הקרח היתה אפריקה מסוגלת לפרנס קומץ קטן של ציידים־לקטים; בתקופת בין־הקרחונים החמה והלחה שלנו היא יכולה לפרנס מיליארד עירונים מומחים העוסקים בחילופים.

המאמר מבוסס על ספרו החדש של מאט רידלי "האופטימיסט הרציונלי" שרואה אור בימים אלה בהוצאת כנרת זמורה ביתן. רידלי כתב את הדוקטורט שלו בזואולוגיה באוניברסיטת אוקספורד ושימש ככת המדע באקונומיסט ובדיילי טלגרף. זהו ספרו החמישי. מאנגלית: עדי מרקוזה-הס.