ההתרגשות הרבה סביב אירועי פרישתו האימפולסיבית של דוד בן גוריון מראשות הממשלה העניקה נופך היסטורי להסתלקותו מן המערכה. הסיבות להחלטתו, כמו גם העובדה שפרש טרוד ומודאג, עומעמו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה
אחת החידות הלא פתורות בנוגע לתולדות חייו של האב המייסד של ישראל, דוד בן-גוריון, טמונה בסיבת התפטרותו המפתיעה מראשות הממשלה ביוני 1963. גם התפטרותו הקודמת, עשור לפני כן, היכתה בתדהמה את המערכת הפוליטית והציבור בישראל, אולם ניתן להעניק לה סיבות מחוורות. הראשונה טמונה בעייפות הנפשית העמוקה שלקה בה לאחר שהנהיג את היישוב העברי ואת המפעלים העצומים אליהם רתם את החברה הישראלית בשנותיה הראשונות – בניית מוסדות היישוב, מלחמת העצמאות, קליטת גלי העלייה העצומים שהכפילו את כמות האוכלוסייה, ההתמודדות עם המשבר הכלכלי, הסכם השילומים עם מה שכינה "גרמניה האחרת" חרף ההתנגדות העזה בציבור ובקרב העם היהודי בתפוצות. כל אלה תרמו לתשישות מנטלית, שהזקן לא התבייש להודות בה. סיבה נוספת טמונה היתה בממד החלוצי שאפיין את מדיניותו: בחירתו להתיישב בשדה בוקר היתה גם נסיון להוות דוגמה אישית לצורך לכבוש את השממה. במובנים מסויימים, בן-גוריון, שהקפיד לטעון כי דיבור שאינו צמוד למעשה שמממש אותו הוא ריק מתוכן, גם ביקש בכך לכפר על העובדה שבאופן אישי פנה בגיל צעיר לעסקנות ולא הגשים את חזון היהודי החדש, הקשור לאדמתו בקשר אינטימי. בגיל 67 הוא ביקש לפצות על כך בעבודה סיזיפית בדיר של שדה בוקר. והיתה עוד סיבה: הוא ביקש לבחון את הממסד שהקים מנקודת מבט חיצונית, ביושבו מבודד בצריפו.
מכל מקום, בחלוף כשנתיים הוא שב לממשלה.
הודעת הפרישה השנייה, בעודו כבן 77, היתה אימפולסיבית יותר, קשה לנימוק מוחלט, גם בדיעבד. גם אנשי לשכתו הופתעו לשמוע, בבוקר ה-16 ביוני 1963, כי הוא מניח את חרבו, ומתכוון להגיש מכתב התפטרות לנשיא המדינה, שנתיים לפני תום הקדנציה שנועדה לו. בתחילה קיוו נאמניו כי מדובר בעוד התפרצות זעם, שהיתה לחם חוקו של המנהיג שהגדיר את עצמו כ"איש ריב ומדון". מה גם שהוא לא סיפק סיבה נחרצת, מחוורת, להתפטרות. לשכתו הודיעה לבסוף כי בן-גוריון פורש עקב "צרכים אישיים" . אך פשרם המדוייק של אותם "צרכים" לא הובהר.
הם בוודאי היו קשורים גם לקביעתו הנחרצת - "מוטב לפשוט נבלה בשוק – ולא להיות ראש הממשלה" – אותה הטיח זמן מה לפני כן בפני אנשי לשכתו, לאחר עימות פוליטי נוסף עם אנשי מפלגת "חרות", על רקע הידוק היחסים והקשרים הצבאיים עם גרמניה המערבית. מאז ראשית שנות השישים קשה היה שלא להתרשם מהסלידה שחש כלפי התפקיד שבו כיהן כ-13 שנים. במקביל ניכר היה גם כי לאחר שהכריע במשימות הרות הגורל איבד עניין בהנהגת המדינה בימי הקטנות שנכונה לה. לעיתים קרובות נראה משועמם בישיבות הממשלה. את מלאכת הרכבת ממשלתו האחרונה, הממשלה העשירית שהוקמה בנובמבר 1961, הפקיד בידי לוי אשכול, כמו לא רצה עוד ליטול חלק ישיר במגעים הפוליטיים. עיקר מעייניו היו נתונים להשלמת הפרוייקט הגרעיני בדימונה ולצרכים ביטחוניים נוספים. בהזדמנויות רבות אמר כי הוא מבכר קריאה בספרי פילוסופיה והיסטוריה על פני עיסוק נוסף בשדה הפוליטי.
החלטתו לחדול עוררה השתוממות ודאגה גם במטה הכללי של צה"ל. יצחק רבין, סגן הרמטכ"ל, התקשה להשלים עם הבשורה. יחד עם האלוף מאיר עמית התייצב בביתו, והכריז, ברגשנות לא אופיינית, כי אומנם "אין הצבא מתערב במדיניות, ואינו מהווה גורם ואסור לו ללחוץ", אך ההתפטרות היא "אסון". רבין הוסיף כי אינו מדבר רק בשמו. "כל האלופים אמרו שלא ייתכן הדבר, ואינם רואים איך אפשר בלי בן גוריון..." .
לפי דפוסי הממלכתיות שביקש בן גוריון להנחיל למדינה הצעירה, הוא אמור היה להעיר לאלופים כי אל להם להביע דעה באשר לזהות ראש הממשלה. אך הזקן, שהיה בימי פרישתו מדוכדך ומתוח עד לקצה עצביו, ציין ביומנו כי "בקושי החנקתי רגשותיי ודמעותיו".
***
את החלטתו לפרוש קשה לנתק גם מהעימות שהיה מנת חלקו, ערב הגשת מכתב ההתפטרות, עם שרת החוץ, גולדה מאיר. הוויכוח ביניהם, שהתקיים עד לשעת לילה מאוחרת, נסוב סביב ידיעה שהתפרסמה בעיתונות העולמית, ולפיה חיילים ישראליים מתאמנים בגרמניה המערבית. גולדה נחרדה מחשיפת שיתוף הפעולה בין המדינות. היא סברה כי דעת הקהל בישראל טרם מוכנה לכך, ודרשה להפעיל את הצנזורה, כדי למנוע "צרות מיותרות" .
שנים רבות צעדו בן גוריון וגולדה באותו הנתיב. בן גוריון העלה על נס את תרומתה למלחמת העצמאות, בזכות מפעל גיוס הכספים שניהלה בארצות הברית. הוא טיפח את מעמדה במפלגה, וזמן קצר לפני מבצע סיני ב-1956 מינה אותה כשרת החוץ. גולדה, מצידה, לא הסתירה את הערצתה כלפיו. "גם אילו אמר לי לקפוץ מהקומה החמישית – הייתי עושה זאת" , תיארה בשנות החמישים את דפוס מערכת היחסים ביניהם.
גולדה חששה כי העלאת נושא היחסים עם גרמניה לדיון ציבורי, למעלה מעשור לאחר ההפגנות הסוערות עקב חתימת הסכם השילומים, תערער את מעמדה של מפא"י במדינה
בפגישה שקיימו ב-15 ביוני 1963 לא היה זכר לתחושות אלה. גולדה ניצלה את פרסום הידיעה בעיתונות כדי להטיח בבן-גוריון כי הידוק היחסים עם גרמניה הוא מהלך שגוי מבחינה מוסרית. היא הביעה התנגדות עקרונית למושג שטבע הזקן, "גרמניה האחרת", במסגרת שאיפתו להבחין בין היחסים עם גרמניה המערבית לבין היחס לאנשי המשטר הנאצי. אבל לא רק סוגיות מוסריות עמדו במוקד הוויכוח הנוכחי. גולדה חששה כי העלאת נושא היחסים עם גרמניה לדיון ציבורי, למעלה מעשור לאחר ההפגנות הסוערות עקב חתימת הסכם השילומים, תערער את מעמדה של מפא"י במדינה.
לעומתה, בשלב זה של חייו, בהתקרבו לגבורות, לאחר כשלושים שנים בהם עמד בראש היישוב והמדינה, מעמדה של מפא"י הטריד את בן גוריון פחות. הוא ממילא מאס באילוצים הפוליטיים ובחישובים מפלגתיים, שגם הוא ידע היטב לעשות בשנים עברו. ומכיוון שלדעתו היחסים עם גרמניה היו נחוצים מבחינה כלכלית וביטחונית למדינה, לא רק שלא התנגד להסוואת הקשרים הצבאיים, הוא אף צידד בפרסומם.
ביחסו לגרמניה לא היה רק שיקול פרקטי. אלא גם הד לגישתו העקרונית ביחס להבדל שבין ימי הגלות לימי הקוממיות: הוא העדיף לדחוק לשיפולי הזיכרון הציבורי את ימי השואה, שהביאו לשיא טרגי את חידלונם של היהודים בגלות, ולהשתית את החיים הציבוריים בישראל על מיתוסים של עוצמה וגבורה . הסבר נוסף להתנגדותו להסתרת הקשרים הצבאיים עם גרמניה היה טמון בשאיפתו לחנך את הציבור, ואת ההנהגה הישראלית, למדיניות של ריאל-פוליטיק. הוא ביקש מדיניות השוקלת אינטרסים מדיניים בהתאם לתמונת המצב הקונקרטית, ולא בהתאם לחשבונות היסטוריים שנובעים מתחושת הנרדפות והקורבות היהודית. ומשום שסבר כי האינטרס הנוכחי אינו עולה בקנה אחד עם טינה מדינית למשטר הגרמני החדש, יש להבחין בין אויבי ההווה והעתיד לבין אויבי העבר .
בכל הנוגע לממד הערכי-מוסרי הנוגע לפיוס המהיר שהנהיג עם הגרמנים, היה לו נימוק פילוסופי: בהאשמת הדור הנוכחי באחריות למעשי הדור הקודם בגרמניה מצויה עמדה "מהותנית", המייחסת לעם הגרמני תכונות שליליות גנטיות . "כל הפוסל אדם רק מפני שהוא שייך לעם הגרמני נודף ממנו ריח היטלריסטי או – ביתר רכות – גזעני" , כתב.
ואולם בעת הוויכוח עם גולדה לא התפנה להרחיב באשר לפילוסופיה של המוסר, אלא העלה נימוק טכני, קנטרני כמעט. אין בסמכותי, היתמם, לקבוע לצנזורה מה אסור לפרסם. גולדה מיאנה להשתכנע. לקראת חצות הסתלקה לביתה כעוסה ורוטנת.
העימות הלילי עם שרת החוץ, שנחשבה למקורבתו, היה רק אחד מני רבים שניהל בשלב זה עם נאמניו. גם איסר הראל, שעמד בראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים מאז 1952, ונחשב לאיש סודו המוחלט , הסתייג מהסתעפות היחסים עם גרמניה המערבית. הוא אף סבר כי בן גוריון מייחס משקל יתר לסיוע הכלכלי והצבאי מצידם. חילוקי הדעות ביניהם התעצמו מאז שלהי 1962, כאשר נודע למודיעין הישראלי כי מדענים גרמנים מסייעים למשטרו של נשיא מצרים, גמאל עבדל אל נאצר, להקים תשתית לפיתוח טילים לא קונבנציונליים. הראל ביקש לקדם פעולות חשאיות אינטנסיביות לסיכול מלאכתם.
בן גוריון העריך כי הסכנה אינה גדולה. בניגוד לעמדת "המוסד", הוא אימץ את הערכת המודיעין הצבאי, אמ"ן, שגרסה כי מדובר בפרוייקט חסר סיכוי להגשמה. הראל חשד כי ברקע הערכתו המזלזלת של הזקן בפרוייקט הגרמני-מצרי ניצב חששו מפני פגיעה ביחסים שרקם עם גרמניה. ב-1 באפריל 1963, לאחר שבן גוריון אסר עליו להעמיק את המערכה נגד המדענים הגרמנים, התפטר הראל מתפקידו. פרישתו של מי שהיה נאמנו בסוגיות הבטחוניות הקריטיות החריפה את תחושת הניכור והבדידות שחש הזקן בשלב זה.
הקשר הירדני
לעומת הספקנות שבה התייחס לפרשת המדענים הגרמניים במצרים (לימים התברר שבן גוריון ואנשי אמ"ן צדקו, ולא היה לפרוייקט סיכוי), בכל הנוגע להקמת "הפדרציה הערבית", האיחוד המדיני בין סוריה, מצרים ועיראק, אשר על הקמתה הוכרז באפריל 1963, נתקף בן גוריון בחרדה. אזהרותיו של נאצר כי בכוונת הפדרציה "לשחרר את פלסטין" הניעה אותו לפתוח במערכה דיפלומטית אינטנסיבית ומהירה: הוא שיגר אגרות לחמישים ממנהיגי העולם בדרישה להתייצב לצד ישראל על רקע האיומים על קיומה .
המערכה המדינית של בן גוריון קרסה במהירות. מנהיגי העולם הגיבו בצינה לחששותיו. ג'ון קנדי, נשיא ארה"ב, דחה את הצעתו לכונן ברית הגנה בין המדינות. הוא אף השיב בציניות למכתב ששיגר אליו בן-גוריון, והודיע כי ארה"ב דווקא מאמינה בכוחו של צה"ל להגן על המדינה . "הפדרציה הערבית", מכל מקום, התפוררה זמן קצר לאחר הקמתה עקב חילוקי דעות בין מרכיביה. בן גוריון הועמד בפני דימוי בעייתי, גם בקרב ממשלים זרים, וגם בקרב אנשי משרד החוץ הישראלי שראו באיגרות ששלח למנהיגי העולם ביטוי לפאניקה מיותרת. גולדה הסבירה בדיעבד כי לא פעלה למניעת הקמפיין המדיני רק מפאת כבודו של ראש הממשלה. "התייחסנו ביראת כבוד אל בן גוריון...אם כי השתוממנו" .
מדוע נחפז בן גוריון למערכה המדינית המופרזת? אחד הביוגרפים שלו, מיכאל בר זהר, גורס כי חרדתו היתה פרי חולשה אנושית אליה נתפס בהתקרבו לגיל הגבורות, לאחר עשרות שנות פעילות מתישה. ברטרוספקטיבה נראה שהאמת מורכבת מהסיבה הפסיכולוגית גרידא. אפשרות סבירה אחת היא שבן גוריון לא באמת חשש כי מדינות "הפדרציה" ייזמו מלחמה נגד ישראל, אלא ינסו למוטט את המשטר בירדן. הוא סבר כי אם הן יצליחו במשימה, תיאלץ ישראל, כתוצאה מסילוקו של המלך חוסיין, להתערב, ובתום המערכה היא תמצא את עצמה שולטת על מאות אלפי פלסטינים בגדה המערבית. מכיוון שאחד הנדבכים עליהם השתית את בטחון ישראל היה הממד הדמוגרפי, והבטחת הרוב היהודי, הוא רצה להימנע מכך. עוד ב-1958, בעקבות ההפיכה בעיראק, כשהיו שהעריכו כי גם המשטר הירדני יתמוטט ותהיה זו הזדמנות לכבוש את הגדה המערבית, הזהיר מפני "הסכנה של תוספת מיליון ערבים בכוח למדינה המונה רק מיליון ושלושת רבעים יהודים...שוב נהיה מכותרים, ותקום בתוכנו 'אלז'יר' והיא עלולה לערער כל במדינה. בעייתנו הבוערת היא חוסר יהודים ולא חוסר שטח" .
אפשרות נוספת היא שבן גוריון ביקש להשתמש באיומי מנהיגי "הפדרציה" כדי להמחיש לממשל האמריקני את הסכנה הקיומית בה נתונה ישראל. בכך קיווה להיחלץ מדרישת הממשל לפקח באופן הדוק על פיתוח הכור בדימונה . בן גוריון מעולם לא אימת את הגרסה הזו בכתובים. אך היא מתכתבת עם העובדה שמאז כניסתו של קנדי לבית הלבן, בינואר 1961, הוא נאבק בלחצי הממשל, אשר שאף למנוע נשק אטומי מישראל כחלק ממדיניותו למנוע הפצת נשק גרעיני בעולם.
המתחים בין קנדי לבן גוריון נמשכו זמן רב. בראשית 1963 עוד ניסה ראש הממשלה להסדיר פגישה אישית עם קנדי. כשהדבר לא הסתייע הוא שיגר, באפריל, את שמעון פרס לפגישה בבית הלבן. על חשיבות הפגישה תעיד העובדה כי רק בנדיר נפגש נשיא ארה"ב לשיחת עבודה עם דרג נמוך כמו סגן שר הביטחון של מדינה זרה. בפגישה, שאורגנה בחופזה ונמשכה כעשרים דקות, ניגש קנדי ללב העניין באופן ישיר: "אנו מלווים בעניין רב ביותר כל גילוי של התפתחות יכולת גרעינית באזור. זה יוצר מצב של סיכון רב. לכן הקפדנו על קיום מגע עם המאמץ שלכם בשטח הגרעיני. מה תוכל לומר לי בנושא?" .
פרס לא נרתע. הוא הבטיח כי "אני יכול להגיד לך ברורות כי אנחנו לא נכניס נשק אטומי לאזור. בוודאי שלא נהיה ראשונים לכך. אין לנו כל עניין בזה, כי אם להיפך. עניינו אפילו בפירוק נשק מוחלט" . סגן שר הביטחון הצליח לחמוק מלחצי קנדי - ואולם ספק אם גם בן גוריון יכול היה להרשות לעצמו להטעות במישרין את הנשיא, שבכל מקרה הפעיל את המודיעין שלו באשר למתרחש בדימונה.
היחסים בין קנדי לבן-גוריון לא הצטיינו בהערכה רבה מראשיתם. סביר כי גם לכך היתה השפעה על חששו של הזקן מפני פגיעה בפרוייקט האטומי, שבו ראה את אבן היסוד להבטחת קיומה של ישראל בסביבה עויינת. הם נפגשו לראשונה ב-1960, כשקנדי היה עדיין מושל מסצ'וסטס ומועמד פוטנציאלי מטעם המפלגה הדמוקרטית לכהונת הנשיא. בתום הפגישה, בדרכם אל מסיבת העיתונאים, ובנוכחותם, תהה בן גוריון במפתיע, "מדוע אדם כל כך צעיר מבקש להיות נשיא?". קנדי, שהיה רגיש לנושא משום שיריביו במפלגה הרפובליקנית השתמשו בגילו הצעיר כטיעון נגדו, הגיב בחדות: "מפליא שמנהיג מדינה כה צעירה ותוססת מעלה שאלה כזו" . ביומנו ציין בן גוריון את קיום המפגש ביובש, ללא הבעת הערכה כלשהי .
כשנתיים לאחר תחילת כהונת הנשיא האמריקני, ציין ביומנו כי עדיין אינו "יודע כראוי טיבו של קנדי. יחסה של ארה"ב ידידותי, אך משום מה מסרבים למכור לנו נשק"
בן גוריון לא התפעל מקנדי גם לאחר שנבחר לנשיאות. במובן האישי הוא זיהה בו מנהיג שאפתן המכיל את הפגמים שבמנהיגות העידן המודרני, הטלוויזיוני, התיאטרלי מדי; מבחינה מדינית הוא התאכזב מהחלטתו לשקול את יחסה העויין של ארה"ב למשטר נאצר. לאחר פגישתם הרשמית בבית הלבן סיפר בן גוריון לעוזריו כי הופתע מכך שבסיומה ביקש הנשיא להיוועץ בו באשר ליחסו כלפי הבוחרים היהודים בארה"ב. הוא חש כי קנדי מתייחס אליו כראש השדולה היהודית, ולא כראש ממשלת ישראל. "אתה צריך לעשות מה שטוב לארה"ב", השיב לו ביובש . בדרכו חזרה למלונו אמר הזקן לעוזריו, "הוא נראה לי פוליטישן" .
אכזבתו של בן גוריון מהנשיא גברה גם לנוכח תוכנית השלום שהציע למזרח התיכון. במסגרת היוזמה נתבעה ישראל לקלוט לתחומה עשרה אחוזים מהפליטים הפלסטינים, לצד הבטחה שהיתר יקלטו בארצות ערב, בהדרגתיות, בתוך עשור. בן גוריון השיב להצעה במרי מוחלט. כאמור, נדבך מרכזי בתפיסת הביטחון שלו היה טמון במניעת שינוי דמוגרפי ביחס שבין יהודים לערבים בישראל. כדי לשמור על הרוב היהודי ביקש, מצד אחד, להעצים את העלייה, וליישב את היהודים בשטחים הלא מיושבים בנגב ובגליל; ומצד שני נאבק לשלילת עקרונית של "זכות השיבה".
אומנם הוא התיר לקלוט כמות מוגבלת של פליטים, כמדיניות הומניטרית של איחוד משפחות, אולם סירב ליטול אחריות לבעיית הפליטים מאחר שלגרסתו הם נמלטו מרצונם מאימת הקרבות במלחמת העצמאות. אדרבה: בתביעה לזכות השיבה הוא זיהה מתכון לפגיעה אסטרטגית בישראל. לכן דרש כי כל פשרה בעניין תטמון בחובה הבטחה כי בכך בא הקץ לדיון עתידי בנושא. אחרת, הסביר, ישראל תמצא את עצמה "שוב באותה נקודה במשא ומתן, אם כי לאחר שקלטה כבר 100 אלף". הוא התאכזב גם מסירובו של ממשל קנדי לחמש את ישראל כפי שקיווה. כשנתיים לאחר תחילת כהונת הנשיא האמריקני, ציין ביומנו כי עדיין אינו "יודע כראוי טיבו של קנדי. יחסה של ארה"ב ידידותי, אך משום מה מסרבים למכור לנו נשק" .
לנוכח מערכת היחסים העכורה בין הנשיא לראש הממשלה העלה פרופ' יובל נאמן, אחד הבכירים דאז בקריה למחקר גרעיני, סברה נוספת בנוגע למניעי ההתפטרות של הזקן: לאחר שהבין כי אין בכוחו להפיג את לחצי הנשיא באשר לפיקוח על הכור, העדיף כי אשכול, אמן הפשרות, יחליף אותו בתפקיד, מתוך הנחה שיעלה בידיו למצוא נתיב להמשך פעילות הכור, מבלי לעלות על מסלול התנגשות עם ארה"ב .
בגין, מאחוריך
דאגותיו של בן גוריון לפני התפטרותו לא היו נתונות רק להקשר המדיני והגרעיני. הוא הוטרד גם מההתפתחויות בזירה הפוליטית. התהדקות היחסים בין אישים ב"אחדות העבודה" וב"חרות" – חברים בשתי המפלגות תבעו את ארץ ישראל השלמה והתנגדו ליחסים עם גרמניה – עוררה את חששו כי מתקרב היום שבו בגין יצליח לעמוד בראש גוש פוליטי שיכבוש את השלטון. הוא הכיר בכך שחלקים נרחבים בציבור הזדהו עם טיעוני בגין נגד היחסים שרקם עם גרמניה . על רקע זה כתב ביום התפטרותו כי הוא מודאג מפני "כוחו ההולך וגדל וחוצפתו הגדולה" של "המנהיג" (כך כינה את בגין, ברמיזה לאופי הפאשיסטי, לטעמו, של התנועה הרוויזיוניסטית).
והוא נחרד מעוד התפתחות, אינטימית יותר. בגיל 77 זכרונו החריף של בן גוריון החל לתעתע בו לעיתים. אומנם לא היה בכך כדי להשפיע על תפקודו, אך העובדה שהיו מקרים בודדים שבהם התקשה לזכור את שמו של מכר מימי עבר או שם של מקום מסויים – החרידה אותה מפני התרחבות התופעה. "אפשר לחדש תאים רבים בגוף האדם, אך לא את תאי הזכרון", אמר בדאגה .
וכך, לנוכח חרדותיו המדיניות והבטחוניות, אכזבתו מנאמניו בשדה הפוליטי, בעיות בריאות נוספות שהכבידו עליו (בשנת 1962 רותק למיטתו למשך שבועות עקב דלקת ריאות וכאבי גב), והמתח הנפשי בו היה נתון זה שנים – התגבשה החלטתו האימפולסיבית להתפטר, לפני שהשלים את הקדנציה שנועדה לו.
ההתרגשות הרבה סביב אירועי פרישתו, הערצת ההמונים שהצטופפו כדי לחזות בטקסי הפרידה, הברכות ממנהיגי עולם – כל אלה העניקו נופך מעט רגשני, היסטורי, להחלטתו להסתלק מן המערכה. הסיבות להחלטתו, כמו גם העובדה שפרש טרוד ומודאג, עומעמו.
ואם עוד היה ספק בדבר התערערות מעמדו בזירה הפוליטית, הוא ניכר ביחס הפושר של בכירי מפלגתו, מפא"י, להודעת פרישתו. ערב פרישתו הקודמת לשדה בוקר, ב-1953, כתב לו זלמן ארן, מבכירי מפא"י, "אני מתחנן אלייך, אל תעשה זאת. העם האומלל הזה והמדינה הטרגית הזאת - אין בכוחם לשאת זאת" . זה היה מכתב אופייני. הפעם הזדרזה מזכירות מפא"י להתכנס יום לאחר התפטרותו, והטילה את מלאכת הרכבת הממשלה על שר האוצר לוי אשכול . אשכול נבחר בתמיכת בן גוריון ובעידודו; אך המהירות בה הסתגלו ראשי מפא"י לחילופי הגברי מחזקת את ההכרה בכך שבמובנים מסויימים בן גוריון פרש כשגם במפלגתו ביקשו ממנו לחדול .
מאז שפרש בן-גוריון מראשות הממשלה ועד שהתפטר גם מתפקידו האחרון כחבר כנסת מטעם "הרשימה הממלכתית" חלפו שבע שנים. היו אלה שבע השנים הרעות שלו, במהלכו נסחף למאבק עקרוני ואישי בהנהגת המדינה, נגד הממסד שכונן, עד שנדחק לשיפולי הבמה הפוליטית. בשנות השבעים, כשביקש להתרכז בכתיבת האוטוביוגרפיה שלו, על רקע רטרוספקטיבה אישית ולאומית הוא נדרש לא פעם להסביר את החלטתו המפתיעה להתפטר. בנושא זה דבר אחד היה ברור ומוחלט: חשוב היה לו כי בהיסטוריה תיחרט הטענה כי החלטתו לפרוש היתה עצמאית לחלוטין. את הפרספקטיבה שהציעה הסבר אחר - כי למעשה הודח מתפקידו, בתהליך לא מוכרז, על ידי חבריו להנהגת מפא"י – דחה לחלוטין. לאזרח שהעלה בפניו, בתמימות, את השאלה אם "סולק מהשלטון", השיב בן-גוריון בזעף אופייני: "מכתבך מסתיים בדבר שהוא ההיפך מהאמת, כאילו הממשלה (איזו?) נטלה ממני כתר מלכות. כתר כזה לא היה לי אף פעם – הייתי רק ראש ממשלה ושר ביטחון, ורק ברצוני הסתלקתי מזה מטעמים שאין לי עניין לפרש לך. אבל אף ממשלה אחת לא נטלה ממני סמכות ראש ממשלה ושר ביטחון! האם חז"ל לא הקפידו על אמירת אמת?" .
ואולם העובדה שהתקשה להצביע על נימוק ברור מעידה כי בדיעבד לא היה שלם עם החלטתו. באחד המכתבים שכתב ציין כי התפטר מתוך הצורך להציב תקדים עקרוני-דמוקרטי, ולפיו "אין איש צריך להישאר בממשלה למעלה מ-15 שנה" . במכתב אחר כבר גרס כי "פרשתי כדי לא להיות מזוהה עם המדינה עצמה, אך אינני חושב שכל אחד צריך לפרוש אחרי 15 שנה בהכרח" .
מה פשר הסתירה הזו? מבחינת הממד הציבורי, הוא אכן חשב כי מוטב להחליף את ראש הממשלה לאחר פרק זמן כה ארוך. אך בכל הנוגע לממד הפרטי, בעיקר משום שבעשור התשיעי לחייו עדיין בערה בו התשוקה למהפכה חלוצית נוספת, שכבר לא היה בכוחו הפוליטי לממש, הוא חש כי מוטב לאדם להימנע מלכבות את לפיד חייו מתוך החלטה.
המאמר מבוסס על הביוגרפיה החדשה "בן גוריון, אפילוג" מאת אבי שילון, עיתונאי ודוקטורנט למדעי המדינה, שרואה אור בימים אלה בהוצאת עם עובד.
תגובות פייסבוק
6 תגובות על השנים הרעות של בן גוריון
האם אפשר להשתמש בתמונה של בן גוריון ?
איזו כתבה נפלאה. עצוב לי שנגמר. תודה!
מרתק ומענין ביותר. רב הסמוי על הגלויויחד עם זאת הריהו דויד האמיתי מלך ישראל הניצחי
איכמן הוצא להורג במבצע איסר הראל במאי 62. בן גוריון התפטר ביוני63 בסגרו באופן סימלי את עיסקת חייו שאיפשרה את חיי המדינה ברמת הבסיס של דמים( כסף) תמורת דם.היה צורך בעוד 19 שנה של צמיחה יוצאת דופן בקנה מידה עולמי על מנת לכונן סופית את מדינת ישראל עליה הכריז. ששת ימי המלחמה שכוננה את מדינת ישראל ברוח חזון התנך מהים עד הירדן
" ובניתם לי מקדש ושכנתי בתוכם" ציווי עשה אולטימטיבי מתרי' ג מצוות. לא נאמר היכן ייבנה המקדש אך המקום הקדוש ביותר בעולם האייקון של התמסרות אהבה אמונית בבורא הינו כמובן הר המוריה שבו לא היסס אברהם גדול הקדושים מלבצע " קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה" 600000( 60 ריבוא) נכחו בהתגלות אלוהים בהר סיני. 6.000,000 הועלו עולה קדושה על מנת שנקבל ב כ' ט בנובמבר 1947 33 בעד הקמת ישראל 13 נגד 10 נמנעים.בלי קורבן אין ארץ אין מקדש.ופרט שולי קטן. הר המוריה ממוקם היה בעיר היבוסי ששמה עוד מהעת העתיקה " ירושלים" כבשה דוד והלא היא מצודת ציון עיר דוד. וכך המקדש מחויב היה לפי גודל האמונה להיבנות על הר המוריה בירושלים,צו אלוהים לקידוש נצח של ההר אולי הרבה יותר מהר סיני.עד כאן הכל ברור וידוע. נשאלת השאלה התמוהה מאד מה למוסלמים ולירושלים ומדוע הוקם מסגד אל אקצא. מוחמד נולד במכה ונפטר באל מדינה חצי האי ערב. ערב אחד בחלומו או בחזיונו הופיע לפניו המלאך גבריאל הושיבו על סוסת על מכונפת,הטיסו להר המוריה החרב ממקדש ומיהודים(מאה 7 לספירה) ומשם המריא 7 רקיעים לפגישת קודש עם אברהם אבינו משה רבנו ואפילו ישוע מנצרת היה שם. צ' יק צ' ק חזר למכה למיטתו החמה. בשל נגיעת כף רגלו באדמת הר המוריה קודש המקום על ידי המוסלמים ובעת כיבושיהם לאחר מות מוחמד הוחל בקטנה בהנחת אבן הפינה המנטלית לאל אקצא בעיר שהפכה קשה להאמין לעיר קודש למוסלמים הריהי אלקודס. בקלות של דריכת רגל בחלומו של מוחמד מנוכסת כיום על ידי המוסלמים כשלישית בערי הקודש שלהם מכה ומדינה. בלי טיפת דם אחת וירושלים ,הר הבית מוריה נחטף לאיסלם עד עצם היום הזה.
לאדם דגול כמו בן גוריון, מגרעותיו נחשבות בקנה מידה שונה, לעומת המנהיגות כיום של מעצמה אזורית, בסוף 2023, שהובלה למחוזות מסוכנים לעצם קיומה, תוך עליית קואליציה של אדם המסרב לקחת אחריות על תוצאת פעולותיה בשנת שלטונה הראשונה והנאחזת בקרני השלטון בלי התייחסות למכה הגורלית על הפרוייקט הציוני בכלל ועל מדינת ישראל בפרט שהונחתה בתקופת כהונתה ובחסות מדיניותה.
איילת השחר
אני רוצה את איילת השחר
היכן איילת השחר
חבריי אויביי
חפשו את איילת השחר
היא נעלמה הלכה עירומה
נעלמה עם מי?
חפשו בכל מקום
תגידו שאני אדם ללא גאווה
אדם שמקבל הכול
מה אכפת לי? אני רוצה את איילת השחר
שלושה ימים ושלושה לילות
הייתי רוצח ומתאבד
גנב, רמאי, זייפן
בתולה פגומת-מין
מענה את המוכים
ג'ירפה בעלת שני ראשים
תחטאי עבור כולם חטאי עבור כולם
תחטאי עם הנוכלים
תחטאי עם הסַמָּלים
תחטאי עם רובאי חיל הים
תחטאי בכל האופנים
עם היוונים ועם הטרויאנים
עם האב ועם עוזר הכומר
עם המצורע של פּוֹזוּ אַלְטוֹ
לאחר מכן אתי
אמתין לך עם מהומות תפילות מופעי סוסים
אוכל אדמה ואומר דברים כה רכים ופשוטים
שאת תתעלפי
חפשו בכל מקום
טהורה או מדורדרת עד לשפלות הבזויה ביותר
אני רוצה את איילת השחר
מנואל בנדיירה (Bandeira), שנולד ב-1886 והלך לעולמו ב-1968, היה משורר, מבקר ספרות ומתרגם ברזילאי, יליד העיר רסיפה.
תרגם מפורטוגזית: יורם מלצר
המילה הכי הודית
אם יש מילה שנקשרת מיד להודו הרי שזו המילה "קסְטה". כל הצגה ולו הקצרה והשטחית ביותר של הודו, תרבותה, החברה שלה, תולדותיה והכוחות הפועלים בה תזכיר את תופעת הקסטות. מדובר בחלוקה בסיסית ועמוקה של החברה ההודית לקבוצות. אדם נולד לקבוצה (קסטה) מסוימת, והדבר מכתיב את מקומו בחברה, עם מי הוא רשאי להתחתן, מה הוא אוכל ומה הוא נמנע מלאכול, במה הוא אמור לעסוק לפרנסתו (לפחות במובן הכללי, בחברה ההודית המסורתית) ובעיקר עם מי הוא אינו רשאי לבוא במגע מסוג מסוים. הקסטות אינן בנויות רק על פי הגדרה חיובית, אלא גם מתוך הפעלה של עיקרון של הדרה. על אף שמושגית, "קסטות" משמשות כדי לתאר חברות שונות, אפילו חברות של חרקים כמו דבורים ונמלים, היסטורית ועד ימינו, הדוגמה הבולטת ביותר לתופעה היא החברה ההודית. ואין מדובר בחברה ההינדית בלבד, שעליה נמנה הרוב הגדול של ההודים. גם המוסלמים בהודו מחולקים לפי קסטות, וגם יהודי הודו, בוודאי יהודי קוצ'ין, חולקו או התחלקו לקבוצות נבדלות במערכת פנימית של קסטות, וגם זכו להיחשב מקבילים לקסטות הינדיות מסוימות מבחינת המותר והאסור במגעיהם עם מי שאינם יהודים. מי מפנה דרכו למי ברחוב, מי רשאי לשאת סימני כבוד מסוימים, מי רשאי לאכול בחברת מי, למי אסור לגעת באנשים או בדברים מסוימים מסיבות של טהרה – כל אלו ועוד נוהלו, ובמידה רבה עדיין מנוהלים, על פי מפתח הקסטות. שורשי המבנה והתופעה עמוקים מאוד והם מגיעים לשחר התיעוד שיש לנו ביחס להודו, ובוודאי לראשית התרבות ההינדית ככל הידוע לנו. עניין עתיק מאוד.
היות שכך, המילה "קסטה", באנגלית caste, הפכה לאחד מסמליה של הודו, אחד המונחים המזוהים איתה ביותר.
אך אין מדובר במילה ממקור הודי. המקור הוא המילה casta בפורטוגזית. המילה קיימת גם בספרדית, אך הקריירה הבינלאומית המרשימה של "קסטה" המריאה מתוך התבטאויות של הפורטוגזים שהגיעו להודו בסוף המאה ה-15. המובנים שלה בפורטוגזית של אותה תקופה היו "גזע" או "שבט", "שושלת", "מוצא" או שותפות של בני אדם לקו הולדה ארוך ימים, אילן יוחסין של היוולדות מתוך קבוצה המוגדרת ככל מי שנולד מתוכה בעבר, וכך עד לראשית הזמנים. מובן דומה היה למילה בספרדית של ימי הגעתם של הספרדים לעולם החדש, מה שיכונה לימים "יבשת אמריקה". בפי הספרדים ההם, casta ציינה משפחה מורכבת או שושלת משפחתית. אלא שעם הגעת הפורטוגזים להודו, הם נתקלו בחברה מורכבת ביותר שבה משלה מימי קדם חלוקה לארבע קטגוריות, וגם התקיימה מערכת מורכבת של קבוצות, וכל אדם נולד לקבוצה שהיו לה מאפיינים חברתיים על פי פרמטרים של עיסוק, מעמד כלכלי, מנהגים, שיוך אתני, כאשר לא תמיד כל הפרמטרים הם חלק מההגדרה של הקבוצה. מה שברור הוא שאדם נולד לקבוצה מסוימת ושייך לה כל חייו, מעצם מהותו.
הפורטוגזים הביטו בכל העניין וקראו לקבוצות "castas". המילה הפורטוגזית "casta" כללה תמיד, מבחינה לשונית, גוון ברור של טוהר, של היבדלות והבדלה. יש מי שקשרו את התואר הפורטוגזי "casto" לאותו מקור כמו המונח האנגלי chaste, כלומר "טהור", "שומר על טהרתו". במקרה כזה, נהוג להצביע על מקור לטיני, castus, שנושא מובנים של היבדלות ("לחתוך [מתוך]") והיעדר דבר מסוים. ההיגיון הוא שחיתוך מתוך משהו גדול יותר, הגדרה שלילית על פי תכונות – ייתן בהכרח חלוקה ברורה לקבוצות. בלטינית, castus ציין את מי שהוא טהור מוסרית, ללא רבב, נקי לגמרי ולכן גם קדוש או נבדל בקדושתו או בדבקותו. המילונים הפורטוגזיים הולכים בדרך הזאת, ומדברים על טוהר, על שושלת ואילן יוחסין, על גזע ועל דם (במובן של זיהוי אתני, משפחתי, גזעי וכדומה). בפורטוגזית של ימינו מקובל לומר על אדם שמדבר בלשון צחה במיוחד שהוא מדבר פורטוגזית castiço, תואר שגם ניתן לשירי פאדו "מקוריים", שכביכול לא נגעה בהם השפעה זרה, שלא דבק בהם רבב של ז'אנר, סגנון או תרבות שאינם "אמיתיים". בשני המקרים, בענייני לשון, כמו בענייני מוזיקת הפאדו ומילות שיריה, ברור שמדובר במוסכמה חברתית. בפורטוגזית ובספרדית אנו מוצאים את casta במובנים מטפוריים, ולאחרונה רב השימוש בה בפוליטיקה, בפי מי שמוקיעים את הממסד הישן והשתלטן, שמחלק לעצמו הטבות ואוחז בקרני המזבח של השלטון – אלו מכונים בשתי השפות "casta", כלומר מי שכבר הפכו את שיוכם לקבוצה השלטת לעניין כמו ביולוגי, תורשתי, כאילו מהטבע נגזר שהם יהיו שם.
אין הגדרה ל"נקי" שאינה נסמכת על הגדרה של "מלוכלך" או "נגוע", וכל "טהור" זוהר לעינינו וברוחנו מול "טמא" או "מזוהם". במידה רבה, צחוק הגורל הוא שהמילה "casta" הפורטוגזית לא רק נפוצה לאנגלית וללשונות רבות נוספות, אלא שהיא קנתה לה אחיזה עמוקה בהודו המודרנית. כך יוצא שהמערכת היסודית ביותר בחברה ההודית נקראת בשם שהוא מילה זרה. אולי יש פה סמליות: עניין כה מורכב שכולו פרמטרים של טוהר, ניקיון, טהרה, בידול וייחוד, כנראה אינו יכול להיות מוגדר בפני העולם באמצעות מילה פנים-תרבותית.
השוטר הקטן שיושב לנו בראש
אוֹריה מבורךעל חירות ואידאולוגיה, ועל הקול שאיננו יכולים לסרב לו, כי אנחנו בני-אדם...
X חצי שעה