האופוריה של הרמאים

מהו הרגע בו בכיר במשרה ציבורית מחליט לְמַנות מקורב לפי מכרז תפור מראש? מתי אזרח שומר חוק מחליט להעלים מס? באילו מקרים סטודנט ירמה בבחינה ואילו רגשות ילוו מעשים מסוג זה? כיוון שרמייה נחשבת להתנהגות פסולה ובלתי מוסרית, איתור הנסיבות שבכל זאת מאפשרות אותה וההשלכות הרגשיות הנלוות אליה, מעסיק חוקרים רבים בתחום הפסיכולוגיה החברתית. האם זה קשור בגובה הגמול (כמו למשל הזדמנות של מנהל לשלשל לכיסו בונוסים שמנים במיוחד), ברמת המוסריות הנתפסת של הסביבה ("אם כולם מרמים, אז גם לי מותר"), במידת ההכרח והמצוקה (בחינת גמר ש"חייבים" לעבור) וכיצד מנטרלים את תחושות האשם, בהנחה שהן קיימות בכלל.

במחקר שפורסם לאחרונה ב- Journal of Personality and Social Psychology – פרי שיתוף פעולה בין הרווארד, אוניברסיטאות וושינגטון ופנסילבניה ובית הספר למנהל עסקים לונדון – החוקרים התמקדו ברגשות הנלווים לרמייה. מחקרים בעבר הניחו כי התנהגות בלתי מוסרית מייצרת, במידה זו או אחרת, רגשות שליליים כמו אשמה, איתם אנשים צריכים להתמודד. אולם במחקר הנוכחי, שבחן כאלף נבדקים מארה"ב ובריטניה, נמצא כי הנבדקים שהעדיפו לרמות, לא רק שלא חשו כל אשמה, אלא חוו תחושת אופוריה אותה מכנים החוקרים "היי של רמאי" (cheater's high), וזאת כל עוד הם האמינו כי אף אדם ספציפי אינו נפגע תוך כדי תהליך. כיוון שלא נמצא כל קשר לגובה הגמול (הציון, למשל, או משקל הבחינה), ניקול רודי שהובילה את המחקר תוהה אם תחושת האופוריה לבדה עשויה לספק תמריץ למעשי רמיה נוספים. שאלה זו, היא מקווה, עשויה לעמוד במרכז מחקרי המשך. בצירוף מקרים הולם, סמוך לפרסום תוצאות מחקרה, התפרסמו שבוע שעבר תוצאות סקר שערך עיתון אוניברסיטת הרווארד, לפיהן חצי מהתלמידים הודו כי רימו במהלך לימודיהם.

אם אכן היתה זו האמונה כי איש לא נפגע שאִפשרה את האופוריה שחשו הנבדקים בעקבות הרמייה, אז אחת השאלות המעניינות העולות מהמחקר, היא מה מזין אמונה זו? מתי אדם מפסיק להיות רמאי בעיני עצמו והופך להיות האדם הקטן בעל התושייה שמצליח "לדפוק את המערכת"? באופן ספציפי יותר, אם עליית רמת העמימות וגודלה של מערכת (תוך טשטוש האינדיבידואליים שהם חלק ממנה) היא זו שמזינה את האשליה שאף אדם ספציפי אינו נפגע, אז ראוי למדוד מהו הסף שבחצייתו תחושת האשמה הופכת לרמייה לגיטימית ואף לתחושת ניצחון ואופוריה.

הנסיבות המאפשרות לרמאי להרגיש כי הוא עומד מול "מערכת" וכי אין שום פגיעה במישהו ספציפי, עשויות להיות נסיבות חיצוניות (במקרה של מבחן או העלמת מס, למשל, אכן קשה לשים את האצבע על אדם ספציפי שעלול להיפגע כתוצאה מהרמייה) אך גם פנימיות, כמו יכולת יצירתית בהשְלָיָה-עצמית. מחקר שהתפרסם לפני כשנתיים על ידי פרנצסקה ג'ינו מהרווארד ודן אריאלי מאוניברסיטת דיוק, הראה כי הנטייה לרמות עולה בקנה אחד עם רמת היצירתיות של הנבדקים. החוקרים הראו כי לצד סיוע בפתרון בעיות קשות, יצירתיות עשויה גם לגרום לנבדקים לבחון וליישם דרכים לא אתיות בדרך לאותו פתרון וזאת, ייתכן, בשל הקלות שבתהליך ההצדקה העצמית והרציונליזציה למעשיהם.

חשיפת הרגשות, המנגנונים והנסיבות העומדים בבסיס התנהגויות בלתי מוסריות, חשובה גם כחלק ממגמה מחקרית בשנים האחרונות, לעצב מרחב ותקשורת אשר יגבירו מודעות (בחברה בכלל ובמוסדות בפרט) האמורה "לחסן" אנשים מפני פיתויים לנהוג באופן לא מוסרי. למשל, לצד מנגנוני שקיפות שאמורים להקשות על הסתרת מעשי רמיה, עשויים לסייע גם תהליכי אינדיבידואציה (הבלטת אנשים ספציפיים תוך הפחתת העמימות האופפת את "המערכת") שיקשו על האשליה כי איש אינו נפגע.

מקורות

המחקר שמצא כי מעשים לא הוגנים מובילים ל"אופוריית הרמאי" כל עוד איש אינו נפגעמאמר וראיון עם החוקרים ב- Independentתירוצים יצירתיים: חושבים במקוריות בעלי נטיה רבה יותר לרמות. מחקרם של פרנצסקה ג'ינו ודן אריאלי