המירוץ של אספן האמנות

בשנת 1999 הוא קנה את מדונה של מונק ב-11 מיליון דולר. בשנת 2004 הוא קנה את "אי האפשרות הגשמית של המוות במוחו של אדם חי" של הרסט ב-8 מיליון דולר. בשנת 2006 הוא קנה ציור של פולוק ב-52 מיליון דולר. בשנת 2006 הוא קנה את "Woman III" של דה קונינג ב-137 מיליון דולר. בשנת 2007 הוא קנה את "מרילין בטורקיז" של ורהול ב-80 מיליון דולר. בשנת 2010 הוא קנה את "דגל" של ג'ונס ב-110 מיליון דולר. היו גם יצירות של ריכטר ופיקאסו וקוּנְס. קרוב לוודאי שרק הוא יודע כמה כסף הוא הוציא. מישהו באינטרנט מעריך שהסכום עומד על 700 מיליון דולר.

First published by N+1 Magazine

יתרון ייחודי

השנה הייתה 1997, ואולי 1998, כששמעתי לראשונה על אספן האמנות. עבדתי אז כאנליסט מחקר בבנק השקעות גדול בניו יורק. הברוקר בחברה שלנו, שהיה אחראי לשירותים הניתנים לאספן האמנות, אמר לקבוצה של אנליסטים בבנק שקרן הגידור של האספן נעשתה אחת ממשלמי עמלות התיווך הגדולים של הבנק. ואולי, אמר, אף הגדולה שבהם. זו הייתה התעוררות: קרן גידור, בת חמש או שש שנים באותם ימים, יכלה לשלם לא פחות - ואף יותר - בעמלות מאשר קרנות הנאמנות הענקיות שתמיד היו לקוחותינו החשובים ביותר. אבל החישובים היו ברורים. לקרנות הנאמנות היה הרבה יותר כסף. אספן האמנות ביצע עסקאות רבות הרבה יותר.

אספן האמנות, סטיב כהן

אפילו אם הייתי שומע על קרן הגידור של אספן האמנות קודם לכן, הייתי מופתע ממטרתו של איש המכירות באותו יום. החברה של אספן האמנות, כך נאמר לנו, תמשיך בשמחה לייצר הכנסות עצומות בשביל הבנק. היא ביקשה בתמורה דבר אחד בלבד. הם לא רצו שנבצע מחקר טוב יותר על חברות או מניותיהן, או שנבצע את המחקר מהר יותר, או בנפחים גדולים יותר. זה ניסוח מילולי מדי. או פיגורטיבי מדי. אספן האמנות רצה משהו מופשט יותר: לא מידע איכותי יותר, אלא רק מידע בשלב מוקדם. כשהיינו מפרשים אירוע בחייה של חברה, נהגנו להעביר הודעה מקוצרת בנושא לכל לקוחות הבנק. לחשובים שבהם היינו מתקשרים כדי להסביר את ההקשר שקשה להסביר בנוסח טלגראפי. אחד מהם צריך להיות הראשון שמקבל את השיחה הזאת. למה שזה לא יהיה מי שמשלם לנו יותר מכולם?

סטיבן כהן שווה 8.8 מיליארד דולר. הוא מספר 106 ברשימת עשירי העולם של פורבס

הבקשה הייתה יוצאת דופן. אספן האמנות לא התעניין במה שחשבנו על חברות או תעשיות, על יתרונות תחרותיים או צמיחה ארוכת-טווח. לא, אסטרטגיית המסחר של אספן האמנות התבססה על התפיסה שאפשר להרוויח כסף מִסַּחַר במניות אם צופים נכונה את העלייה או הירידה בהערכותיהם המשותפות של חוקרי מניות בוול-סטריט לגבי רווחיה של חברה ברבעון הבא. אספן האמנות לא המציא את אסטרטגיית עדכון ההערכות. אבל אספן האמנות הבין שגם מי שעובד ללא לאות לגלות את הדפוס שבבסיס דעותיהם של האנליסטים (או של החברות עצמן), עדיין לא ישיג יתרון ייחודי ומהותי על פני סוחרים חכמים אחרים שפועלים באותה צורה. מה שאפשר לעשות - בצורה חצופה, חסרת תקדים - הוא לשלם לבנקים לא פחות - יותר - מאשר כל לקוח אחר כדי להיות הראשון שמקבל את המידע. הדבר יאפשר, באופן פוטנציאלי, לסוחריו של אספן האמנות לגלות ניואנסים מפיהם של האנליסטים או הברוקר שיזיז את המניה בחלק השישה-עשר של הדולר, ואולי בשניים, כשהמידע יופץ בשטח. ההקבלה הנכונה אינה הלקוח הגדול ביותר של מסעדה שדורש לקבל שולחן טוב יותר. אלא הלקוח הגדול ביותר של המסעדה שדורש לתת ללקוחות האחרים אוכל רע יותר.

אני עדיין לא מסוגל להבין מדוע הבקשה הזאת לא עוררה זעם רב יותר (מעולם לא יישמתי אותה, וגם לא התבקשתי לזה. הייתי צעיר, נטול השפעה, וזמן קצר אחר כך עזבתי את החברה). מחלקות למחקר מניות עדיין לא נמצאו אז תחת הפיקוח האדוק שיוחל עליהן מאוחר יותר. לא הייתה הבנה ברורה שדעותיהם של האנליסטים הן בגדר מידע ציבורי - משהו שיש לומר לכל הציבור בעת ובעונה אחת. אחרי ככלות הכול, לאנליסטים לא הייתה גישה למידע פנימי (מלבד מקרים שבהם, למרבה הצער, כן הייתה להם גישה כזו). הם היו אזרחים עם דעות אישיות לגבי מניות. לו היה רוצה רופא השיניים שלי לומר לספר שלו לקנות יותר מניות של מקדונלד'ס כי הוא ממש אוהב ביג מק, אז זו הייתה דעתו האישית גם כן.

לעשירים יש בתים גדולים. כמה בתים גדולים. לבתים גדולים יש קירות רבים. ציורים נראים טוב על קירות.

במהלך חמש עשרה השנים שלאחר מכן, כשקרנות הגידור נעשו גדולות וחשובות יותר, ומרובות זרועות, למדו אנשי וול-סטריט על בשרם את ההבדלים בין מנהלי קרנות גידור כמו אספן האמנות, שלקח 20 אחוז מהרווחים, ומנהלי קרנות הנאמנות המסורתיים שעבדו תמורת עמלות קבועות של 0.75 אחוזים. הם התרגלו למהירות האדירה של סוג המסחר שלו, שלא קשור כלל וכלל להִוּוי הון תאגידי או הקצאות הון תאגידיות או כל הסיבות שאנחנו טוענים שבגינן אנחנו מאמינים בשוק. אבל באותם ימים, ראינו באסטרטגיה של אספן האמנות משהו בלתי נאות, לאו דווקא בלתי חוקי, בלק ג'ק במקום שחמט. אולי כי היא הייתה מעניינת באותה מידה שהייתה חדשה. אספן האמנות ניסה להשיג עמדת כוח ייחודית אל מול השוק.

אספן האמנות, סטיבן כהן, מופיע בחדשות לא מעט לאחרונה. התובעים האשימו שבעה עובדים לשעבר בחברה שלו, SAC Capital, בשימוש במידע פנים. שלושה הודו באשמה. שישה אחרים הואשמו בשימוש במידע פנים במסגרת עבודתם בחברות אחרות. ה-Times מדווח שזימונים נוספים כבר נשלחו. מבחינתם של רבים, הסיפור הזה הוא כיף גדול. השמחה לאיד חוגגת בוול-סטריט לא פחות מהחמדנות.

אספן האמנות נמצא בחדשות גם כי עולם האמנות מתגעגע אליו. עם 8.8 מיליארד הדולר שלו, הוא מספר 106 ברשימת עשירי העולם, לפי Forbes. הוא נאלץ לחלוק את המעמד הזה עם יושב ראש חברת Samsung, אדם שהרוויח סכומים מפתיעים של כסף מצלחות לוויין, ועם רופרט מרדוק. אמנם איני מכיר את טעמם הצרכני של מרדוק או איש הלוויינים, אך לא סביר ש-8 אחוזים מהונם הם יצירות אמנות. לכן כשאספן האמנות החליט שלא להגיע לתערוכת האמנות Art Basel Miami בדצמבר, דיווח ה-Times על מצוקה. בעל גלריה, שמכר לאספן האמנות ציור בשווי 300,000 דולר לפני כמה שנים, אמר, "זה ממש נורא שהוא לא פעיל בשוק, ואני אומר את זה בכנות מלאה. האיש הוא חבר שלי. התקשרתי אליו בשבוע שעבר - 'מה שלומך? מה קורה?' אני חושב שעולם האמנות מעודד אותו עכשיו. אני מעודד אותו. הלוואי שהיה פה עכשיו." בעל גלריה אחר אמר לכתב, "זה מטריד.... אנחנו מדברים על הרבה מזומנים. הרבה מזומנים. אף פעם לא עשיתי את החישוב, אבל הוא אחראי לנתח נכבד מהעסקים שלנו."

אני עדיין לא בטוח אם זה היה ניסיון של בעל גלריה לחקות סוחר בשוק האפור, או שסוחר בשוק האפור פתח גלריית אמנות. כך או כך, אני בטוח שהוא כן עשה את החישוב.

על פני השטח, כל זה נראה כמו שיקולים של תועלת. אם אתה מוכר דברים יקרים לעשירים, כדאי שתרצה שלעשירים יהיה כסף לבזבז. ולעשירים יש בתים גדולים. כמה בתים גדולים. לבתים גדולים יש קירות רבים. ציורים נראים טוב על קירות. עשירים לא יצליחו להרשים עשירים אחרים אם הקירות שלהם מכוסים בהדפסים של מוֹנֶה שהם הורידו מהאינטרנט.

אבל מסיבה כלשהי - אין לי הוכחות חותכות - נדמה לי שמסתתר משהו נוסף מאחורי האמירה "האיש הזה הוא חבר שלי." אני מקבל פשוטו כמשמעו את היותו של אספן האמנות, כפי שאמר כתב ה-Times, "האספן המושלם - חם, מסור, להוט לקחת איתו הביתה את היצירות הטובות ביותר." אני לא חושב שאספן האמנות קונה ציור של דגל תמורת 110 מיליון דולר כי זה הולך טוב עם הספה שלו.

ציווי לחדשנות

יש לי תגובה אסתטית ממוצעת לדברים שאני רואה. אני מגוון למדי בטעמי, אבל נמשך בעיקר לאמנות שנוטה להיות דוממת ונאמנה יותר ושנדמה שמסוגלת להכיל תחושת הרהור שהיא גם מעוררת בצופה: עבודות של הופר, רותקו, ניומן, ג'אד. מנגד, אני יודע מעט יותר על מאבק אמנותי מאשר על אמנות. כתבתי רומנים, במידת הצלחה משתנה, מאז שעזבתי את הבנק. נדיר שסופרים חשים רחמים כלפי אמנים אחרים, אלא אם מדובר, כמובן, במשוררים. אבל יש לי סימפתיה מתמשכת לאמנים חזותיים. נדמה שהתקדימים מגבילים את בחירותיהם הרבה יותר מאשר את בחירותיהם של סופרים. רומנים הם יותר פלסטיים מפלסטיק: אפשר לפוצץ ולבנות מחדש את הציפיות של העולם לגבי צורה אמנותית, אבל אפשר גם להיות מקורי וחשוב בדרכים צורניות נוצצות פחות. אמן חזותי פוגע בקהל שלו עם אגרוף לקרביים. נדמה שהתגובות האפשריות לחידוש שביצירה הן בינאריות הרבה יותר. אנחנו נמשיך לקרוא פרוזה שמושפעת עמוקות מבֶּלוֹ ובשמחה נאפשר לסופרת ליהנות מההשפעות שלה. אבל אם נראה ציור "טפטוף" בסגנון פולוק נתהה מיד אם מדובר ביצירה אירונית או בחיקוי זול.

אולי הוא מקווה לאכול את הציורים וללכוד את עוצמתם, כמו שעושים הקניבלים לאויביהם

הציווי לחדשנות - וכמות הפרשנות האדירה לגביו - הוא בעיה ותיקה, שנכנסת כעת למאה השנייה שלה. לאחר "המצעד אל ההפשטה" בא "מצעד הרעיונות", כאשר האמנות הפכה, במילותיו של הרולד רוזנברג, ל"גזע קנטאורי - מחציתה חומרי אמנות, מחציתה מילים." ובכל זאת, עולם האמנות עדיין פורח, מדווחים העיתונים. הכסף עדיין זורם. המסיבות עודן נוצצות. אמנים חדשים מוכתרים כחשובים וגדולים. ולפעמים, הם אכן כאלה.

"מדונה" של אדוארד מונק, שאספן האמנות רכש ב-11 מיליון דולר

אבל לבטח קשה מאוד לאמנים בימינו, כי נדמה שלא זו בלבד שכל צורה ופורמט חומריים שניתן להעלות על הדעת כבר שימשו להבעת אמת ויופי, אלא שכל הרעיונות הקיימים כבר הובאו לידי ביטוי צורה חומרית. אני מביט בהשתאות באמנים שנענים לאתגר, ואף יותר כשהם עומדים בו. אבל לעתים אני מרגיש שאני עד גם למאמץ שלהם. כל אמן ואמן מגיב לחייו הפנימיים ולעולם החיצוני ולאמנות אחרת בשילוב כלשהו של הדברים. המרכיבים הבסיסיים האלה לא השתנו. אך לעתים קרובות מדי, לאחר שאני יוצא מתערוכה של אמנות מודרנית, לאחר שחשקתי ברעבתנות בחוויה אסתטית עוצמתית, אני תוהה מדוע נותרתי רעב. ייתכן שאני לא שולט במידה מספקת ברעיונות הקנטאוריים כדי להבחין ביופי האינטלקטואלי. ייתכן, אני מזכיר לעצמי, שרוב האמנות ברוב התקופות היא פשוט ככה-ככה; מעולם לא היה עידן של יצירות מופת בלתי מעורערות. אבל נדמה גם שלפעמים, הייחודיות היא הדבר היחיד שמוצג. כאילו הייחודיות נעשתה כל העניין.

הייחודיות היא בת תמותה

אין לי שום מושג אם אספן האמנות אשם בשימוש במידע פנים. דוברו של אספן האמנות מציין שהחברה מבצעת אלפי עסקאות ביום. החברה מעסיקה אלפי אנשים. אני בטוח שמחלקת אכיפת הנהלים של האספן נוצצת ויקרה לא פחות מהציור היקר ביותר של קונס שבבעלותו. יש תרחישים אפשריים רבים לגבי המתרחש בקרן שלו. אספן האמנות הורה לפקודיו להשתמש במידע פנים (לא סביר). אספן האמנות יצר תרבות ארגונית שממנה השתמע שהשימוש במידע פנים הוא מקובל (אפשרי). אספן האמנות יצר תרבות ארגונית שבה הצורך המתמיד ביתרון תחרותי ייחודי דחף אנשים לעשות דברים רעים (וזו דעתי).

ההסתברות שאחד הסוחרים בעולם הוא טוב מספיק כדי לנצח את השוק היא נמוכה מאוד

אספן האמנות - כמו כל המשקיעים - מתעורר מדי בוקר וניגש להתמודדות עם אויב, שמבחינת רבים הוא אף גורל: השוק היעיל. השוק היעיל משלב אלפי ולעתים מיליוני סימנים, רעיונות ופריטי מידע מכל החלטה על קנייה ומכירה, והוא כבר צפה כל שינוי אפשרי שנדמה לך שעומד להתרחש. מבחינתם של משקיעים בודדים ורוב אנשי המקצוע, תזת השוק היעיל היא הדבר היחיד שצריך לדעת: אל תנסו לנצח את השוק. משקיעים אחרים מבינים שהשוק אינו יעיל כלל וכלל. ישנן כל מיני אי-יעילויות. הבעיה היא שהן מתגלמות בצורה בלתי עקבית. המטרה תמיד נעה.

הניחוש שלי הוא שאספן האמנות עצמו הוא אחד מאותם אנשים נדירים שמסוגלים לנצח את השוק, בהינתן האינטליגנציה שלו, היכולת שלו לחזות ולנצל שינויים בדפוסים, ואולי חשוב מכול, "חוש המניות" האינטואיטיבי שלו. אבל ייתכן שאספן האמנות קנה את קופסת הזכוכית של הרסט כי היא הזכירה לו את אחת הקלישאות המועדפות על וול-סטריט: בדומה לכריש, אם אתה לא זז, אתה מת. אם אתה לא מנהל יותר כסף, אתה מנהל פחות כסף. החברה שלו מנהלת כיום 14 מיליארד דולר, ולפי דיווחים 8 מיליארדים מהם מגיעים מאספן האמנות ועובדיו. בזמנים מסוימים ניהלה החברה סכומים גדולים הרבה יותר. מדובר ביותר הון ממה שמסוגל אספן האמנות לסחור בעצמו. ולכן ניסח אספן האמנות אסטרטגיה קרה כדי להיפך למלך הסוחרים. כשהוא מעסיק אותך, מוצת פתיל. בשלב מסוים, שנים מאוחר יותר, ואף סביר יותר שחודשים בלבד, יהיו אלה תוצאות המסחר העלובות שלך שיגרמו לפיצוץ. ואתה תפוטר. אבל אם לפני כן תצליח להניב תשואות יפות, תזכה לשמור על נתח מרשים מרווחי המסחר (Bloomberg מדווח שהנתח נע בין 15 ל-25 אחוזים). אם אתה מרוויח הרבה כסף תזכה לשמור 15 עד 25 אחוזים מהרווחים שנובעים ממאות מיליוני דולרים בפעולה: אספן האמנות ייתן לך הון נוסף לסחור איתו. אומת עובדי הפרילנס. חברה שבה המנצח זוכה בכול: המודל העסקי הוא כמו האיבר ההיפרטרופי שנוצר עקב הפתולוגיות של החיים האמריקניים.

הדבר גם מאפשר לאספן האמנות ליהנות מכל יתרון ייחודי שהשיגו סוחריו, משפטי או אחר, ובו בזמן להכחיש שהוא אי פעם אמר להם לעשות משהו רע. מחלקת אכיפת הנהלים הדקדקנית שלו מספקת לסוחריו תמריצים רבי עוצמה להסתיר כל פעילות בלתי חוקית, מה שמוריד את הסבירות שאספן האמנות מכיר את פרטיהן של פעילויות רעות המתרחשות בחברה שלו. הוועדה לניירות ערך ולבורסות ומחלקת המשפטים יודעות זאת. הן לא מחפשות את פשעיו היומיומיים של אספן האמנות. הן מחפשות את אותה פעם בודדת שהוא מעד והרשה לעצמו לדעת יותר מדי.

אבל אספן האמנות הקשה גם על עצמו. אם ההסתברות שאחד הסוחרים בעולם הוא טוב מספיק כדי לנצח את השוק היא נמוכה מאוד, כמעט בוודאות נמוכה בהרבה מ-1 אחוז, אז ההסתברות שרוב הסוחרים הפועלים באופן עצמאי מסוגלים לעשות זאת - ואף מסוגלים לפצות על ההפסדים של כל האחרים - היא נמוכה אף יותר. אספן האמנות יאמר לכם שהוא לא מעסיק סוחרים ממוצעים אלא נבחרת כוכבים של סוחרים; אין ספק שהוא מסוגל להרשות זאת לעצמו. אבל גם נבחרת של כוכבים צריכה יתרון ייחודי קבוע כלשהו. נראה שסוחריו של אספן האמנות ניסו כבר הכול. הם קנו לעצמם זכות קדימה לשמוע את השינויים בדעותיהם של האנליסטים של שוק המניות. הם השתתפו ב"אסיפות מסחר" שבהן סיפקו הבנקים ללקוחות מועדפים, כמו אספן האמנות, גישה למחשבותיהם השוטפות של האנליסטים, שלעתים היו שונות ממה שפורסם לציבור. הם השתמשו בחברות "רשת מומחים", כפי שעשו גם סוחרים בחברות רבות אחרות, כדי לקשר אותם ל"מומחים" בעלי נתוני תעשייה, ולעתים אף נתוני חברות, שלא היו ידועים לציבור. בתביעה הבולטת ביותר נגד אספן האמנות, הואשם אחד מעובדיו בכך שהביא לרווחים, ולהפסדים שנמנעו, בשווי של 276 מיליון דולר, לאחר שגילה באופן בלתי חוקי מרופא שמקושר ל"רשת מומחים", שנים עשר ימים לפני ההכרזה הציבורית, שתרופה לאלצהיימר לא משפיעה כמתוכנן. לפני שגילה זאת, הקרנות של אספן האמנות השקיעו 700 מיליון דולר במניותיהם של שני מפתחי התרופה, מתוך הנחה שההיפך הוא הנכון.

לא כל המשקיעים הם כאלה. רוב חברות ההשקעות מנסות להשיג את היתרון הייחודי שלהן באמצעים אחרים, על-ידי מודלים ממוחשבים, על-ידי השקעה בחברות פרטיות, על-ידי ניסיון מפרך ובלתי פוסק להבין את האסטרטגיה והצהרות ההון של חברה טוב יותר מכל האחרים. למרבה הצער, היתרון המתקבל אינו ייחודי מספיק: בדרך כלל, אלה שמנסים לנצח את השוק בעזרת מוחותיהם בלבד, מפסידים לו. במידה מסוימת, לסוחריו של אספן האמנות יש ענווה צינית. הם מכבדים את יעילות השוק. אם אתה עובד בשביל אספן האמנות, אתה לא יכול לומר לו שאתה קונה מניות של Hewlett-Packard כי הן נראות זולות, בדיוק כפי שאתה לא יכול למכור לו ציור נוף חדש בסגנון אסכולת נהר הדסון בגלל הגבעות היפות והאור.

לצד היעילות הזאת רודפים שני פחדים נוספים את אספן האמנות וסוחריו. הראשון הוא מוסדות אכיפת החוק והמפקחים, שממשיכים במאמציהם ללכידת מי שעושה שימוש במידע פנים, ומנסים ללא הרף ליצור סביבת משחק הוגנת. השני, והגדול יותר, הוא החשש הנובע מסוחרים יריבים שמחפשים - ומשיגים - את אותו יתרון ייחודי. אחד הסודות הגלויים בקהילת קרנות הגידור הוא שמנהלי קרנות גידור רבים, המיישמים לכאורה אסטרטגיות מנוגדות ונבדלות, נוקטים עמדות דומות להפליא. הייחודיות היא בת-תמותה. כשאחרים יודעים את מה שאתה יודע, זה הופך לרוח רפאים ששוכנת בתוך המחיר.

הר של אמנות

אני תוהה על מה חושב אספן האמנות, מאוחר בלילה, כשהוא מתעלם משיחות הטלפון של פרקליטיו, מפסיק לחשב את ההסתברות שיילך לכלא, וסוקר את מה שקנו לו 700 מיליון דולר. אולי הוא אדם נבוב מוח שרואה בסחרורי הצבע של פולוק רק שיקוף של עושרו שלו. אולי הוא מסונוור מהיקף הצריכה שלו: היעד התחלף, מרכישת יצירות בודדות לצבירת הר של אמנות. אם אתה לא מנהל יותר כסף, אתה מנהל פחות כסף.

אבל אולי, בתור האספן האידיאלי, הוא מתכנס עם הדגל של ג'ספר ג'ונס, מעריץ את הייחודיות הקונספטואלית, את השילוב, שהיה מדהים בעבר, של שכבה וצבע ונושא והעדר מוחלט של נושא. אולי הוא עומד לפני "Woman III" שלו, בשווי 137 מיליון דולר, וחושב על ייחודיות באופן כללי. אמנים - סוחרים - אספן האמנות בעצמו - ניצבים בפני השוק היעיל, כובד משקלו של התקדים, כל מה שנעשה בעבר ונעשה בהווה. המצב הזה הולך ומחריף מדי יום. אבל הטובים שבהם, כמו דה קונינג, הם כספית, ממהרים להיות הראשונים שמגיעים לייחודיות לפני שהיא נעלמת.

אספן האמנות, אין לי ספק, מכיר את המשך הסיפור. במשך כמה שנים נוספות לאחר שצייר את "Woman III", יצר דה קונינג יצירות נוספות שאנו עדיין רואים כחשובות. אבל תוך עשור, הוא לפעמים כבר ישן במשך יום שלם. "פעמים אחרות," כך כותבים הביוגרפים שלו מארק סטיבנס ואנלין סוואן, "הוא יתחיל לשתות עם שחר וימשיך כל היום, יגמע כמויות עצומות של ויסקי וודקה ויין גאלו." דה קונינג היה אחד מברי המזל. הוא חי עד גיל 93. רותקו וגורקי התאבדו. רבים יותר מתו ללא כל הכרה או כסף. בשנות השמונים שלו צייר דה קונינג ציורים רצועתיים שהיו דלים, בהירים ונעימים. אבל ההיסטוריה של האמנות לא בדיוק יודעת מה לעשות איתם. נדמה שחסר להם את אותו דבר מהותי - הזעם והאנרגיה - שאנחנו מחפשים אצל דה קונינג. הציורים האלה גם מסרבים להכיר בכך שהייחודיות עברה הלאה בינתיים, אל הפופ והמינימיליזם והאמנות הקונספטואלית וכל דבר אחר.

זוהי התבנית של ימינו לקריירה של אמן מצליח: כמה שנים זוהרות, כמה עשורים, ואז חזרתיות, פרודיה עצמית, חוסר רלוונטיות, מוות. אבל זה מה שאנחנו מעריצים בהם. הקרב שלהם נגד מצבם הוא הקרב שלנו נגד מצבנו. הם מנסים לתקן את הייחודיות הנעלמת בצורה חומרית. והמאבק הזה נגד היותה של הייחודיות בת-תמותה, שהיא היותה של כל דקה ודקה בת-תמותה, שהיא היותנו אנו בני-תמותה, הוא מחזק ואמיץ ונדיב.

והאספן של האמנות הזאת? יש לו 9 מיליארד דולר, וזה משהו. זה בהחלט יותר מ-8 מיליארד דולר. והוא הוכיח נקודה מעניינת. אין סיבה להאמין שאדם מסוגל להרוויח 9 מיליארד דולר מסחר קצר-טווח של מניות, מלבד העובדה הלא נעימה שהוא אכן עשה זאת. אבל ניצחונותיו של אספן האמנות על הייחודיות - אולי ניצחונותיה של הייחודיות עצמה - הם, מבחינתו, רק מספרים הרשומים במאזן הכספי. הם נזילים. וכדי להמיר אותם לצורה מוצקה, הוא קונה אמנות. לא סתם אמנות, אלא יצירות של אמנים מודרנים ובני-זמננו בשיאם. אולי הוא מקווה לאכול את הציורים וללכוד את עוצמתם, כמו שעושים הקניבלים לאויביהם. אבל ציור של ורהול הוא סושי די יקר. אז הוא מתבונן במה שהוא קנה. האם הוא מקווה שאחרים יבינו את השינוי שהוא רואה לנגד עיניו, הגלגול של עושרו לאמנות הזאת, של הייחודיות שלו לאלמותיות הזאת? או שאולי הוא רואה רק את מה שהוא מעולם לא עשה, ולעולם לא יוכל לעשות?

"הגעתי לפסגת ההר," הוא אמר פעם ל-Vanity fair, "ואין שם מה לראות."

אני חושב שהוא דיבר על פסגת עולם המסחר. אבל הוא לבדו יודע איזו ריקנות הוא ראה.

עדכון:

ב-15 במארס הודיעו עורכי דינו של סטיב כהן שהם הגיעו לעיסקה לפיה ישלם כהן 600 מיליון דולר בתמורה לסגירת התיק נגדו בחשד לסחר-פנים. פשרה זו אינה מונעת מרשויות פדרליות להמשיך בחקירתן נגד כהן.

גרי סרנוביץ' הוא מנכ"ל-שותף בחברת ההשקעות ליים-רוק. קודם לכן היה אחראי על השקעות אנרגיה בגולדמן-זקס. הוא כתב שני ספרים, Great American Plain ו- The Contrarians. המאמר התפרסם לראשונה באת All Rights Reserved. Published in Hebrew by special permission . For more articles by Gary Sernovitz, visit n+1