אלכסון קלאסיק זכרו את שמי

גלאוקוס לא היה פחדן. הוא הרג ארבעה גברים, וזה לא היה קל כיוון שהם הסתערו לעברו בחסות האבק וההמולה, בחרבות חדות ובזעקות קרב. בימים ההם העניין לא הסתכם בלסחוט את ההדק או בללחוץ על כפתור. היית צריך לדחוף את החנית שלך עמוק לתוך השריון והעצמות ולראות מקרוב איך עיני הקורבן מתחננות תחילה, ואז מתרחבות, ואז כבות. אך למרות גבורתו, גלאוקוס לא היה בטוח מה דעתו על כל הסיפור הזה של הרג ומוות. וכשבעלות בריתה של טרויה התכוננו להסתער על המחנה היווני, הוא היסס. סרפדון מלך ליקיה, בן דודו ומפקדו, הבחין בהיסוסו ופנה אליו:

הו יקירי, אילו נמלטנו משדה מלחמה זו,
והיינו חיים לתמיד בלי זקנה, בני אלמוות,
אזי לא הייתי אני מתייצב בחלוץ לוחמינו,
ואף לא שולח אותך לקרב המקנה שם לגבר.
אך כעת ממילא עומדות לידינו רוחות המוות,
והן ללא ספור, ומהן אף אדם לא חומק ובורח,
אז נלך, ניתן תהילה לאחר, או אחר יתן לנו. ¹

וכך הם הובילו את הצבא הליקי למתקפה על ביצורי היוונים ועוררו בהלה רבה בקרב המגנים. אבל ליוונים היו גיבורים משלהם שרצו לזכות בתהילה: איאס הענק בא בריצה לעשות סדר בשורות החיילים, יחד עם אחיו טיאוקרוס הקשת, שירה ופגע בזרועו של גלאוקוס בשעה שזה טיפס על הביצורים. גיבורנו נאלץ לסגת מן הקרב – ומן המסע אל התהילה. רק אחר כך, כשהיוצרות התהפכו והיוונים עברו למתקפה, זכה גלאוקוס בהזדמנות נוספת. אכילס, הלוחם הגדול מכולם, הוביל את כוחותיו לעומק טרויה; קרב אדיר התרחש על גופתו של פטרוקלוס (שעטה את שריונו של אכילס), וגלאוקוס עמד בראש הכוחות הטרויאנים. אבל איאס האדיר שוב עמד בדרכו, והפעם חיסל את שאיפות התהילה של הליקי הצעיר לעד.

יכול להיות שמעולם לא שמעתם על גלאוקוס. אחרי ככלות הכול היה לו רק חלק זעיר בדרמה הגדולה של מלחמת טרויה. הוא היה נועז, אבל כשל בשני ניסיונותיו להיכנס לפנתיאון הגבורה. הכישלונות האלה עלולים להציג אותו באור מעורר רחמים (ואפילו לא הזכרנו את המקרה שבו זאוס נטל ממנו את בינתו וגרם לו להחליף את שריון הזהב שלו בחליפת ארד פשוטה של לוחם אחר). אבל אם אתם מתפתים לרחם עליו, לא הקשבתם היטב לחברו סרפדון: לולא לחם גלאוקוס בשביל טרויה, האם הוא היה חי "לתמיד בלי זקנה", בן אלמוות? מובן שלא – אף אחד לא חי לתמיד. אבל בזכות ניסיונותיו הכושלים-אך-נועזים, הנה אני כותב עליו 3,000 שנה לאחר מכן. זה היה הפרס שעליו נלחם. והוא ניצח.

אנחנו חיים בתרבות של סלבריטאות. אבל כמו שברור מעיון בתיאורי הגיבורים היוונים של הומרוס, אנחנו בהחלט לא הראשונים. מחשבות על תהילה מתמשכת עוררו השראה במשוררים ובפוליטיקאים, בספורטאים ובמדענים מאז ומתמיד

התפיסה שרואה בתהילה סוג של אלמוות היא עתיקת יומין, ונראה שהיא כלל לא איבדה מכוחה עם הזמן. אבל למה? איך הפרסום עוזר למתים? מה מרוויח גלאוקוס מסלבריטאות דרג ב' לאחר המוות? מצד אחד, כולם מסוגלים להבין את הדחף לעשות לעצמך שם ולהותיר חותם; אך מצד שני, אם נעצור ונחשוב לרגע, זה נראה מטורף. התהילה נראית כמו דבר שברירי מכדי שנרצה למות בשבילו. וכשתפיסה מסוימת היא שברירית ונפוצה בעת ובעונה אחת, אפשר להבין שמשהו עמוק פועל כאן, איזושהי מוזרות – או שגיאה – בתפיסת עולמנו שאי אפשר להתעלם ממנה.

השחקן רובין וויליאמס בצילום שהופיע על שער המגזין טיים ב-1979. וויליאמס התאבד ב-2014, לאחר שסבל מדיכאון מתמשך. צילום: מייקל דרסלר

לו היה גלאוקוס נולד כיום, באיזה מקצוע היה בוחר? אני בטוח שהוא לא היה חייל, כיוון שזו כבר אינה הדרך המובילה לתהילה. אני מנחש שהוא היה תופס מיקרופון במקום חרב וחותר לתהילה מוזיקלית. הוא היה נכנס לתוכנית כישרונות ("הכוכב הבא של ליקיה"), ומגיע כנראה למקום השני. הוא היה מקים אתר מקצועי-למראה, פותח עמוד פייסבוק ובודק כל הזמן כמה לייקים יש לו. ואז, כמו קורט קוביין וג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין ואיימי וויינהאוס, הוא היה מת בגיל 27 ומבסס את מעמדו (הצנוע למדי) ככוכב. בניגוד למקור ההומרי, גיבורנו המודרני לא היה נופל קורבן לחניתו של איאס, אלא דווקא למנת יתר כלשהי. העיתונים היו כותבים עליו, אבל לא בעמוד הראשי, ומעריציו היו מקימים אנדרטאות מקוונות. העולם (או חלק קטן ממנו, בכל אופן) היה זוכר את שמו.

כן, אנחנו חיים בתרבות של סלבריטאות. אבל כמו שברור מעיון בתיאורי הגיבורים היוונים של הומרוס, אנחנו בהחלט לא הראשונים. מחשבות על תהילה מתמשכת עוררו השראה במשוררים ובפוליטיקאים, בספורטאים ובמדענים מאז ומתמיד, בדיוק כפי שקורה היום. ב-1380 כתב ג'פרי צ'וסר שיר ארוך הבוחן את דייריו של "בית התהילה". כמה מאות שנים לאחר מכן כתב ג'ון מילטון כי "התהילה היא הדרבן הדוחק ברוח האדם... לבוז לתענוגות ולחיות חיי יזע ודם". וכמה מאות שנים אחר כך העיר הוגה הדעות הספרדי מיגל דה אונאמונו: "הוגה הדעות שטוען כי הוא מתעב את התהילה אינו אלא נוכל שקרן".

באופן טבעי, הפיתוי שבתהילה נובע לא מעט מהתגמולים הארציים שהיא מניבה: סקס, כסף, תשומת לב שמנפחת את האגו וכולי. גלאוקוס ובן דודו ספרדון מזכירים לעצמם את יתרונות הגבורה בעודם עומדים בשדה הקרב: הם מקבלים את הנתחים הטובים ביותר מהבשר וספליהם מלאים תמיד; אנשים פשוטים מעריצים אותם כאילו היו אלים. הסלבריטאים של ימינו, בין שהם ספורטאים או חתני פרס נובל, נהנים מיחס דומה. לא מפתיע שאנשים מוכנים להקריב לא מעט כדי לזכות ביתרונות כאלה, לא מפתיע שהם מוכנים לעבוד קשה ולקחת סיכונים. אבל יש קורבן אחד שהיתרונות הארציים האלה לא מסבירים: החיים עצמם.

בנאום שלו לגלאוקוס בשדה הקרב ספרדון מודה שסביר להניח שהם ימותו, ומנחם את בן דודו במחשבה שהם ימותו במהרה בכל מקרה, כך או אחרת. ובכל זאת, ייתכן שהם קיוו להיות בין אלה שיחמקו מהחניתות ויחזרו הביתה לקול תשואות האנשים. לא כך במקרה של אכילס, גדול הגיבורים: הוא ידע – כי כך נאמר בנבואה – שהוא ימות אם יבחר בדרכו של הלוחם: "שניים הם שליחי המוות, שיובילוני אל מחוז קצי", הוא אומר באיליאדה: "פה אם אשאר בהצותי על קריית הטרויים, לא אשוב לראות את ביתי, ואולם תהילתי לעולם עומדת; אפס אם אשוב אל ביתי אל ארץ אבותיי אהבתי, שמי במשאון יכוסה, ואולם אני אאריכה ימים על-פני האדמה, אף קצי לא יבוא כחתף". ² הוא לא שב הביתה, אלא שפך את דמו בשדה קרב זר כדי שאנחנו נמשיך לדבר עליו גם היום.

אכילס, מהאיקונות של התרבות המערבית, לימד אותנו שתהילת עולם היא דבר ששווה למות למענו. רבים הלכו בעקבותיו, בשדה הקרב או במקומות אחרים. כך עשה למשל אליל אחר, כוכב הקולנוע ג'יימס דין, שאמר: "בעיניי ההצלחה היחידה, הגדוּלה היחידה, היא חיי הנצח", זמן קצר לפני שמת בגיל 24. הרדיפה אחר תהילה מעולם לא נבעה רק מתשוקה לעושר ולהערצה. היא תמיד נבעה מרצון ליצור משהו שישרוד גם לאחר שהקיום הפיזי הארעי שלנו יבוא אל קצו. אם לצטט את הלהיט הנצחי של איירין קארה משנות ה-80:

Fame! I’m gonna live forever … Baby, remember my name. Remember, remember, remember….

מחקרים אמפיריים הוכיחו את הקשר ההדוק בין החתירה לתהילה לבין התשוקה לגבור על המוות. לדוגמה, כשנבדקים בניסוי קיבלו תזכורת מרומזת למוות האורב לכל אדם (אבל לא לדברים מטרידים או בלתי נעימים אחרים), הם הביעו תשוקה גדולה יותר להתפרסם או לזכות בכוכב (אובייקט נצחי במהותו) שייקרא על שמם. אז למרות אי-סבירותה האינהרנטית, האמונה שפרסום עוזר לנו לגבור על המוות אינה מטאפורה בלבד. כמו גלאוקוס ואכילס, נראה שאנחנו באמת מאמינים שזאת דרך להמשיך לחיות לעד.

אכילס בקורפו גורר את גופתו של הקטור מול שערי טרויה. מאת: פרנץ מאטש

את סוקרטס העניין הזה בלבל מאוד, אבל הוא חשב שיש לו הסבר. ב"המשתה" של אפלטון, הוא מציג לחיוב את דבריה של דיוטימה ממנטיניאה, כוהנת ש"הדריכה אותי בענייני האהבה": המעשים הגדולים האלה, במוזיקה, בשירה או במלחמה, היא אמרה, הם מעשיהם של "אלה שהריונם בנפש". זה אותו דחף של "אלה שהריונם בגוף", ש"נוטים יותר לפנות לנשים" ולהביא ילדים. בשני המקרים הם מקווים שבאמצעות הצאצאים הם "מבטיחים לעצמם... חיי נצח וזיכרון ואושר לדורי דורות". ³

על כן, לפי סוקרטס, התהילה היא צורה של רבייה. בעיני אלה שמסוגלים להשיג אותה, היא נעלה בהרבה מגרסתה הביולוגית המלוכלכת:

קרוב לוודאי שכל אחד יעדיף שייוולדו לו ילדים כאלה מאשר ילדים בני אנוש, מה גם בשעה שהוא מסתכל בקנאה על הומרוס והסיודוס ומשוררים טובים אחרים; כמה יפים הצאצאים שהשאירו, ושמביאים להם תהילת נצח וזיכרון עולם משום שהם עצמם בני-אלמוות!

כאן סוקרטס מציג אמונה יסודית של היוונים: לא זו בלבד שמעשי גבורה או שירים אפיים הם אציליים יותר מילדים, הם גם עמידים הרבה יותר. בעוד שכל הדברים החיים נושרים כעלים בשלכת, האובייקטים התרבותיים שלנו יכולים להמשיך ולשרוד. ממלכות, תארים וכבוד שורדים ועוברים מדור לדור; סיפורים מסופרים על-ידי דורות רבים של משוררים נודדים; פסלי ארד לא נכנעים למחלה. בניגוד לילדים אנושיים, הצאצאים התרבותיים נושאים בחובם הבטחה לנצחיות.
נקרא לזה "רבייה תרבותית". כשאכילס וג'יימס דין מתו צעירים, הם ויתרו על ההזדמנות להתרבות ביולוגית, אבל הצליחו להתרבות תרבותית – ובקנה מידה עצום. אינספור דימויים של שניהם, מפסלי שיש ועד סרטים, מאכלסים את העולם כמו צבא של כפילים.

הספקנים עלולים לחשוב שאלה לא חיי נצח אמיתיים – כמו גראוצ'ו מרקס, למשל, ששאל: "מה אכפת לי מהדורות הבאים? מה הדורות הבאים עשו בשבילי?" ובעצם, כשחושבים על זה, מבינים שהדורות הבאים לא עשו הרבה בשבילנו, וגם לא יעשו בעתיד – אפילו אם נמלא את העולם בפסלים של עצמנו. אבל את זה אנחנו מבינים רק כשאנחנו עוצרים וחושבים על זה. הדחף הבסיסי להתרבות במרחב התרבותי נובע ממקום עמוק יותר מאשר המחשבה. ההתעמקות בו מנפצת את החלום רק לרגע, אבל אז הוא מהתל בנו שוב ברגע שאנחנו עוברים הלאה. אני חושב שהסיבה לכך היא שהדחף לעשות לעצמנו שם – להתרבות תרבותית – מוטמע במוחנו.

אבל הדחף הזה הוא גם מעין תוצר לוואי שנולד מהמפגש בין אינסטינקטים פרהיסטוריים לתרבויות מתקדמות. במילים אחרות, אנחנו מוכנים למות למען התהילה בגלל תקלה קוגניטיבית. אם לצטט להיט נוסף משנות ה-80, הפעם של הסמיתס:

Fame, fame, fatal fame                                                                         It can play hideous tricks on the brain.

במהלך מיליוני שנות האבולוציה של מוחנו לא היו קיימים ייצוגים תרבותיים של אנשים. אוסטרלופיתקים לא ציירו דיוקנאות זה של זה; ה-Homo Erectus, ההומיניד המצליח ביותר של שני מיליוני השנים האחרונות – וזה שממנו התפתחנו אנחנו, ככל הנראה – לא פיסל. הייצוגים הברורים העתיקים ביותר של בני אדם הם בני 40,000 שנה, וחוקרים מאמינים שהם מייצגים אב-טיפוס של פוריות ולא אנשים מסוימים.

משמאל: קורי אלן וג׳יימס דין בסצנה מתוך מרד הנעורים, שצולם בשנת מותו של דין בגיל 24.

אז לאורך ההיסטוריה האבולוציונית הארוכה שלנו ועד לאחרונה כל אדם שראינו היה אמיתי, והתייחסנו אליו בהתאם. בהתחשב בכך שמדובר בתגובה שהייתה מהותית להישרדותנו, לא היינו מצפים שהיא תהיה תלויה בתהליכי חשיבה מודעים, אלא בדבר שמוטמע בנו – ומחקרים רבים אכן מראים שגם תינוקות שרק נולדו מגיבים לפנים אנושיות יותר מאשר לאובייקטים אחרים.

נדמה שאנו תופסים את תהליך הרבייה בספרה התרבותית כמין מעשה בריאה קסום. מכיוון שאני מאמין שהייצוג הוא אמיתי במובן כלשהו, אני מרגיש שהעצמי הביולוגי השברירי שלי מגולם בצורה חדשה: תהליך שבו אני הופך לאבן או הופך לשיר

אם כך יש לשער שכשאנשים נתקלו בדימויים של בני אדם, הם הגיבו אליהם בדרך היחידה שהכירו – כמו לאנשים אמיתיים. המחקרים שמראים כי תינוקות מגיבים באופן טבעי בעניין רב לפנים אנושיות, מראים גם שהדבר נכון באותה מידה לתמונות של פנים אנושיות. מובן שכאשר אנו מתבגרים אנחנו מסוגלים ללמוד את הבדל בין המציאות לייצוג של המציאות, ובחברה העכשווית עמוסת הדימויים שלנו אנחנו נעשים מומחים לזה (למרות שזה לוקח לנו זמן: כשהילדים הקטנים שלי רואים אותי בטלוויזיה או בסרטון ברשת, הם מנסים לדבר לצילום שלי על המסך גם אם אני עומד לצדם באותו רגע). אבל בתקופות קדומות לא היו לאנשים הזדמנויות רבות או תמריץ רב לפתח את המיומנות הזאת.

וכך מה שאנו רואים בכל התרבויות הוא כישלון שיטתי להבחין בין אנשים בשר ודם לייצוגיהם. כמעט בכל הציביליזציות הקדומות אנחנו מוצאים דימויים – פסלים, למשל – שזוכים להערצה משל היו אלים חיים או מלכים. אצל העוסקים בקסם, למשל בוודו, ייצוג של האדם נתפס כחלק מהאדם עצמו. ומתגובה הראשונית לתצלומים, מסין ועד אמריקה הילידית, הייתה ההנחה שהם באמת מקלפים חלק מנשמתו של האדם וכולאים אותו בנייר.

לכן נדמה שאנו תופסים את תהליך הרבייה בספרה התרבותית כמין מעשה בריאה קסום. מכיוון שאני מאמין שהייצוג הוא אמיתי במובן כלשהו, אני מרגיש שהעצמי הביולוגי השברירי שלי מגולם בצורה חדשה: תהליך שבו אני הופך לאבן או הופך לשיר. בתהליך הזה אני מתעלה על הגוף וכך משיג חיי נצח. למרות כל הסקפטיות הרציונלית שאפשר לשלוף כאן, אי אפשר שלא ללכת שבי אחרי הקסם הזה, כפי שאי אפשר שלא ללכת שבי אחרי אשליה אופטית. מעשה קוסמות קדום זה הוא הדבר שניסו לבצע כל רודפי התהילה, מגלאוקוס ועד ליידי גאגא.

אפשר להמשיך ולהעלות השערות לגבי מנגנון מולד נוסף הפועל כאן. במהלך ההיסטוריה האבולוציונית שלנו יכולנו להכיר את דמותנו שלנו רק דרך שיקופים מעוותים וארעיים במים. כפי שאפשר ללמוד מהמיתוס של נרקיסוס, המסופר עד היום, אנחנו נמשכים לדמות הזו שבמים – וישנו היגיון אבולוציוני במשיכה הזו: כשאנו מזהים את דמותנו באחרים, גם באופן חלקי, הדבר מעיד על קרבה ביולוגית. זה היה דבר חשוב בייחוד לזיהוי אבהות באלף השנים שלפני הבדיקות הגנטיות, ומחקרים מודרניים מראים שאבות אכן משקיעים משאבים רבים יותר בילדים שדומים להם יותר.

אז איך אנחנו מגיבים לדימוי כאשר הדמיון המשפחתי הוא מוחלט – כמו בפסל, למשל, או בסרט? אם אנחנו מוכנים להשקיע יותר בילד שדומה לנו במידת מה, כמה נהיה מוכנים להשקיע בילד תרבותי שזהה לנו לחלוטין? ובכן, כאשר אנו מביטים בקדושים מעונים כמו אכילס או ג'יימס דין, נדמה שהתשובה היא: את הכול.

כדאי לזכור שעד לאחרונה הייתה הרבייה הביולוגית עניין מסתורי. גנים – מנגנוני התורשה – התגלו לפני מעט יותר ממאה שנה. לכן אפשר להבין מדוע אנחנו מתוכנתים להגיב לדמיון פיזי כסימן חיובי להצלחה רבייתית – סימן שאנחנו מצליחים לשדר את עצמנו לעתיד. בסביבה שבה התפתח מוחנו, דמיון כזה היה יכול להיות תוצאה של קרבה ביולוגית בלבד, אך ככל שהשתכללה יכולתנו לייצר ייצוגים, כך יכולנו לשחזר את הדמיון הזה באמצעות חפצי תרבות. עם זאת, לא פיתחנו דרכים חדשות להגיב לדימויים האלה, ולכן שביעות הרצון שמרגיש אב המזהה את עצמו בצאצאיו, מושלכת גם על דמותו בפסל ארד, בכרזת סרט או בכתב עת.

אם כך, צדקה דיוטימה, מורתו של סוקרטס, כשטענה שהדחף לייצר צאצא תרבותי שקול לדחף להוליד ילדים ביולוגיים; שמדובר בהשלכה של אותו דחף. מכיוון שאנחנו מתייחסים לייצוגים שאנו יוצרים כאמיתיים במובן מסוים, ומכיוון שאנו נוטים לתפוס דמיון כרבייה מוצלחת, אנחנו חשים מחויבים לשכפל את עצמנו במרחב התרבותי. זאת הסיבה שדיוטימה אומרת את הדברים הבאים על גלאוקוס, על אכילס ועל אינספור אחרים: "כמה הם משתוקקים להיות מפורסמים ו'להותיר אחריהם תהילה בת אלמוות לדורי דורות', וכמה הם מוכנים לסכן את נפשם למטרה זאת, עוד יותר מאשר למען ילדיהם, וגם לבזבז כסף ולקחת על עצמם מטלות מכל סוג, ואפילו להקריב את חייהם".

האם מדובר בטירוף? דיוטימה מספקת תשובה דו-משמעית: מחד גיסא היא לועגת בעדינות לרדיפה הגברית-מאוד הזאת אחר התהילה: "כי אם תבדוק גם את שאפתנותם של בני האדם.... תתפלא בסופו של דבר על חוסר ההיגיון שבמעשיהם, אם רק תשים לב כמה הם משתוקקים להיות מפורסמים", היא אומרת. אבל מאידך גיסא היא משבחת את יצירתם של הסיודוס והומרוס, שלפי דבריה שאבו השראה מאותה תשוקה.

אבל הומרוס עצמו נוקט גישה קודרת הרבה יותר. לאחר שתיאר בפירוט רב את שפיכות הדמים של מלחמת טרויה, הוא מוריד את גיבורו אודיסאוס שאולה, להאדס, כדי לבקר את רוחות חבריו המתים. שם הוא פוגש את אכילס, וחושב שזה לבטח מתענג על השם שעשה לעצמו כגדול הגיבורים. אך הוא טועה: "אל תנסה, אודיסאוס הרם, לנחם אותי על מותי", משיב אכילס, "טוב היה לי לחיות על פני הארץ ולהיות עבדו של אדם חסר נחלה ודל רכוש, מאשר למלוך על כל רוחות המתים". ⁴ ובכן, הכול היה לשווא – זה הלקח שמקווה הומרוס שנלמד מאכילס. אבל האם נצליח להתגבר על דחפים ששוכנים עמוק יותר מאשר המחשבה? למרבה הצער, נדמה שההכרה בבעיה לא עוזרת לנו הרבה; הרי למה בחרתי לכתוב על שיגיונות התהילה, אם לא כדי שתזכרו את שמי?

סטיבן קייב הוא פילוסוף ועיתונאי אנגלי. ספרו האחרון הוא Immortality: The Quest to Live Forever and How it Drives Civilisation (2012). הוא מתגורר בברלין.

AEON Magazine Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-1 בינואר 2015.