הביקור

לזכרה של סבתא שוש
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

ביום השלישי לשהייתו הקצרה, החטופה, בישראל, הוא ביקר את סבתא. סבתא נולדה בשנת 1928 בפלשתינה. הוריה היגרו לפלשתינה ממזרח אירופה בשנים הראשונות של המאה העשרים. אמה של סבתא, אסתר, גדלה בלבוב, בירת גליציה. כשהגיע לביקור ישב על הספה בביתה של סבתא במושב. סבתא הניחה מגש עם כוסות תה ועוגיות על שולחן נמוך. אחרי שהניחה את המגש, בעודה כפופה אל השולחן, סבתא פסעה חצי צעד לאחור, אל הכורסא הרחבה שלה, שעד מותו של סבא היתה הכורסא שלו. בעוד ידיה החזקות לופתות את מסעדי היד, היא התכופפה עוד, לאט, ובבת-אחת שחררה את גופה אל הכורסא. אחרי שנחתה בבטחה פלטה אנחת רווחה. "אחחח".

רגע הסתכלה בכוסות התה ובעוגיות ופתאום קראה: "עוד לא סיפרתי לך על הביקור בברלין!" ומיד החלה לספר לגרהרד על ביקורה האחרון בברלין. "הגרמנים כל כך אדיבים! בכל מקום שהלכנו התייחסו אלינו יפה. כשנעמדנו בתור ארוך חברתי תמיד חששה שנחכה הרבה זמן. היא לא מכירה את הגרמנים ואני הרי דוברת גרמנית ומכירה את התרבות מהתקופה שסבא ואני גרנו בפרנקפורט, בשנות השישים. אמרתי לה: 'אין לך מה לדאוג, כאן זה לא כמו בארץ: הגרמנים, כשהתורים מתארכים, מיד פותחים תור נוסף. הם מאוד יעילים ואדיבים'".

"ובאמת, כשהגענו לאנדרטה החדשה לזכר קורבנות השואה בברלין התורים היו מאוד ארוכים. חברתי שוב התחילה לחשוש אבל לא עמדנו חמש דקות ואישה מקסימה ניגשה אלינו ואמרה לנו "גבירותיי" והציעה לנו לבוא איתה אל ראש התור ולהכנס בדלת הווי.איי.פי. נכנסנו בלי לחכות בכלל! בפנים האנדרטה היתה מאוד מרשימה. מאוד. יש קיר גדול ועליו כתוּבוֹת כמה מילים על כל קהילה יהודית באירופה. מצאתי את קהילת יהודי לבוב, הקהילה של אמא שלי, אסתר. מה אני אגיד לך, כשקראתי מה קרה ליהודי לבוב לא יכולתי להחזיק את עצמי והתחלתי לבכות. אוּ-וּוָה איך שאני בכיתי. זו היתה הפעם הראשונה שבכיתי בגלל השואה. פעם ראשונה. אני אמנם נולדתי בארץ אבל כל משפחתה של אימי ניספתה בשואה, מלבד סבתא שלי, אמהּ של אמי, רחל."

"כמה שנים אחרי שאמא שלי, אסתר, עלתה לפלשתינה, היא הביאה לכאן את אמא שלה, סבתא שלי. סבתא גרה איתנו בבית בנס-ציונה. היינו שלוש בנות ובן, אמא שלי אסתר, אבא שלי אהרן וסבתא רחל. אני הייתי נערה אז. רצינו להביא את שאר המשפחה ואבא הצליח לסדר אישורי עלייה - סרטיפיקטים - לאחים ואחיות של אמא, שנשארו בלבוב עם המשפחות שלהם. זה היה לא פשוט בכלל. הבריטים הנפיקו מעט מאוד סרטיפקטים ורק מעטים הצליחו להשיג אישורים. כמה ימים לפני שהיו אמורים לצאת לדרך, אחיה של אמי התקשר מלבוב ושאל את אבא אם תהיה להם עוזרת-בית בפלשתינה. אבא אמר לו שעוזרת-בית לא תהיה להם אבל קורת גג ופת לחם יהיו גם יהיו. ולמרות שכבר השגנו להם סרטיפיקטים, שהיה קשה מאוד להשיג באותם ימים, ולמרות שהכל היה כבר מוכן בשבילם כאן, למרות כל זה הם החליטו לא לבוא. הם לא באו. הם נשארו בלבוב והשאר היסטוריה."

סבתא מנענעת בראשה ולראשונה לוגמת מהתה. "אבל מעולם לא ידעתי מה קרה להם," היא ממשיכה, מניחה את כוס התה, "כלומר, ידענו שהם ניספו, אבל לא ידענו בדיוק - לא ידענו איך הם ניספו. לפני המלחמה קיבלנו באופן קבוע מכתבים מהמשפחה בלבוב. כמה זמן אחרי תחילת המלחמה המכתבים הפסיקו להגיע. ידענו שמשהו נורא קורה באירופה אבל עוד לא ידענו מה, לא ידענו עד כמה זה נורא. יום אחד, אחרי שהמכתבים פסקו, סבתא שלי, רחל, סיפרה לכולם ששמעה, שאמרו לה, שכל הילדים שלה בלבוב נרצחו. שכל המשפחה בלבוב נרצחה. היא לא הפסיקה לבכות. היא לא הסכימה לאכול ורק בכתה והסתובבה ואמרה לכולם שכולם נרצחו".

"אבל היא לא יכלה לדעת את זה. באותו זמן אף אחד עוד לא ידע מה באמת קרה שם ולא היתה לה דרך לדעת את כל מה שהיא ספרה. היא המציאה את זה, אף אחד לא אמר לה שום דבר. אבל היא התעקשה והמשיכה לבכות ולצרוח. אמא שלי לא ידעה מה לעשות. אבא שלי לא היה. הוא היה במלחמה, הוא הצטרף לצבא הבריטי. אמא דאגה לכולנו, לארבעת הילדים ולאמא שלה, שפתאום דרשה תשומת לב מיוחדת. היא לא ידעה מה לעשות. בסוף החליטו לקרוא לרופא. הרופא הגיע ובדק את סבתא רחל ואמר לאמא שיש רק דבר אחד שאפשר לעשות. הרופא אמר לה שהיא צריכה לכתוב מכתב בשם המשפחה בלבוב. במכתב היא תספר שהכל בסדר ולכולם שלום ותחתום בשם אחד מבני המשפחה. הרופא אמר לאמא שאין פתרון אחר, שזו הדרך היחידה להרגיע את סבתא רחל. לאמא לא היתה ברירה. היא לא יכלה עוד לדאוג לסבתא והרי סבתא לא הסכימה לאכול בשום פנים ואופן. אז אמא כתבה את המכתב וחתמה בשם "נחום"".

"נחום היה הצעיר בבני המשפחה בלבוב, בן אחותה של אמי. כשהדוור הגיע לביקור כמה ימים אחר-כך עם המכתב מ"נחום" סבתא רחל מיד פתחה את המעטפה. היא קראה את המכתב ובכתה מאושר. אמא שלי גם כן בכתה. אוי כמה שהיא בכתה. סבתא רחל שמה את המכתב בכיס השמלה והסתובבה עם המכתב בכיס עד שהמלחמה נגמרה. כשהמלחמה נגמרה התברר שכל קהילת יהודי לבוב נרצחה. הניצול היחיד, מכל הקהילה כולה, היה נחום, שבשמו אמא כתבה את המכתב. אמא תמיד אמרה שנחום ניצל בזכותה. היא אמרה שנחום ניצל כי היא לא יכלה לשקר לאמא שלה."

"אחרי המלחמה נחום ניסה לעלות לארץ אבל הבריטים הגלו את כל נוסעי ספינת המעפילים למחנות פליטים בקפריסין. בסוף נחום הגיע לארץ אבל עד שהגיע סבתא רחל כבר נפטרה. כשהגיע, נחום חי איתנו בנס-ציונה. אחרי כמה זמן היה איזה ריב גדול ונחום עזב והקשר נותק. נחום הוא היחיד שיודע מה קרה לקהילה בלבוב אבל הוא אף-פעם לא סיפר לנו. בכל השנים שעברו מאז שנותק הקשר לא חזרתי ושאלתי אותו."

"אז כשקראתי על הקיר באנדרטה בברלין שהקהילה בלבוב כולה נורתה ונקברה ביערות אני בכיתי כמו שאף פעם לא בכיתי. סוף סוף למדתי מה באמת קרה לקהילת יהודי לבוב, לאחים ואחיות של אמא שלי. אז בכיתי ובכיתי והאישה המקסימה שהעבירה אותנו לראש התור ראתה שאני בוכה וניגשה אליי ושאלה: 'גברתי, תרצי אולי שאביא לך כוס מים?' היא היתה כל-כך אדיבה. ואני אמרתי לה: 'לא! לא תודה! אני פשוט בוכה כי גיליתי משהו שלא ידעתי!' ואז האישה הלכה לחדר צדדי וחזרה והגישה לחברתי ולי אלבומים מיוחדים שנותנים לווי.איי.פי, עם תצלומים והסברים על האנדרטה. ואנחנו, חברתי ואני, כבר לא יכולנו יותר מכמה שהיא היתה אדיבה ואמרנו לה: "תשמעי! את פשוט מ-ק-ס-י-מ-ה!" והיא אמרה לנו: "לנשים מקסימות מגיעה מתנה מקסימה!"

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב
§ מחשבה | # ספרות
- דימוי שערצילום: tylahr

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על הביקור