תמונה חדשה, פילטר ישן

בשנת 1977 הציג הצלם האמריקאי המנוח ויליאם דה-לאפה (DeLappa) סדרה של תמונות בשחור-לבן במרכז הבינלאומי לצילום בניו יורק, תחת הכותרת "דיוקניהם של ויולט ואל". הסדרה, שעסקה בדמויות שהוזכרו בכותרת, נראתה כאוסף של כמה עשרות תמונות שצולמו על-ידי אנשים שונים בין סוף שנות ה-40 לתחילת שנות ה-60. רובן היו תצלומי בזק רגילים, אבל אחת נראתה כמו תמונת פספורט שצולמה לצרכים רשמיים.

מתי נולדה הילדה הזו, ב-1951 או ב-2011? צילם: צ׳ארלס רוברטס

התמונות תיארו פרק זמן ארוך. ויולט ואל נפגשו והתחתנו במהלך שירותו הצבאי של אל, לאחר מלחמת העולם השנייה; הם רכשו חברים, ביקרו קרובים, חגגו את חג המולד והזדקנו, ללא ילדים. תספורות, אופנות, סגנונות בעיצוב פנים, בעיצוב מכוניות ובאדריכלות – כולם השתנו. צילומי השחור-לבן של דה-לאפה כאילו יצרו יחד אלבום תמונות טיפוסי, ואולי אפילו אבטיפוסי, של משפחה אמריקאית לבנה ממעמד הביניים. בגלל נאמנותן של התמונות לקונבנציות הצילום, אף אחד לא העלה בדעתו להטיל ספק באמינותן.

כשאתם מצלמים את עצמכם באופן דיגיטלי, בטלפון, בטאבלט או במצלמה, עומד לרשותכם מספר הולך וגדל של אתרים ואפליקציות שבעזרתם תוכלו ליישן באופן מלאכותי את התמונות שלכם

אבל כל התמונות היו זיופים שהוכנו במהלך שנה אחת, בתחילת שנות ה-70, באתרי פנים וחוץ שנבחרו על-ידי דה-לאפה. הוא סיפק את האביזרים והתלבושות, וחברים וקרובי משפחה לוהקו לתפקידים השונים. התמונות הודפסו ויושנו מלאכותית על-ידי הצלם, שעבד בעבר במשך מספר שנים בסטודיו של מומחה לשחזור תמונות ולמד שם את כל סודות המקצוע. סדרת הצילומים הייתה מפגן וירטואוזי של אומנות חשאית וחתרנית; שליטתו של דה לאפה בחומרים ובתהליכים ניכרה ביכולתו לשכפל בצורה משכנעת מגוון רחב להפליא של דימויים אמריקאיים. בזמנו, רוב האנשים התייחסו לזה כאל קוריוז; הייתי אחד המבקרים הבודדים שהתעניינו ביצירה. כיום סדרת התמונות של דה-לאפה נראית נבואית שלא במתכוון; אך בה בעת היא איבדה את האלמנט הפרובוקטיבי שלה, כי בעידן הצילום הדיגיטלי כל אחד יכול לעשות בקלות את מה שעלה לדה-לאפה בעמל כה רב בצורתו האנלוגית.

תמונות מיושנות

כבר כמה שנים שעומדות לרשותנו אפליקציות שיכולות לתקן סריקות דיגיטליות של תמונות אנלוגיות שניזוקו – מלכלוך, מקימוט או מדהייה כללית. בעזרת הכלים האלה אתם יכולים לגרום לתמונות הישנות שלכם להיראות כמו חדשות. בו בזמן, אם אתם נוהגים להסתכל בתמונות "סלפי" ברשת או להביט בצילומים סלולאריים המתפרסמים באתרים כמו Flickr, Tumblr או Pinterest, אם אתם עוקבים אחרי אנשים רבים בטוויטר או מבקרים בבלוגים של צלמים מקצועיים וחובבניים, נתקלתם כבר בלא מעט צילומים דיגיטליים חדשים שנראים ישנים.

כשאתם מצלמים את עצמכם באופן דיגיטלי, בטלפון, בטאבלט או במצלמה, עומד לרשותכם מספר הולך וגדל של אתרים ואפליקציות שבעזרתם תוכלו ליישן באופן מלאכותי את התמונות שלכם – אפקט המכונה באנגלית distress. הכלים האלה מייצגים שינוי משמעותי במערכת היחסים התרבותית שלנו עם אמינותו של הצילום.

במאמרו משנת 1936, "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", כתב ולטר בנימין, "מה שמתדלדל בעידן השעתוק הטכני של יצירת האמנות, הריהו ההילה שלה ¹ בעיני בנימין, ה"הילה" כוללת את כל היבטי הנוכחות הפיזית של יצירת האמנות, החל במאפיינים הייחודיים, הבלתי ניתנים לשכפול, שהיו בה במקור, וכלה באותות הזמן שמעידים על מהלך חייה בעולם החומרי. הייצור של שעתוקים בעזרת מכונה – של יצירות אמנות, הנושא המרכזי של בנימין, אך גם של כל דבר אחר, מריהוט ועד כלי מטבח – חיסל את הייחודיות האומנותית של עבודת היד. ובו בזמן, אובדן הייחודיות, היכולת להחליף כל דבר בשעתוקו, מבטל את התהודה האפשרית של פריט מסוים.

אילו ולטר בנימין היה צודק, חנות העתיקות הקרובה לביתכם לא הייתה גובה מכם הון תועפות על גרסה שמישה-אך-לא-מושלמת של שולחן הפורמייקה וכיסאות העור המזויף של סביכם. קופסת אוכל "כמו חדשה" של מיקי מאוס מ-1954 לא הייתה נמכרת באיביי

אילו בנימין היה צודק, חנות העתיקות הקרובה לביתכם לא הייתה גובה מכם הון תועפות על גרסה שמישה-אך-לא-מושלמת של שולחן הפורמייקה וכיסאות העור המזויף של סביכם. קופסת אוכל "כמו חדשה" של מיקי מאוס מ-1954 לא הייתה נמכרת באיביי. וכשהייתם באים לביקור, אמכם לא הייתה שולפת את האלבום המשפחתי ופותחת בזהירות את גזרי העיתון המקופלים המכריזים על ניצחונכם בתחרות האיות בבית הספר, או מלטפת באהבה תמונה דהויה של הכלב שהיה לה בילדותה.

ולטר בנימין טעה. הילות לא עוטפות סוגים מסוימים של חפצים שנוצרים בדרכים מסוימות; אלה בני האדם שמייחסים הילות לכל דבר שיש לו תהודה רגשית: לקישוט מזבח מימי הביניים שגולף ביד בקפידה, זה מובן, אבל גם לכופתאת הוון טון המיובשת שראיתי פעם בסמית'סוניאן בתערוכה של ממצאים ארכיאולוגיים מסין, למַאֲפֵרַת נחושת שחוקה מהתערוכה העולמית של שיקגו ב-1933, או לכדור בייסבול שנתפס ביציע של אצטדיון קאופמן בקנזס סיטי במהלך משחקי ה"וורלד סירייס" בסתיו האחרון.

בעידן האלקטרוני – תור הזהב של הרדיו, הקולנוע והטלוויזיה במאה ה-20 – ראינו כי די בהילה סינתטית כדי לעורר בקהל תחושה של קשר לעבר. צִבעו סצנה קולנועית עכשווית בגוון סֶפְּיָה, והצופה ייסע לו בזמן לשנים שלפני או אחרי סוף המאה ה-19. הוסיפו להקלטה כלשהי מעט רעש סטטי מלאכותי וצרימה של מגאפון, והנה אתם מאזינים לדיווח חדשותי מתקופת השפל הכלכלי. הוסיפו הבהוב, ריצוד ועיוות של טלוויזיה בשחור לבן, ויש לכם תכנית טלוויזיה משנות החמישים.

צִבעו סצנה קולנועית עכשווית בגוון סֶפְּיָה, והצופה ייסע לו בזמן לשנים שלפני או אחרי סוף המאה ה-19. הוסיפו להקלטה כלשהי מעט רעש סטטי מלאכותי וצרימה של מגאפון, והנה אתם מאזינים לדיווח חדשותי מתקופת השפל הכלכלי

ככל שטכנולוגיות תקשורת מתיישנות הן נעשות הילתיות – הן מסוגלות להצית בנו את תחושת חלוף הזמן כפי שהיא באה לידי ביטוי באותם מכשירים שהתיישנו, ויתרה מזו, לעורר בנו תחושה שהמכשירים הישנים האלה מכילים בתוכם שרידי קדושה. חלקם משמשים כתפאורה במסעדות תקופתיות, אבל מעט אנשים (מלבד אספנים) מתמלאים בנוסטלגיה למראה המכשירים עצמם – מקרני הקולנוע והשקופיות, מצלמות הסטילס, מכשירי הטלוויזיה ומערכות הסטריאו של המאה ה-20. זאת לעומת ההמונים שזוכרים בחיבה את חוויית הישיבה באולם קולנוע קלאסי  – או בסלון, בחדר השינה או בחדר הפנאי שבמרתף – והצפייה בתכנים האהובים עליהם, או ההאזנה להם, בעזרת אותם מכשירים.

הוליווד (ושדרות מדיסון) למדו כמעט מיד לשכפל את האפקט הזה בצורה משכנעת; הם סיפקו לנו הילה ללא אותנטיות. הסתבר שהעתק של הילה מתפקד כתבלין. וכשכלי עיבוד התמונה של ימינו הולכים ונעשים מתוחכמים יותר, רק מומחה אמיתי יכול להבחין בין הילה אותנטית להילה מלאכותית. לרוב האנשים לא אכפת. המהפכה הדיגיטלית הפכה את הוספת ההילה הסינתטית לעוד אופציה בתפריט. קחו לדוגמה את הרעש האופייני המתלווה להקלטות אנלוגיות בשלאק או בוויניל. אני כבר לא מאזין לתקליטים הישנים שלי, אלא משתמש בקבצים דיגיטליים (עדיף ללא אובדן נתונים) שייבאתי ל-iTunes. אבל אני זוכר בחיבה מסוימת את החוויה ההילתית של הקפיצה או הרחש המזדמנים שהשמיעו התקליטים הישנים שלי. ואני מקשיב באופן קבוע לפלייליסט דיגיטלי של תקליטי ג'אז עלומי-שם משנות ה-30 וה-40; מישהו העתיק אותה מתקליטי 78 אבל לא ניקה את ההקלטה. חלק מהאווירה, מההנאה שבהאזנה, נובע מאותם רעשי פיצוח ופצפוץ לא קשורים שנוצרו בלי כוונה.

ולפעמים אני גם מאזין לשיר God Shuffled His Feet של ה-Crash Test Dummies, הקלטה דיגיטלית לחלוטין שמשתמשת ברעשים של הקלטה אנלוגית. המשמעות שלהם כאן שונה, אבל הם מעוררים את אותו זיכרון פיזי של האזנה למוזיקה עד תחילת שנות ה-50 לחיי, ולו הייתם מבודדים את הרעשים האלה בשני המקרים, לא הייתי מסוגל להבדיל ביניהם (יש גם אפליקציות שעושות את זה, כמו Vinyl – the Real Record Player  ו-VinylLove).

https://www.youtube.com/watch?v=PIZd2T1D-YE

גם בעתיד הנראה לעין יהיה מי שיאסוף תקליטי שלאק וויניל ישנים, ואודיופילים השבויים בקסמם של הפורמטים ההם ימשיכו לסבסד את הפקתן של מהדורות ויניל מוגבלות גם להקלטות שזמינות בפורמט דיגיטלי. יש מוזיקאים שעדיין מעדיפים להקליט על ציוד אנלוגי. ויש גם שוק נאה לצילומים שפותחו בתהליכים "רטובים" או "כימיים" סטנדרטיים, בצבע או בשחור-לבן. אפילו תהליכים חלופיים מוקדמים יותר זוכים לתחייה מרשימה: פלטינה, ציאנוטיפ, טינטיפ, אמברוטיפ, דאגרוטיפ, שלכל אחד מהם מראה ותחושה הייחודיים לו. וישנה גם הלומוגרפיה, שחסידיה מייצרים נגטיבים בעזרת גרסאות שונות של מצלמת 35 מילימטר קטנה וזולה תוצרת רוסיה.

הצילום, שנוצר על-ידי מכונה פשוטה ובאופן תיאורטי אין מגבלה על שעתוקו, המחיש בעבור בנימין את "ניוון ההילה בימינו". השוק הפורח של "צילום עממי" (vernacular photography), שבמסגרתו אוסָפים של תצלומי בזק נכנסים למוזיאונים למטרות הצגה ושימור, סותר את התזה הזאת. וכך גם מבול האפליקציות המוסיפות הילות לתמונות דיגיטליות. אתם יכולים לעשות סלפי שנראה כמו צילום של מצלמת Polaroid SX-70, כמו תמונת קודכרום בהירה ורווייה משנות ה-50, או כמו תמונת פספורט ממכונה משנות ה-40, צילום דהוי שמישהו נשא בארנק במשך עשרות שנים. למעשה, אתם יכולים ליצור שחזור של כל אחת מעשרות, אם לא מאות הסוגים של צילומים אנלוגיים בימי הזוהר שלהם, בייחוד אלה שצולמו על-ידי חובבים.

אתם יכולים לעשות סלפי שנראה כמו צילום של מצלמת Polaroid SX-70, כמו תמונת קודכרום בהירה ורווייה משנות ה-50, או כמו תמונת פספורט ממכונה משנות ה-40, צילום דהוי שמישהו נשא בארנק במשך עשרות שנים

אולי אפשר לזהות בכך את נטייתנו לקיים עם מדיות חדשות מערכת יחסים שמרשל מקלוהן כינה בשם "מראה אחורית": התגובה הראשונית שלנו אליהן היא לחקות את מה שהן החליפו. אם כך, הגיוני שהתגובה הראשונית שלנו לצילום הדיגיטלי תהיה לחקות את המראה של הצילומים האנלוגיים.

אבל נדמה לי שהרוב המכריע של האנשים שמצלמים תמונות דיגיטליות, משנים אותן בצורה כלשהי ומשתפים אותן ברשתות החברתיות, אינם שקועים בעבר. הם גם לא זקוקים לקישור סקאומורפי לשורשים האנלוגיים שלהם כדי להרגיש בנוח עם ההווה הדיגיטלי. לרובם יש שורשים אנלוגיים דלים, לכל היותר. זו אוכלוסייה צעירה להפליא, ורק חלקים קטנים מתוכה הם רטרו-היפסטרים או חובבי סטימפאנק. חלק ניכר מהם גדל בתקופה שבה הצילום הדיגיטלי כבר היה הטכנולוגיה המרכזית לייצור תמונות. רבים מהם מעולם לא החזיקו מצלמת פילם או צילמו בה, קל וחומר פיתחו נגטיבים והדפיסו תמונות. הם לא משתמשים באפקט המחקה את ה-SX-70 על התמונה הדיגיטלית האחרונה שצילמו כי זה מזכיר להם את המצלמה הישנה שלהם, או אפילו את זו של הוריהם; הם עושים זאת כי זה מעניק לתמונה אווירה מסוימת. ואת הבאה הם יעשו כסרטון, ויהפכו אותה ל-GIF מונפש, פורמט דיגיטלי טהור.

העידן הסינתטי

צילום משפחתי מ-1969. צילם: דיוויד בול

השימוש באפליקציות לטיפול בתמונות דיגיטליות לא מעיד על נוסטלגיה המבוססת על חוש המישוש, על רצון לגעת בצילום; אילו זה היה המצב, חברת Impossible Project, שמייצרת מקבילות מודרניות לפילמים של פולארויד, כולל חבילות פילם למצלמות SX-70, הייתה פופולרית יותר. הוא מעיד דווקא על כמיהה למראה הוויזואלי של אותן צורות אנלוגיות ישנות, מראה שהפך בעצמו למְסַמֵּן. האפליקציות והאתרים האלה מוסיפים לתמונות הדיגיטליות גרסה מלאכותית של ההילה של בנימין, כך שכל אחד יכול לעטוף כל תמונה בהדמיה דיגיטלית של מסע בזמן. ההילה הופכת כך לתוסף סינתטי. אפליקציות חינמיות או זולות, כגון Instagram, Hipstamatic, Vintage Scene, Retro Camera Plus, Reflex, Grunger, ShakeItPhoto ו-Pinhole HD (וכמובן אפשרויות נוספות הקיימות בתוכנות מתוחכמות ומקצועיות יותר, כמו פוטושופ) מאפשרות לכם לממש את הדחפים האנכרוניסטיים הפרועים ביותר שלכם.

הצילום האנלוגי שהכרנו ב-150 שנותיו הראשונות אפשר לאנשי מקצוע מיומנים למזג מציאות ובדיון. הצילום הדיגיטלי מעניק את הכוח הזה לכל אדם

למען האמת, אם תשתמשו בכל אחת מאלה ביחד עם האפליקציה AgingBooth, תוכלו לייצר תמונות שנעות אחורה או קדימה בזמן. AgingBooth מתפקדת בדומה ל"מכונת הגיל" של הצלמת ננסי ברסון (Burson), שב-1976 החלה לפתח את האלגוריתמים הראשונים שאיפשרו לשער כיצד אנשים יראו כשיתבגרו, ביחד עם כמה מתכנתים מ-MIT. ב-1990 הציגו ברסון והצוות שלה גרסה אינטראקטיבית למכונת הגיל שהם פיתחו בשנות ה-80; אנשים התיישבו בתוכה מול צג מונוכרום, לחצו על כפתור ובבת אחת הוסיפה התוכנה 25 שנה למראה הנוכחי שלהם. ברסון קראה לזה "תחזית". לא יכולתם לשמור את הקובץ, או לשלוח אותו למקום כלשהו, או אפילו להדפיס אותו. אבל הזדמן לי לנסות את המכונה ב-Arles Photo Festival של שנת 2000 (בשלב זה המכונה הפכה כבר בעצמה לווינטג'), והחוויה, הקצרצרה-אמנם, הייתה חזקה.

אפליקציית AgingBooth מאפשרת לכם לייצר תמונות כאלה לכל הפרש זמן שתרצו, ולא רק 25 שנה; אתם יכולים לשמור את הקבצים האלה ולעשות בהם ככל העולם על רוחכם. כלומר אתם יכולים לייצר דיוקן של עצמכם בשנת 2050 ואז, בעזרת Vintage Scene שהוזכרה לעיל (וגורמת לתמונות שלכם להיראות כאילו צולמו בתקופות שונות, כולל ראשית ימי הצילום), תוכלו לראות איך הייתם נראים כבני 80 בשנת 1850. הצילום האנלוגי שהכרנו ב-150 שנותיו הראשונות אפשר לאנשי מקצוע מיומנים למזג מציאות ובדיון. הצילום הדיגיטלי מעניק את הכוח הזה לכל אדם. וכך, תפקידו של הצילום ככלי של פנטזיה השתווה לתפקידו ככלי לתיעוד, ועשוי אף לעקוף אותו. ואנחנו רק התחלנו לעדכן את ההנחות התרבותיות שלנו לגבי צילום.

©2014 Technology Review, INC. Distributed by Tribune Media Services, Inc.